כ"ה אב ה'תשע"ז

רימאנוב RYMANOW

 

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: רימאנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,546

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,412

·  יהודים לאחר השואה: 300

תולדות הקהילה:
טקסט 1

הגרמנים נכנסו לרימאנוב ב- 8.9.39, וכבר למחרת היום נצטוו כל היהודים בה להתייצב בכיכר השוק, שם הוחזקו שעות רבות כשידיהם מורמות. לאחר התעללויות וחיפושים שוחררו תחילה נשים וילדים, ורק בשעות הערב המאוחרות בא גם תורם של הגברים. ב- 17.9.39 פירסמו הגרמנים פקודה, שעל כל היהודים לעזוב את העיר תוך יום. מרבית בני הקהילה צייתו לצו והתחילו לנוע בכיוון הנהר סאן, ורק לכ- 160 יהודים התירו הגרמנים להישאר בעיר. אולם תוך זמן קצר חזרו רוב המגורשים לרימאנוב, וכ- 300 נשארו בגאליציה המזרחית שעברה לידי הסובייטים. הנשארים בר, סבלו ממצוקה כלכלית, ובקיץ 1940 נערך רישום של כל הרכוש היהודי, והמפעלים והחנויות הועברו לידי "הנאמנים הארים".
ב- 1940 הובאו אל רימאנוב עקורים יהודים מיישובי הסביבה, ואף ממקומות מרוחקים, וביניהם גם מקראקוב. כתוצאה מכך גדל מספר היהודים ברימאנוב ל- 3,000. ב- 1941 החריפה מצוקתם של היהודים, ובסיוע י.ס.ס. הוקם מטבח ציבורי שחילק מאות ארוחות ליום, ולחולים הוגשה עזרה רפואית. ב- 1941 הוקם הגיטו ומצב היהודים נעשה חמור יותר.
בתחילת 1942 גברו החטיפות של צעירים יהודים למחנות-העבודה. ב- 3.8.42 שולחה קבוצת גברים למחנה בפלאשוב. ב- 13.8.42 הגיע מועד הגירוש הסופי של יהודי רימאנוב. לאחר סלקציה הועברו "הכשרים לעבודה" למחנה בפלאשוב; כמה עשרות נרצחו במקום, קבוצה אחת נשלחה לבארווינק, ורוב רובם של יהודי רימאנוב הובלו כ- 5 ק"מ ברגל אל תחנת הרכבת ומשם להמתה בבלז'ץ.
ב- 1941 הוקם ברימאנוב מחנה לשבויי המלחמה הסובייטים. אחר-כך הקימו הגרמנים מחנה עבודה וכלאו בו יהודים מכל הסביבה. באפריל 1943 הובאו למחנה יהודים מגיטו טארנוב. מספר הכלואים היהודים במחנה באותה עת היה כ- 150, והם הועסקו בעיקר בעבודות טעינה ופריקה בתחנת הרכבת. ביולי 1943 הועברה קבוצה של אסירים למחנה בשבניה. בעת ההעברה ניסו כמה אסירים להימלט. 3 בורחים נתפסו והוצאו להורג.
מספר הניצולים מיהודי רימאנוב נאמד בכ- 300 איש; מתוכם עשרים איש לערך ממחנות-העבודה והריכוז, והשאר אלה שהיו בזמן המלחמה בברית-המועצות.
 

טקסט 2

ר' נוסדה ב-1376 כעיר פרטית בבעלותם של בני האצולה. כלכלתה התבססה על חקלאות ועל מסחר עם הונגריה, בעיקר סחר היין. לקראת סוף המאה ה-19 נתגלו במקום מעינות מרפא מינראליים, ור' היתה למקום הבראה. בעיר הוקמו מרחצאות מרפא וביתנים למבריאים שנהרו למקום. תעודות מן המחצית השנייה של המאה ה-16 מספרות לנו על היהודים שהיו בעיר, ונראה שלא היו הגבלות חוקיות להתיישבותם שם. ב-1570 קיבל היהודי, אברהם, רשות להקים נפחיה במקום. ב-1567 נמצאו בעיר 7 משפחות יהודיות. ב-1577 נתוספה עוד משפחה אחת, וב-1591 כבר היו בה 20 משפחות יהודיות.
בדומה לתושבים הנוצרים עסקו היהודים בייבוא יין מהונגריה. למעשה, הסחר ביין אסור ליהודים מחשש יין נסך. רבה של קראקוב באותם הימים, ר' מאיר ב"ר גדליה, הנודע בשם מהר"מ מלובלין, דרש מיהודי ר' למשוך את ידיהם מעיסוק זה. אולם יהודי ר' סירבו לציית לדרישתו וטענו שהאיסור הוא מעין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. בסופו של דבר, הניחו להם הרבנים להמשיך בעיסוקם.
יהודי ר' היו מבקרים בירידים בקרוסנו הסמוכה, אף כי לפי תקנון מקומי בקרוסנו לא הותר ליהודים שאינם תושביה לסחור בעיר, ולעירונים ניתנה גם הרשות להחרים את סחורותיהם. גם ביטחונם האישי של המבקרים היהודים בה לא היה מובטח. אף-על-פי-כן ידעו להתגבר על הקשיים, נראה שגם העירונים לא דייקו בשמירה על האיסור.
בראשית המאה ה-17 נתבעו יהודי ר' לדין על ידי ההגמון מפשמישל על שחיללו, לדבריו, את ימי החגים הנוצריים וסחרו באותם הימים. היהודים נמצאו אשמים ונענשו. עם סיפוחו של האזור לאוסטריה חלו על יהודי ר' הגזירות הפיסקאליות של המימשל החדש, ביניהן הגזירה להעביר 13 משפחות לעבודה בחקלאות בסביבה ולממן את התיישבותם בכפרים על-פי התוכניות של השלטונות "להפוך את היהו- דים למועילים".
בראשית המאה ה-19 היה עיסוקם של יהודי ר' בחכירה, במסחר ובמלאכה. עם הקמת המרחצאות בעיר, בשלהי אותה מאה, הורחבו וגוונו מקורות הפרנסה שלהם, והיהודים היו בעלי אכסניות, מסעדות ופונדקים למבריאים, וכן עסקו בהסעת המבריאים בעגלות. בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם המשיכו המרחצאות לפעול, אולם בהיקף קטן יותר, שכן המבריאים בהן הלכו ופחתו. עם ירידת קרנה של ר' כמקום מרפא היו המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים וכן המלאכה המקורות העיקריים לפרנסתם של היהודים. להתפתחותו של היישוב היהודי תרם במידה מרובה המרכז החסידי שקם בר' עם השתקעותו בה בסוף המאה ה- 18 של ר' מנחם-מנדל מרימאנוב, מייסד שושלת אדמו"רים נושאי שם המקום. לר' נהרו עתה חסידים רבים ונפתחו מקורות פרנסה חדשים לעשרות מפרנסים, בעיקר באיכסון ובכלכלת החסידים שבאו לבקר את רבם, מספר שמשים, גבאים ומלצרים וכיו"ב התפרנסו בכבוד ליד חצרו של האדמו" ר.
יהודי ר' סבלו קשה ממגיפת הכולירה שפרצה באזור ב- 1893, ומדליקה של 1904 שבה עלו באש 100 בתי יהודים ובכללם גם בית-הכנסת ובית הרב, בידי בני העיר עלה לשקם את בית-הכנסת ההרוס עוד לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, אולם בית-הכנסת סופו שנחרב עד היסוד בימי השואה.
בעת הכיבוש הרוסי (1915-1914) נהרסו בתים רבים של יהודי ר', ויהודים רבים נמלטו מן המקום ושוב לא חזרו אליו בגמר המלחמה. בנובמבר 1918 פרצו פרעות בעיר. לעזרת היישוב היהודי באו הג'וינט ובני העיר שישבו בארצות- הברית. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נשאר המסחר כמקודם עיקר פרנסתם של יהודי ר'. ב-1920 החלו בשיקום עסקיהם בעלי חנויות קטנות, ושוב התחילו הרוכלים לחזר בכפרים למכירת מרכולתם. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא לעזרת הנזקקים הג'וינט, ובתמיכתו הוקמה ב- 1929 "קופת גמילות חסדים". בשיא פעילותה נתנה קופה זו 70 הלוואות בסך 1,970 זלוטי לשנה. בעזרה סוציאלית עסקה גם החברה "תומכי עניים".
עוד מזמנים קדומים היתה ר' קהילה מאורגנת. כבר ב- 1593 היה קיים במקום בית-כנסת וכן נמצא בו בית-עלמין, שבו קברו את מתיהם גם יהודים מערים סמוכות. קהילת ר' היתה אחת מ-17 הקהילות של גליל שידלוב. על הקהילה היתה פרושה מצוותו של הרב אב"ד קראקוב. ב-1795 לערך קבע, כאמור, ר' מנחם מנדל, תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק את חצרו בר', שעבר לשם מפרישטאק. ר' מנחם מנדל נמנה עם גדולי האדמו"רים בזמנו, וספריו "מנחם ציון" "דברי מנחם" ו"תורת מנחם" הוציאו לו מוניטין. את מקומו מילא ב-1827 תלמידו ר' צבי הירש רימאנובר, הנודע בשם "ר' הירש משרת", ואחריו בא בנו ר' יוסף הכהן. את מקומו של האחרון מילא לזמן קצר חתנו, ר' אשר ישעיה הורביץ, צעיר בניו של ר' מאיר מדז'יקוב. ב-1905 עבר הלה לגור בקראקוב והנהיג שם את עדת חסידיו כאדמו"ר מרימאנוב. ר' אשר ישעיה הצטיין במיוחד בנעימותיו החסידיות. יצויין שהיה מן התומכים בתנועת "חובבי ציון" בגאליציה, ובעיקר בייסוד מושבה בארץ-ישראל ליוצאי גאליציה. ר' אשר ישעיה נבחר לראש ועד החברה באסיפה שהתקיימה בטארנוב ב-1897. את מקומו כאדמו"ר בר' ירש בנו ר' צבי. הוא נספה בשואה.
בראש ועד-הקהילה בר' עמד במשך ארבעים שנה, למן העשור האחרון של המאה ה-19, שלמה זלנפריינט, שהיה ממנהיגי התנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני הראשון. החוגים הציוניים החלו בפעולתם בר' בסוף המאה ה-19 ואילו הארגונים הציוניים קמו בשנים הראשונות למאה ה-20. ב-1904 נוסדה החברה הציונית הראשונה בשם "אחווה". לאחר ששותקה הפעולה הציונית בימי מלחמת- העולם הראשונה, היא נתחדשה ביתר שאת בראשית שנות ה-20.
במקום הוקמו הסניפים של "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרביזיוניסטים. קן "השומר הצעיר" פתח בפעילותו בשנות ה-20 והוא הוסיף להתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב-1924 הוקמו סניף "עזרה" וכן "החלוץ הצעיר". ב-1929 נפתח קן "הנוער הציוני" וכעבור שנה סניף "ביתר". בבחירות לקונגרם הציוני ב-1929 קיבלו "הציונים הכלליים" -- 40 קולות, "המזרחי" -- 13, "התאחדות" -- 17 והרביזיוניסטים -- 1. ביחס דומה נחלקו הקולות בשאר הבחירות לקונגרסים הציוניים. סניפי המפלגות הציוניות וקני הנוער הציוני קיימו מועדונים משלהם ובהם ספריות וחוגי חובבים. משך זמן קצר, עד 1935 יצא לאור במקום כתב-עת בשם "רימאנובר ווארט". ב-1929 הוקם בר' סניף של "אגודת ישראל".
רוב ילדי ישראל למדו בחדרים המסורתיים. בשנות ה-30 נפתח במקום בית ספר לבנות "בית יעקב" שהוקם על ידי "אגודת ישראל". ליהודים היתה נציגות ניכרת במועצת העיר ; 45-40 אחוזים של חברי המועצה היו על-פי-רוב יהודים ; ובדרך-כלל יהודי כיהן גם כסגן יושב-ראש המועצה. בשנות ה-30 גברה האווירה האנטישמית בעיר. למן 1935 לא קיבל אפילו יהודי אחד רשיון לסחור בטאבאק. בעיר הופצה תעמולה אנטי-יהודית, הודבקו כרזות ובהן קריאות לחרם על המסחר היהודי, ואף הועמדו משמרות ליד חנויותיהם של יהודים במגמה למנוע כניסתם של קונים נוצרים אליהן. ב-1936 נפגעו סוחרים יהודים שיצאו לרגל עסקיהם לכפרי הסביבה. באותה שנה ניפצו כנופיות פורעים גם בעיר גופא שמשות בבתי היהודים. ההתנכלויות מצד החוגים האנטישמיים ליהודי ר' נמשכו עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939.