ל' ניסן ה'תשע"ז

ריפין RYPIN

 

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ריפין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-7,234

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,791

·  יהודים לאחר השואה: כ-280

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

הידיעות הראשונות על ריפין הן מן המאה ה- 13. בשנת 1345 העניק הנסיך ולאדיסלאב מדובז'ין לריפין מעמד של עיר והקים מסביב לה חומה. מלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על ריפין ובעקבות זאת היא ירדה מנכסיה. לאחר חלוקתה השנייה של פולין, בשנת 1793, נפלה ריפין בחלקה של פרוסיה. בשנת 1807 נכללה העיר בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1857 פרצה בעיר דליקה ו- 89 מבתיה עלו באש. שיקום העיר הושלם בשנת 1859. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניזוקה ריפין בגלל קרבתה לחזית. בנובמבר 1914 נכבשה העיר בידי יחידות הצבא הגרמני שהחזיקו בה עד שנסוגו בשנת 1918. אין בידינו ידיעות מדויקות על תחילת היישוב היהודי בריפין. מגורי יהודים בריפין אינם מוזכרים לפני המאה ה- 16. בסקר משנת 1564 נמנו בריפין 700 תושבים, ונמסר שבין התושבים נמצאים גם יהודים אחדים אך לא צוין מספרם. יישוב יהודי מאורגן התקיים בריפין באמצע המאה ה- 18. נוכח מצבה הכלכלי הירוד בעקבות המלחמות שהיו בראשית אותה מאה ראו עירוני ריפין ביהודים גורם חשוב שהיה אמור לתרום לשיפור המצב הכלכלי. קרוב לשנת 1750 הקצתה העירייה ליהודים חלקת קרקע לבית עלמין. בשנת 1779 הוציאה העירייה, באישור המלך סטאניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי, הוראה מיוחדת ובה נאמר, שרצוי שהיהודים היושבים בעיר באופן פרטי יוכרו כאזרחי העיר בעלי זכויות. ליהודים נמסר רובע מיוחד (רחוב טארגובה) וניתנה להם רשות לרכוש בניינים ומגרשים. יהודי ריפין קיבלו גם רשות להקים לעצמם ארגון משלהם. באותן שנים הוקם בעיר בית מדרש. ראשוני המתיישבים היהודיים בריפין עסקו במסחר. הם ריכזו בידיהם את המסחר בתוך העיר וגם הסחר בתוצרת חקלאית שנשלחה לחוץ-לארץ. משגדל היישוב עסקו המפרנסים היהודיים גם במלאכה וברוכלות. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו רוב יהודי ריפין חנוונים. הם החזיקו חנויות ודוכנים למצרכי מזון, עסקו במכירת בדים, נעליים, כלי ברזל, חומרי בניין ועוד. מספר קטן של יהודי ריפין היו בעלי בתי מסחר גדולים ועסקו בייצוא תבואה, עצים, בקר וסוסים. כ- 25 אחוזים מיהודי העיר התפרנסו ממלאכה לכל סוגיה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, כובענים, סנדלרים ותפרים, פחחים, נפחים ומסגרים, נגרים וזגגים, צבעים, שענים, כורכי ספרים וספרים. בנוסף לאלה היו כאן גם אופים וקצבים, עגלונים וסבלים, שואבי מים וחוטבי עצים. כמה משפחות התקיימו על החקלאות. בין יהודי ריפין היו גם חוכרי גנים על פריים וחוכרי אגמים על הדגה שבהם. בבעלותן של כמה משפחות היו אחוזות גדולות, חלקות יער, מנסרות ובית חרושת למכשירי חקלאות. במשפחות רבות של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים שררה הדלות. המצב הכלכלי וההגבלה על זכויותיהם כיהודים וכאזרחים הביאו להגירת יהודים מריפין לארצות הברית ולארצות אמריקה הדרומית. ההגירה לארצות הברית התחילה בשנות השמונים של המאה ה- 19. מספר המהגרים הגיע ל- 50. רובם היו אנשים צעירים, שלא ראו לעצמם עתיד בעיר מולדתם. המהגרים שמרו על קשר עם משפחותיהם שנשארו בריפין והעזרה שנהגו לשלוח היתה עבור רבים מקור הקיום היחיד. הניסיון הראשון להקים מוסדות לעזרה הדדית ולסיוע כלכלי נעשה בתחילת המאה ה- 20. אז הוקמה קופת "גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות בלא ריבית. בשנת 1910 יסדו הסוחרים היהודיים "קופת מלווה וחיסכון". לאחר כמה שנים הפכה קופה זו להיות "בנק עממי" בפיקוחו של הבנק הממלכתי בפטרבורג. הבנק העניק לסוחרים ולבעלי בתי המלאכה הלוואות בסכומים של עד 300 רובל (הבנק המשיך להתקיים גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם). כאמור, היתה בריפין קהילה מאורגנת החל משנות ה- 80 של המאה ה- 18. בשנת 1879 החלו יהודי העיר בבניית "בית הכנסת הגדול". הבניין נחנך לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בריפין היו גם כמה בתי תפילה ומניינים של מתפללים. ביניהם היו השטיבל של חסידי גור, שהוקם בשנת 1912, וזה של חסידי אלכסנדר ובית תפילה של בעלי מלאכה. לימים נוסדו בעיר גם ישיבות של חסידי גור ושל חסידי אלכסנדר. באותן שנים קודש בריפין בית עלמין חדש. בקהילה פעלו החברות המסורתיות, כגון "חברה קדישא", חברת "ביקור חולים" ו"לינת הצדק". משפרצה מלחמת העולם הראשונה הצטרפו למעגל הנזקקים מאות פליטים שגורשו בחוסר כל מן הערים ומן העיירות שבסביבה. לשם טיפול בפליטים הוקם בריפין ועד ציבורי. הפליטים קיבלו מקום לינה, ארוחות חמות ואף עזרה כספית. בשנת 1916 הקים ועד הקהילה של ריפין בית תמחוי לפליטים כשם "בית הכנסת אורחים". לפי דו"ח ה"ג'וינט" היו בריפין בשנת 1918 500 פליטים מחוסרי מגורים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי ישראל בחדרים. שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה התארגן בריפין "חדר מתוקן". במחצית השנייה של המאה ה- 19 ניכרו בקרב רבים מבני הנוער של ריפין ניצני השכלה. המלמד קלמן פיבובארסקי והמשכיל אהרון כרמל עודדו צעירים רבים להמשיך בלימודיהם. קלמן פיבובארסקי עצמו עזב את ריפין ויצא לגרמניה, למד שם רפואה והיה אחר כך רופא בצבא הרוסי. ישראל פרנקל, תלמידו של ק' פיבובארסקי, סיים את הגימנסיה בפלוצק, למד רפואה באוניברסיטת וארשה ובשנת 1885 הוסמך לרופא. ד"ר ישראל פרנקל (1857- 1910) היה מחובבי השפה העברית ופרסם מאמרים בנושאי רפואה ב"הצפירה". בשנות מלחמת העולם הראשונה התחילה בריפין פעולה תרבותית רחבה, שתחילתה בהקמת בית-הספר "התחיה" - בית-הספר העברי המודרני שהוקם בשנת 1915. בשנות העשרים צורף מוסד זה לרשת בתי-הספר של "תרבות". בבית-הספר התנהלו גם שיעורי ערב ללימוד השפה העברית למבוגרים. בשנת 1917 הקים סניף "אגודת ישראל" בריפין בית-ספר "יסודי התורה". בבית-הספר הזה למדו כ- 100 תלמידים ב- 6 כיתות. באותן שנים נעשה גם ניסיון להקים בית-ספר תיכון. היתה זו גימנסיה-מכינה (פרו-גימנסיה) לנערים ולנערות( היא היתה ידועה בשם בית-ספר גרינשפאן). שפת ההוראה בו היתה פולנית, אולם למדו גם עברית כמקצוע. בשנת 1916 הושלם בריפין בניין חדש ל"תלמוד תורה" ובו למדו כ- 50 תלמידים, רובם מבני העניים. בריפין הוקם "בית עם" - מרכז תרבות שהתקיימו בו שיעורי ערב ללימוד עברית ויידיש. בשנת 1915 הוקמה בעיר ספרייה על שם י"ל פרץ והיא היתה למקום מפגש של הנוער מכל המפלגות, הן הציוניות והן של ה"בונד". במסגרת הספרייה פעל חוג לחובבי דרמה. בשנת 1917 הוקמה בריפין אגודה לספורט ולהתעמלות "מכבי". ראשוני החוגים הציוניים בריפין התארגנו בשנים הראשונות שלאחר הקונגרס הציוני הראשון. אחד הפעילים הראשונים של התנועה הציונית בעיר היה שמואל זיינוול פוזנר, שנחשב "אבי הציונות" בעיר (1868- 1946). ש"ז פוזנר הצטרף לתנועה הציונית לאחר הקונגרס הציוני הראשון והקים בריפין ארגון ציוני. הוא היה גם בין מייסדי "בית העם" והספרייה. בשנת 1936 עלה לארץ-ישראל. בעת מלחמת העולם הראשונה הוקם בריפין סניף של מפלגת "פועלי ציון" וכן התארגנו הסניפים של תנועות הנוער הציוני "בני ציון" ו"צעירי ציון". סניף ה"בונד" הוקם בריפין בתחילת המאה ה- 20. בעיר פעל גם חוג של "הטריטוריאליסטים-הסוציאליסטיים". היחסים בין היהודים לפולנים היו באותה תקופה תקינים למדי. רבים מיהודי ריפין תמכו בתנועת השחרור של העם הפולני. רבה של ריפין, ריפין נחום מנשה גוטנטאג (טביומי), שהיה מצאצאי ריפין יום טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב", שכיהן בריפין בשנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה ה- 19, גילה בשנת 1863 אהדה והבנה למורדים הפולניים נגד שלטונה של רוסיה. השלטונות האשימו את הרב בתעמולה למען המורדים והוא נאלץ לעזוב את העיר לזמן מה. בשנת 1905 השתתפו רבים מיהודי ריפין יחד עם התושבים הנוצריים בהפגנות בעד שחרור פולין משלטון הצאר. בשנות מלחמת העולם הראשונה גילו תושבי ריפין הפולניים סולידאריות עם שכניהם היהודיים. כאשר האשימו השלטונות הגרמניים, בנובמבר 1914, את האוכלוסייה כולה בהתנכלות לחיילים הגרמניים ביקשו הגרמנים להעלות את העיר באש. לאחר מכן החליפו את הגזרה בקנס כספי גדול שאותו היו צריכים התושבים לשלם תוך 24 שעות. רב העיר והכומר המקומי פעלו יחד כדי לגייס את הכסף, אבל משלא עלה בידי יהודי העיר לגייס את כל הסכום שהוטל עליהם עזרו להם שכניהם הפולניים. היחסים הטובים בין הפולנים ליהודים נפגעו כבר עם נסיגת יחידות הצבא הגרמני בשנת 1918, כאשר נכנסו לריפין חיילים פולניים מיחידות הגנראל האלר, שהחלו להתעלל ביהודים. הם נהנו הנאה מרבה מקיצוץ חצי זקן ופיאה אחת של יהודי חרדי שנתקלו בו בחוצות העיר ועשו זאת לעיני האספסוף הצוהל. 

בין שתי המלחמות

בשנים הראשונות לאחר חידושה של עצמאות פולין התקשו רבים מיהודי ריפין לשקם את כלכלתם שנהרסה בגלל המלחמה. בשנת 1921 הוקם בריפין בעזרת ה"ג'וינט" מטבח שבו חולקו 230^ל מילדי ישראל ארוחות חמות. 50^ל משפחות סופקו באותה שנה חומרי הסקה. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימו יהודי ריפין על המסחר ועל המלאכה. כמה משפחות המשיכו להתפרנס מחקלאות. בריפין פעלו באותן השנים מוסדות נוספים לאלה שהתקיימו קודם מלחמת העולם הראשונה שעסקו בעזרה הדדית ובמתן סיוע לקבוצות שונות בתחום הכלכלי. בשנת 1919 הקימו כמה משפחות "חברה חקלאית תעשייתית" ובשנים שלאחר מכן הצטרפו לחברה כ-50 חברים נוספים. משנות העשרים הראשונות התקיים בעיר "הבנק הקואופרטיבי" שנתן הלוואות לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה. ביוזמתו של ה"בונד" הוקם איגוד החייטים, האיגוד המקצועי הראשון בריפין. בשנת 1920 הוקמה "אגודה של מורי בתי^הספר היהודיים" ששמרה על האינטרסים של המורים. ועד הקהילה היה מורכב מנציגי הציונים ומן החרדים. בין אלה האחרונים בלטו חסידי גור. אחד ממנהיגי החרדים בעיר היה הרב הישיש ריפין פישל דן זונבנד, רב ומורה צדק שלא על מנת לקבל פרס. מבין הרכנים שכיהנו בריפין ידועים לנו שמותיהם של הרב אשר^גרשון לוריא, שכיהן בקהילה במשך 40 שנה כמעט נפטר( בשנת 1932). משנת 1933 ישב על כס הרבנות בריפין הרב נתן^נטע נוטקביץ, שנודע גם כעסקן ציוני. ריפין נתן^נטע נוטקביץ היה רבה האחרון של קהילת ריפין ונספה בשואה בגטו בווארשה. בנו נפל בעת המרד בגטו וארשה באביב 1943. חוגי החרדים בריפין התנגדו לרב נוטקביץ ובאותו זמן הביאו לריפין את ריפין יצחק^ידידיה פרנקל, רבה של העיירה קארנוז'ה והכתירוהו לרב בריפין. הרב פרנקל כיהן במקום עד שנת 1934 כאשר עלה לארץ^ישראל. במקומו נתמנה הרב משה^פרץ קליין. בריפין ישב ריפין אלכסנדר^צבי טביומי, בנו של הרב נחום^מנשה גוטנטאג. הוא סירב לקבל משרת רבנות והתפרנס מן המסחר. בנו של ריפין אלכסנדר^צבי טביומי, הרב טוביה^יהודה, כיהן תחילה כרב בסוחוצ'ין. שמו נודע ברבים בחיבוריו "טל לישראל", "מעשה טוביה" ו"עטרת טוביה". בשנת 1936 עלה לארץ^ישראל. בארץ ראו אור ספריו "ארץ טובה", "שו"ת להלכה ולמעשה" ו"טל אורות" לחקר דברי חז"ל נפטר( בשנת 1953). בשנים שבין שתי מלחמות העולם הצטיין היישוב היהודי בריפין בפעילות חברתית, ציבורית ותרבותית. בריפין התקיימו סניפים של כמעט כל המפלגות היהודיות שפעלו באותו זמן בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על כל גוניה: הציונים הכלליים "פועלי ציון", "המזרחי" והצה"ר. מן המפלגות הלא^ציוניות היו בריפין סניף של "אגודת ישראל" וסניף של ה"בונד". כמו^כן הוקמו במקום קנים של תנועות הנוער "השומר הצעיר", "פרייהייט" ("רורד"), "נוער בורוכוב" תנועת( הנוער של "פועלי "לאמש^ןויצ), "החלוץ הצעיר", "השומר הלאומי" ושל בית"ר. בשנת 1917 התארגנה בעיר קבוצת הכשרה של "החלוץ", אחת הראשונות מסוגה בפולין. יהודי הסביבה והעיר העמידו לרשות נוער זה חווה להכשרה. החווה נמצאה בדרך למלאווה ועמדה תחת פיקוחו של אגרונום. נוסף לכך תרמה קהילת ריפין לקבוצה זו חלקת אדמה מרכושה. חוות "החלוץ" התקיימה עד שנת 1921. בשנת 1924 נוסדו כמה נקודות להכשרה חקלאית אצל בעלי אחוזות יהודיים בסביבה. מלבד הנוער החלוצי של ריפין נהרו לנקודות אלה גם בני נוער מיישובי היהודים שבסביבה: ממלאווה, מצ'ייחאנוב, משרנסק וממקומות נוספים. מרכזי הכשרה אלה התקיימו עד שנת 1928. חברי "החלוץ" מריפין החלו לעלות לארץ^ישראל כבר בשנת 1920. בשלהי 1921 הוקמה בארץ "קבוצת ריפין", שהצטרפה לגדוד העבודה. בשנת 1922 יסדו עולי ריפין את "קבוצת ברזילי" - יישוב שיתופי בתל^אביב. חברי הקבוצה עבדו בבניין. העלייה מריפין נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. מבין יוצאי ריפין נתפרסם שמו של פרופ' יעקב טלמון, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים (1916- 1980). מרבית יהודי ריפין תמכו בתנועה הציונית. לנציגי הציונים היה הרוב בוועד הקהילה. בשנת 1931 קיבלו הרשימות הציוניות את כל 8 המנדטים: הציונים הכלליים קיבלו 5 מנדטים ו"המזרחי" - 3. לראש הקהילה נבחר באותה שנה העסקן הציוני זלמן גראגר. גם בבחירות שנערכו בשנת 1936 היה רוב גדול לנציגי הציונים. בבחירות אלה קיבלה רשימת הציונים הכלליים 4 מנדטים, "פועלי ציון" - מנדט אחד, רשימת בעלי המלאכה - מנדט אחד, ו"אגודת ישראל" - 2 מנדטים. ראש הקהילה האחרון היה שמעון כהן שמעון( דיסח). על תמיכתם של יהודי ריפין בתנועה הציונית יעידו גם הבחירות למועצת העיר. בבחירות שנערכו באוגוסט 1919 זכתה הרשימה הלאומית קרי( תינויצה) 9^ב מתוך 24 מנדטים. גם בשנים 1929- 1939 היו ליהודי ריפין 9 צירים במועצת העיר, רובם ציונים. לקראת הבחירות לקונגרסים הציוניים רכשו יהודי ריפין מאות שקלים. על יחסי הכוחות בין הזרמים הציוניים בעיר ניתן ללמוד, בין השאר, מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. בבחירות לקונגרס הציוני 19^ה שנערכו בשנת 1935 זכתה הרשימה למען ארץ^ישראל העובדת 451^ב קולות; רשימת "על המשמר" קיבלה 79 קולות, "עת לבנות" - 65, "עזרה" - 37 והרוויזיוניסטים - קול אחד. גם בתחום החינוך והתרבות גילו.יהודי ריפין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעילות ענפה. בשנת 1935 הוקם בעיר בניין חדש של בית^הספר "תרבות" ובו למדו מאות תלמידים. ילדי המשפחות החרדיות המשיכו ללמוד בחדרים וב"תלמוד תורה" והבנות למדו בבית^הספר "בית יעקב". גם בקרב המבוגרים התנהלה פעילות תרבותית ענפה. ב"בית העם" שבעיר התקיימו הרצאות, נשפים ספרותיים ומוסיקליים ונערכו שיעורי ערב ללימוד השפה העברית. בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה ריפין מן העיירות הראשונות בפולין שסבלו מן האנטישמיות. עוד בשנות העשרים השתוללו בה פורעים אנטישמיים. ההסתה האנטישמית הביאה להתנפלויות על יהודים רוכלים ועוברי אורח והתעמולה האנטישמית גברה בשנות השלושים. האיכרים הפולנים הוסתו בכנסיות בסיסמה "קנה רק אצל נוצרי" ולשם כך הקימו בריפין את החנות "זגודה". אווירה אנטישמית שררה גם בקרב הפועלים שבעיר. כאשר רצה בעל בית החרושת למכשירי חקלאות, היהודי שטנצל, להעסיק במפעלו גם יהודים התנגדו לכך הפועלים הפולניים ואילצוהו לפטר את היהודי היחיד שהועסק במפעל.
 

במלחה"ע ה - II

ב- 4 בספטמבר 1939 הופצצה העיר ובתים רבים נהרסו. עם התקרב הצבא הגרמני החלו היהודים לברוח מזרחה. מקצתם הגיעו לאזורי פולין המזרחית ונשארו שם תחת שלטון הסובייטים. אך רובם חזרו לבתיהם כריפין. ב-8 בספטמבר 1939 נכנסו לריפין יחידות הצבא הגרמני. עם כניסתן פקדו הגרמנים על היהודים לפתוח את כל החנויות על מנת לרוקן אותן ממרכולתן. הגזירות והרדיפות החלו בסוף ספטמבר 1939. הגרמנים החרימו מן היהודים את כל הסחורות והורו להם לסגור את חנויותיהם. כל הגברים מגיל 15 עד 60 נצטוו להירשם ולהתייצב לעבודות כפייה. רבים מהם לא חזרו לבתיהם. גם גזרות אחרות הכבידו על יהודי ריפין: מדי פעם דרשו הגרמנים מן הקהילה סכומי כסף גדולים, דברי ערך, בגדי חורף וחפצי בית. נכבדי הקהילה נכלאו במרתף המשטרה ושם הוחזקו כערבים למילוי דרישותיהם. עם צירופה של ריפין לרייך השלישי התרבו ההתעללויות ביהודי העיר. בליל כ"ד תשרי ת"ש (7.10.1939) הציתו אנשי הגסטפו את בית הכנסת ואת בית המדרש. הגרמנים האשימו את ראש הקהילה שמעון כהן ואת נכבדי הקהילה האחרים בהצתה והטילו על יהודי ריפין קנס של 50.000 זלוטי על "עברה" זו. בעקבות הגזרות והרדיפות עזבו בחשאי רבים מיהודי ריפין את העיר וביקשו להגיע מזרחה, אל תחום הסיפוח הסובייטי. 15^ב באוקטובר 1939 פרסמה המשטרה הגרמנית צו שחייב את כל היהודים שחזרו לבתיהם בסוף ספטמבר 1939 להתייצב כדי להישלח לעבודה. הותר להם להביא אתם מטען במשקל שאינו עולה על 10 ק"ג. כ-150 מיהודי ריפין, גברים ונשים, רובם צעירים, התייצבו. הגרמנים הוציאו אותם אל מחוץ לעיר ושם ירו בהם. ב-26 באוקטובר 1939 נצטוו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי לבן וכעבור זמן קצר גם טלאי צהוב על זרועם. על היהודים נאסר להחזיק כסף, פרט לסכום שאינו עולה על 500 זלוטי. הגרמנים גזלו את כל רכושם של היהודים וב-15 בנובמבר 1939 גירשו את כולם מן העיר. בריפין נשארו כ-100 איש, בעלי מלאכה שהגרמנים ניצלו אותם לביצוע עבודות שונות. המגורשים התפזרו בערים מלאווה, פלונסק, צ'ייחאנוב, מאקוב, שרנסק, ומקצתם הגיעו לווארשה. לאחר הגירוש הרסו הנאצים את בתי הקברות היהודיים. הם הוציאו את המצבות והפכו את השטח לגן ציבורי. בתחילת 1940 ברחו שארית היהודים שנשארו בריפין והתפזרו בעיירות הסביבה. לאחר חיסול הגטאות בערים אלה היה גורלם של יהודי ריפין כגורל יתר תושבי הגטאות. רובם נספו במחנות ההשמדה. מקהילת ריפין נשארו בחיים רק 280 יהודים. ביניהם היו 180 גברים ונשים שנמלטו לפני הגירוש והגיעו לשטח הסובייטי. מן המחנות ניצלו 65 איש ו-35 נוספים ניצלו הודות לתעודות "אריות" שהשיגו בעזרת פולנים.