ג' חשון ה'תשע"ח

ראווה מאזובייצקה RAWA MAZOWIECKE

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ראווה מאזובייצקה
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-7,499

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,500

·  יהודים לאחר השואה: כ-33

תולדות הקהילה:
 

בימים הראשונים למלחמת העולם השניה הופגזה ר' קשות, ואוכלוסיה נפגעו במידה ניכרת. הגרמנים נכנסו לעיר ב-8.9.1939. עם פלישת הצבא הגרמני הובאו כל היהודים הגברים לשוק , ושם נערך מישחק סאדיסטי. בין השאר אולצו הרב רפפורט, וכן רבה של אויאזד ששהה אז בר', ורבים מנכבדי היהודים- בעיקר קשישים - לרוץ כמה קילומטרים לעבר טומאשוב. בחורשה הסמוכה איימו עליהם הגרמנים בהריגה. הרב רפפורט ביקש רשות לשוב הביתה, כדי להביא לקבורה את בנו שנפגע בפעולות המלחמה. הנאצים עשו אותו לצחוק, התעללו בו ונהגו גם בגסות בבת הרב, שרצה בעקבות אביה. היא שבה לעיר, כדי לקבור את אחיה. היא שבה לעיר, כדי לקבור את אחיה. את שני הרבנים החזיקו הגרמנים ביער עד שעה מאוחרת בערב, הילקום ורק אז שחררו אותם. פעם אחרת האשימו הגרמנים את היהודים בהריגת חייל גרמני, וציוו על כל האוכלוסים היהודים להתכנס בכיכר השוק. הנשים נכלאו בספריה, ושם הנאצים התעללו בהן. על הגברים שבשוק ציוו לשכב כשפניהם לאדמה, ואיימו לירות בהם על כל תנועה שהיא. כך שכבו עד הערב. אחר-כך הוצבו ליד חומה, ואחדים נורו. בו ביום חיפשו הגרמנים בבתי היהודים. לדברי עדים אחדים הקיף מבצע זה גם אוכלוסים פולנים, והמספר הכללי של ההרוגים הגיע כאילו ל-40, מהם 23 יהודים.
יום אחד נצטוו כל הגברים היהודים להתכנס בכיכר השוק לשם גזיזת זקניהם. הובא גם הרב רפפורט, שעדיין ישב שבעה אחר מות בנו. בת הרב פנתה אל הכומר הפרוטסטנטי במקום ובקשה ממנו להשתדל לפני השלטונות הגרמניים שיניחו לאביה את זקנו. הכומר פנה אל השלטונות והרב אומנם הורשה לשמור על זקנו, אלא שגזרו עליו 100 מלקות, ואיימו על הכומר בעונש חמור על שתדלנותו.
הרב הישיש התעלף לאחר 30 מלקות ונאסף לבית החולים. כדאי לציין שהכמרים הקאתוליים והומר השתדלן באו לבקרו. אחר-כך ערכו הגרמנים חיפוש בבית הרב ושדדו את רכושו. בין השאר שדדו כסף וחפצי-חן שהפקידו בידיו יהודים. מתלאות אלו חלה הרב ומת כעבור זמן מה.
בשבועות הראשונים לכיבוש אסרו השלטונות הגרמניים כמה וכמה מנכבדי היהודים בעיירה, והאשימו אותם בקיום אסיפות. אפשר להניח, ככי אחדים מבין האסירים הנ"ל נהרגו . נערכו בלי הרף מצודים לעבודת-כפייה , ורבו המקרים של הכאת יהודים ברחובות. על היהודים הוטל קנס. הגרמנים דרשו מהיהודים לחסום על מסמך המעיד שהם נתינים סובייטים. בשל הטרור הנאצי הכבד, שהשתתפו בו הפולקסדויטשים המקומיים, נמלטו מר' בחודשים הראשונים לכיבוש כמה מאות יהודים(בעיקר האמידים שבהם) ורובם לסקיירנייוויצה.
בראשית 1941 הקימו הגרמנים גיטו בתחומו של הרובע היהודי לשעבר (בית-הכנסת והרחובות הסמוכים). צו העקירה ניתן פתאום: כל היהודים הגרים מחוץ לתחום זה נצטוו לעקור לכאן מיד ולכן הספיקו לקחת אך מעט מחפציהם. הגיטו הוקף גדר, אך לא נסגר. המגע עם הסביבה קל היה. הצפיפות בגיטו רבה היתה, הן בגלל השטח הקטן והן בגלל ריבוי היהודים שבאו ממקומות אחרים. בתקופה 1940-1939 באו לר' פליטים ומגורשים רבים מביאלה ראווסקה, סקייר נייוויצה, נובה מיאסטו ע"נ פיליצה ועיירות סמוכות אחרות. זרם הפליטים נמשך והלך. בפברואר ובמארס 1941, בתקופת תנועת-הפליטים הערה ממחוז וארשה למחוז ראדום, דרך ר' (שהיא אחת הערים הראשונות במסלול זה) עברו יהודים רבים, וחלק ניכר מהם השתקעו כאן. על כן גדלה בהתמדה אוכלוסיית יהודי ר'- אע"פ שכמה מאות יהודים יצאו אותה בחודשי הכיבוש הראשונים, כאמור לעיל. באוקטובר 1940 היו בעיר 2,700 יהודים, במאי 1941- 3,360 (מהם 798 פליטים), וב-1942- כ-4,000 יהודים. מספר פליטים כה רב לא היה עשוי למצוא לו מקום בגיטו. מקצתם גם לא קיבלו רשות להתגורר בו; הם נצטוו לגור בפרברי העיירה, מאחורי הרחוב סקיירנייביצקה חלקם של הפליטים השתקעו בגיטו באורח בלתי-חוקי- לא נרשמו במרשם, לא קיבלו כרטיסי מזון, והסתכנו יותר מהתושבים הליגאליים במצודים ובגירוש.
בתקופת הגיטו נמשכו ההתנכלויות והתקיפות של הפולקסדויטשים ושל המשטרה הגרמנית, וכן המצודים לעבודת-הכפייה. ערב ראש-השנה תש"ב ערכו השוטרים הגרמנים מצוד גדו, ובסיומו שולחו יהודים רבים למחנה העבודה בזאוואדה ליד טומאשוב מאזובייצקי. עשרה ימים חפרו שם תעלות. רק מחציתם חזרו לגיטו.
מקרי טיפוס הבהרות היו תחילה בודדים בגיטו. צורת מגיפה בלשה המחלה עם שובם של הגברים מהמחנה בזזאוודי, כשכמה מהם חולי טיפוס. אפשר גם, כי המגיפה פרצה בין הפליטים והמגורשים , שחיו בתנאי קיום ותברואה גרועים יותר. בשל מחסור בטיפול רפואי, בצצציוד ובתרופות בבית-החולים הקטן של הגיטו, היה מספר הנפטרים רב.
עד ראשית 1942 היה הגיטו פתוח , ו7השגת המזון קלה היתה. רוב בעלי המלאכה השתכרו למחייתם בעבודה ליגאלית- למחצה בשביל אוכלוסי הסביבה, ובעבודה רישמית למען השלטונות הגרמנים. יום יום הובאו צוותי-יהודיים במשמר לעבודה בחוות הסביבה. הם הוכו וסבלו מנגישות, אך קיבלו מזון לגיטו. כך ניתנו רשמית מנות מזון, אמנם דלות, לתושבי הגיטו.
בראשית 1942 הורע בהרבה מצבם של יהודי ר'. יום אחד הקיפו שוטרים גרמניים את פרברי העייירה, שם גרו היהודים הפליטים, דחפו אותם בגסות אל הגיטו. הגיטו נסגר ואיימו בהריגה על יציאה ממנו בלי רשיון. אף על פי כן נמשכה הברחת המזון, אלא שעתה היו היהודים הנתפסים ביציאתם את הגיטו, או במסחר הבלתי-ליגאלי, מסכנים את חייהם, ומהם שנהרגו . למרבה הרעה, נפסק בפברואר-מארס 1942 מתן המזון הרישמי ליהודי ר'.
ב-23.6.1942 אסרו השוטרים הגרמנים 17 או 18 יהודים, השליכו אותם ל"בית הסוהר" בגיטו (חדר במרתף היודנראט) ואחר כך הרגו אותם בירייה.
חיסול הגיטו התחיל ב- 27.10.1942 יום לפני כן הובאו לגיטו כ-4,00 יהודים מביאלה ראווסקה. הם לנו ברחוב. בו בלילה נפוצה בגיטו הידיעה על גירוש היהודים, שנועד למחרת. פרצה בהלה. עם שחר הקיפו את הגיטו שוטרים גרמנים ופולנים. לפי עדויות אחדות, כונסו היהודים בבית-הכנסת, והורשו לקחת עמם צרור קטן בלבד. בימים הבאים הוטענו בקרונות כל תושבי הגיטו, וכן המגורשים מביאלה ראווסקה, והוסעו לטרבלינקה. לפי גירסה אחרת, רוכזו היהודים בשוק העיירה, ואחר כך גורשו-חלקם בעגלות, חלקם ברגל- לטומאשוב מאזובייצקי, ומשם הוסעו לטרבלינקה. בשעת האקציה נהרגו בשוק יהודים רבים. מספר קטן של תושבי הגיטו הצליחו להמלט ולמצוא מחבוא בכפרים. רובם של מתחבאים אלו נתגלו אחר כך על ידי הגרמנים, בעזרתם של מלשינים מבין האוכלוסים הפולנים.
כמה עשרות יהודים מתושבי ר' שגרו שם בפרוץ המלחמה נשארו בחיים. רוב הניצולים שבו לעיירה (באוקטובר 1945 היו 33 יהודים בר'), אך כעבור זמן קצר יצאו אותה לצמיתות.

סגור

הישוב היהודי עד 1918

ראווה זכתה במעמד-עיר במחצית השנייה למאה ה- 14. ב- 1462 עלתה למעלת בירת המחוז ראווה. במרכז עירוני שהתפתחותו נאה השתקעו יהודים במחצית הראשונה למאה ה- 16. ב- 1547 הועלתה עלילת דם נגד יהודי ראווה; הם האושמו ברצח ילד נוצרי. אמנם המלך ביקש למנוע את משפטם השרירותי של העירונים על היהודים ומינה ועדה מיוחדת לבדיקת העניין, וכך נפרק במידת-מה מיטענם של הלכי- הרוח בקרב העירונים נגד היהודים, אבל היהודים יצאו בכל זאת את העיר באמצע המאה ה- 16. בעת המלחמה של פולין עם השוודים במאה ה- 17 וה- 18 ירדה ראווה באופן ניכר ונידלדלו האוכלוסין בה. הסטארוסטים של ראווה, כדי לשפר את מצבה הכלכלי של העיר, כמקובל בימים ההם, הביאו אליה יהודים העוסקים במסחר ובמלאכה. השתקעות היהודים בראווה במאה ה- 18 הביאה להרחבת תחומה של העיר, על ידי בליעת הכפר זאמקובה וולה, הנמצא בגדה השנייה של נהר רילקה. כפר זה היה שייך ליחידה של אחוזות-המלך, שכינוייה "הסטארוסטיות של ראווה" (כפופה היתה לסטארוסטה המושל בראווה). בסמוך ל- 1775 הפך הכפר ליחידה עירונית שצורפה, כאמור, לראווה וכינוייה הרשמי "עיר היהודים"; כפי שמעיד הכינוי, היתה מאוכלסת יהודים. היא כללה כיכר-שוק מוארכת ורחוב רחב אחד, שכונה לימים רחוב-ירושלים. בסקר של ראווה מ- 1789 נרשם, כי במקום מושבם של חקלאים בעבר ובמיגרשים ריקים נבנו 25 בתים של יהודים, והסוחרים שגרו בהם התכוונו לייסד תעשיות זעירות, ולייצר מראות וכלי-ברזל. הכוח-המקצועי הדרוש לכך נמצא בין יהודי המקום, שהיו ביניהם "מכונאים", וכן אורגי-גדילים, אורגי פסי-זהב, עמילנאים, זהבים, חרשי- נחושת, פחחים, פוזמקאים, זגגים, מסרקנים, מותחי-תיל, עושי-מחטים, עושי-סיכות, בורסקאי עור-כפפות.
הקמת "עיר-היהודים" עוררה את התנגדותם של עירוני ראווה, שהתלוננו בפני בית-דין על הסטארוסטה על שבנה את העיר בשטח הנכלל בתחום העירוני של ראווה. אולם בית-הדין דחה תלונה זו ואף התיר ליהודים לבשל יי"ש ולמכור אותו במקומות שונים, אך נענה לתביעותיהם של העירונים מאידך ואסר על היהודים למכור אותו בפונדק המקומי. כן פסק בית-הדין, כי היהודים רשאים לעסוק בכל מסחר אחר רק בין שעה 8 ל- 12 בבוקר. פסק-דין אחר מ- 1782 האריך את שעת-המסחר עד שעה 3 אחר-הצהריים. ועדה מקומית אזרחית-צבאית שיגרה מכתב אל נשיא הסיים בווארשה, ובו הצעה לשוב ולקצר את שעות-המסחר של היהודים. הצעתם לא הוגשמה, אולם התנגדות העירונים הגבילה את היוזמה הכלכלית של היהודים. במחצית הראשונה למאה ה- 19 חל גידול ניכר באוכלוסיה היהודית, והוא אחד היסודות בהתפתחותה הכללית של העיר בתקופה זו. בעיר השתקעו קבוצות אורגים גרמנים ופולנים, וכן צורף לעיר הישוב טאטארי, שבו קמה תעשיית אריגים. אחד מיהודי ראווה, וולף ברגמן, ניהל בשנות ה- 60 בית-חרושת קטן לסרטים. בתנאי חייהם של יהודי ראווה חלה הרעה פתאומית בגלל הדליקה ב- 1861, שבה עלתה באש כל "עיר-היהודים", וכבר לא שבה להיות כבראשונה. סבל רב יותר נפל בחלקם של היהודים, בתוך כלל האוכלוסים, בימי מלחמת העולם ה-I, שכן תשעה חודשים עמד כאן קו-החזית, ועל כן נהרסה ראווה כליל.
קהילה עצמאית ומוסדותיה הוקמו בראווה, כנראה, בתחילת המאה ה- 19. במחצית השנייה למאה זו ישב על כס- הרבנות, תקופת-מה, ראווה שלמה דוד מרגולית, שכיהן גם ברבנות בכמה ערים אחרות, בתקופות שונות של חייו. ב- 1875, בקירוב, שימש ברבנות ראווה אברהם שמואל בראווה יוסף לאם, בעל "אשל אברהם". ב- 1899 מונה כמו"ץ הרב ראווה ירחמיאל משה נח רפפורט ומ- 1908 ישב על כס הרבנות בראווה והמשיך בתפקידו עד תקופת השואה.

 

בין שתי המלחמות

 

בתקופה ההיא היתה פעולת הקהילה היהודית רצופה זעזועים, שמקורם בהעדר אמצעים ובמחלוקת בין הרב רפפורט הנ"ל וקבוצות שונות בחברה היהודית. הרב רפפורט נהג ביד חזקה במתנגדיו (ובתוכם באירגוני הציונים ובאירגוני בעלי מלאכה). המצב הורע ב- 1931, כשתקופת- מה לא שולם שכרם של עובדי-הקהילה. הפעם התערבו אפילו שלטונות הנפה, וגזרו על חברי ועד-הקהילה ששה ימי מאסר על ההתרשלות בתפקידם. ב- 1931- 1932 חל פילוג בין אנשי אגודת-ישראל במקום; חבריהם ואוהדיהם התפלגו לחסידיו ולמתנגדיו של הרב רפפורט. מתנגדיו אף הקימו רשימה מיוחדת בבחירות לוועד-הקהילה בשנים 1931 וכן 1936. כדי להאבק בהם נכנסה אגודת-ישראל בבחירות ב- 1931, לקואליציה עם המזרחי והתאחדות הסוחרים.
בתקופה בין שתי המלחמות פעלו בראווה גם הציונים הכלליים, המזרחי וכן פועלי ציון ימין. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 20 ב- 1937 השתתפו 4 רשימות, שזכו בקולות אלה: הליגה למען ארץ-ישראל העובדת- 83, הציונים הכלליים (קבוצה א') - 88, הציונים הכלליים (קבוצה ב') - 1, המזרחי- 24.
בראווה פעלו גם אירגונים כלכליים יהודיים, כגון התאחדות הסוחרים ואיגוד בעלי-המלאכה.
ראווה היתה אחת הערים, שבה לבש החרם הכלכלי על היהודים בשנות ה- 30 ממדים גדולים במיוחד. ב- 4.9.1934 פרצו פרעות נגד היהודים. הפורעים תקפו את היהודים ושדדו את רכושם. המשטרה אסרה כמה אנשים מפעילי הפוגרום, ובית-הדין דן אותם לעונשי-מאסר משבועיים ועד חודשיים, אולם בית-הדין לערעורים המתיק את דינם. בשנים הבאות גברה והלכה המתיחות והחריפה במיוחד בימי שוק ויריד. בימים כאלה אירגנו האנדקים משמרות חרם, שהוצבו לפני חנויות ודוכנים של יהודים. בין בני-הנוער היהודים גברה הנטייה לעמוד בפני התוקפים, ולעתים קרובות היו יוצאים לרחובות קבוצות גדולות והפגינו בשירה ציבורית. שלטונות הנפה הזהירו את הנהלת הקהילה, כי מעשים אלה עלולים לשמש פרובוקאציה ולהביא לפוגרום חדש. כדי למנוע את הצרה נקראה בדצמבר 1935 אספה כללית של הציבור היהודי, ובה קראו המנהיגים להורים לאסור על בניהם התנהגות מתגרה ברחוב. באחד הירידים ב- 1937 נעשה נסיון להסית לפוגרום, אך הוא סוכל בידי המשטרה ובעמידתם של הסנדלרים הפולנים, שקמו נגד התוקפים.