כ"ט סיון ה'תשע"ז

ראדומישל ויילקי Radomysl Wielki

 

עיירה בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: מיילץ
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,468

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,422

·  יהודים לאחר השואה: כ-35

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ראדומישל ויילקי נוסדה ב- 1581 כעיירה פרטית בבעלותם של האצילים. המלך שיחרר אותה ממיסים לתקופה של 4 שנים, והעניק לה רשות לקיים בה ירידים. אולם בעיקר היתה העיירה מבוססת על חקלאות, וממנה התפרנסו תושביה. מקצת התושבים עסקו בסחר-סוסים. תחילה נאסר על היהודים לגור בראדומישל ויילקי, והמתיישבים היהודים הראשונים נאלצו להשתקע מחוצה לה. האזור שבו נמצאו היהודים הראשונים בראדומישל ויילקי היה הפרבר בלוניה. הם היו עובדי אדמה, שחכרוה מידי בעלי העיר. עם התפתחותה של ראדומישל ויילקי היוו היהודים למעשה את המעמד העירוני שלה, וכל המסחר היה בידם. הסוחרים היהודים שיווקו את עודף התוצרת החקלאית של הסביבה גם לערים הסמוכות. החל מראשית המאה ה- 18 חכרו כמה מיהודי ראדומישל ויילקי אחוזות בסביבה. היהודים התפרנסו גם ממלאכה והיו ביניהם סנדלרים, חייטים, נגרים, זגגים ופחחים. במאה ה- 18 היתה המוזגות מקור חשוב לפרנסת היהודים בראדומישל ויילקי. ב- 1764 היו בראדומישל ויילקי 300 יהודים שגילם מעל לשנה אחת. 62 יהודים ישבו בכפרים. מספר המפרנסים היה יותר מ- 70. 15- 16 מן המפרנסים שלחו את ידם במסחר; 5- 7 במלאכה ו- 2- 3 נמנו עם כלי הקודש. עם סיפוחה של ראדומישל ויילקי לאוסטריה נדחקו מספר יהודים מענפי פרנסה, בהם עסקו עד אותו זמן ובעיקר מייצור משקאות ושיווקם, וכן מן החכירה. רוב המפרנסים ומשפחותיהם המשיכו להתפרנס מן המסחר הזעיר ומן המלאכה, ובכלל זה דוכנים בשווקים ורוכלות בכפרי הסביבה. הם חיו במצוקה, ולפיכך ביקשו רבים מהם מנוס בהגירה, שגברה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19. בראשית המאה ה- 20 נפגעו היהודים קשה מהשריפה הגדולה שפרצה אז בעיר ורוב בתי היהודים עלו באש. בראדומישל ויילקי לא נתקיימה קהילה מאורגנת עצמאית עד המאה ה- 18; היישוב היה כפוף לאחת הקהילות הגדולות יותר באזור. מבחינת הארגון הקהילתי השתייכה ראדומישל ויילקי לגליל צויזמיר-קראקא. בשלהי המאה ה- 18 כבר היה קיים במקום בית-עלמין יהודי, והיתה מסורת בידי התושבים שאת המגרש לבית-העלמין קיבלו היהודים במתנה מבעלי העיר. באותו שטח נבנו גם בית-כנסת, בית מדרש ובית-מרחץ שכלל "הקדש". ר' דוד ב"ר מאיר הכהן היה רב ראשון בראדומישל ויילקי. הוא בא לשם מקולבושובה. ימי שבתו בעיר היו כנראה בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה- 19. ממנו קיבל בנו, ר' משה. ב- 1886 נתקבל כרב אב"ד ר' שמואל ענגיל, בעל ספר "שאלות ותשובות מהר"ש" וספר "חידוש מהר"ש". שמו של ר' שמואל הלך לפניו בכל גאליציה והיה מקובל כפוסק וגאון. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה עזב ר' שמואל את העיר והתיישב בקאשוי (קושיצה), שבה נתמנה לראש-בית-דין. על כיסאו בראדומישל ויילקי ישב בנו ר' חיים, תחילה כראב"ד בחיי אביו ולאחר פטירת אביו ב- 1935, כאב"ד. רוב יהודי ראדומישל ויילקי היו חסידים. במקום ישב זמן רב ר' אברהם חיים הורביץ, האדמו"ר מפלאנטש. בעיר היו "קלויזים" של חסידי ז'אבנו ונגרודז'יסק. בשלהי המאה ה- 19 הופיעו בראדומישל ויילקי חוגים ראשונים של ציונים. אז נוסדה חברת "ציון" שהיתה לגרעין הראשון של ההסתדרות הציונית במקום. ב- 1911 נפתחה ספרייה ואף הוקם בית-ספר משלים עברי, שבו למדו 50 תלמידים לערך. אולם רוב הילדים למדו בחדרים פרטיים. ב- 1910 נעשה נסיון להקים "תלמוד תורה", אולם בשל המלחמה לא הוקם המוסד אלה בתחילת שנות ה- 20. בפרוץ המלחמה עזבו לא מעט יהודים את העיר שנכבשה בידי הרוסים, ורובם לא שבו אליה גם לאחר שהרוסים נאלצו לסגת ממנה.

סגור

בין שתי המלחמות

כל חודש נובמבר 1918 היו יהודי ראדומישל ויילקי נתונים לטרור מצד החיילים הפולנים שנכנסו לעיר. האספסוף המקומי והחיילים ערכו פוגרום ממש ביהודי העיר. הללו הוכו ברחובות, ובתיהם וחנויותיהם נשדדו. יהודי ראדומישל ויילקי התארגנו בהגנה עצמית שהורכבה ברובה מחיילי הצבא האוסטרי ששבו הביתה. הפוגרום נמשך כמה ימים. בלט חלקו של הכומר המקומי בהסתה נגד היהודים. בסוף 1918 הוקם ועד-עזרה. מטרתו העיקרית היתה שיקום הכלכלה היהודית, שנפגעה קשה במהלך המלחמה ובעקבות הפרעות בחודשי המעבר. בתמיכת הג'וינט נפתח מטבח עממי שסיפק חינם ארוחות חמות לעניים. בשנים 1918- 1922 נזקקה כמחצית האוכלוסייה היהודית לסעד. מקצתם נסתייעו בקרוביהם בארצות-הברית ומקצתם נזקקו למוסדות סעד ציבורי שנתמכו בעיקר על-ידי הג'וינט. המסחר הזעיר, שממנו התפרנסו, כאמור, רוב יהודי ראדומישל ויילקי, היה בתום המלחמה כמעט משותק. רק בשנות ה- 20 האחרונות חל שיפור במצבם הכלכלי של היהודים. הללו הקימו במקום מחסני זבלים כימיים, שני מפעלים לייצור מלט, בית מלאכה לסוכריות, בתי-מלאכה לייצור תמרוקים, ורבים עסקו בענף הכובענות שהלך והתפתח בעיר. 20 משפחות לערך התפרנסו מרוכלות בכפרים, אולם, בדרך- כלל היו רבים מגילאי 25- 40 מחוסרי עבודה. רבים מהם עזבו את העיר ועברו למקומות הסמוכים. קבוצת בני נוער היגרה לגרמניה. הסקטור הכלכלי היציב ביותר היו בעלי- המלאכה. עם הללו נמנו 6 חייטים, 5 אופים, 3 פחחים, 3 נגרים ויחידים שעסקו בכריכיה, בספרות, ובשירותים ציבוריים אחרים. לפי נתונים לא מלאים הרכב המפרנסים היהודים בתקופה זו היה כדלהלן: הכנסת המפרנסים מספר המפרנסים סוחרים 60 [חנוונים זעירים, רוכלים ונגרים 100 בעלי מלאכה ופועלים שכירים 80 מקצועות חפשיים 12 נתמכים על ידי קרוביהם בחו"ל 40 בלתי מוגדרים 40 סה"כ 332 רבים נזקקו לתמיכה כדי לקיים בדוחק את משפחותיהם. לעזרתם נוסדה ב- 1927 קופת "גמילות חסדים" שנתנה הלוואות בלא ריבית. בשלוש השנים הראשונות לקיומה נתנה הקופה 566 הלוואות בסכום כולל של 72.350 זלוטי. לעזרת הנזקקים באו גם ארגוני הסוחרים ובעלי-המלאכה ("יד חרוצים") שתמכו בחבריהם בהלוואות בריבית נמוכה. במקום זה התקיימו גם מוסדות סעד מסורתיים כגון: "ביקור חולים", "לינת הצדק" ו"תומכי עניים". בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בראדומישל ויילקי כל המסגרות הציוניות שהיו קיימות אז בפולין על ארגוני-הנוער שלהן. בין הציונים בלטו "הציונים הכלליים" שרכשו קולות במספר הגדול ביותר בקרב הבוחרים לקונגסים הציונים. ואמנם תוצאות הבחירות מצביעות במידת מה על יחסי הכוחות בפלגים הציוניים השונים . תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים (1929- 1935) ארץ-ישראל שנה ציונים כלליים פועלי ציון רביזיוניסטים המזרחי העובדת 1929 69 35 25 18 - 1931 69 - 4 11 3 1935 157 - - 3 71 בראדומישל ויילקי פעל סניף של "אגודת ישראל" ולידו בית ספר לבנות "בית יעקב". השפעה מכרעת בוועד הקהילה היתה לחרדים. רוב ילדי ישראל המשיכו גם בתקופה זו ללמוד בחדרים פרטיים ומיעוטם בלבד למדו בבית ספר משלים של ה"תרבות", בנוסף על לימודיהם בבתי-הספר הכלליים לפי חוק לימוד-חובה. ליהודים היתה השפעה ניכרת במועצת העירייה מחציתם של חברי המועצה היו על-פי-רוב יהודים וכן סגן יושב-ראש המועצה היה יהודי. ואולם בשנות ה- 30 הלכה וגברה בעיר התעמולה האנטישמית. היו מקרים של ניפוץ שמשות בחנויות של יהודים, ארועים שבישרו את התקרב מלחמת העולם השנייה.
  

במלחה"ע ה - II

כבר בימים האחרונים של אוגוסט 1939 גברו המתיחות והחרדה בין יהודי ראדומישל ויילקי. צעירים רבים גוייסו לצבא הפולני. לאחר שפרצה המלחמה מצאו מקלט בעיר פליטים יהודים רבים, שנעזרו בידי בני הקהילה. משהתקרבה החזית התחילו גם יהודי המקום לנטוש את העיר, והם פנו עם זרם הפליטים מזרחה. ראדומישל ויילקי נכבשה בידי הגרמנים ב- 7.9.39, וכבר בו ביום חטפו חיילי הוורמאכט גברים יהודים לעבודות-כפייה. למחרת יום הכיפורים ת"ש, שכונה בפי יהודי המקום "יום א' השחור", פשטו יחידות אס-אס על בתי היהודים, הוציאו מתוכם בעיקר את הגברים וריכזום בכיכר השוק. כאן התעללו בהם ומרטו את זקניהם. בעקבות מעשה זה גזזו רבים את זקניהם במו ידיהם, ויהודים דתיים שלא יכלו בשום פנים להשלים עם גזירות אלו נמנעו מלצאת לרחובות העיר. עוצר-לילה, הגבלות תנועה שמחוץ לעיר, הטלים כספיים ופגיעה במקורות פרנסה של יהודי ראדומישל ויילקי - כל אלה רוששו אותם מבחינה כלכלית. בחודשים הראשונים לכיבוש קיימו היהודים מגע עם האוכלוסייה המקומית, ועל ידי החלפת חפצים במזון ניסו להקל את מצבם הכלכלי. בסוף 1939 ניתנה ההוראה להקים יודנראט. ראשי הקהילה התלבטו האם ליטול חלק במוסד זה, אך מתוך תחושת אחריות לגורל בני עדתם צייתו ליודנראט. ליו"ר המועצה היהודית נתמנה ירמיהו ליבוביץ', שהיה קודם למלחמה סגן ראש-העיר וציוני מובהק. בחלקו של היודנראט נפלו תפקידים כגון: איסוף ריהוט וחפצי-בית לשם מסירתם לגרמנים, איסוף קונטריבוציות ואספקה יומית של מכסות אנשים לעבודת כפייה. ליד היודנראט פעלה מחלקת הסעד, שהושיטה סיוע לנזקקים, וביוזמתה הוקם מטבח ציבורי. ב- 1940 הגיעו לראדומישל ויילקי גם פליטים יהודים ממיילץ, דמביצה, ובעיקר מקראקוב. גם הם הצטרפו למעגל הזקוקים לעזרה, ואמנם אנשי מחלקת הסעד ופעילי ציבור עשו להקלת מצוקתם. בתחילת ינואר 1940 ערכו הגרמנים רישום של כל הגברים היהודים בעיר, כדי להבטיח ניצול מלא ומבוקר של כח העבודה. בסתיו 1940 הוחל בחטיפות של צעירים יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כעבור כמה שבועות עלה בידי אחדים מכלואי מחנה זה להימלט ממנו ולחזור העירה. הם סיפרו על התנאים הקשים ששררו במחנה. בעקבות ידיעות אלו קם בר' ו' ועד יהודי ציבורי שארגן משלוח מזון, לבוש ותרופות לאסירים במחנה פוסטקוב. פעילות מאד בארגון-עזרה זה היו הנשים שבעליהן הוחזקו בפוסטקוב. כדי ליצור מקומות עבודה קבועים וחיוניים לגרמנים, ובדרך זו להעניק לבני- הקהילה חסינות מפני שילוחים למחנות-עבודה, הקים היודנראט בתי מלאכה ומפעלים קטנים. כך, למשל, הוקם בית-מלאכה לייצור מברשות שבו הועסקו יהודים רבים. בחורף 1941- 1942 הורע מצבה של הקהילה. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. פשטה מגיפת טיפוס-הבהרות, ומטעם היודנראט טיפלה בחולים מחלקה סאניטארית מיוחדת. למטרה זו הוקם בית-חולים, אך בקרב משפחות החולים גברה הנטייה לטפל בנגועים במחלה בבתיהם, מחשש שבבית-החולים עלולים הם להיות חשופים יותר לפגיעות מצד הגרמנים. בחודש מארס 1942 הגיעה לראדומישל ויילקי קבוצה של פליטים יהודים ממיילץ, לאחר שכל בני הקהילה גורשו מעיר זו. עם הפליטים הללו היו יו"ר היודנראט שם, ד"ר פינק וכן מפקד המשטרה היהודית מרדכי חילביץ. כעבור כמה ימים הדיחו הגרמנים מתפקידו את לייבוביץ' יו"ר היודנראט המקומי והחליפוהו בפינק ממיילץ. מרדכי חילביץ קיבל תפקיד מפקד המשטרה היהודית. הלה חזר ואירגן מחדש את המשטרה, והכניס לשורותיה אנשים ממקורביו מבין הפליטים. באחת העדויות נאמר "כי היחס של היודנראט אל בני הקהילה נעשה קשה יותר ויותר, כי עד אז היו ביודנראט בני ראדומישל, שהכירו היטב את תושביה וידעו תמיד להתחשב בהם...". חילביץ היה אחר-כך למפקד המשטרה היהודית במחנה פלאשוב, והושמעה נגדו ביקורת חמורה ביותר. ב- 28.4.1942 הגיעו לראדומישל ויילקי אנשי הגיסטאפו ודרשו להסגיר לידיהם את "הקומוניסטים" היהודים, ואף הגישו שמות של 4 אנשים. 3 מבין המבוקשים הוזהרו בעוד מועד ונמלטו. יחזקאל אייזלאנד, איש "השומר הצעיר" וחבר היודנראט הראשון, נתפס והוסגר בידי הגיסטאפו. הלה ניסה להימלט בעזרת 2 שוטרים יהודים מבני המקום, אך נתפס שוב והוצא מיד להורג. באביב 1942 הגיעו לראדומישל ויילקי קבוצות נוספות של עקורים יהודים מדמביצה. נטל הטיפול בהם נפל על הקהילה המקומית, והורחבה אז פעילותו של המטבח הציבורי שסיפק לפליטים ארוחות חמות. ידיעות על גירושים המוניים של יהודים באזור עוררו בהלה בקרב הקהילה בראדומישל ויילקי. עשרות רבות ניסו להימלט מן העיר ולהגיע לכפרים הסמוכים בתקווה לעשות שם את זמן הגירוש ולשוב אחר-כך לראדומישל ויילקי. ואולם המשטרה הגרמנית ומשתפי הפעולה מבין האוכלוסייה המקומית הכשילו את רוב הנסיונות הללו. כן ביקשו צעירים יהודים לעבור למחנה עבודה במיילץ שבו נמצא מפעל להרכבת מטוסים, מתוך הערכה שמפאת חיוניותם למשק הגרמני לא ישולחו ל"כיוון בלתי ידוע". בסוף יוני 1942 הובאו אל ראדומישל ויילקי יהודים מיישובי הסביבה וביניהם מבורובה. בתחילת יולי 1942 נצטווה היודנראט בר' ו' למסור רשימה של יהודי המקום והכפרים בסביבה בני 60 ומעלה, אולם מיד נתרחבה הדרישה לקבלת רשימה של כל היהודים בעיר ובאזור הסמוך לה. כ- 500 גברים, ובעיקר בעלי מקצוע, קיבלו אישורים ממקומות עבודה שהוחתמו על-ידי הגיסטאפו. אירועים אלה הגבירו עוד יותר את אי- השקט בקרב בני-הקהילה. באמצע יולי הוטלה על היהודים קונטריבוציה, ואף נרמז על ידי הגרמנים שעם מילוייה תבוטל גזירת הגירוש. אף- על-פי שהכסף נמסר במועד, לא בוטל הגירוש. ב- 17.7.42 נחסמו על ידי הגרמנים כל מבואות העיר. כעבור יומיים, ב- 19.7.42, נצטוו כל יהודי ראדומישל ויילקי להתייצב עד שעה 7.00 בבוקר בכיכר השוק. במקום נתקיימה סלקציה; זקנים וחולים רוכזו בקבוצות נפרדות. בני-משפחה שלא רצו להיפרד זה מזה וביקשו לעבור מקבוצה לקבוצה נהרגו במקום. בין הקרבנות בלט מספר גדול של ילדים, שרצו להישאר עם הוריהם. כל הזקנים הובלו לבית-הקברות והוצאו להורג בבורות, ואילו הנותרים שנמצאו בכיכר השוק הועלו על עגלות והובלו לדמביצה. בעיר זו רוכזו יהודים רבים מכל הסביבה. כעבור כמה ימים היתה בדמביצה אקציה, וגורלם של מגורשי ראדומישל ויילקי היה כגורל יהודי המקום. חלקם נרצחו במקום, וחלקם שולחו להמתה במאידאנק. עם חיסול הקהילה בראדומישל ויילקי התחיל המצוד אחר היהודים שעלה בידיהם להימלט ליער בעת הגירוש. מחמת קשיי הקיום ביערות ומחמת סירובם של האיכרים להעניק להם מחסה ומזון, נפלו רובם בידי הגרמנים ונרצחו. ביער דולצ'ה התארגנה קבוצה של כ- 60 יהודים, רובם מבני ראדומישל ויילקי. הם השיגו נשק, בעיקר להגנה עצמית. ב- 1944 גברו סריקות הגרמנים ביערות, ונתהדקה חגורת החנק סביב קבוצה זו. בסתיו 1944 החליטו ראשי הקבוצה לנצל את העובדה שהחזית הסובייטית התקרבה ולפרוץ אל הצד הרוסי. בהתנגשות עם החיילים הגרמנים ובשעת המעבר בשדה מוקשים נהרגו 12 איש, וכ- 35 איש עלה בידיהם לחמוק לצד הרוסי ולהינצל.