ד' סיון ה'תשע"ז

רדזיווילוב RADZIWILOW

עיירה בפולין
נפה: קרמניץ
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ - 6,000

·  יהודים בשנת 1941: כ - 3,120

·  יהודים לאחר השואה: כ - 15

תולדות הקהילה:
 

עיירה בנפת קרמניץ

סגור

בעת מלחה"ע ה - I

ראשיתו של היישוב רדזיווילוב היתה בכפר, שבעליו, הנסיכים לבית רדזיוויל, ניסו החל מאמצע המאה ה- 16 להפכו ליישוב עירוני ולפתחו ואף נתנו לו את שמם. אבל היישוב התפתח בעצלתיים, שכן העיר ברודי הסמוכה בלמה ניסיונות אלה. הידיעה הראשונה על יהודים ברדזיווילוב היא משנת 1578. כאמור, ההתפתחות היתה איטית ויש לשער, שמספר היהודים היה קטן. בגזירות ת"ח ות"ט נפגעו היישוב ויהודים שבו ובשנת 1650 נמנו במקום רק 4 בים של יהודים; בשנת 1653 נותר רק בית אחד של יהודים. רדזיווילוב אינה נזכרת ברשימת היישובים החייבים במס גולגולת, שהוחלט עליה בהתוועדות גליל ווהלין שנערכה בהורוכוב בינואר 1700, וגם לא ברשימת חיסול חובות היהודים ממרס 1767. בסוף המאה ה- 18, כדי לקדם את היישוב היהודי ברדזיווילוב, קיבל בעל המקום, הגנרל קאייטן מונצ'ינסקי, מידי המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי זכות לפתוח בה בית-דפוס עברי, ובשנת 1789 - מפעל לעיבוד עורות. בינתיים חולקה פולין; אוסטריה השתלטה על גאליציה המזרחית ורוסיה על ווהלין. הגבול החדש בין שתי הממלכות עבר סמוך לרדזיווילוב ובעיר הוקם בית-מכס מרכזי רוסי, שדרכו עברו בשני הכיוונים סחורות רבות ששווין מיליוני רובלים. מלבד הפרנסות הגלויות התפתח במקום בשל מצב עניינים זה גם ענף ההברחות וגם יהודי המקום נטלו בהן חלק. גדוד קוזאקים, שחנה ברדזיווילוב דרך קבע ותפקידו היה לשמור על הגבול, שימש מקור פרנסה לחנוונים ולבעלי- המלאכה. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית ולקראת סופה מנתה יותר מ- 4,000 נפש. ברדזיווילוב היו אז כמה מפעלים קטנים - 3 מפעלים לייצור נרות, טחנת-קמח ומפעל לייצור לבנים; רובם היו בבעלות יהודים. נדבן ידוע, משה מנדל גינזבורג, שיקם את בית-הכנסת ותרם כסף להקמת בית- חולים, שנועד לשרת את כלל האוכלוסייה; לפי דרישת התורם נתקבלו אליו יהודים ללא תשלום והאוכל שניתן בו היה כשר. הנדבן אף התחייב לכסות את ההפרש בהוצאות על אוכל זה. מוסד חשוב ברדזיווילוב היה אז ה"הקדש", ששימש אכסניה למהגרים היהודיים הרבים שהתרכזו בעיירה בשנות השמונים וגם בשנים 1905 - 1907 וחיפשו דרכים לא-חוקיות כדי לעבור לקיסרות האוסטרית ומשם לארצות שמעבר-לים. רבים נעזרו במבריחים. לעתים נפלו קרבן למעשי שוד ורצח והקהילה המקומית נאלצה לטפל בהם. בשנת 1870 היו ברדזיווילוב 2 בתי-כנסת ו- 9 בתי-מדרש, חלקם של חסידי אוליקה וטריסק. בז' באב תרמ"ב (1882) פרצה ברדזיווילוב שריפה גדולה, שכילתה 150 בתים ואת כל בתי-הכנסת פרט לגדול שבהם. בעזרת סיוע ותרומות בכלל( זה של נוצרים םידחא) שוקמה העיירה מהר. במשך המאה ה- 19 כיהנו ברבנות: רדזיווילוב איציקל רדזיווילובר (נפטר בשנת 1826), שהיה בנו של רדזיווילוב מיכל מז'לוצ'וב, ורדזיווילוב יוסף לרנר נפטר( 1875) ובנו, רדזיווילוב אליעזר יינגרלייב נפטר( 1898) ובנו של האחרון, רדזיווילוב ישראל-דוד יינגרלייב. בשנים 1807 - 1813 ישב ברדזיווילוב רדזיווילוב יצחק-בער לוינזון (הריב"ל) - מאבות ההשכלה העברית ברוסיה. הוא התיישב כאן לאחר נישואיו עם בת המקום; לאחר שהתגרש ממנה עבר לברודי. ברדזיווילוב היה תלמוד-תורה ובתחילת המאה ה- 20 נעשה ניסיון להפכו ל"חדר מתוקן" בכך שהוסיפו לתכנית הלימודים שלו מקצועות עבריים וכלליים. מלבד זאתה היו בעיירה שני בתי-ספר ממלכתיים ליהודים - אחד לנערים ואחד לנערות. הפעילות הציונית התפתחה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה היא התנהלה במחתרת. סביב הספרייה המחתרתית ולשם הפצת הלשון העברית. הוקמה גם נציגות של הוועד האודיסאי של "חובבי-ציון". אחר-כך הוקמו סניף של ההסתדרות הציונית, ארגון נוער ציוני (1910 - 1912), סניף של ה"הסתדרות לשפה והתרבות העברית" (1911). פעילות פועלי-ציון ו"הבונד" ברדזיווילוב היתה מועטה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הגלה הממשל הרוסי לסיביר כמה משפחות יהודיות, שראשיהן הוחשדו באי-נאמנות לשלטון. בקיץ 1915, בזמן המתקפה הרוסית בפיקודו( של הגנרל בוליסורב), נמצאה רדזיווילוב בקו החזית. מן ההפצצות וההפגזות נשרפו רבים מבתי העיירה ויהודים רבים עברו מרדזיווילוב לקרמניץ. מסוף 1915 עד סוף 1916 שלטו ברדזיווילוב האוסטרים ושמעזבו אלה חזר אליה הממשל הרוסי. לאחר מהפכת פברואר 1917 שבו הפליטים לרדזיווילוב והחלו לשקם את בתיהם. נבחרה הקהילה הדמוקרטית הראשונה. כלכלת היהודים התבססה אז על ייבוא נפט וגפרורים מגאליציה ושיווקם ביישובי ווהלין האחרים. כשהחלה מלחמת האזרחים וכנופיות בריונים החלו לאיים על יהודי רדזיווילוב הקימה הקהילה הגנה עצמית יהודית שצוידה בנשק. בדרך-כלל עלה בידי אנשי ההגנה העצמית להרתיע כנופיות קטנות ואף השלטון המקומי האוקראיני הרופף נעזר בה. מלבד טיפוח ההגנה העצמית קיימה הקהילה קופה שכספיה באו ממס, בכסף ובמצרכים. הסכומים שהצטברו בקופה נועדו לתשלומי-כופר לכנופיות גדולות ובכך נמנעו פרעות. האחרונים שקיבלו דמי-כופר היו יחידות הצבא הפולני של הגנרל האלר.
 

בין שתי המלחמות

משנתייצב השלטון הפולני חזרו חלק מן הפליטים שעזבו את העיירה, אך המצב הכלכלי הקשה דחף רבים להגירה. ביטול הגבול וההתחרות מצד כרודי הביאו לדלדולם של היהודים ואלה נזקקו לסיוע מקרוביהם בארצות שמעבר-לים. בשנות השלושים היו ברדזיווילוב 7 טחנות-קמח, שטחנו 14 טונות תבואה ביממה. רוב הקמח נשלח לגאליציה, למחוזות פולסיה ולווילנה. מרבית הטחנות היו שייכות ליהודים. מלבד אלה היו בעיירה 3 טחנות לגריסים (שתיים מהן של יהודים), 2 מנסרות (של יהודים) ו- 2 מפעלים קטנים לסודה (של יהודים). עיקר המסחר הגדול היה בתבואות; המחזור השנתי בענף זה הגיע ל- 4 מיליון זלוטי ורוב העוסקים בו היו יהודים. במסחר הזעיר הגיע חלקם של היהודים %75-ל, בעיקר בענפי המזון, הטקסטיל, הנעליים, הברזל וחומרי-הבניין. המלאכה היהודית היתה בירידה ורק מעטים מבין בעלי-המלאכה היו בעלי תעודות אומן מבין( 20 החייטים היו רק 5 בעלי תעודה כזו). הפעילות הכלכלית נתמכה בשני מוסדות כספיים: "בנק עממי קואופרטיבי", שהוקם בראשית שנות העשרים, וקופת גמ"ח, שנוסדה בסוף שנת 1929. מראשית המאה ה- 20 כיהנו ברבנות ברדזיווילוב רדזיווילוב חיים רוטנברג עד( שנת 1928) ואחריו בנו, רדזיווילוב דוד רוטנברג, רדזיווילוב אברהם פינדריס (משנת 1905) ואחריו רדזיווילוב יצחק לרנר (נכדו של רדזיווילוב יוסף לרנר מבנו הצעיר). בשנת 1925 מונה הרב יקירה מדובנא לרב הקהילה. שלושת הרבנים האחרונים נספו בשואה. בשנת 1920 נפתח ברדזיווילוב בית-ספר יהודי פרטי. בהתחלה היתה שפת ההוראה בו רוסית, אחר-כך תפסה את מקומה היידיש ולבסוף - העברית. המוסד צורף לרשת "תרבות", אך נסגר בשנת 1924. כעבור זמן-מה נפתח בית-הספר מחדש כבית-ספר עברי "תרבות" והתקיים עד ספטמבר 1939. היו בו 8 כיתות ולמדו בו בערך 300 תלמידים, היינו רוב הילדים היהודיים בעיירה. בראשית שנות העשרים יסד הרב חיים רוטנברג תלמוד-תורה שלמדו בו 40 תלמידים בערך. המוסד נאבק בקשיים כספיים עד שנסגר. בשנות העשרים פעל ברדזיווילוב במשך זמן-מה גן-ילדים עברי; היתה בו כיתה בוגרת שהכינה את תלמידיה לכניסה לכיתה ב' של בית-הספר היסודי. ליד בית-הספר "תרבות" היתה ספרייה ציבורית, שנוסדה בשנת 1920, ולידה התקיימו פעילויות שונות, כגון; שיעורים לעברית, הרצאות, דיונים. כמו-כן התקיים חוג דרמה לחובבים שהכנסותיו מהופעות בפני הציבור נועדו למפעלי צדקה ותרבות. עם התבססות השלטון הפולני התחדשה הפעילות הציונית, שנחלשה בעת המלחמה ובזמן מלחמת האזרחים. הראשון שחידש את פעילותו היה "החלוץ", וכבר בשנת 1920 עלו ארבעה מחבריו לארץ-ישראל. מאוחר יותר נוסד ברדזיווילוב קיבוץ הכשרה של "החלוץ", שהיו בו בערך 150 חברים. מלבד סניפי המפלגות הציוניות העיקריות היו ברדזיווילוב גם קנים של תנועות הנוער: "השומר-הצעיר" - מראשית שנות העשרים, ואחר-כך נוסדו הקנים של בית"ר, גורדוניה, החלוץ-הצעיר, דרור ועוד. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 73 איש. הציונים הכלליים קיבלו 25 קולות; המזרחי- 2; רוויזיוניסטים - 3; התאחדות השומר הצעיר - 32; פועלי-ציון - 11. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 476 איש. הציונים הכלליים קיבלו 32 קולות; המזרחי - 43; מפלגת המדינה - 10; ברית רוויזיוניסטית - 175; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 206; התאחדות - 10. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 262 איש. הציונים הכלליים קיבלו 68 קולות; המזרחי - 29; מפלגת המדינה - 14; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 151. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 102 איש. הציונים הכלליים קיבלו 23 קולות; המזרחי - 18; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 61.
 

במלחה"ע ה - II

לאחר סיפוח רדזיווילוב לברית-המועצות, בספטמבר 1939, חוסלו המוסדות והארגונים היהודיים. בית-הספר העברי הפך להיות בית-ספר רוסי בן 10 כיתות. 12 משפחות יהודיות אמידות הוגלו לפנים רוסיה. ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין גרמניה לברית- המועצות, ניסו צעירים יהודיים רבים לברוח. אלה שמילאו תפקידים בממשל הסווייטי פונו במאורגן במכוניות, אך האחרים נאלצו לברוח, בעיקר בעגלות. לפיכך השיגו אותם הגרמנים ורובם נתפסו והוחזרו לרדזיווילוב. כזה היה גם גורלם של אלה שגויסו; לאחר שעברו 250 ק"מ בדרכם מזרחה הם נאלצו לחזור לרדזיווילוב. ב- 27 ביוני 1941 נכנסו יחידות הצבא הגרמני לעיירה. אוקראינים מקומיים וחיילים גרמניים פשטו על המחסנים של היהודים וגם על בתים של יהודים ושדדו כאוות נפשם. היהודים בחרו בוועד וחבריו פנו אל המפקד הצבאי וביקשוהו להתערב ואכן, הלה נענה והפסיק את השוד. בינתיים הוטלו גזירות של עבודת הכפייה, חבות ענידת אות ההכר היהודי ועוד. ב- 15 ביולי 1941 נאסרו 28 יהודים על- פי רשימה שהכינו אנשי הממשל האוקראיני המקומי. הם הוצאו אל מחוץ ליישוב ונורו למוות. למחרת, ב- 16 באוגוסט, הוציאו אוקראינים את ספרי התורה מבתי-הכנסת והעלו אותם על מוקד. הם גם הכריחו את הרב לרנר לרקוד לפני האש. ב- 15 באוגוסט 1941 הפך הוועד היהודי להיות יודנראט. מי שעמד בראש הוועד, וידרהורן, איש ישר והגון, התפטר. חוות דעתם של הניצולים על מי שבא במקומו כראש היודנראט היתה שלילית ביותר. ב- 25 באוגוסט 1941 נצטוו היהודים להתרכז בכיכר המרכזית. באותו זמן עצמו נערך שוד מאורגן של בתי היהודים בהשתתפות אוקראינים מקומיים. מן היהודים נלקחו כל דברי הזהב, הכסף וחפצי הערך האחרים וכן בעלי-החיים שבמשקי-העזר. בסוף פברואר 1942 נדרש היודנראט לשלוח קבוצת צעירים לעבודה בוויניצה, כדי לבנות את מטה הפירר שם. כולם, פרט לשניים שהצליחו לברוח, נרצחו. ב- 5 במרס 1942 נערך שוד נוסף של רכוש היהודים. ב- 9 באפריל 1942 נסגרו 2,600 יהודי רדזיווילוב בגטו שהוקף גדר קרשים ובראשו תיל דוקרני. הצפיפות היתה גדולה - 1.8 מ"ר לנפש. הגטו חולק לשני חלקים, אחד ל"מועילים" - בעלי מקצוע ועובדים אחרים ומשפחותיהם, והשני - ל"בלתי מועילים" עם משפחותיהם. היודנראט הוא שחילק את התעודות למועילים והוא עשה זאת תמורת כסף - לכל המרבה במחיר; משום כך לא זכו רבים מן העובדים לקבלן. אור ליום י"ג בסיון תש"ב (29 במאי 1942) הוקף הגטו אנשי אס"אס ומשטרת-העזר האוקראינית. בשעה 4 בבוקר נכנסו הגרמנים לתוך הגטו של "הבלתי מועילים" ותוך יריות החלו להוציא ממנו את היהודים. רבים ניסו להסתתר, אך רובם נתפסו בחיפושים שנערכו מבית לבית. בערך 1,500 יהודים הובלו אל מחוץ לעיר לבורות מוכנים ונרצחו. 40 איש שניצלו במחבואים הצטרפו לגטו של "המועילים". בין גילוי המרי נזכיר את זה של יהודי שהרג בעזרת גרזן שני גרמנים ופצע שלישי עד שנורה ונהרג. ב- 6 ביוני 1942 נשלחו 40 צעירים לעבודה ברובנה. רובם נרצחו שם תוך- כדי עבודה. בגטו התחילו צעירים להתארגן למרי, אבל הדבר לא הגיע לכלל ביצוע. היה קשה מאוד להשיג נשק, המרחק ליערות הגדולים, שבהם פעלו פרטיזנים, היה רב והאוכלוסייה המקומית היתה עוינת מאוד. בחול-המועד סוכות תש"ג נרשמו על מגילות שמות הנספים ושמותיהם של אלה שנותרו בחיים והמגילות הוטמנו בטקס ליד בית- הכנסת לזיכרון-עולם. ביום כ"ה בתשרי תש"ג (6 באוקטובר 1942) הוטל מצור על גטו "המועילים". היהודים הוצאו מן הגטו, הובלו לבורות ונרצחו שם. 11 איש, שביניהם היו רופאים ורוקחים, איבדו את עצמם לדעת, ובערך 300 איש ניסו לברוח, אך רבים מהם נספו בנסיבות שונות. רוב הבורחים פנו לברודי, שהשתייכה למחוז גאליציה שבגנרל-גוברנמן ושבו עדיין היו אז גטאות. אחרים התחבאו בעיקר אצל אוקראינים בני הכיתות הבפטיסטיות. בין הבורחים לברודי היה יחיאל פרוחובניק, והוא יצא אחר-כך עם קבוצת צעירים (ביניהם גם בני בוליוויזדר) ליערות לשניוב ושם פעלה קבוצתו במסגרת יחידה פרטיזנית סווייטית, שהורכבה משבויי-מלחמה שברחו מן השבי. במצודים הרבים חוסלה כמעט כל היחידה, כולל היהודים שבה. פרוחובניק ניצל והתחבא עד השחרור. רדזיווילוב שוחררה בידי הצבא הסווייטי ב- 20 במרס 1944. לעיירה חזרו 51 ניצולים. כמה מהם עסקו בהבאת הרוצחים האוקראיניים לדין ובהצלת ילדים יהודיים שהוחזקו בבתי משפחות נוצריות.