ג' כסלו ה'תשע"ח

ריקי RYKI

 

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: גרבולין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

ר' נוסדה במאה ה-15 ככפר פרטי של אצילים פולנים. בשנת 1553 היו בה 20 בתי עץ ואוכלוסייתה מנתה כ-260 נפשות. בשנת 1782 קיבלה ר' זכויות עיר. ב-1794 עלו רוב בתיה באש בדלקה גדולה, ושיקומה נמשך שנים רבות. עם חלוקתה השלישית של פולין, ב-1795, עברה ר' לפרוסיה, ב-1807 צורפה ל"נסיכות ורשה" שכונן נפוליאון, ומ-1815 עד סוף מלחמת העולם הראשונה נכללה במלכות פולין הקונגרסאית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה ר' זירת קרבות, ורבים מתושביה עזבוה.
בתעודה מסוף המאה ה-16 נזכר סוחר יהודי תושב ר', ומניחים שזה הזמן שבו התיישבו במקום היהודים הראשונים. במאות ה-17-18 נזכרו יהודים אחדים שחכרו מבשלת יי"ש. ב-1764 ישבו בר' 17 משפחות יהודיות. רוב המפרנסים היהודים היו בעלי מלאכה (אופים, חייטים וסנדלרים). בעת ההיא הערימו העירונים קשיים רבים על היהודים שביקשו לשבת בר' והשתדלו לדחוק את רגליהם של החוכרים היהודים. יהודים שבתיהם ניצבו בשוק וברחובות הסמוכים לו נדרשו למכרם, וגם שכירת בתים במרכז העיירה ליהודים נאסרה. ואולם בד-בבד העניקה העירייה ליהודים כמה הקלות, ובכלל זה היתר לקנות מגרשים זולים ברחוב חדש ועצים לבנייה חינם אין כסף.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 גדל היישוב היהודי בר' בקצב מהיר. גם ההגבלות שהטילו שלטונות רוסיה על ישיבת יהודים בר', בהיותה סמוכה לגבול, לא בלמו את המגמה הזאת, ולקראת סוף המאה ה-19 כבר היו היהודים רוב מוחלט (כ-90% מתושבי המקום). יחס מספרי זה נשמר עד מלחמת העולם הראשונה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 היתה ר' מרכז של מסחר ומלאכה לסביבתה החקלאית, ומעמדה זה השפיע על גיבוש דפוסי הפרנסה של יהודי המקום. רובם עסקו במסחר ובמלאכה ומקצתם היו פונדקאים ומוזגים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים וקצבים, אבל היו ביניהם גם בעלי מקצועות שונים אחרים. מבין העוסקים במסחר היו 4 סוחרים אמידים, 16 חנוונים ו-54 רוכלים ובעלי דוכנים. גם בר', כבמקומות רבים אחרים, שימשו השוק השבועי והירידים השנתיים מקור פרנסה מרכזי ליהודי המקום. לקראת סוף המאה ה-19 הקימו יהודים בר' גם כמה מפעלי תעשייה זעירה (מפעל לעיבוד עורות ובית-חרושת לתחרה).
בתחילה השתייכו יהודי ר' לקהילת גרבולין הסמוכה. ב-1842 זכו במעמד של קהילה עצמאית, בנו בית-כנסת מאבן ובית-מדרש וקידשו בית-עלמין. יותר מאוחר היו בר' גם "שטיבלעך" של חסידים, והעיירה נודעה כמרכז של חסידות.
רבה הראשון של קהילת ר', ר' ברוך ב"ר מאיר, "המגיד מריקי", תפס עמדה חשובה גם בעולם החסידות. במשך שלושים שנות כהונתו בר' נודע ר' ברוך כעסקן ציבור נמרץ. ביזמתו נוסדו כמה מוסדות סעד יהודיים - "קופת גמילות חסדים" וחברות "ביקור חולים" ו"לינת צדק". מבין הרבנים שבאו אחריו ידועים לנו בשמותיהם ר' צבי הירש אשכנזי (בזקנתו עלה לארץ-ישראל); ר' אליהו חיים צוקרקופ; ר' יששכר (נפטר ב-1900); ר' נתן נטע ראמר, ובנו ר' יעקב ראמר; ר' יוסף ב"ר משה פנחס (ב-1910); ר' אשר אלימלך הופשטיין (האדמו"ר האחרון מקוז'ניץ, נפטר ב-1935); ור' יהודה פייפר, חתנו של ר' יעקב ראמר, שהיה רבה האחרון של הקהילה (נפטר בתקופת השלטון הנאצי וזכה לקבורה).
בשנת 1904 התארגן בר' חוג ציוני ראשון, ותוך שנים אחדות נוסדו גם סניפי "המזרחי" ו"פועלי ציון".
שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירשו השלטונות הרוסיים את היהודים מר', בתואנה שאהדתם נתונה לגרמנים ולפיכך "הם חשודים כמרגלים. המגורשים מר' נפוצו בין יישובי הסביבה, אך עם כיבוש ר' בידי הגרמנים בשנת 5191 שבו רובם לבתיהם. גם תקופת הכיבוש הגרמני היתה עת גזרות לתושבי העיירה. לא זו בלבד שהעיר ניזוקה קשה בהפגזות ומדלקות במהלך הקרבות, גם הכלכלה המקומית שותקה. סחורות הוחרמו מן החנויות, גברים כשירים לעבודה גויסו לעבודת כפייה, ועקב הקיפאון במסחר ובמלאכה סבלו התושבים מחסור קשה במזון ובמוצרי צריכה בסיסיים. יהודים רבים נותרו בלא פרנסה, ולמענם נפתח בשנת 1916 מטבח ציבורי, שסיפק מדי יום ביומו 150 ארוחות חמות לנזקקים.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית הקשה היו דווקא ימי המלחמה עת התעוררות תרבותית ופוליטית. יהודי ר' קיימו פעולות תרבות וחברה למיניהן, השתלמויות לבני נוער, חוגים לדרמה ולספורט וכיו"ב. בבחירות 1918 לוועד הקהילה התחולל בר' מאבק חריף בין הציונים לבין החסידים, וידם של הציונים היתה על העליונה. בשלהי 1916 זכו היהודים ב-6 מנדטים במועצת העיר (מחצית המנדטים).

סגור

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם בתקופה זו נשארה ר' עיירה קטנה, שכלכלתה היתה מושתתת בעיקר על המסחר הזעיר והמלאכה. מקצת היהודים קשרו קשרי מסחר עם ערי תעשייה באזור ובעיקר עם בתי-חרושת בלובלין. בר' הוקמו סדנאות קטנות שייצרו בעבור בתי-החרושת האלה. לצד מפעלי התעשייה הישנים שבבעלות יהודים נוסד אז בית-חרושת קטן לשמן, שהעסיק 10-15 פועלים. על ענפי המסחר הקודמים נוספה גם קניית דגים מבריכות הסביבה והובלתם לערים גדולות. במקצועות המלאכה, שכמחצית יהודי העיירה התפרנסו מהם, נשארו החייטים והסנדלרים רוב; כ-10 משפחות התפרנסו מאריגה ביתית של בדי פשתן ומטפחות כפריות, ומקצת היהודים עסקו במלאכות אחרות. רק אחת מן המאפיות בעיר היתה בידי לא-יהודים, וגם ענף התובלה (עגלונות, סבלות) היה בידי יהודים.
רוב יהודי העיירה התפרנסו בדוחק, ומהם שנזקקו לסיוע מן הקהילה וממוסדות הצדקה הוותיקים, ובהם "קופת גמילות חסדים", שחידשה את פעילותה ב-1922. ב-1937 היה הונה העצמי 32,000 זלוטי, וסך-כל הלוואותיה בשנים 1932-1937 הגיע ל-800 לערך. ב-1926 נוסד בעיירה בנק קואופרטיבי יהודי, שהתפתח יפה ואף זכה לרווחים. חברת "ביקור חולים", שהוסבה ב-1936 ל"לינת צדק", סייעה לנזקקים במימון טיפול רפואי.
לצד סיעות "המזרחי" ו"פועלי ציון" הוותיקות בר' ותנועות הנוער שלהן נוסדו בעיירה בתקופה זו מפלגות ותנועות חדשות - "הציונים הכלליים" ותנועת הנוער שלהם, ואחר-כך גם סניף של הרוויזיוניסטים וקן של תנועת בית"ר. חברי "הפועל המזרחי", שהיו מן הפעילים ביותר בעיירה, החזיקו מ-1930 קבוצת הכשרה במנסרה המקומית, לצעירים מקומיים ובני ערים אחרות.
בר' היו פעילות גם "אגודת ישראל" וה"בונד", שנוסד לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופה זו מנה כמה עשרות חברים. מקצת היהודים השתייכו למחתרת הקומוניסטית, ושניים מהם נאסרו בשנות ה-30.
במשך כל שנות ה-20 וה-30 שלטה "אגודת ישראל" בהנהגת הקהילה, ונציג מטעמה שימש יושב-ראש הקהילה. גם לחסידים היה ייצוג בוועד. הציונים זכו על-פי רוב ב-2-3 מושבים בוועד וה"בונד" - במנדט אחד. במועצת העיר היו ליהודים בממוצע 8 מתוך 18 נציגים, ונציג יהודי שימש סגן ראש העיר.
גם בתקופה זו למדו רבים מילדי הקהילה בחדרים פרטיים. ב-1927 נוסד בית-ספר יסודי לבנות של רשת "בית יעקב", שלמדו בו 70-80 בנות. כעבור שנים אחדות ייסדה "אגודת ישראל" גם בית-ספר לבנים, "יסודי תורה". ב-1930 ניסו הציונים לפתוח בעיר בית-ספר עברי של "תרבות", אבל תכניתם לא יצאה אל הפועל.
שנות ה-20 וה-30 עמדו בסימן של התגברות האנטישמיות, בר' כברוב יישובי פולין. בשנת 1922 התארגנו בעלי האחוזות בסביבה כדי להחרים את חוכרי האחוזות היהודים. בשנת 1937, באחד מימי השוק, התגרה איכר ביהודי אחד ופרצה קטטה. ידו של היהודי היתה על העליונה. משנודע הדבר, פתחו האנטישמים בהסתה נמרצת והתכוננו לפרוע ביהודים ביום השוק הבא. ואולם הצעירים היהודים בני ר' סיכלו את תכניתם; ביום השוק הם יצאו לרחוב חמושים בכלים מכל הבא ליד, והבריונים נאלצו לסגת מכוונתם.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

בראשית ספטמבר 1939 הפציצו מטוסי הגרמנים את ר'; כמה מתושבי העיירה נהרגו, מאות נפצעו, בתים רבים נהרסו, ושרפות גדולות כילו רחובות שלמים. לר' החלו לזרום שיירות של פליטים ממערב פולין וגם מדמבלין-אירנה הסמוכה, שהופצצה קשה. בין הנפגעים בהפצצות על העיר היו גם פליטים רבים. ב-17 בספטמבר 1939 נפלה ר' בידי הגרמנים. החיילים הגרמנים נהגו ביהודים באלימות, פצעו כמה מהם ובזזו את חנויותיהם ואת רכושם.
למחרת הכיבוש נצטוו היהודים להתאסף בכיכר השוק. הגרמנים הפרידו מתוכם 400 צעירים ושלחו אותם לעבוד בדמבלין. הם שוכנו במחנה צבא פולני והועסקו במחסני הספקה. כעבור ימים אחדים הוחזרו העובדים לר'. בר' הוטל עוצר לילה ונאסר על התושבים לצאת מבתיהם מ-6 בערב עד 5 בבוקר. בימים הראשונים לכיבוש נהגו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודת כפייה מן הבתים ומן הרחובות. בעיקר העסיקו אותם בפינוי הריסות, בתיקון נזקי ההפצצות ובעבורות שירות למיניהם. בשבועות הראשונים לכיבוש שרר בעיירה תהו ובהו, ופגיעות ביהודים וברכושם מידי גרמנים ומידי אנטישמים פולנים היו לנוהג רווח. בתחילת אוקטובר 1939 הוצבה במקום יחידה קטנה של חיילים והסדר הושב על כנו. באמצע אוקטובר הוקם בר' יודנראט, בראשותו של שמואל גוטווייזר, ולידו משטרה יהודית שמנתה 10 שוטרים. אחד ממפקדיה היה יעקב מנדלבוים. מיד עם הקמתו ערך היודנראט מפקד של יהודי ר' כהכנה לקראת הגיוסים לעבודת כפייה.
בתחילת 1940 הגדילו הגרמנים את מכסות עובדי הכפייה, והיודנראט נאלץ להוציא לעבודה כמה מאות עובדים בכל יום. ביוני 1940 הורה הממונה הגרמני על עובדי הכפייה במחוז, קובלסקי, לשלוח 100 עובדים מר' למחנה העבודה בינישוב, לעבודות חפירה וניקוז בנהר ויסלה. היודנראט עמד בקשר עם העובדים במחנות העבודה והעביר להם חבילות מזון ובגדים מבני משפחותיהם. בשנת 1941 דרשו הגרמנים עובדים נוספים. בתחילת השנה נלקחו 90 עובדים למחנה עבודה בפולאווי, מרחק 12 ק"מ מר'. בקיץ, ערב הפלישה לברית-המועצות, דרשו הגרמנים 200 עובדים נוספים, אך בהשתדלותו של ראש היודנראט גוטווייזר ניאותו להסתפק ב-45 עובדים בלבד. העובדים האלה נשלחו לעבודות ביצורים באזור בלז'ץ. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות נלקחו מגטו ר' עוד 200 עובדי כפייה לעבודה במחסני נשק בסטאווי ובמקומות נוספים.
היונדראט התקשה להתמודד עם זרם הפליטים הגואה. הם שוכנו במבני ציבור כמו בית-המדרש וה"שטיבלעך", שכבר לא שימשו בתי-תפילה. בסוף 1940 הוקם בר' גטו מצומצם בשטחו, שנדחסו אליו בצפיפות 1,800 יהודים. היודנראט עשה מאמצים גדולים לספק את צורכי המחיה של יושבי הגטו. בתחילת 1941 שלח ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב ליודנראט סכום כסף, ששימש לפתיחת מטבח ציבורי ומרפאה. המרפאה שכנה בבניין בית-המדרש וניהל אותה רופא, ד"ר קסטנבאום. בחורף 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס וכ-50 בני-אדם נספו, אבל הצוות הרפואי הצליח לבלום את המגפה. בגטו היתה גם ספרייה ציבורית קטנה, ששימשה מקום מפגש לצעירים ובני נוער.
בעקבות הפלישה הגרמנית לברית-המועצות הורעו תנאי החיים בגטו. הרעב גבר, והגרמנים אסרו לחלוטין על יציאת יהודים מן הגטו שלא לצורכי עבודה, ולפיכך לא יכלו עוד להשיג מצרכי מזון מן התושבים הפולנים. ב-6 במאי 1942 באו שוטרים פולנים אל בניין היודנראט וכלאו את חבריו בבית-המעצר המקומי. עוד באותו הלילה הוקף הגטו באנשי ס"ס מדמבלין. אנשי הס"ס ועמם שוטרים פולנים הוציאו את היהודים מבתיהם. היהודים הורשו לארוז מטען של מזון וחפצים אישיים במשקל 10 ק"ג, ואחר-כך הובלו כולם לכיכר השוק. זקנים וחולים שהתקשו ללכת עם האחרים נורו במקום.
בכיכר השוק נלקחו מן היהודים כל חפצי הערך והכסף שהיו ברשותם. ב-7 נמאי לפני הצהריים הוצעדו היהודים, תחת משמר כבד של גרמנים, לדמבלין, מרחק 15 ק"מ מר'. כ-130 מביניהם שהתקשו בהליכה, קשישים, חולים, ילדים ואחרים, נורו למוות וגופותיהם נותרו פזורות על הדרך. בתחנת הרכבת בדמבלין הופרדו הנשים והילדים מן הגברים. קבוצה של 200 צעירים הועברה למחנה העבודה בדמבלין, בבסיס חיל-האוויר הגרמני. האחרים, כ-3,000 יהודים מר', פליטים ויהודים מדמבלין, הובלו בקרונות משא למחנה ההשמדה סוביבור.
 

אחרי המלחמה

בסוף ינואר 1945 חזרו לר' 30 ניצולים. תושבי המקום הפולנים נהגו כלפיהם בעוינות, וזמן קצר לאחר בואם רצחו אחד מן הניצולים, שמחה ברוזדוביץ. אחריו נרצח בר' גם קצין יהודי בצבא העממי הפולני, וישליצקי שמו.בעקבות מעשי הרצח האלה עזבו רוב הניצולים את ר'. במאי 1945 נרצחו באזור עוד 4 יהודים בידי חברי קבוצה פולנית לאומנית, ואז עזבו אחרוני היהודים את ר'.