כ"ט חשון ה'תשע"ח

רודניק RUDNIK

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ניסקו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,959

·  יהודים בשנת 1941: כ-805

תולדות הקהילה:
 

כעיר פרטית של בני האצולה ידועה רודניק מן המאה ה- 16. ב- 1552 ניתן לה מעמד של עיר. ב- 1656 נחל ההטמאן צ'ארנצקי ניצחון על צבא השבדים בקרב בסביבות רודניק. בהיותה שוכנת על גדות הנהר סאן, השתתפו תושביה עד לאמצע המאה ה- 19 בהשטת דגנים בנהר לגדאנסק. במחצית השנייה של המאה ה- 19 פותחה בתנופה רבה ברודניק ובכפרי הסביבה תעשייה, במיוחד תעשייה ביתית ובקבלנות, של מוצרי נצרים. התפרסמו במיוחד סלי נצרים למיניהם ופריטי ריהוט, ששמם יצא לפניהם לא רק בגאליציה, אלא גם ברחבי האימפריה האוסטרית כולה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם יוצאו מוצרי תעשייה זו לארצות אירופה, ואף לארצות-הברית ולמצרים. רודניק היתה מוקפת יערות עבותים, ועל-כן פותחה בעיר ובסביבה תעשיית-עץ זעירה וכן יוצרו בה זפת, טרפנטין ומוצרי-שרף. היישוב היהודי ברודניק הוקם, כנראה, במחצית השנייה של המאה ה- 17, לאחר המלחמות עם השבדים. אם ישבו משפחות יהודיות ספורות קודם-לכן, הרי גלו מן המקום או נספו בעת המלחמה עם השבדים. גם אלה האחרונים וגם צבאותיו של צ'ארנצקי פרעו ביהודים, והיו מקומות שעשו בהם טבח ממש. אך היישוב הלך והתפתח במאה ה- 18. ב- 1765 ישבו ברודניק 40 משפחות יהודיות, והקהילה המקומית חלשה על 27 יהודים תושבי הכפרים שבסביבה. ב- 1781 נדרשו הללו מאת השלטונות לסלק את חובם למס הארנונה בסך של שמונה גולדן. בבית-העלמין היהודי ברודניק היו קברים, שצויינו בהם תאריכים מתחילת המאה ה- 18. בין השאר נמצא שם קברו של ר' יעקב קופיל לוקובר, אבי-אמו של החוזה מלובלין. בנו של ר' יעקב קופיל היה רבה של רודניק בשלהי המאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גדל היישוב היהודי ברודניק בעיקר עם התפתחות תעשיית מוצרי הנצרים במקום. יהודי רודניק נמנו עם יוזמי תעשייה זו, עם קבלניה ובעיקר עם משווקיהם של המוצרים המוגמרים. למפעל הגדול ביותר בר, לקבלנות ולשיווק מוצרי נצרים שהקימו האחים קראוז קודם למלחמת-העולם הראשונה היו סניפים בפראג ובווינה הבירה. יהודי רודניק שלחו את ידם גם במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה, על מקצועותיה השונים. מקור פרנסה נוסף ליהודי רודניק שימשו חצרות האדמו"רים שהשתקעו בעיר וכן אלה של רבני העיר שניהלו חצרות אדמו"רים. במלחמת-העולם הראשונה ובעקבותיה, חלה ירידה ניכרת בהתפתחותו של היישוב היהודי ברודניק ובמספר אוכלוסיו. יהודים רבים נטשו את עירם בהתקרב הצבא הרוסי, וגלו לפנים האימפריה האוסטרית. משנכנסו החיילים הרוסים לרודניק שלחו את ידם בביזה ובגזל רכוש יהודי, ובעת נסיגתם ב- 1915 העלו את רוב בתי היהודים באש ולקחו עמהם בשבי יהודים כבני ערובה. מן הדליקה ברודניק ניצל בית-הכנסת. יהודי המקום זכרו לטובה חייל יהודי בצבא הרוסי, שחירף את נפשו בהצלת בתי יהודים מן הדליקה, חילק ליהודים מזון והגן עליהם מפני הקוזאקים המשתוללים. בגמר המלחמה לא חזרו רבים מבני רודניק ממקום גלותם, מה עוד שהגיעו אליהם שמועות על מהומות כנגד היהודים שאירעו ברודניק ב- 1920. בשיקום הכלכלי והחברתי של רודניק בשנים הראשונות לאחר המלחמה נעזרו יהודיה בתמיכתו של הג'וינט האמריקני. בין השאר שוקמה בתמיכתו חברת "ביקור-חולים". ב- 1921 היו כבר פעילים ברודניק 63 בתי-מלאכה ומפעלי-תעשייה זעירים של יהודים, והתפרנסו מהם 162 איש, בעליהם ובני משפחותיהם וכן שכירים. מספר גדול של מתפרנסים עסקו בתעשיית-העץ והנצרים. ענף פרנסה זה כלל 14 מפעלים מתוך ה- 63, אולם הועסקו בו 79 איש, מהם 41 שכירים. מלבד זה היו ברודניק 28 בתי-מלאכה של חייטים וכובענים, שהועסקו בהם 50 איש, מהם 4 שכירים בלבד. משהגיע ענף תעשיית הנצרים לידי שיגשוג בשנות ה- 30, מצאו כמה וכמה מיהודי רודניק את פרנסתם לא רק בקבלנות ובשיווק הסחורה בארץ, אלא גם בייצוא המוצרים, אף לארצות רחוקות. הסוחרים היהודים התאגדו באגודה משלהם רק בשנת 1936. רודניק נשתבחה במאה ה- 19 וה- 20 ברבניה ואדמו"ריה. על כס הרבנות ברודניק ישב בצעירותו (ב- 1817) מייסד שושלת אדמו"רי צאנז, ר' חיים ב"ר אריה לייבוש הלברשטאם, בעל "דברי חיים". גם בנו, ר' יחזקאל שרגא משיניאווה, כיהן זמן-מה כאב"ד רודניק. באמצע המאה ה- 19 לערך כיהנו בקודש ר' צבי יוסף, חתנו של ר' נפתלי מליז'נסק, ואחריו גיסו, ר' אלימלך ב"ר מנחם-יששכר וייסבלום, שניהל גם חצר אדמו"רות, העתיק את חצרו ללאנצוט, ונודע כאדמו"ר מלאנצוט. מ- 1860 ישב על כס הרבנות ברודניק בנו של בעל ה"דברי חיים", ר' ברוך הלברשטאם, שעבר לאחר-מכן לגורליצה ונודע על שמה של עיר זו כאדמו"ר מגורליץ. מ- 1877 כיהן ברודניק, תחילה כדומ"ץ ולאחר מכן כאב"ד, בנו של ר' ברוך, ר' צבי-הירש הלברשטאם. לאחר פטירתו של אביו ב- 1906, היה ר' צבי-הירש לאדמו"ר לחסידי אביו, חסידי גורליץ. ברודניק קיבל את כס הרבנות ר' אריה-לייבוש טייטלבוים, חתנו של ר' ברוך. בין שתי מלחמות-העולם כיהנו בקודש ברודניק כרבנים ואדמו"רים, בנו של ר' צבי-הירש הנ"ל, ר' אברהם הלברשטאם, וכן ר' בנימין הלברשטאם (שניהם נספו בשואה). בנו האחר של ר' צבי הירש, ר' יקותיאל הלברשטאם מקלויזנבורג נודע שמו כמקים קריית- צאנז בנתניה וכן מוסדות חסידיים, המפוזרים בערי ישראל האחרות, ירושלים, תל-אביב, חיפה וצפת. אין ידיעות על קיומם של חוגים ציוניים ברודניק עד למלחמת- העולם הראשונה. נראה שעד אז נתקיימו במקום חברות מסורתיות בלבד ובין השאר "אגודת מחזיקי הדת" (משנת 1881). בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם ובעיקר בשנות ה- 30 נסתמנה ברודניק פעילות ציונית עניפה; תחילה התרכזה הפעילות הציונית סביב ארגון "התחייה" ולאחר-מכן הוקמו סניפים של "ציונים כלליים", "המזרחי", "התאחדות", "החלוץ" וכן ארגוני-נוער: "עקיבא", "השומר הצעיר", ו"ביתר". כבר בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1928 נבחרו 2 ציונים מכלל 8 חברי הוועד. בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 נמכרו במקום 291 שקלים והבוחרים הצביעו כלהלן: 175 בעד "הציונים הכלליים", 25 בעד "המזרחי", 88 בעד "רשימת ארץ-ישראל העובדת", 31 בעד "מפלגת המדינה". בתחום הפעילות התרבותית ההסברתית הצטיינו "התחייה" והאגודה ע"ש י.ל.פרץ. ליד "התחייה" הוקם בשנות ה- 30 בית-ספר עברי משלים שהיה מסונף לרשת "תרבות" ובו למדו כ- 80 תלמידים. ליד האגודה ע"ש י.ל.פרץ הוקם חוג חובבי דראמה, ובאולם האגודה נתקיימו הרצאות ונשפי תרבות. סניף "אגודת ישראל" ברודניק קיים בית-ספר לנערות "בית-יעקב". לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה והצבא הגרמני התקרב לאזור בספטמבר 1939, נמלטו יהודים רבים מרודניק מזרחה, מעבר לנהר סאן. מקצתם נשארו בתחום גאליציה המזרחית שסופחה לברית-המועצות. הללו הוגלו בקיץ 1940 לאזורים מרוחקים של רוסיה הסובייטית. לאחר כניסת הגרמנים לעיירה אילצו הללו, בדומה למצב בישובים אחרים באזור, את היהודים לצעוד לעבר הנהר סאן. ואמנם כמה מן המשפחות גורשו לתחום הסובייטי, ואילו הנמלטים מן הגירוש התפזרו ביישובי הסביבה וכעבור כמה שבועות חזרו לרודניק. על יהודי רודניק הוטלו גזירות של עבודת- כפייה, קונטריבוציות והגבלות תנועה. ב- 1940 הועסקו יהודי רודניק בעבודות ביצורים שעשו הגרמנים בקרבת הגבול הסובייטי. אין בידינו פרטים על גורלם הסופי של יהודי רודניק, אבל יש להניח שב- 1942 הועברו לאחד הגיטאות באזור, שבו רוכזו היהודים לקראת שילוחם למחנות-העבודה ולמחנה-המוות בבלז'ץ.