ד' תמוז ה'תשע"ז

רוקיטנה ROKITNO

 

עיירה בפולין
נפה: סארני
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ - 3,403

·  יהודים בשנת 1941: כ - 1,638

·  יהודים לאחר השואה: כ -200

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

רוקיטנה היתה בעבר כפר. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 עברה לבעלותו של הסנאטור הרוסי אוחוטניקוב, והוא שינה את שם המקום לאוחוטניקובו. לפי מסמך משנת 1882 היתה ליהודים זכות להתיישב בכפר זה. בשנת 1901 היו ברוקיטנה 105 יהודים. סלילת מסילת הברזל קייב-אולבסק-סארני- קובל והקמת תחנת רכבת סמוך לעיירה נתנה דחיפה לפיתוח המקום. ברוקיטנה הוקם בית-חרושת גדול לייצור זכוכית. מספר היהודים בעיירה גדל וערב מלחמת העולם הראשונה הגיע מספרם ל- 400 בערך. סביב בית-החרושת ותחנת הרכבת התפתחה רוקיטנה החדשה. במשך הזמן הוקמו כאן מנסרות והוחל בייצוא של עצים. הגיוס הנרחב של גברים לצבא, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, פגע בכלכלת העיירה והביא לירידה חדה של ענף היערות. כמה יהודים ששימשו נציגים של חברות גרמניות (לייצוא עצים) נחשדו שהם סוכני האויב והוגלו עם משפחותיהם לתוככי רוסיה. בקיץ 1915 הגיעו לרוקיטנה פליטים רבים ויהודי רוקיטנה נחלצו לעזרתם. בשנת 1916, עם התקרבות החזית לעיירה, השתכנו בה מפקדות צבאיות ובית-חולים צבאי. דבר זה נתן פרנסה לתושבים ושיפר את המצב הכלכלי. לאחר מהפכת פברואר 1917 נטלו היהודים חלק בממשל המקומי הדמוקרטי. צעירים יהודים ניצלו את העובדה שבוטלו ההגבלות על הלימודים באוניברסיטאות ויצאו ללמוד בקייב, באודיסה, בחרקוב וערים אחרות. כשפרצה מלחמת האזרחים, בסוף שנת 1917, נגרם ליהודי המקום סבל רב, בייחוד הורע המצב בתקופת שלטון הדירקטוריה (פטרולה). כמה יהודים הוצאו אז להורג ועל אחרים הוטלו תשלומי כופר. היהודים היו נתונים גם למעשי שוד מצד כנופיות שונות. כדי להתגונן מפני הכנופיות הוקם בעיירה ועד אזרחי, שבראשו עמד פולני, וזה דאג להגן על כל האזרחים. הוועד אסף כסף ומצרכים שונים ומסר אותם לפורעים כדי שיניחו את אזרחי רוקיטנה לנפשם. בתקופה הראשונה של שלטון פולין סבלו יהודי רוקיטנה מהתעללות חיילי הגנרל האלר. בראשית המאה ה- 20 הוקמה ברוקיטנה "אגודת שפת עבר"; זה היה למעשה "כיסוי" לפעילות ציונית שהיתה אסורה בפקודת השלטון הצארי. לאחר מהפכת פברואר 1917 הכריזה האגודה על עצמה כעל סניף של ההסתדרות הציונית. כמו-כן הוקמו סניפים של "צעירי ציון", "פועלי- ציון", אחדות, המזרחי ועוד. עד מלחמת העולם הראשונה פעלה ברוקיטנה גם קבוצה של "הבונד" שהתרכזה סביב הספרייה היידישאית. בשנת 1916 יסד מורה עברי קבוצות לימוד ואלה היו בשנת 1919 ל"חדר מתוקן"; לימים צמח ממנו בית-ספר עברי. מלבד בית-הכנסת שהיה קיים ברוקיטנה הישנה נבנה ערב מלחמת העולם הראשונה בית-כנסת גדול ברוקיטנה החדשה. משנת 1908 כיהן ברבנות ברוקיטנה אהרון יוסף שאמעס. הוא המשיך בכהונתו עד שנספה בשואה עם בני עדתו.
 

בין שתי המלחמות

עם התבססותו של השלטון הפולני הוחזר ליישוב שמו הישן. בתקופה זו החלה במקום פריחה כלכלית שנמשכה עד ראשית שנות השלושים. בית-החרושת לזכוכית שוקם והורחב; הוקמו מנסרות ומפעלים לייצור לבנים, הופעלו מחצבות והתפתח הסחר בעצים. כגלל שיפור המצב הכלכלי גדלה האוכלוסייה הלא-יהודית ברוקיטנה ועקב כך גדל מספרם של הנזקקים לשירותיהם של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים. גם מספר היהודים גדל, עם בואם לעיירה של יהודים מן הכפרים ומן העיירות הסמוכות. בשנות ה- 20 עדיין היתה רוקיטנה מסופחת לקהילת סארני והיו לה שלושה נציגים בהנהגת הקהילה. בשנות ה- 30 הצליח הרב שאמעס להקים קהילה נפרדת ליהודי רוקיטנה וזו כללה את יהודי היישובים קליסוב וקיסוריץ'. כאמור התקיים ברוקיטנה "חדר מתוקן"; בשנת 1925 הורחב המוסד לבית-ספר עברי שסופח לרשת "תרבות". בשנת 1928 הוחל בהקמת בניין עבור בית-הספר בעזרת תרומתו של בעל-בית החרושת לזכוכית. בשנת 1931 נכנס המוסד למעונו החדש. למדו בו בערך 200 תלמידים ב- 7 כיתות. לידו פעל גן-ילדים עברי והיתה בו גם ספרייה גדולה. נוסף על בית-הספר העברי היה ברוקיטנה גם "תלמוד-תורה". בשנות ה- 30 נוצר משבר כלכלי שלא פסח גם על רוקיטנה. בית-החרושת לזכוכית הושבת, אחת המנסרות נשרפה ולא שוקמה ועסקי העצים הצטמצמו. שני המוסדות הפיננסיים ברוקיטנה שתמכו בכלכלה היהודית, "הבנק העממי" וקופת הגמ"ח, יכלו להתמודד רק בקושי עם המצוקה הכלכלית. לאחר התבססות השלטון הפולני גברה מאוד פעילותן של המפלגות הציוניות והוקמו קנים של תנועות הנוער השונות. בשנת 1924 נוסד סניף של "החלוץ" וכשנה לאחר מכן הוקמה ברוקיטנה נקודת הכשרה שריכזה בתוכה גם צעירים מיישובים אחרים. עד מהרה היתה קליסוב הסמוכה למרכז ההכשרות של "החלוץ" עבור פולין כולה. בשנת 1926 נוסד קן השומר הצעיר כתנועה צופית, אך בשנת 1928 כאשר התנועה נעשתה שמאלית, נאסר קיומה בפקודת השלטונות, שאסרו כל פעילות מסוג זה בשל קרבת רוקיטנה לגבול הסווייטי. השומר הצעיר נאלץ לפעול מעתה במסווה של חוג ספורט. בשנת 1928 נוסד קן של "בית"ר" וזה הקים מאוחר יותר פלוגת הכשרה במקום ובשנת 1933 פתח סניף של "ברית- החיל", שחבריו התאמנו בנשק; הדבר נעשה ברישיון והמדריכים היו קציני צבא פולניים. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 512 איש. הציונים הכלליים קיבלו 67 קולות; המזרחי - 44; רוויזיוניסטים - 45; ברית רוויזיוניסטית - 103; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 253. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 463 איש. הציונים הכלליים קיבלו 143 קולות; המזרחי - 31; מפלגת המדינה - 15; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 274.
 

במלחה"ע ה - II

ב- 10 ביולי 1941 נסוגו אנשי הממשל והצבא הסווייטיים מרוקיטנה. יחד אתם יצאו מזרחה כ- 400 יהודים. עד כינונו של ממשל גרמני, ב- 5 באוגוסט, הקימו האוקראינים ממשל מקומי ומשטרה משלהם. על-פי הוראות הממשל הצבאי הגרמני בסארני הורה הממשל האוקראיני להקים יודנראט בן 5 חברים ועל היהודים הוטלה החובה לשאת את אות ההכר היהודי המיוחד. בשמיני עצרת תש"ב (אוקטובר 1941) נדרשו יהודי רוקיטנה לשלם סכום כופר גדול, בגובה של 3 רובל זהב לנפש. לשם איסוף הכסף הוקמה ועדה מיוחדת אלא שזו לא הצליחה לאסוף את הסכום הדרוש כאמצעי אחרון הטיל הרב שאמעס חרם בבית-הכנסת על המשתמטים מתשלום ואז הצליחו לאסוף את סכום הכסף שנמסר לתעודתו. למרות הקשיים והאיסור נעשו ניסיונות להמשיך ולקיים את חינוך הילדים. מורים ארגנו את הנערים בקבוצות של 3- 5 ואת הילדים בקבוצות של 8- 10 ולימדו אותם 3- 4 פעמים בשבוע, בכל פעם במשך כמה שעות. מקצועות הלימוד העיקריים היו עברית ותנ"ך. ב- 15 באפריל 1942 רוכזו יהודי רוקיטנה ויהודי הכפרים שבסביבה בגטו לא מגודר. השוטרים האוקראינים ששמרו על מבואותיו דאגו למנוע הבאת מצרכי מזון ואף ביקרו תכופות בבתי-היהודים ובדקו מה מתבשל בסירים. מדי פעם הוחרמו מצרכי מזון ובגטו השתרר רעב. פעמיים נצטוו יהודי רוקיטנה להתייצב למיפקד בכיכר השוק, אך בשתי הפעמים הם הורשו לחזור לבתיהם. ב- 26 באוגוסט 1942 נצטוו להתייצב בפעם השלישית. בכיכר נפקדו 1,631 נפש. אבל הפעם הקיפו אותם פתאום שוטרים גרמנים ואוקראינים. אשה בשם מינדל אייזנברג (שנודעה בכינוי "קוזאק") פתחה בצעקות; "יהודים הורגים בנו, הצילו את עצמכם !" קריאותיה שימשו אות למנוסת המונים. המשמרות פתחו באש ו- 100 יהודים נפלו בכיכר עצמה ובסמטאות הקרובות. בערך 700 יהודים הצליחו לברוח ולהגיע ליערות. אבל בימים הבאים נתפסו רובם בידי אוקראינים עוינים והוסגרו לידי הגרמנים. בערך 800 יהודים נשארו בכיכר ולא נמלטו ואלה הובלו ברכבת לסארני, למחנה "פולסקה". כמה מאלה השתתפו אחר כך במנוסה ההמונית שהתרחשה שם, אך רובם נרצחו יחד עם יהודי סארני והסביבה. הבורחים היהודים התחבאו ביערות. הם נעזרו בפולנים תושבי הכפרים. בייחוד סייעו להם תושבי הכפרים אוקופי ונטרבה. בפעולות העזרה הצטיינו הכומר לודוויק וולודרצ'יק והמורה פליציה מיאסוידה. שניהם נרצחו אחר- כך בידי פרטיזנים אוקראינים לאומנים. ליהודים עזרו גם אוקראינים באפטיסטים שהתגוררו בכפרי הסביבה. במשך החורף והאביב של שנת 1943 הצטרפו הצעירים שבהם ליחידות הפרטיזנים הסווייטיות של מדביידייב, קובפאק וסבורוב, ולחטיבה הפולנית-סווייטית שבפיקודו של רוברט סטנובסקי. ב- 4 בינואר 1944 שוחררה רוקיטנה בידי הצבא האדום. עד מהרה התאספו בה בערך 200 ניצולים מבני העיירה (כ- 130 ) ומעיירות הסביבה. הודות לברוך שוורצבלט (שחורי), שנתמנה מטעם השלטון הסווייטי כדי להחזיר את החיים לתיקונם, נעשה ניסיון לחדש את החיים היהודיים; במקום נפתח בית-כנסת, הוקם גלעד על קבר האחים ועוד. בראשית פברואר 1944 שוחררה רובנה ונוצרו קשרים עם היהודים שם, שביקשו גם הם לשקם את חיי היהודים. מלבד זאת נוצרו קשרים עם קבוצה שביקשה להתארגן לעלייה לארץ-ישראל. הפחד מפני הלאומנים האוקראינים (הבנדרובצים), המצב הכלכלי הקשה והרגשת השכול גרמו לכך שיהודי רוקיטנה זנחו מהר את רעיון השיקום וההשתרשות במקום וכמעט כולם יצאו לפולין במסגרת הרפטריאציה. הניסיון שעשו שרידי היהודים ברוקיטנה לשקם את החיים היהודיים היה הראשון בזמן וקדם לניסיון דומה שנעשה ברובנה. כאמור, עד מהרה נוכחו הניצולים לדעת, שגם כאן כמו במקומות האחרים, אין תקומה לחיי יהודים במקומות אלה ועזבו.