ג' אייר ה'תשע"ז

ראטנה RATNO

עיירה בפולין
נפה: קובל
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,000

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,140

·  יהודים לאחר השואה: כ - 14

תולדות הקהילה:
 

המבנה הכלכלי של יהודי ראנטה לא השתנה בתקופה זו. כבעבר עסקה מחיצתם במסחר זעיר, והנותרים עסקו במלאכה. יחידים החזיקו מפעלים קטנים, כגון טחנות-קמח, בית-ב, מפעל להפקת פת. יהודים בודדים עסקו בקנייה ובייצוא של תוצרת חקלאית כגון: פשתן וייצור בדי-פשתן פטריות-יער וייצור עורות.

סגור

בעת מלחה"ע ה - I

ראטנה היא יישוב עתיק מתקופת הממלכה הרוסית הקייבית. בשנת 1366 עברה לבעלות מלך פולין קזימיר הגדול. היא היתה אז לעיר נפתית בחבל חלם שבווייבודיות בעלז. בשנת 1440 קיבלה מידי המלך ולאדיסלב היגלוני זכויות עיר מגדבורגיות. יהודים בראטנה נזכרים לראשונה במקורות הרשמיים בשנת 1516, אך לפי מקורות יהודיים אפשר שישבו בה כבר כזמן גירוש היהודים מליטא (1495 - 1503), שכן היישוב היה בתחום ממלכת פולין וקרוב לגבול ליטא והיהודים נהגו אולי כמו הקראים והתיישבו שם לאחר גירושם עד יעבור זעם. משנת 1540 עד סוף המאה ה- 16 יש ידיעות מפורטות יותר על יהודים בראטנה. בשנים 1563 ו- 1564 שילמו יהודי ראטנה מס גולגולת בסך 60 זהובים לשנה. בשנת 1565 היו בראטנה 12 בתים של יהודים, בית-כנסת ומקווה. שני המוסדות האחרונים מעידים על כך שהיתה במקום קהילה. על מצבם הכלכלי ניתן ללמוד מכך, שאחד היהודים חכר אדמה חקלאית, יהודי אחר חכר את משרפת היי"ש ואת הזכות למכור אותו ויהודי שלישי חכר, יחד עם נוצרי, 3 טחנות קמח שהיו שייכות למלך זיגמונט הראשון. בין החוכרים הראשונים של מסי המדינה נזכר גם יהודי מר,. בראשית המאה ה- 17 נפגעה העיירה מבחינה כלכלית וכמעט התרוקנה מתושביה. כדי להחיותה העניק לה המלך זיגמונט השלישי כתב-זכויות. אין בידינו ידיעות על גורל של היישוב היהודי באמצע המאה ויש לשער, שגם הוא נפגע בגזירות ת"ח ות"ט. במחצית השנייה של המאה ה- 17 חלה התאוששות מה, אך בראשית המאה ה- 18 נפגעה ר, שוב עקב מלחמות השוודים ונחרבה כמעט כליל. לאחר מכן היא נבנתה מחדש, אך צפונית למקומה הקודם, על חוף הנהר פריפט. משעברה ראטנה לשלטון הקיסרות הרוסית, בסוף אותה מאה, היא צורפה לפלך ווהלין. סלילת הכביש קייב-וארשה, שעבר את ראטנה, שיפרה מעט את מצב יהודי המקום ועקב זאת גדל מספרם. למרות זאת נשארה ראטנה עיירה דלה; רוב יהודיה התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. לא היו במקום רופא, או מוסד רפואי כלשהו, ואף לא היה בה תלמוד-תורה לבני-עניים. רק הורים בעלי אמצעים שלחו את בניהם ללמוד בחדרים. בראשית המאה ה- 20 החלו הדברים להשתנות. לעיירה חזרו כמה משכילים צעירים מבני המקום, ואלה ביקשו להכניס אליה מעט מרוח הזמן וההשכלה. הם הביאו עיתונות עברית, ארגנו חוג של "חובבי-ציון", הקימו ספרייה ציבורית וספריות פרטיות. הם ביקשו לפתוח במקום "חדר מתוקן", ואמנם עשו כך, אך נאלצו לסגור אותו בלחץ החסידים. בעיירה פעל אז תלמוד-תורה, שנאבק קשה על קיומו בגלל חוסר אמצעים. בעיירה השתקעו אז רופא, רוקח ורופאת שיניים - כולם יהודים. בשנת 1912 נפתח בית-ספר, ששפת ההוראה בו היתה עברית; כמו-כן למדו בו יידיש, רוסית ומקצועות טבע ועוד. בית-ספר זה פעל בצורות שונות ובהפסקות עד שנת 1921, עד שנסגר בפקודת השלטון הפולני. בשנת 1912 נפתח בראטנה בנק הסוחרים, אך הוא נסגר כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בראטנה היו כמה בתי-כנסת; אחדים מהם היו של סיעות חסידים, בעיקר של חסידי נסכיז' הסמוכה. האדמו"ר ראטנה יצחק שפירא מנסכיז' (בן הזקונים של ראטנה מרדכי מייסד השושלת) נהג לבקר אצל חסידיו בראטנה באופן קבוע אחת לשנה. בסוף המאה ה- 19 כיהן בראטנה במשך זמן מה ראטנה יעקב אריה שפירא, ממשפחת האדמו"רים מנסכיז', עד שעבר לקובל (ושם נפטר בשנת 1908). לאחר מכן כיהנו בראטנה ראטנה יוסף שור, שנתמנה בידי הרבי מטריסק, והרב שלמה טוביה פרידלנדר. הראשון עזב עד מהרה והשני המשיך בכהונתו גם בתקופת השלטון הפולני. בקיץ 1915 החל הצבא הרוסי לסגת מראטנה. גדודי הקוזאקים, שהיו במאסף, לקחו עמם כמה מנכבדי המקום כבני-ערובה ואף העלו באש חלק מבתי העיירה, ובתוכם את בית-הכנסת הגדול. במהרה נכבשה העיירה בידי הצבא הגרמני. היהודים שברחו שבו לעיירה והצטופפו בבתים שנותרו לפליטה. הם אולצו לצאת לעבודות כפייה, אפילו בשבתות, והדבר עורר מורת רוח רבה. באותו זמן התפתח מסחר ער, ובכלל זה הברחות אל האיזור שהיה כבוש בידי הצבא האוסטרי. מאוחר יותר, בתקופת מלחמת האזרחים, פעלה בראטנה הגנה עצמית שמנעה פגיעה ביהודים. בשנת 1920, בעת שהפולנים כבשו לראשונה את ראטנה, השתוללה באיזור כנופיית בלחוביץ', ואלה רצחו בראטנה 3 יהודים וגבו כופר בסכום של 25,000 רובלים. לאחר שהתבסס השלטון הפולני, בסוף שנת 1920, נתמנה פושע למפקד המשטרה במקום והלה, יחד עם חבר מרעיו, שדדו ואף רצחו משפחה יהודית. הוא סולק ממשרתו בשנת 1922, אך לא בא על עונשו. 

במלחה"ע ה - II

השלטון הסווייטי עזב את ראטנה כבר ב- 23 ביוני 1941 ויחידה גרמנית עברה את העיירה, אך לא התעכבה בה, והסווייטים חזרו אליה. הם עזבו שוב ב- 25 ביוני וראטנה נשארה ללא שלטון. אוקראינים מקומיים וכפריים ניצלו עובדה זו למסע של שוד רכוש יהודי. יהודי אחד גילה התנגדות והרג את אחד הפורעים בגרזן, אך חבריו של ההרוג ירו בו והרגוהו. ב- 7 ביולי נערך פוגרום שני, אך הפעם שלחו הגרמנים מקובל יחידת חיילים וזו הרגה עשרה מבין השודדים וכעונש לקחה בני-ערובה והוציאה להורג 30 שבויי מלחמה סווייטיים וכן 30 יהודים. ב- 14 ביולי 1941 הוטל על יהודי ראטנה לשאת את הסימן היהודי המיוחד סרט( שרוול, שהוחלף בספטמבר 1941 לטלאי צהוב). ב- 17 ביולי הוקם היודנראט, שהורכב מאנשי ציבור לשעבר. הגרמנים החרימו את כל בעלי החיים, את מיטב הרהיטים והבגדים ואת חפצי-הערך. בנובמבר 1941 הוקמו בתי-מלאכה שבהם הועסקו בעלי-מלאכה יהודיים. ב- 16 ביוני 1942 השתלטו פרטיזנים על ראטנה, הרגו שני קצינים גרמניים וקראו לנוער להצטרף אליהם, אך לא נענו. למחרת, ב- 17 ביולי, באה לעיירה יחידת אס"אס וכתגמול רצחה 120 יהודים. בי"ב באלול תש"ב (25 באוגוסט 1942) חוסלו יהודי ראטנה. בערך 1,300 איש הובלו למחצבה שמחוץ לעיירה ונורו למוות. כמה מאות יהודים נעזרו בשוטר אוקראיני וברחו; חלק מהם נורו בזמן הבריחה. בעיירה הושארו כמה עשרות בעלי-מלאכה, אך עד מרס 1943 נרצחו גם אלה בהדרגה. מבין הבורחים התאספו ביער בערך 30 משפחות. עלה בידיהם להשיג מעט כלי נשק והם ארגנו לעצמם מעין מחנה. כעבור שלושה חודשים נרצחו כמעט כל תושבי המחנה הזה. אחדים מבני ראטנה והכפרים שבסביבה הצטרפו ליחידות פרטיזניות סווייטיות שונות; חלק מהם לאוגדה הווהלינית שבפיקוד הגנרל אלכסיי פיודורוב. ראטנה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 22 במרס 1944 ובמהרה התלקטו ובאו אליה 14 ניצולים.