כ"ט ניסן ה'תשע"ז

רוז'אנה ROZANA

 

עיירה בפולין
נפה: קוסוב-פולסקי
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,622

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,400

·  יהודים לאחר השואה: כ-3

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

עיירה בצפון-מערב פולסיה, בנפת קוסוב-פולסקי. בתקופת הממלכה הפולנית היתה רוז'נה עיירה פרטית ורכושה של משפחת ספייהה. היא נכללה אז בנפת וולקוביסק שבמחוז נובוגרודק. בעלי המקום בנו בקצה העיירה ארמון מפואר ואירחו בו מלכים. במלחמות הקונפדרציה שהיו בסוף המאה ה- 17 נהרסו הארמון והעיירה. כשבאו השוודים בשנת 1706 הם מצאו לפניהם עיירה ריקה מתושביה. משפחת ספייהה שיקמה את העיירה ואת הארמון. בשנת 1786 מכר האציל בעל המקום את הארמון ליהודים, ואלה הפכו אותו לבית-חרושת לבדים וחלק ממנו למחסן תבואות. באותה עת - המחצית השנייה של המאה ה- 18 - היו בעיירה כמה מפעלים קטנים: לבדי משי, לבד ריפוד דמשקאי, מפות שולחן, כרכרות וציפוי כרכרות בלכה. במאה ה- 19 התדלדלו מפעלים אלה ונסגרו. רוז'נה היהודית נזכרת לראשונה בשנת שפ"ג (1623), בפנקס מדינת ליטא. היא נמנתה אז עם היישובים שהיו כפופים לקהילה הראשית בריסק. יש לשער, שיהודים התחילו להתיישב במקום עוד לפני כן, אולי בסוף המאה ה- 16. זמן מה לפני חג הפסח של שנת 1657 נמצאה ברחוב היהודי גופת ילד נוצרי ועליה סימני דקירה. יהודי רוז'נה הואשמו בעלילת דם. הם פנו לבעלי העיר, האציל ספייהה, וזה מנע מן העירוניים לעשות שפטים ביהודים. במשך שנתיים וחצי הגן האציל על היהודים בהבטיחו לעירוניים שהאשמים במעשה יובאו לדין המלך. אבל הישועים עשו הכל כדי למנוע מן היהודים להגיע לחצר המלוכה. בספטמבר 1659 ניצלו העירוניים את היעדרות האציל מן המקום ואסרו שניים מנכבדי הקהל. לפי מסורת אחת התנדבו שני הנכבדים רוז'נה ישראל בן שלום ורוז'נה טוביה בן יוסף להיאסר, לאחר שהמון של עירוניים תקף את בית-הכנסת בזמן שנערכו בו תפילות יום ראשון של ראש השנה. למחרת, ביום ב' של ראש השנה, נערך המשפט. שני היהודים נידונו למוות והוצאו להורג עוד באותו יום. בנו של אחד הקדושים, שמעון בן ישראל, חיבר סליחה לזכר המאורע. בבית הקברות הישן ברוז'נה היתה מצבה לשני הקדושים האלה והיא שופצה ושוקמה בשנת 1875. בפנקס מדינת ליטא מצויים הדים רבים לעלילת הדם הזאת. עוד בשנים תכ"ב-ת"ל (1662- 1670) נערכו התחשבנויות כספיות בין קהילת רוז'נה ובין ועד המדינה; הוועד טען שיהודי רוז'נה הוציאו סכומי גדולים בגין העלילה. ברישום משנת תכ"ב (1662) נאמר: "תקנ"ג. חשבון עם ק"ק ראזינאי יצ"ו. הוצאות שלהם בעסק הביש עלילות שקר עולה לס"ך ט"ו אלפי' תתקצ"ג (15,993), עוד לבן הק' [הקדוש] מאה זהו', עוד לאלמנה הק' חמישים זהו'. ע"ז הראו הקהילות חשבון שנתנו להם ס"ך ששלוש אלפי' שהו' וח' זהו' כח"ג. רק מה שטענו שהרבה מזה לא הגיע לידם, עליהם לברר מה שלא הגיע לידם". בשנת תכ"ז (1667) עדיין היו חייבים לקהל רוז'נה סכום של 7,736 זהובים, ואילו בשנת ת"ל (1670) עמד החוב הזה על 4,111 זהובים. הסכום שהוצא היה גדול מאוד והוא הוצא על שלמונים לבעלי המקום ולבעלי תפקידים בחצר המלוכה. כמקובל באותם ימים השתתפו בהוצאות כל יהודי ליטא באמצעות ועד המדינה. בשנים תל"ט (1679) ובשנת תמ"ז (1687) עדיין היה ועד המדינה חייב כספים לקהל רוז'נה, אך לא ברור אם החוב היה בגין עלילת הדם ההיא. כאמור, בסוף המאה ה- 17 נהרסה העיירה ורק לאחר שנסתיימו מלחמות השוודים שוקמה רוז'נה בידי בעלי המקום, האציל ספייהה. בהתוועדות ועד המדינה בסלוצק בסיוון תקכ"א (1761) נידונה חלוקת מס הגולגולת בין קהילות ליטא, שהסתכמה אז ב- 60,000 זהובים של פולין. קהל רוז'נה נדרש לשלם 1,112 זהובים, סכום נכבד בהשוואה למה שהוטל על יישובים אחרים (להשוואה: על בריסק, שהיתה קהילה ראשית, הוטל סכום של 3,920 זהובים). מספר היהודים בשנת 1765, שהיה 154, מקורו במיפקד שערכו השלטונות למטרות גבייה ישירה של מס גולגולת. קרוב לוודאי שהמספר אינו משקף את המציאות, שכן רבים השתמטו ולא נפקדו תינוקות עד גיל שנה וכלי-קודש, שהיו פטורים מהמס. גדולתה של רוז'נה משתקפת גם ברבניה, החל מראשית המאה ה- 18. סביב שנת 1704 כיהן רוז'נה ברבנות ברוז'נה יחזקאל כצנלבויגן, מחבר הספרים "כנסת יחזקאל" ו"מים חיים". בתקופה ההיא כיהנו רוז'נה משה זאב בן רוז'נה יהודה אידל ואחריו גיסו, רוז'נה אהרון בן נתן הכהן ורוז'נה יהונתן בן יוסף, שנדד אחר כך לפרנקפורט ושם הוציא בשנת 1720 ספר באסטרונומיה בשם "ישועה בישראל". בשנות העשרים של המאה ה- 18 כיהנו רוז'נה אליעזר בן הפרנס יששכר בעריש, שבתו היתה סבתו של רוז'נה יחזקאל לנדוי מפראג, מחבר הספר "הנודע ביהודה". מלבדם כיהן ברוז'נה רוז'נה אביגדור הכהן. בסוף המאה ה- 18 עברה רוז'נה לשלטונות הצאר הרוסי ונכללה בנפת סלונים שבפלך גרודנה. כאמור, בתחילת המאה ה- 19 התדלדלו המפעלים שפעלו בעיירה. תעשיית אריגת שמיכות ובדים גסים, שנועדו לתפירת מדים לצבא הרוסי, נמשכה. בתעשייה זאת עבדו בערך 2,000 פועלים, רובם יהודים. באמצע המאה ה- 19 נוסף ענף הבורסקאות, שגם בו הועסקו מאות עובדים, רובם יהודים. בי"ב באלול תרל"ה (1875) פרצה שריפה גדולה ורוב בתי העיירה עלו באש, ביניהם בית-הכנסת הגדול, שהיה עתיק יומין, כבן 300 שנה. מלבדם נשרפו בית-החולים היהודי ובניין התלמוד-תורה. בשנת 1895 שוב היתה שריפה גדולה ובה נשרפו בערך 300 בתים מתוך 360 שהיו במקום. רק %20 מן הבתים היו מבוטחים מפני שריפות; רוב בעלי הבתים נזקקו לתרומות כדי להשתקם. לעזרתם נחלץ לייב פינס. מלבד הבתים נשרפו אז שלושה מפעלים: לאריגה, לעיבוד עורות ולייצור בירה. בזמן מלחמת רוסיה-תורכיה (1877- 1878) שבתו פועלי בית-החרושת של פינס; הם דרשו להעלות את שכרם. כעבור 8 שבועות חזרו הפועלים לעבודה בלי שקיבלו את מבוקשם, כיוון שבעלי בתי-חרושת אחרים תמכו בפינס וסירבו להעסיק את השובתים. מסוף המאה ה- 19 ועד ראשית מלחמת העולם הראשונה היתה ברוז'נה קופת גמ"ח שתמכה בפעילות הכלכלית של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. בעיירה היה בית-חולים יהודי ובו עבדו 2 רופאים, שהגישו גם שירותי מרפאה. בשנת 1883 נוסדה אגודת "לינת צדק". כאמור היה ברוז'נה תלמוד-תורה לבני עניים. בשנת 1901 למדו בו 300 תלמידים בערך. נוסף על לימודי קודש למדו בו רוסית, חשבון וכתיבה בעברית וביידיש. החל משנות הארבעים של המאה ה- 19 היתה ברוז'נה ישיבה. בשנת 1893 למדו בה בערך 200 בחורים. בשנות השבעים עמדו בראשה רוז'נה בנימין זקהיים עד( שנת 1873) ורוז'נה שרגא פייבל ברמן עד( שנת 1878). בשנים האחרונות של המאה ה- 19 נוסדו ברוז'נה חדרים מתוקנים, אחד מהם לבנות. בשנת 1902 הקימו מלמדי החדרים אגודה, שטרחה להסדיר את עבודת המלמדים, לגבות את שכר הלימוד והגבילה את מספר התלמידים בכל חדר. ליד האגודה פעל ועד רוחני שחבריו היו מנכבדי העיירה והוא פיקח על רמת הלימודים. בשנות התשעים פעלה ברוז'נה אגודת "תפארת בחורים", שדאגה ללמד מלאכה לצעירים שלא למדו בישיבה. משנפתח בעיירה בית-ספר תיכון עירוני רוסי דו-שנתי, נהרו אליו תלמידים יהודים רבים. במאה ה- 19 כיהנו ברבנות ברוז'נה רוז'נה ישראל הלפרין, שהיה אב-בית-דין עד שנת 1819, רוז'נה יצחק אייזיק חבר עד( שנת 1833), שחיבר את הספרים "בית יצחק" ו"בנין עולם" (ת"וש). הרב חבר נלחם נגד החסידות של הבעש"ט, היה גדול בקבלה ונודע כבעל-מופת. אחריו, עד שנת 1856, כיהן רוז'נה אפרים זלמן, ואחריו עד שנת 1888, רוז'נה מרדכי גימפל יפה. הרב גימפל יפה עלה לארץ-ישראל וישב בירושלים וביהודיה שבגולן. נכדיו היו בין נכבדי היישוב היהודי בארץ בשנות השלושים והארבעים של המאה ה- 20: בצלאל ואריה-לייב יפה. אחרי רוז'נה יפה כיהן ברוז'נה שבתאי וולך (בן-אחיו היה מקסים ליטווינוב - שר החוץ הסווייטי). בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 היו בעיירה 9 בתי- כנסת; אחד מהם היה בית-הכנסת הגדול. הוא נשרף בשנת 1875 ונבנה מחדש. בשנת 1905 היה חשש לפרעות. מפקד מכבי האש, אבא לויתן, ארגן הגנה עצמית יהודית, שהיתה מזוינת ב- 15 אקדחים, וזו מנעה מן האיכרים להתפרע. בשנת 1910 השביתו עובדי מפעל האריגה של פינס את העבודה. הפעם נסתיימה השביתה בניצחון השובתים. בתחילת ימיה של הציונות חיו ברוז'נה כמה מפעיליה החשובים. פישל פינס היה ציר בוועידת חובבי ציון שנערכה בקטוביץ בשנת 1885 וציר בוועידת ציוני רוסיה שנערכה במינסק בשנת 1902. אחיו, יחיאל מיכל פינס, שהיה אף הוא חובב-ציון, עלה לארץ-ישראל בשנת 1878, ושם היה בא-כוח אגודת "מזכרת בתיה", בנה שכונות חדשות ועזר ל"בילויים" לרכוש את אדמות גדרה. הוא היה ממייסדי הספרייה הלאומית וסייע בייסוד המושבות פתח-תקוה, יסוד המעלה ועוד. בתו איטה נישאה לדוד ילין ושניהם היו מחשובי היישוב במחצית הראשונה של המאה ה- 20. באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ויומיים לפני ראש השנה של שנת 1915 נכנס לרוז'נה הצבא הגרמני. החזית הרוסית-גרמנית נעצרה לזמן-מה בקרבת העיירה ובחילופי ההפגזות הארטילריות נהרגו שני יהודים, מחסן תחמושת התפוצץ, פרצה דליקה גדולה וחלק גדול של רחוב "המבצר" עלה באש, כולל בתי-החרושת לאריגה. השלטון הגרמני הטיל הגבלות תנועה חמורות והדבר הביא להפסקת המסחר. בעיירה השתתר רעב. כל הגברים בני 14 עד 60 חויבו לצאת לעבודות כפייה. יום אחד נשלחה קבוצת צעירים יהודים לגרמניה למחנה "לנדסדורף", ורבים חזרו אחר-כך כשהם חולים בשחפת. כדי להתקיים ליקטו יהודי רוז'נה פטריות וגרגירי יער ועיבדו חלקות של איכרים שברחו עם הצבא הרוסי. ביוזמתו של רופא השיניים פפירמכר הוקמה אגודה חקלאית צרכנית (קאנסום פאראיין), שדאגה למשק החי, לזרעים, לעיבוד השטחים ולמכירת התוצרת לתושבי המקום. האגודה התקיימה במשך 3 שנים כמעט, עד שהשתפר המצב. הממשל הצבאי הגרמני בנה ברוז'נה תחנת חשמל ורחובות העיירה הוארו. בתקופה זו נפתח בית-ספר יהודי בשם "קינדערהיים" ולימדו בו ביידיש ובגרמנית, הילדים שלמדו בו קיבלו מזון ובגדים. חברת "הזמיר" הקימה מקהלה ולהקה דרמטית ולידן התפתחה ספרייה. כעבור זמן-מה נחלקה הספרייה בין אגודת הנוער הציוני "הרצליה" ובין האגודה על-שם י"ל פרץ. בסוף תקופת השלטון הגרמני נפתחה פרוגימנסיה בשפה הרוסית; היא נסגרה אחר כך לפי הוראת השלטון הפולני. בשנת 1919 התפרעה בעיירה יחידת לגיונרים פולנית. חבריה אסרו 12 יהודים, היכו אותם קשות, רצחו שישה מהם ופצעו שלושה. במשך יום שלם שדדו חברי הכנופייה והשתוללו באין מפריע.
 

בין שתי המלחמות

סגירת השוק הרוסי ושריפת בתי-החרושת לאריגה הביאו לדלדולה הכלכלי של העיירה לאחר המלחמה. בין המפעלים שהמשיכו להתקיים היו כמה מפעלים לעיבוד עורות. רוב-רובם של יהודי רוז'נה עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. פעילותם הכלכלית הסתייעה בקופת גמ"ח, שחידשה את פעולתה בשנת 1928, ובבנק עממי קואופרטיבי, שהוקם בראשית שנות ה- 20 ביוזמת הרופא פפירמכר. שני אלה תמכו בעסקים היהודיים בהלוואות זעירות, על-פי רוב ללא ריבית, ולעתים, בתקופות של משבר כלכלי, מנעו פשיטות רגל. בהנהלת העירייה ישבו כמה נציגים יהודיים. עד שנת 1934 עדיין היו ברוז'נה סגן-ראש עיר וחבר הנהלה (קינוואל) יהודים. ברבנות היו העניינים יגעים. לאחר תקופת כהונתם של הרב שבתאי וולף, שמילא את תפקידו במשך 15 שנה, ושל חתנו, הרב זלמן וייס, שנפטר בשנות העשרים, פרצה מחלוקת גדולה על כסא הרבנות. עד אמצע שנות השלושים כיהנו ברוז'נה בו-זמנית שלושה רבנים. לבסוף נשאר מכולם הרב הלר, שעזב את רוז'נה בשנת 1937. אין בידינו ידיעות על מי שבא אחריו. בשנת 1920 יסדו חוגי היידישיסטים בית-ספר עממי יידי, אך למרות שבהנהלתו ישבו חברי ה"בונד", לא היה המוסד אנטי-ציוני. באותה עת הקימו זוג המורים בלה ואליעזר רבינוביץ' בית-ספר עברי בן ארבע כיתות. זה היה מוסד מודרני והונהגו בו שיטות לימוד מתקדמות. בשנת 1922 נפתח במקומו בית-ספר עברי של "תרבות", שהתפתח והיה למוסד גדול והיו בו אף כיתות תיכון. גם תלמוד- התורה חידש את פעולתו, אך נאבק קשות על קיומו. בשנת 1922 חידש ד"ר אהרון חבויניק את בית-החולים היהודי ויסד ברוז'נה סניף של "טאז". לפני שעלה לארץ-ישראל דאג שיימצא לו מחליף, הד"ר יתום; הלה המשיך בפעילות הציבורית בתחום הבריאות. מבין המפלגות היתה הפעילה ביותר סיעת "על המשמר" של הציונים הכלליים. חבריה דאגו לבית-הספר העברי, פעלו בקרן הקיימת ועוד. בעיירה היו גם סניפים פעילים של ה"מזרחי" והרוויזיוניסטים. פעילות מוגבלת ניהלו ה"בונד" וקבוצה קטנה של קומוניסטים, שהתדלדלה עוד יותר לאחר גל המאסרים שנערך בשנת 1934. בשנת 1920 התארגן חוג של "החלוץ", שעסק בהסברה ציונית ובלימוד עברית. בשנת 1924 נפתח סניף של "החלוץ" ובמסגרתו פעלה קבוצת תופרות-חלוצות; שלוש מהן עלו לארץ-ישראל. מאוחר יותר פעל בכפר מיכלין הסמוך לרוז'נה קיבוץ הכשרה. משבר העלייה הרביעית החליש את הפעילות וזו התחדשה בשנות השלושים. בשנת 1924 נוסד קן של "השומר-הצעיר" בדמותו הצופית, אך הוא התפזר כעבור זמן מה. בשנת 1926 הוקם הקן מחדש. חבריו עסקו בלימוד עברית ובפעילות למען הקרנות הציוניות. בשנות השלושים היה "השומר הצעיר" תנועת הנוער הגדולה ביותר ברוז'נה. בשנת 1928 הוקם קן של "בית"ר". אחד ממייסדיו היה הנער יצחק יזרניצקי, לימים שמיר - מראשי הלח"י וכיום ראש ממשלת ישראל.

סגור

במלחה"ע ה - II

בתקופת השלטון הסווייטי הוגלו שלוש משפחות יהודיות, שראשיהן היו בעלי מפעלים, לפנים רוסיה. אחד מיהודי המקום נשלח כציר לסווייט העליון של ביילורוסיה במינסק. בתי-הספר העברי והיידי נסגרו, המסחר הפרטי חוסל ובעלי המלאכה הוכנסו לקואופרטיבים (םילטרא). הצבא הגרמני נכנס לרוז'נה באחד הימים האחרונים של חודש יוני 1941. מיד הוטלה על היהודים חובה לשאת את הטלאי הצהוב והוקמו יודנראט ומשטרה יהודית. היהודים נדרשו לצאת לעבודות כפייה בתיקון ובסלילת כבישים, בעבודות גננות ובניקיון. היו כמה מקרים של התעללות המונית ביהודים: הם נצטוו להתאסף בכיכר השוק וכאן שפכו עליהם מים, היכו אותם וציוו עליהם לרקוד. ב- 14 ביולי כנראה נאספו בערך 1,000 גברים. מתוכם הוצאו 15 איש, הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו. ליודנראט ולמשפחותיהם נאמר שאפשר לפדותם. היהודים אספו כמות גדולה של זהב וכסף ומסרו אותם לידי הגרמנים, אך אלה לא עמדו בדיבורם. ב- 24 ביולי 1941 נאסרו כמה יהודים וביניהם הציר היהודי לסווייט של ביילורוסיה. הגרמנים האשימו אותם שהם קומוניסטים והוציאו אותם להורג. כמה פעמים נדרשו היהודים לשלם כופר ולספק לגרמנים כלי בית, רהיטים ובגדים. פעמים אחדות גורשו היהודים מבתיהם ובזמן העדרם שדדו הגרמנים את רכושם. רוז'נה צורפה לבצירק ביאליסטוק, שסופח לפרוסיה המזרחית - ממלכתו של אריך קוך. בתחילת חודש אוגוסט 1941 נצטוו היהודים להצטופף באיזור בתי-הכנסת, במספר קטן של בתים. הגטו לא היה מגודר. את המזון הביאו איכרים או יהודים מן המושבות החקלאיות היהודיות הסמוכות לרוז'נה - פבלובו וקונסטנטינובו. באביב 1942 העלו כמה צעירים את הרעיון להתארגן ולברוח ליערות. שני צעירים שהגיעו מסלונים סיפרו שהיו ביערות ושם נתקלו בעריקים רוסיים המסתובבים עירומים ורעבים ומתנפלים על עוברי אורח ושודדים אותם. אור ליום 2 בנובמבר 1942 הוטל מצור על הגטו. עם שחר הודיע היודנראט שעל כולם להתרכז באחו שבקצה העיירה ולהביא עמם את כספם ואת בגדיהם. קבוצה של צעירים, שמנתה 8 איש והיתה מזוינת בנשק, ברחה ליער. אך עד מהרה הם חזרו והצטרפו ליהודים שנאספו. לאחר שהגיעו כולם לאחו הם הוצעדו לוולקווויסק - מרחק של 45 ק"מ. הילדים והחבילות הוסעו בעגלות. בדרך ירו המלווים הגרמנים בנחשלים; גם כל מי שרצה לשתות מים או לברוח נורה. במשך שני ימי הצעידה נורו למוות כ- 500 איש, ביניהם ילדים רבים. בוולקווויסק הוכנסו יהודי רוז'נה למחנה הבונקרים. במקום שררו תנאים קשים ביותר: צפיפות, זוהמה ורעב כבד. בתנאים אלה הוחזקו שם כעשרים אלף יהודים מוולקווויסק עצמה ומעיירות הסביבה. ב- 28 בנובמבר 1942 הובלו יהודי רוז'נה ברכבת לטרבלינקה ושם נרצחו כולם. מספר הניצולים היה קטן ביותר - רק 3 איש. מלבדם ניצלו גם כמה מאלה שגויסו לצבא האדום לפני יוני 1941.