כ"ז תמוז ה'תשע"ז

ראדושיצה RADOSZYCE

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: קונסקיה
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,344

·  יהודים בשנת 1941: כ-400 משפחות

תולדות הקהילה:
 

במעמד-עיר זכתה ראדושיצה כבר לפני 1428. תחילה היתה עיר פרטית השייכת לכנסייה. בראשית המאה ה- 19 הפכה להיות עיר ממשלתית, ורק אז התחילו יהודים להשתקע בה. דל היה הישוב היהודי בעיירה בלתי-מפותחת זו, ואף על פי כן היה למושבה של שושלת אדמו"רים מהנודעות ביותר בחסידות פולין, שושלת שהתפשטה גם לערים אחרות, ביניהן ללודז', לפיוטרקוב, לקונסקיה, לשידלובייץ ועוד.
מייסד השושלת היה ראדושיצה יששכר דב בר מראדושיץ (לימים, כשהיה בשיא פרסומו, כינוהו סבא-קדישא), תלמידם של החוזה מלובלין, ר' משה לייב מסאסוב ובעל "אהל- ישראל" מאופאטוב. ר' יששכר דב בר השתקע בראדושיצה לפי המשוער בשנות ה- 20 למאה ה- 19 (לאחר מות החוזה מלובלין) וריכז המונים גדולים של חסידים ממקומות קרובים ורחוקים, בעיקר פשוטי-עם, וכך הפכה להיות ראדושיצה לאחד ממרכזי החסידות בפולין. ראדושיצה יששכר דב בר נתפרסם כבעל- מופת, אך עיקר כוחו, שזיכה אותו בחסידים רבים, נבע מהאופי העממי של זרם-החסידות שלו. עיקרי תורתו של ראדושיצה יששכר ושל יורשיו נסמכו על הכתוב: "לבלתי ידח ממנו נדח" וכן על דברי חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". לזכותו של ר' יששכר מייחסים את קידוש בית-העלמין בראדושיצה. עוד בתקופת כניסתה של הקהילה לעצמאותה היו מתי ראדושיצה נקברים בעיירות הסמוכות. רק בהשתדלותו של ראדושיצה יששכר בר הסכים הפריץ בעל-המקום למכור לקהילה בראדושיצה חלקת-קרקע לבית-עלמין. זמן-מה מילא גם ראדושיצה יששכר בר את כהונת הרב בפשדבוז' (לאחר מות ראדושיצה ישעיה מפשדבוז' - 1830). לאחר מות ראדושיצה יששכר דב בר (1849) שימש אדמו"ר בראדושיצה בנו הלל (נפטר ב- 1901); ירש את כסאו בנו ראדושיצה אליעזר דוד (נפטר ב- 1925). ממנו קיבל את כס האדמו"רות בראדושיצה גופא בנו בכורו ראדושיצה ישראל יוסף. בנו הצעיר, ראדושיצה חיים אשר, כיהן זמן-מה (עוד בחיי אביו) כאב"ד בדז'יאלושיצה; בזמן מלחמת העולם ה-I השתקע בלודז' חלק מחסידי אביו ראו בו את יורש האדמו"רות משושלת ראדושיץ. בימי מלחמת העולם ה-II התחבא בקיילצה, ושם נפטר ב- 1941 והובא לקבר ישראל. חתנו של ראדושיצה יששכר דב בר, ראדושיצה יצחק פינקלר, שימש כרב רשמי ואב"ד בראדושיצה. לאחר מותו כיהן ברבנות שנים אחדות בנו, ראדושיצה מאיר מנחם (נולד ב- 1881). אחריו עלה על כס-הרבנות ב- 1884 ראדושיצה נתן נטע דונר, תלמידו של ראדושיצה חיים אליעזר ואקס מקאליש. לאחר עשר שנות כהונה בראדושיצה שימש הרב דונר כרבה של קולבייל. בין חיבוריו של ראדושיצה נתן: "שערי אמונה" , "דרך אמונה ומעשה רב" "מנורת זהב" (על התורה של ראדושיצה יחיאל מיכל מזלוצ'ב) "מים רבים" (על התורות של ראדושיצה זישע מאנופלי), "רשפי אש" (על התורות של ראדושיצה מרדכי מנייסכיז').
יהודי ראדושיצה סבלו רבות בזמן מלחמת העולם ה-I. בפסח תרע"ה גורשו בפקודת השלטונות הרוסיים רוב יהודי העיירה, ואחר טילטולים שבו לבתיהם אך באוגוסט שנה זו. משובם מצאו, בין היתר, את ביתו של רב העיר הרוס כליל ואוסף ספריו הנדיר נגנב.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה קהילת ראדושיצה עצמאית, ומלבדית-העלמין היה לה גם בית-כנסת ישן. ממוסדות-החברה של הקהילה פעלו בראדושיצה חברא-קדישא וביקור-חולים. היהודים בראדושיצה עסקו בעיקר במסחר זעיר, במידה מועטת יותר - במלאכה. בקבוצה הקטנה של סוחרים אמידים היו רובם סוחרי-ברזל. רובם של בעלי- המלאכה היו חייטים, המוכרים את תוצרתם בשוק. בית- החרושת לבירה שבמקום היה בידי יהודים. הבנק-העממי היה המוסד הכלכלי היחיד של היהודים בראדושיצה. מצבם החומרי של יהודי ראדושיצה בתקופה ההיא הלך וירד; מצוקתם גברה במיוחד לאחר מותו של האדמו"ר ראדושיצה אליעזר דוד, כשנתפלגה החצר של השושלת ומעטו החסידים הבאים לשבתות ומועדים, אשר סיפקו פרנסת-מה לבעלי אכסניות וכדו' מתושבי ראדושיצה. גורם נוסף להרעת מצבם של יהודי ר' בשנות ה- 30 היו גילויי האנטישמיות שנתרבו בתקופה זו. למען הגשמת החרם על המסחר היהודי, הקימו הפולנים קואופרטיב של בעלי מלאכה נוצרים, שתפקידו העיקרי היה להתחרות עם סוחרי ברזל יהודים בראדושיצה.
מיד לאחר סיום מלחמת העולם ה-I נוסדה הסתדרות הציונים הכלליים בראדושיצה. בהשפעה ניכרת בישוב זכו מפלגת הרביזיוניסטים ובית"ר, שנוסדו אחר כך. מעטים היו חסידיהם של פועלי-ציון, המזרחי, הבונד והקומוניסטים. גם אגודת-ישראל המקומית לא זכתה להשפעת ניכרת, אפילו בתחום הקהילה, שבה היתה יד הציונים על העליונה: רוב הפרנסים והיו"ר היו מחבריהם. בבחירות לוועד הקיהלה ב- 1924 קיבלה אגודת ישראל מנדט אחד, ואילו ה"ציונים", המזרחי ובעלי מלאכה 3 מנדטים. נציגות היהודים בעירייה מנתה 2- 3 חברים, כולם ציונים.
בתי-ספר יהודיים לא היו בראדושיצה. הילדים למדו בבית-הספר היסודי הפולני. ספריה יהודית היתה להסתדרות הציונים הכלליים. מופעי תרבות הקשורים בנסיבות כלשהן נערכו באולמות-עירוניים שנשכרו, כגון באולם מכבי-האש וכיוצא בזה. רופא יהודי יחיד עבד בעיירה.
בראשית מלחמת העולם ה-II ניזוקה העיירה קשה בימי הקרבות, וכן נטשו את העיירה רוב האוכלוסים היהודים (וגם פולנים רבים), או שנטשו אותם עם בוא הגרמנים. אולם בשנים 1940- 1941 באו לכאן פליטים ועקורים רבים, בעיקר מווארטגאו ומדיסטריקט וארשה, וב- 1941 היו בראדושיצה כ- 2,400 יהודים, מהם רק 529 מבני-המקום. זרם פליטים חדש הגיע באביב 1942, כשריכזו הגרמנים בראדושיצה את היהודים מהקהילות הכפריות הסמוכות, בין השאר מנייבורוב, פיאנוב, רודה מאלנייצקה, סטומפורקוב, דוראצ'וב, מיידזייז'ה, וכן ממקומות אחרים. ישוב פליטים גדול זה חוסל ב- 3.11.1942: כל היהודים בראדושיצה, כ- 4,000 נפש, שולחו לטרבלינקה. לפי גירסה אחרת, גורשו היהודים ביום 7.11.1942, עם טראנספורט היהודים מקונסקיה, או לאחר שרוכזו תחילה בקונסקיה