כ"ד אב ה'תשע"ז

ריגליצה RYGLICE

 

עיירה בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: טארנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,679

·  יהודים בשנת 1941: כ-282

תולדות הקהילה:
 

ריגליצה היתה עיירה שהוקמה בשלהי המאה ה- 18, בבעלותם הפרטית של בני האצולה. מעמד רשמי של עיירה ניתן לריגליצה ב- 1824. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הייתה ריגליצה שוב לכפר מבחינה אדמיניסטראטיבית. היא היתה מרוחקת מתחנת הרכבת כדי 8 ק"מ. תושביה הנוצרים של ריגליצה עסקו בחקלאות וחלקם באריגה ביתית או בשירותים באחוזתו של הפריץ. בימי שוק ויריד שנתקיימו בריגליצה סחרו בחוטים, באריגים גסים וכן במוצרי חקלאות. מועטות הן הידיעות על תולדות היישוב היהודי בריגליצה. ראשוני היהודים התיישבו בה, כנראה, במחצית השנייה של המאה ה- 18. ואולם במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גדל בה היישוב היהודי ואף הגיע למעמד של קהילה מאורגנת בתחילת אותה מאה. היהודים ישבו במרכז העיירה, ועיסוקם היה מסחר זעיר ורוכלות. כמה מהם עסקו גם במלאכה כגון חייטות, תפירה, זגגות. בפרברי העיירה גרו כמה משפחות יהודיות, ולהן היו חלקות שדה או גינה קטנות. האמידים שביישוב זה היו קשורים בענייני חכירה אצל הפריץ המקומי, או אצל בעלי אחוזות שבסביבה. עיסוקם של יהודי ריגליצה לא השתנה גם במאה ה- 20, אלא שבעקבות מלחמת-העולם הראשונה פחת מספרם. בקיפאון הכלכלי שהעיירה-כפר היתה שרוייה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא נקלט בה אפילו הגידול הטבעי שלה. בגמר המלחמה נעזר היישוב היהודי בתמיכתו של הג'וינט, בין השאר נתמכה ב- 1923 בכספי הג'וינט "חברת ביקור חולים" שבמקום. ידועים לנו שמותיהם של רבני המקום, שכיהנו בקודש למן תחילת המאה ה- 19. ראשון בהם הוא ר' טוביה גוטמאן, מתלמידיו של "החוזה מלובלין". את כסאו בריגליצה ירש חתנו, ר' נחום-צבי הורוביץ טנצר. ממנו קיבל בנו, ר' אברהם אבא, והלה הוריש את כסאו לבנו, יעקב-יצחק הורביץ. האחרון כיהן אז כרבה של לימאנובה, וכיוון שסירב לעזוב את מקום כהונתו, היה נוסע לריגליצה רק למועדים ולימים הנוראים. ב- 1904 ישב על כס הרבנות בריגליצה ר' יקותיאל-צבי זלמן גוטווירט, נכדו של ר' נחום-צבי הורוביץ טנצר. ב- 1912 כיהן כאב"ד ר' אלטר אליעזר, בנו של אברהם-שמחה הורוביץ, אדמו"ר בבאראנוב. ב- 1922 לערך נתמנה לרבה של ריגליצה ר' ישראל יוסף (יוסלה) ב"ר אלטר אליעזר הורוביץ. לאחר כמה שנים עבר זה לגור בטארנוב ומשם היגר ב- 1932 לארצות-הברית. אחרון רבני ריגליצה היה כנראה, ר' יוסף-שמואל שמלקא ארליך, שנתקבל לרבה של בארדיוב סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ושם נספה בשנות השואה. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה מצאו בריגליצה מקלט פליטים יהודים, שלא היה ביכולתם להמשיך בדרכם מזרחה מפני התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני. על יהודי ריגליצה הוטלו גזירות של עבודות-כפייה, תשלום קונטריבוציות, חובת נשיאה של אות-קלון והגבלות תנועה. ב- 1940 הגיעו לריגליצה פליטים יהודים נוספים מקראקוב ומיישובים אחרים באזור. בסוף 1939 או בראשית 1940 הוקם שם היודנראט, ובראשו הועמד ציגלר (לפי גירסה אחרת שמו ציגמן). ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית ומפקדה היה אלי שוובל. על היודנראט הוטל לערוך רישום מדויק של כל היהודים, כולל הפליטים. רישום זה שימש לאספקת מיכסות קבועות של יהודים מדי יום ביומו לעבודות-כפייה במקום ובסביבה הקרובה. שלוחה של י.ס.ס. וחברי היודנראט אירגנו מטבח ציבורי, וחילקו ארוחות חמות לנזקקים מבין בני הקהילה המקומית והפליטים. בשנים 1940 ו- 1941 היו מגיעים מדי פעם שוטרים גרמנים מטארנוב לריגליצה; הם התפרצו לדירות היהודים וגזלו את רכושם. כן רבו באותה עת חטיפות למחנות-העבודה. בתחילת יוני 1942 נצטוו כל יהודי ריגליצה להתייצב בכיכר השוק לשם רישום והחתמה מחודשת של התעודות והאישורים ממקומות-העבודה. בתום הרישום נלקחה קבוצת צעירים למחנה שבניה. באקציה זו היו נסיונות להימלט מכיכר השוק ולהסתתר. ימים אחרים לפני האקציה נאסר יו"ר היודנראט. בקיץ 1942 (ולפי אחד המקורות כבר בסוף יוני) פורסם צו- גירוש של יהודי ריגליצה לטוחוב. הנסיונות לשחד את השלטונות הגרמניים, כדי לבטל או לפחות לדחות את מועד הגירוש לא עלו יפה. מקצת מן המגורשים עשו את דרכם לטוחוב בעגלות ואחרים ברגל. בטוחוב היו יהודי ריגליצה בין קרבנות השילוחים למוות, כנראה למחנה בבלז'ץ, בסוף הקיץ 1942.