כ"ז ניסן ה'תשע"ז

רוויץ' RAWICZ

 

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: רוויץ'
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 10,783

·  יהודים בשנת 1941: כ-7

תולדות הקהילה:
 

העיר ר' הוקמה בשנת 1638 על אדמות הכפר סירקובה, שנזכר בתעודות משנת 1310. באותה שנה התיר מלך פולין ולדיסלאב הרביעי לאציל בעל האדמות האלה להקים עיר על-פי החוקה המגדבורגית, וכדי לסייע להתפתחותה פטר את תושבי המקום מתשלום מסים למשך 35 שנים. נוסף על כך התיר המלך לעיר ר' לקיים 5 ירידים שנתיים. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-17 התיישבו בר' מאות פליטים מגרמניה ומצ'כיה שעזבו את מולדתם בעת מלחמות הדת. בעלי העיר הגדילו את שטחה, בנו סביבה חומה ובה 4 שערים וריצפו את הרחובות. בשנת 1713 אישר המלך אוגוסט השני מחדש את זכויות העיר הישנות של ר', וכמוהו נהגו גם המלך אוגוסט השלישי (בשנת 1748) ואחרון מלכי פולין סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי (בשנת 1780). כלכלתה של העיר התבססה בעיקר על אריגת בדים וכמה מלאכות הקשורות לענף הזה כמו טווייה, סריגה ורקמה, בשנים 1793-1765 התפרנסו שליש מתושבי העיר ממלאכת האריגה, וגם המסחר התפתח בזכות הייצור המוגבר בענף הבדים.
ואולם תקופות השגשוג והחורבן התחלפו בזו אחר זו, בשנת 1704 נכבשה ר' בידי צבאותיו של קרל ה-12מלך שוודיה, שחנו בה כמעט שנה; ב-1707 נכבשה בידי הרוסים, שהרסו אותה כליל; ובשנת 1710 פרצה בעיר מגפת דבר שגרמה את מותם של 1,835 תושבים, העיר השתקמה בהדרגה מכל הפורענויות האלה, אך ניזוקה שוב בימי מלחמת שבע השנים (1763-1756), אמנם פחות מבעבר.
בשנת 1793, עם חלוקתה השנייה של פולין, נכללה ר' בפרוסיה. בעת ההיא כבר נחשבה לאחת הערים הגדולות בחבל "פולין-גדול"; מספר תושביה הגיע ל-7,290 נפש והיו בה מפעלים גדולים לאריגה ולצביעת בדים, מנסרה, מפעל שייצר לבנים ומפעלים קטנים יותר שייצרו כובעים, גרביים וכפפות, כמו גם בתי מסחר וחנויות. בשנת 1799פרצה בר' שרפה גדולה שכילתה חלק מרחובות העיר שבהם היו בתי עץ.
המאה ה-19 סימנה פריצת דרך בכלכלתה של ר', עם פיתוח נתיבי התחבורה וסלילת מסילת הברזל שהוליכה לברסלאו ולפוזנן (ע"ע). בעיר החל אז תהליך נמרץ של תיעוש, וב-1885 כבר היו בה 10 בתי-חרושת לסיגריות ומוצרי טבק, 3 בתי-חרושת למכונות ומוצרי ברזל, וכמה מפעלים לעיבוד עורות ופרוות, לייצור רהיטים, לשטיחים וכיו"ב. בד בבד היתה ר' גם למרכז אזורי של סחר התבואות, העצים והבקר ושל מסחר בפרוות ובעורות, האוכלוסייה המקומית גדלה מ-10,408 תושבים ב-1861 ל-12,919 בשנת 1885, והיו בה אז 6 בתי-ספר יסודיים, 2 בתי ספר לבנות, גימנסיה ריאלית וסמינר למורים. אחרי מלחמת העולם הראשונה ובעקבות הסכמי השלום בוורסאי נכללה ר' במדינת פולין העצמאית. התפתחותה הכלכלית נמשכה גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עת נוסדו בה כמה בתי-חרושת ומפעלים חדשים - לייצור נייר ומברשות, מנסרות וכו' - וגם 156 חברות מסחריות ; מספר מפעלי הייצור למיניהם הגיע בעת ההיא ל-294. ואולם חרף ריבוי המפעלים ומקומות העבודה שררה בעיר בתקופה זו אבטלה, שהיתה מלווה מטבע הדברים בתסיסה חברתית ופוליטית. בשנת 1939 מנתה ר' 10,783 תושבים, %12 מהם גרמנים על-פי מוצאם.
בתחילת ספטמבר 1939 נכבשה ר' בידי הגרמנים, שהקימו בה מחנה-מעבר גדול. רבים מתושבי העיר הפולנים נשלחו לעבודות כפייה בגרמניה.
אחרי ייסודה של ר', במחצית הראשונה של המאה ה- 17, נאסרה ישיבת יהודים בה, אבל כעבור שנים מעטות התיר מייסד העיר את התיישבותם של שני יהודים, תמורת תשלום גבוה. בנו של המייסד קיבל בראשית המאה ה-8ו 12 מתיישבים יהודים נוספים עם משפחותיהם והתיר להם לעסוק במסחר, בהגבלות שונות. בשנת 1793, כשהעיר עברה לפרוסיה, נמצאו בה כ-100 יהודים, ומאז בטלו ההגבלות על ישיבתם בר' ומספרם הלך וגדל.
במאה ה-18 עדיין התפרנסו רוב יהודי ר' ממסחר זעיר ורוכלות וממלאכה, בעיקר חייטות. בראשית המאה ה-19גדל מספר היהודים בעיר ובד בבד חל גיוון בעיסוקיהם. רבים מן הסוחרים והרוכלים היו לבעלי חנויות, לבעלי מאפיות, למוכרי ספרים ולמדפיסים. רוב היהודים התבססו עם הזמן ומקצתם אף התעשרו, בפרט במחצית השנייה של אותה המאה. בעלי חנויות יהודים העתיקו את עסקיהם מן הרובע היהודי לרחובות הראשיים של העיר, הרחיבו אותן ושיפרו את מראיהן. רוב חנויות הבדים והנעליים בר' היו שייכות ליהודים. אחדים מן הסוחרים ייסדו בתי- חרושת קטנים - לסיגריות, לכובעים, לכפפות, לרהיטים וכיו"ב. סוחרים זעירים היו לסוחרים אמידים, במיוחד בענפי העורות, הצמר והמתכת, או למתווכים גדולים בקרקעות ובתים ובתוצרת חקלאית. תהליך ההתבססות הכלכלית היה מלווה גם ברכישת השכלה כללית, ובעיקר גדל בעיר מספרם של הרופאים, עורכי-הדין והמורים היהודים. רבים מבין בעלי המקצועות החופשיים עזבו את ר' ומהם שהתפזרו בקהילות ישראל אחרות בנסיכות פוזנן.
קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה היתה בר' באמצע המאה ה-18 לכל המאוחר, כפי שניתן ללמוד מפנקסי הקהילה שנשתמרו. הפנקסים נכתבו ביידיש מגורמנת ונרשמו בהם הכנסות הקהילה והוצאותיה, עוד בתקופת השלטון הפולני הקימו יהודי ר' בית מדרש בנוי עץ וקידשו בית-עלמין, וב-1783 נבנה בית-כנסת, גם הוא מעץ. עם גידולה של הקהילה כבר היה בית-הכנסת הראשון צר מהכיל את המתפללים, ולפיכך הוחל בבניית בית-כנסת חדש ומרווח מקודמו, על-פי תכנית של אדריכל. עלות הבנייה הגיעה 33,000 מרק. הבנייה הושלמה ב-1880 ובית-הכנסת החדש וההדור נחנך בטקס רב-משתתפים.
פרנסי הקהילה היו בדרך כלל מבני המשפחות האמידות והמיוחסות כדוגמת משפחות גרדנוויץ, שפירא, פריסט, קארו ויונגמן - ולא פעם היה התפקיד הזה עובר בירושה מאב לבן עוד מימיה הראשונים של הקהילה. אחד מראשי הקהילה הבולטים היה נחום בראון, שעבד בזמנו בשירותו של מייסד העיר. משפחת בראון הענפה התגוררה ברחוב היהודים. צאצאיו היו סוחרים ומתווכים גדולים ואף בעלי בתי-חרושת, ונבחרו לתפקידי פרנסים ולמועצת העיר.
ילדי הקהילה למדו בבית-ספר היסודי הכללי ; בר' בלט במיוחד מספרם הגדול של תלמידי הגימנסיה היהודים. בשנת 1887 היו 54 מכלל 198 תלמידי הגימנסיה (%27) יהודים, אף שחלקם של היהודים באוכלוסייה היה אז כ-%8 בלבד (1,077 מתוך 12,919 נפשות).
בשנת 1755 מינתה הקהילה את רבה הראשון, ר' מנחם מנדל, מבני המקום. ר' מנחם מנדל החזיק גם ישיבה קטנה, שלמדו בה 5 אברכים, יורשו בתפקיד היה ר' יוסף, בנו של ר' אברהם אביש, רבה של פרנקפורט (1782). אחריו כיהנו ברבנות ר' ישראל ורשנר (ב-1791) ; ר' שלמה דב מגלוגאו ; ר' יהושע אליהו אשר הרצפלד (נפטר ב-1846) ; ר' יהודה לייב נומברג (נפטר ב-1831) ; ר' אברהם אייגר, בנו של ר' עקיבא אייגר, שעבר אחר-כך לרוגוז'נו (ע"ע) ; ר' מאיר לנדסברג (בשנים 1864-1850, כיהן גם בקהילת ינובייץ, ע"ע) ; ור' יוסף ניישטאט. על פי דרישתה של ממשלת פרוסיה נבחר בשנת 1866 לראשונה רב בעל השכלה גבוהה, ד"ר רפאל אנגלראד. הרב אנגלראד ייסד בר' בית-ספר ללימודי דת, שבו למדו ילדי הקהילה מקצועות יהדות לאחר שעות הלימודים הרגילות. בשנים 1884-1872 כיהן בקהילה ד"ר מרקוס קורץ, שלצד עבודתו הרגילה לימד יהדות בסמינר המורים העירוני, יורשו בתפקיד ובשנים (1894-1884) היה הרב ד"ר יונה צבי הכהן, בנו של הרב הידוע ר' אברהם יוסף לייב. אחריו מילא את מקומו במשך חודשים מעטים הרב ד"ר מ' זילברברג, ובסוף 1894 עלה על כם הרבנות בר' ד"ר יהודה בהן. הרב כהן היה פעיל בכל ענייני הקהילה ובפרט בפעולות הצדקה והסעד, שימש יושב- ראש סניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו" וב- 1912 ייסד סניף מקומי של "אגודת ישראל".
בתחום העזרה ההדדית והצדקה פעלו בר' חברות ותיקות וגם חדשות יחסית. חבדת "מוסד לילד יתום ועני" סייעה ליתומים ולילדי עניים, בפרט בעתות מחלה ; חברת "שוחרי טוב" נתנה לנזקקים הלוואות ללא ריבית; חברת "ביקור חולים" סייעה לחולים עניים וערירים; החברה קדישא, שנוסדה ב-1727, פעלה תחת פיקוחו של הקהל, שהטיל מדי חודש בחודשו על שניים מחבריה להשתתף בכל הלוויה ולאסוף תרומות; התרומות נרשמו בפנקס הקהילה וחולקו לנזקקים ; חברת "הכנסת כלה" פעלה בתקציב שנתי של 208 מרק. בשנת 1913 נזכרת גם "אגודת נשים יהודיות" וקודם לכן נאסר על נשים לעסוק באיסוף תרומות). תקציבה השנתי באותה שנה היה 150 מרק. חברת "הספקה לאביונים" חילקה לעניים מצרכי מזון. בשנת 1908 נוסדה חברת "שומרי שבת", שעסקה בפעילות דתית (רבות כמוה פעלו בכל קהילות האזור ובגרמניה); "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו" נוסדה גם היא בעת ההיא לערך, ורבים מבני הקהילה הצטרפו לשורותיה, בשנת 1902 נוסד בר' סניף אגודת "עזרה", שתמכה בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל ובמפעלי חינוך יהודיים.
בשנת 1905 התארגנה בר' קבוצה ציונית ראשונה, בהנהגתו של גיאורג כהן, חבריה עסקו בעיקר במכירת ה"שקל" לקונגרס הציוני, בשנים 1909-1908 נמכרו בר' ד( ''שקלים", ב- 1910 רק 2ו "שקלים" וב-1911 - 18 "שקלים", מאוחר יותר החלו גם באיסוף תרומות לקרן הקיימת, פעולה שבה נטלו חלק ילדים ובני נוער.
סניף "אגודת ישראל" לא פיתח בתקופה זו פעילות ענפה, שכן שנתיים לאחר ייסודו פרצה מלחמת העולם הראשונה.
קהילת ר' ידעה גם משברים. אחרי מהפכת "אביב העמים" של 1848 נתרבו בני הקהילה שקראו להנהיג רפורמה בסדרי בית-הכנסת ובפולחן, והם אף איימו לפרוש מן הקהילה ולייסד קהילה נפרדת. ואולם השלטונות התנגדו לקיומן של שתי קהילות יהודיות בעיר אחת. תשובתם, שנתקבלה בשנת 1852, הביאה להרגעת הרוחות כלפי חוץ, אבל מתחת לפני השטח שרר בקהילה שקט מתוח, בשנת 1889 שוב נסערו הרוחות, הפעם בגלל הבחירות למועצת התהילה. הליברלים התנגדו לבחירות האלה מטעמים פורמליים, ובסופו של דבר דחתה הממשלה את הבחירות עד שיירגעו הרוחות. הבחירות התקיימו בינואר 1890 והאורתודוקסים זכו ברוב, אבל הם הסכימו לכמה ויתורים לליברלים, כך למשל הונהגו בבית-הכנסת דרשות בגרמנית, היתה הקפדה על שקט בעת התפילה, ולילדים ובני נוער הוקצה מקום נפרד בבית-הכנסת שבו יכלו להתפלל יחד עם מוריהם, האורתודוקסים הדגישו שהסכמתם לשינויים האלה איננה מלמדת על נכונותם לרפורמות בדת. ההסכם הזה הביא לרגיעה מסוימת בקהילה ; ואולם רוב הליברלים לא היו שבעי רצון, וייתכן שיחסי הכוחות בקהילה היו אף הם תמריץ מסוים ליציאה המוגברת לערים גדולות ולהגירה לארצות שמעבר לים.
כמה יהודים ילידי ר' קנו להם שם בפעילותם הציבורית או בהישגיהם המדעיים - ביניהם המתמטיקאי אלפרד לוי, הבלשן הנריק אולנדורף, ההיסטוריון מרקוס בראון, האסטרונום ברתולד כהן והסוציולוג והמנהיג הציוני ארתור רופין, לימים מראשי ההנהגה הציונית בארץ- ישראל וראש המשרד הארצישראלי.
היחסים בין יהודי ר' לבין שכניהם הגרמנים, ואפילו יחסיהם עם הפולנים, היו תקינים בדרך כלל, וגילויי אנטישמיות היו נדירים. עם זאת, תהליך ההתערות החברתית של היהודים לא היה מלא. כך, למשל, סירבה אגודת הקשתים היוקרתית לקבל לשורותיה יהודי. הוגשה תלונה למועצת העיר, שהציעה לאגודה לבטל את הסעיף בתקנון האוסר על קבלת יהודים, אבל ההצעה לא התקבלה, החוק הסמיך את המועצה להעניש את האגודה הסרבנית ולמנוע ממנה את תמיכתה הכספית (200 מרק בשנה מכספי משלמי המסים), אך היא נמנעה מלנקוט בצעד כזה. עניין אחר שקומם את יהודי העיר היה האיסור על פתיחת חנויות בימי א' בשבוע. בשנת 1908 שיגרה הקהילה עצומה למשרד הפנים הפרוסי בבקשה להתיר ליהודים לפתוח את חנויותיהם, ולאחר מאבק עיקש ופניות רבות אל הרשויות הותר להם לפתוח חנויות על-פי רישיונות אישיים.
במאה ה-19, ובפרט במחציתה השנייה, היו יהודי ר' פטריוטים גרמנים נלהבים. צעירי הקהילה שירתו בצבאות פרוסיה וגרמניה בכל המלחמות החשובות. אפילו ב- 1900, כשהגרמנים התערבו בדיכוי מרד הבוקסרים בסין, נמצא יהודי מקומי שהתנדב למלחמה הזאת, המתנדב היחידי מר'. במלחמת העולם הראשונה הוכרז בגרמניה על גיוס חובה, אבל גם יהודים לא מעטים שקיבלו פטור מן הגיוס התנדבו לצבא מרצונם. מקצתם זכו בעיטורי גבורה.
ר' הוחזרה למדינת פולין העצמאית מאוחר יחסית, בשנת 1921, ומהלך זה הניע רבים מן היהודים להגר. בשנת 1922, שנה אחרי שצורפה לפולין, נותרו בר' 60 יהודים בלבד (לעומת 363 יהודים ב-1913). אחד המניעים לעזיבה ההמונית היה הלכי הרוח האנטישמיים בקרב תושבי העיר הפולנים.
בראשית שנות ה-20 החרימה העירייה את בניין בית- הכנסת; פקידי העירייה נעלו את הבניין ומנעו מן היהודים שנותרו בעיר להתפלל בו. רק לאחר התערבותו של ציר הסיים יהושע ה' פרבשטיין הוחזרו לקהילה תשמישי הקדושה יקרי הערך והופקדו למשמרת בידיו של יושב- ראש חברת "בית ונחלה", שהבטיח לדאוג להעברתם לארץ-ישראל. בין החפצים האלה היו כיסא אליהו הנביא עתיק, שעמד בבית-הכנסת מזה כ-100 שנה, פרוכת מן המאה ה-18, מנורה יקרה וכמה ספרי הורה יקרי ערך. בשנת 1925 הועברו החפצים האלה מוורשה לבני-ברק, ושם הם שמורים עד היום. ראש העיר הכריז שאין בכוונתו להחזיר את בית-הכנסת לקהילה היהודית, אף-על-פי ששר הפנים ושר המיעוטים הלאומיים הבטיחו לפרבשטיין לפעול להחזרת הבניין. רבים מתושבי העיר יצאו אז להפגנות תמיכה בעירייה. לבסוף הושג הסדר של פשרה - היהודים קיבלו את מפתחות הבניין לפני התפילה ומיד לאחריה נדרשו להחזירם לעירייה. ואולם גם ההסדר הזה לא האריך ימים ; פקיד העירייה נכנס יום אחד לבית-הכנסת באמצע התפילה ופינה משם את המתפללים, בטענה שמספרם קטן.
העירייה לא הסתפקה בהחרמת בית-הכנסת אלא השתלטה גם על בניין המקווה החדש, על בית-הזקנים היהודי, ששימש אחר-כך מועדון של תנועת הנוער האנטישמית, ועל בית-המדרש, שהוסב למועדון של ילדי הקצינים הפולנים. היהודים לא הפסיקו את מאבקם, בשנת 1931 שיגרה הקהילה משלחת לוורשה בניסיון למנוע את העברת בית-הכנסת לבעלותה של העיירה, אך לשווא, בשנת 1933 פסק מושל המחוז שבנייני הקהילה היהודית בר', בית-הכנסת, בית-הזקנים ובית-המדרש - יעברו לבעלות העירייה, בעקבות ההחלטה הזאת ניסו יהודי המקום להמשיך במאבק בדרכים משפטיות, על סמך סעיף מס' 177 של החוק הפרוסי, הקובע כי אסור לחסל קהילה יהודית ולהפקיע את נכסיה כל עוד נותר במקום ולו יהודי אחד, לא ידוע לנו מה היו תוצאות המשפט.
בשנות ה-20 וה-30 נמשכה מגמת העזיבה בקרב היהודים. ערב מלחמת העולם השנייה נותרו בר' 7 יהודים בלבד, וגם הם נמלטו ממנה עוד בטרם נכבשה בידי הגרמנים.