ג' אייר ה'תשע"ז

ריבניק RYBNIK

 

עיר בפולין
מחוז: שלזיה
נפה: ריבניק
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-22,962

·  יהודים בשנת 1941: כ-262

·  יהודים לאחר השואה: 1

תולדות הקהילה:
 

הידיעה הראשונה על היישוב ריבניק היא מ- 1175. ב- 1202 נבנה במקום מנזר; מעמד של עיר ניתן לריבניק במאה ה- 15. עד לאותו זמן נכללה ריבניק במסגרת הנסיכות ראטיבור, ולאחר-מכן היתה ריבניק לבירתה של הנסיכות ריבניק-קארניוב. במאות הראשונות לקיומה נודעה ריבניק במשק הדגים שלה, שהיה המפותח ביותר בשלזיה, ומכאן גם שמה של העיר (בפולנית: מקום הדגים). מ- 1532 היתה ריבניק תחת שלטונם של ההאבסבורגים, שליטי אוסטריה ומוראביה. ב- 1788 נקנתה העיר על ידי ממשלת פרוסיה, וב- 1818 נקבע בה מקום- מושב של מושל הנפה. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 ואילך נסתמן פיתוח מזורז של ריבניק; בעיר ובסביבתה נפתחו מכרות-פחם, הוקמו כורי-ברזל, בתי-חרושת למכונות, וכן מפעלים לתעשיות מזון, עור ועץ. העיר היתה לצומת חשוב של קווי מסילת-הברזל ושל כבישים. לאחר משאל-עם ב- 1922 סופחה העיר לפולין. אין לנו ידיעות על ראשוני היהודים בריבניק. סברה היא, שישבו משפחות יהודים יחידות בתקופת שלטונם של ההאבסבורגים בעיר כמתחייב לפי חוקי המגורים וההגבלות שחלו על יהודי שלזיה האוסטרית. ב- 1766 קיבל היהודי יעקב פאביש רישיון להקים בית-בורסקי בריבניק. בית-מלאכה זה העסיק כבר בהיווסדו שלושה פועלים שכירים, וב- 1784 היה ערך מוצריו לשנה - 6,974 רייכסטאלר. במרוצת השנים פיתחו צאצאיו של יעקב פאביש את המפעל, והוא היה לאחד מבתי-החרושת הגדולים לעור באזור כולו. ב- 1916 חגג המפעל יובל ה- 150 לקיומו. צאצאי יעקב פאביש, בני משפחת האזה, היו בין נכבדי קהילת ריבניק ומנדבניה החשובים. ב- 1791 ישבו בריבניק 14 משפחות יהודים: 7 סוחרים קמעונאים, בעל בית-בורסקי, קצב אחד, זגג אחד, מלמד תינוקות אחד, ו- 3 בלא מקצוע או עיסוק מוגדר. היישוב היהודי בריבניק גדל במחצית הראשונה של המאה ה- 19. מקורות הפרנסה שלו התגוונו והוא התארגן גם מבחינה קהילתית. ב- 1848 נחנך בית כנסת חדש. כערבים להלוואה שנטלה הקהילה מבעל-אחוזה בכפר הסמוך לשם הקמת הבית חתומים 21 ראשי משפחות יהודיות, בהם: בעל מישרפת יי"ש, בעלי אחוזה ופונדק (3), בעל בית-מלון, שולחני, סוחרים (13), חייט, ובעל מקצוע לא-מוגדר. היו אלה קרוב לוודאי האמידים בקרב אנשי היישוב. בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 ישבו בריבניק כ- 90 משפחות יהודיות בקהילה מאורגנת ומוכרת רשמית. תקציב הקהילה, הן מצד ההכנסות והן מצד ההוצאות הגיע אז כדי 5,000 מארק. הקהילה קיימה בית-כנסת, בית-עלמין, וכן בית-ספר ללימודי דת לנערים ולנערות, שלמדו בו כ- 70 תלמידים. בפיקוחו של ועד-הקהילה פעלה "החברה- קדישא". בענייני סעד ועזרה סוציאלית עסקה "חברת הנשים היהודיות", שנוסדה ב- 1834. הקהילה חלשה גם על היהודים תושבי 57 הכפרים הסמוכים לריבניק. ב- 1894 הוקם בריבניק בית-יתומים אזורי ליהודי המחוז אופלן, והון-היסוד שלו, שהורכב מתשלומים שנתיים של שאר קהילות האזור ומעזבונות ותרומות, הגיע ב- 1912 לסך 100,000 מארק. בעל בית-החרושת לעורות ממשפחת האזה, המוזכרת לעיל, תרם 20,000 מארק וכן את המגרש להקמת בית-היתומים. עד תחילת המאה ה- 20 הועסק בקהילה חזן-שוחט בלבד; הוא כנראה היה גם הפוסק בענייני כשרות. סמוך למלחמת- העולם הראשונה כיהן כרב בריבניק ד"ר ד. בראונשווייגר. ההווי ששרר ביישוב היהודי בריבניק היה דומה לזה ששרר בתקופה ההיא בקהילות ישראל בגרמניה. שפת הדיבור בקהילה, וכן שפת ההוראה בבית-הספר ללימודי דת, היתה השפה הגרמנית. מספר התלמידים היהודים בבית-הספר הכללי בעיר הגיע כדי %30, בעוד אחוז היהודים באוכלוסיית העיר היה %7 בלבד. ב- 1913 פעל במקום סניף האגודה לעזרה של יהודי גרמניה, וכן סניף של ההסתדרות הציונית. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פחתו אוכלוסי היהודים בריבניק בכ-%30. רבים נטשו את העיר קודם למשאל- העם, שבעקבותיו סופחה ריבניק לפולין, והיגרו לפנים גרמניה. הם חשו את עצמם קשורים לתרבות גרמניה ולא רצו לחיות תחת שלטון זר להם. הסכסוכים והמתח המתמיד בין הרוב הפולני לבין המיעוט הגרמני בעיר העיבו גם על מצבם של יהודי המקום. השלטונות הפולניים ראו ביהודים יסוד הנוטה לצד הגרמנים, ואילו האחרונים ראו בהם מסתגלים לתנאים החדשים. עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה והגברת האנטישמיות בפולין גופא בשנות השלושים, היו היהודים לקורבן של התנכלויות משני הצדדים. ואכן לא עברה על יהודי ריבניק אפילו שנה אחת בלא שיהיו בה אירועי הסתה אנטי-יהודית ונגישות. ב- 1921 נהרג בידי המתקוממים הפולנים רודולף האזה, נער בן 15, בנו של בעל בית-החרושת לעורות, בתואנה שריגל למען הגרמנים. ב- 1931, לאחר הפגנתם של מחוסרי-העבודה, החלו הללו לתקוף דוכנים וחנויות של יהודים. ב- 1935 נמשכו זמן רב מהומות אנטי- יהודיות; המתפרעים הגרמנים( כפולנים) ניפצו מדי פעם שמשות בבתי היהודים ובבית הקהילה. ב- 1936 צוינו מקרים רבים, שבהם השמיעו חברים של ארגוני-נוער נאציים סיסמאות אנטי-יהודיות, ואילצו את היהודים לעמוד דום שעה ששרו הימנונים נאציים. ב- 1937 וב- 1938 הוצבו ליד החנויות של היהודים משמרות-חרם (של גרמנים ושל פולנים), שמנעו מן הלקוחות לקנות בהן. ב- 1938 אירעו גם כמה מקרים של הטלת פצצות על בית-הכנסת. ההסתה נגד היהודים נמשכה עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה. עם דילדול האוכלוסייה היהודית בריבניק ובסביבתה הלכה ונצטמצמה פעילותו של ועד-הקהילה. ב- 1938 מכר ועד הקהילה בריבניק לנוכרים את בניין בית-הכנסת בוודז'יסלאב, שהיה בחסותו, שכן את וודז'יסלאב נטשה המשפחה היהודית האחרונה שהיתה שם. נוכח המצב ההולך ומחמיר ניסו יהודי ריבניק להתארגן ולעמוד בפרץ. בשנות השלושים פעלה במקום אגודת הסוחרים הקימעונאים, שהיתה מסונפת למרכז הסוחרים היהודים בקאטוביצה. פעילות ערה גילתה ההסתדרות הציונית המקומית, בעיקר סניף "הציונים הכלליים" וארגון-הנוער "עקיבא". ליד הסניף נתקיימו קורסים לעברית. יהודי ריבניק, שנטו בעבר לתרבות הגרמנית, נטו עתה לציונות. פעיל בהפצת הרעיון הציוני ובעבודה הארגונית-הסברתית היה רבה של ר' ד"ר קולברג. בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 נמכרו בריבניק 92 שקלים (כמספר הרשאים לבחור) ומתוך 64 הבוחרים הצביעו 59 בעד "הציונים הכלליים", ואילו 5 - בעד "רשימת ארץ-ישראל העובדת". משפרצה מלחמת-העולם השנייה עזבו מקצת מיהודי ריבניק את עירם ופנו לסוסנובייץ, בנדזין וכן לעיירות שבסביבה. משפחות יחידות בלבד שמו פניהן מזרחה לשטחי ברית- המועצות. ריבניק נכבשה בידי יחידות הצבא הגרמני בימים הראשונים למלחמה. החיילים והגרמנים בני המקום החלו מיד בהתנכלויות ליהודים: חנויותיהם נשדדו, ולאחר-מכן הוחרמו ונמסרו לנאמנים גרמנים. כן נערך רישום של כל המטלטלין בבתי היהודים. באוקטובר 1939 הועלה באש בית-הכנסת, וחומותיו שנותרו לפליטה פוצצו. באותו חודש גורשו כנראה מספר גברים בני 14- 60, יחד עם יהודים אחרים מאזור זאגלמביה וסביבת צ'יישין לניסקו שעל הגבול הסובייטי, ושם נאלצו לעבור לשטח שבשליטת ברית- המועצות. הגברים שנשארו בריבניק נאסרו ב- 8 בנובמבר 1939 ושולחו לבית-הסוהר בז'ורי. לאחר מעצר של כשלושה שבועות הוחזרו כולם לריבניק, אולם הם נאלצו להתייצב יום-יום בתחנת-המשטרה המקומית. היישוב היהודי בריבניק היה כפוף ליודנראט שבקאטוביצה. לנציגם של יהודי ריבניק ביודנראט נתמנה בסתיו 1939 פיליפ וייס, מנכבדי המקום. בדצמבר 1939 נודע לווייס, שבכוונת השלטונות לגרש את כל יהודי ריבניק ללובלין. הוא אסף מבני הקהילה כסף רב ודברי-ערך ומסרם ליודנראט בקאטוביצה. ואמנם לאחר תשלום כופר לאנשי הגיסטאפו בקאטוביצה נדחה הגירוש. באותו חודש, (אוקטובר 1939) חוייבו יהודי ריבניק לשאת על זרועם השמאלית סרט לבן עם מגן-דוד כחול. במארס 1940 גוייסו כל הגברים לעבודה בפירוקו של בית-העלמין היהודי הישן, שהיה במרכז העיר ברחוב ה- 3 במאי. במו ידיהם נאלצו היהודים לפרק את כל המציבות, להרוס את בית- הטהרה, לחרוש את הקרקע ולהפוך את המקום לגן ציבורי. העבודות נמשכו עד 22 במאי 1940. באותו יום גורשו כ- 100 יהודים מריבניק אל טשביניה. למגורשים הותר לקחת עמהם בגדים וחלק מן הריהוט שבדירותיהם. היודנראט בטשביניה דאג לאיכסונם של המגורשים אצל משפחות יהודיות מקומיות. יחד עם יהודי ריבניק נעקרו לטשביניה יהודי וודז'יסלאב וז'ורי. מאז חלקו המגורשים את גורלם עם גורל יהודי טשביניה. בריבניק עצמה נשארה בחיים רק יהודיה אחת, שהיתה נשואה לגרמני.