ל' ניסן ה'תשע"ז

צ'ייחאנוביץ CIECHANOWIEC

    
    

 

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: ויסוקיה מאזובייצקיה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
  • בשנת 1941: כ- 2,320
  • יהודים בשנת 1941: כ- 1,498
תולדות הקהילה:
 
משערים, שצ', נוסדה במאה ה-10. היישוב נחרב בידי הטאטארים בשנת 1240. בשנת 1366 עברה צ' לחסות ליטא ואחרי האיחוד בין פולין וליטא (בשנת 1385) חזרה לחסות פולין. במאה ה-15 היתה צ' בבעלות משפחת האצילים קישקו ובניה קראו לעצמם בשם "צ'יחנובסקי". זכויות עירוניות הוענקו לצ' בשנת 1429 ; בשנת 1520 נקבעה בצ' תחנת מכס מרכזית לסחורות שעברו דרך העיר לרוסיה. בשנת 1592 עברה צ' לבעלותם של האצילים לבית רדזיוויל. הנהר נוז'ץ חוצה את צ' לשני חלקים, בסוף המאה ה-16 נחלקה העיר לשניים גם מבחינה אדמיניסטרטיבית וכל חלק היה לגוף מינהלי נפרד. החלק שהשתרע מימין הנהר נקרא נובה מיאסטו (העיר החדשה) והחלק שמשמאל לו נקרא סטארה מיאסטו (העיר העתיקה). הפילוג בין שני חלקי העיר התקיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כל אחד משני חלקי העיר היה שייך לבעלים אחרים ונכלל גם במחוז אחר. שטחה של ה"עיר העתיקה" היה גדול בהרבה מזה של "העיר החדשה". גם מבחינה כלכלית עלתה ה"עיר העתיקה" בהרבה על שכנתה. כבר בסוף המאה ה-16 נמצאו בה כמה מפעלי תעשייה ומספר גדול של סדנאות של בעלי המלאכה, בעיקר של חייטים, סנדלרים ופרוונים. כבר אז הוקמו בה אגודות של בעלי מלאכה במקצועות שונים. ב"עיר העתיקה" נמנו אז 275 בתים, ואילו ב"עיר החדשה" היו 58 בתים בלבד. במלחמת השוודים, באמצע המאה ה-17, נפגעו שני חלקי העיר קשה. צ' נכבשה בידי השוודים וגם לאחר ששוחררה בירי הצבא הפולני היא לא שבה לאיתנה עד המאה ה-18. מספר הבתים ב"עיר העתיקה" פחת עד 120 וב"עיר החדשה" עד 35. גם מספר התושבים ירד והגיע ל-700 בשני חלקי העיר גם יחד. בשנת 1786 הוקם בצ' בית חולים ששימש את כל האיזור.
צ' התפרסמה בשל הגן הבוטני שייסד במקום חוקר הטבע קריסטוף קלוקה. בחלוקת פולין הראשונה, בשנת 1772, נפלה ה"עיר העתיקה" בחלקה של רוסיה וה"עיר החדשה" הועברה לשליטת הפרוסים ; לאחר מכן היא סופחה לנסיכות וארשה ונכללה במלכות פולין. במאה ה-19 מילאה ה"עיר העתיקה" תפקיד כלכלי חשוב. התפתחה בה תעשייה של אריגים והוקמו בה בתי חרושת אחדים לכפתורים. כלכלת ה"עיר החדשה" היתה מבוססת בעיקר על הסביבה החקלאית ורק במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בה מפעלי תעשייה, כמו טחנת קמח, משרפת אשלג, מבשלת בירה, בית חרושת לייצור סבון ובתי מלאכה אחרים. בעת מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון הגרמנים, אוחדו שני חלקי העיר לגוש עירוני אחד. הקהילה היהודית בצ' נמנית עם היישובים העתיקים ביותר בפולין. לפי אחת ההשערות ייסדו את העיר יהודים כוזרים. סמוך לצ' נמצא כפר בשם "כוזרי" ובעיר עצמה היה רחוב בשם "רחוב הכוזרים". היסטוריונים ראו באלה סימנים התומכים בהשערה שיהודים ישבו בעיר כבר עם היווסדה. לעומת זאת, אין כל ספק בכך, שכבר במחצית השנייה של המאה ה-16 נמצאו יהודים בעיר. במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספרם. באותה עת נבנה במקום בית כנסת ולידו הוקמו שלושה בתי מדרש (לפי מסורת שהיתה מקובלת בעיר הוקם בית הכנסת עור במאה ה-14). במאה ה-16 קודש גם בית העלמין.
במאה ה-18 היה בצ' יישוב יהודי מגובש. נציגי קהילת צ' היו פעילים בוועד ארבע ארצות והיו בין הדוברים הראשיים בדיוני הוועד. בשנת 1760 נתמנה נציג קהילת צ', ניסן בן יהודה, לשתדלן הוועד (תפקיר מרכזי במסגרת הוועד). הוא תואר כ"איש מהיר במלאכתו, מלאכת הקודש, לפני מלכים יתיצב, כלו מטעמים וכלו מחמדים". במושב הוועד בשנת 1726 נדונה תביעת קהילת צ' נגד מנהיגי קהילת ונגרוב בעניין השתייכותם של יהודי ויסוקה מאזובייצק ושתי הקהילות דרשו לעצמן את החסות עליהם. הדיון נדחה משום שהקהילות המתדיינות לא המציאו ראיות בכתב שיתמכו בתביעותיהן. לאחר זמן קצר זכו יהודי ויסוקה מאזובייצק לעצמאות ולא היו כפופים לאף אחת משתי הקהילות הללו.
בראשית המאה ה-18 כיהן כרב בצ' ר' יהושע הלוי, שהיה גם נאמן הקהילה בוועד ארבע ארצות. חתימתו מופיעה על מספר רב של תקנות הוועד. אחריו בא בנו, ר' יששכר בריש, שהיה בין החותמים על החרם על כת הפרנקיסטים בשנת 1757. ר' יששכר בריש נמנה עם השליחים שיצאו מטעם הוועד לווארשה בשנת 1759 כדי להשתדל אצל נציג האפיפיור (ה"נונציוס") להחיש את התנצרותם של אנשי הכת. ר' יששכר בריש היה גם בין החותמים בשנת 1756 על החרם על אנשי שבתי צבי ועמד לימין ר' יעקב עמדין במחלוקת שלו עם ר' יהונתן אייבשיץ. בשנת 1750 מוזכר בדיוני הוועד ר' משה סגל מצ' בקשר לעזרה שנתנו בניו, אהרון וזיינוויל, לבעלי הדפוס הגדול באמסטרדם, יוסף ויעקב פרופס, שהוציאו לאור מהדורה חדשה של הש"ס בבלי. בשנת 1761 כיהן כרב בצ' ר' דוד שאול קצנלבויגן, שניהל ישיבה במקום. אחריו שימש בקודש בצ' ר' שבתי זוסמן כ"ץ, מחבר הספר "מאיר נתיב". לאחר שעבר הרב כ"ץ להמבורג שבגרמניה את התפקיד ר' חיים ב"ר פרץ, המכונה "ר' חיים צ'ייחנוביצר". לאחר זמן מה עזב ר' חיים את צ' ועבר לפינסק ומשם עלה לארץ-ישראל. בין השנים 1848-1888 שימש ברבנות בצ' ר' יעקב לייב הלר, שהיה יליד צ'. בשנת1889 ירש את כיסאו ר' אליהו ברוך קאמאי. האחרון כיהן בצ' כעשר שנים (עד שנת 1899). מצ' עבר הרב אליהו ברוך קאמאי לכהן כרב וראש ישיבת מיר הנודעת. בתקופת כהונתו של ר' אליהו ברוך שימשו בצ' ר' דוד קאמין, מחבר הספר "בית דוד" על הלכות שחיטה, חזן ושוחט, ור' משה רובינשטיין, מחבר הספר "אש דת" מגיד ומטיף. אחריו כיהן בצ' ר' זלמן שניאורזון (עד שנת1928).
יהודי צ' עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה. בשנת 1775 נמצאו בבעלותם של יהודים כמה בתי חרושת לאריגה. תעשיית האריגים בידי היהודים הלכה והתפתחה החל משנות העשרים של המאה ה-19. תעשייה זו טבעה את חותמה על כלכלת יהודי צ'. לאחר המרד הפולני של שנת 1830 קבעה רוסיה סכומי מכס גבוהים במעבר הגבול בינה ובין מלכות פולין. ה"עיר החדשה", שהיתה שייכת למלכות פולין, ובייחוד היהודים שבה, נפגעו קשה מסגירת הגבול. אז הועברו כמה בתי חרושת לאריגים, שהיו בבעלותם של יהודים, מן העיר ה"חדשה" ל"עיר העתיקה". "העיר העתיקה" היתה גם למרכז חשוב של המסחר בצמר, שהיה כמעט כולו בידי יהודים. התעשיין הנודע, יליד צ', שאול הורוביץ, העביר אז מווארשה לצ' את בית החרושת שלו לייצור כפתורים, שהיה מן הגדולים בפולין. בידי היהודים היו מספר חנויות גדולות למנופקטורה. אולם רבים מן המפרנסים עסקו במסחר זעיר במלאכה. בגללריחוקה של העיר מתחנת הרכבת (שהיתה בצ'יז'ב) הוקם במקום קואופרטיב להסעת נוסעים לתחנה ולהובלת סחורות לווארשה, לביאליסטוק ולערים אחרות. הקואופרטיב היה בידי יהודים.
מוסדות צדקה הוקמו בצ' בראשית המאה ה-20. אז נוסדה קופת "גמילות חסדים" הראשונה בעיר ולאחר כמה שנים הוקמו החברות "ביקור חולים", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים". נוסד גם ועד שמטרתו היתה לסייע לעוברי אורח בבואם העירה כדי למנוע מהם לחזר על פתחי בעלי הבתים. מדי שנה היו אוספים ומחלקים "מעות חיטין" לעניים לצורכי חג הפסח.
בצ' נמצאו כאמור בית כנסת ומספר בתי מדרש ו"שטיבלאך" של חסידים. עד סוף המאה ה-19 היה בית המדרש המרכז הרוחני היחיד של הקהילה. בצ' התקיים "תלמוד תורה" שבו קיבלו את חינוכם רוב ילדי היהודים.
שעה אחת ביום היתה מוקדשת ללימוד עברית. בשנת 1908 הוקמה בצ' "מכינה" לגימנסיה לנערים. חלקם של התלמידים היהודיים היה מוגבל ל-%9 מכלל התלמידים ויהודים מעטים בלבד ביקרו בה. בזמן מאוחר יותר (קרוב לפרוץ מלחמת העולם הראשונה) נוסד בית-ספר "תרבות", שהצטרף לאחר תום המלחמה לרשת בתי-הספר העבריים מייסודה של "תרבות", שמרכזם היה בווארשה.
בשלהי המאה ה-19 התארגנה בצ' הקבוצה הראשונה של הציונים וקראה לעצמה בשם "חיבת ציון". בקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, השתתפו שני צירים מצ'. בגלל האיסור שהיה קיים ברוסיה לנהל פעילות ציונית פעל הארגון בחשאי והאסיפות התקיימו בבתים פרטיים. בו בזמן היתה קיימת בעיר קבוצה של ה"בונד" וגם היא נאלצה לפעול בתנאי מחתרת.
בשנות מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים לפנים רוסיה. בקרבות שהתנהלו בסביבת העיר בשנת 1915 נהרגו 22 יהודים. העיר נכבשה בידי הגרמנים בסוף שנת 1915 ולאט לאט חזרו החיים בה למסלולם. היהודים שנמלטו מן העיר החלו לחזור אליה. הפעילות הציבורית, ששותקה לגמרי עם פרוץ המלחמה, חודשה ואף התרחבה. בשנת 1916 נוסדה ספרייה עממית שריכזה סביבה את הצעירים, והתארגנו תנועות נוער ציוניות וחלוציות. למרות המצב החומרי הקשה של רוב יהודי העיר נפתחו מחדש מוסדות החינוך. גם בצ', כמו בערים אחרות בפולין, הורגש בתקופה זו מחסור במזון ובמוצרי תעשייה והמסחר והמלאכה היו נתונים בקיפאון. יהודים רבים היו מחוסרים אמצעי קיום. הקהילה פתחה מטבח לעניים ובכל יום נהנו בו 200 נזקקים מארוחה חמה.
 
במלחמת פולין-רוסיה, בשנת 1920, נכבשה צ' למשך זמן קצר בידי הבולשוויקים. לאחר ששבה העיר לשלטון הפולני פרצו בה פרעות נגד היהודים שהואשמו שיתוף פעולה עם הרוסים. יהודים רבים הוכו ונשדדו. בלחץ הצירים היהודיים בפרלמנט הפולני (ה"סיים") שלחה הממשלה ועדת חקירה לצ' ובעקבות זאת הוחזר הסדר בעיר על כנו.
בתקופה שבין שתי המלחמות המשיכו יהודי צ' להתפרנס בעיקר ממלאכה וממסחר. בידי היהודים היו כמה חנויות גדולות למנופקטורה. גם המסחר בביצים ובאווזים היה מקור פרנסה חשוב של היהודים. בידי היהודים היו כמה מפעלי תעשייה, כגון טחנות קמח, מנסרה ובתי חרושת ללבידים על-ידי ארגון עזרה הדדית. איגוד הסוחרים היהודיים, שנוסד בשנת 1927, נתן באמצעות הבנק שלו, "בנק הסוחרים", אשראי בריבית נמוכה. בשנת 1928 היו לבנק כ-250 חברים. באותו זמן נוסדו גם איגוד בעלי המלאכה היהודיים ואיגוד הסוחרים הזעירים. תפקידם העיקרי היה סידור רישיונות מסחר ועבודה למען חבריו, מתן אשראי וארגון קואופרציה בין הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. בשנת 1925 נוסדה קופת גמילות חסדים, שסייעה לסוחרים הזעירים ולבעלי המלאכה באשראי ללא ריבית. החברות ומוסדות הסעד של הקהילה הושיטו עזרה לעניים ביותר. חברת "לינת הצדק" הוסיפה על פעולותיה המסורתיות גם מתן עזרה רפואית חינם.
חרף המצב הכלכלי הקשה הסתמנה בין יהודי צ' התעוררות ניכרת בחיי התרבות והציבור. בתקופה שבין המלחמות קיימו כמעט כל המפלגות הפוליטיות ואיגודי הנוער שלהן, שפעלו באותו זמן בפולין, סניפים בצ'. מספר החברים בכל הסיעות הציוניות כמעט הוכפל. מבחינה זו צעדה בראש "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת". מקום שני תפסו הציונים הכלליים (קבוצת "על המשמר") ואחריהם באה "מזרחי". בין ארגוני הנוער הציוני בצ' תפס מקום בראש "השומר הצעיר". ארגוני הנוער הקימו הכשרה חלוצית משלהם בסביבות צ'. בשנת 1927 נוסד סניף של "החלוץ". בשנות ה-30 הראשונות נוסד סניף של הרוויזיוניסטים ובית"ר.
"אגודת ישראל" והארגונים המסונפים אליה, "צעירי אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל", היו פעילים בעיקר בתקופת הבחירות לקהילה ולעירייה וגילו פעילות רבה בתחום החינוך. ה"בונד" התבסס על האיגודים המקצועיים שייסד. בשנות ה-20 פיתחו קבוצות הפולקיסטים פעילות עירנית, בייחוד באיגוד בעלי המלאכה ובאיגוד הסוחרים הזעירים. השפעת הפולקיסטים הלכה ופחתה במרוצת השנים. כמה בני נוער יהודיים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית. הם עמדו תכופות בראש שביתות והפגנות מקומיות. בוועד הקהילה היתה השפעה מכרעת לציונים. בבחירות להנהלת הקהילה בשנת 1924 הם, יחד עם בעלי המלאכה הנתונים להשפעתם, קיבלו את רוב המנדטים. בבחירות הבאות הפסידו הציונים כמה נציגים אך שמרו על יתרונם. היהודים קיבלו מספר מנרטים במועצת העירייה. בשנות ה-30 כיהן כרב בצ' ר' בנימין זאב קאגאן, שנספה בשואה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בצ' כמה בתי- ספר יהודיים. בנוסף ל"תלמוד תורה" המשיך להתקיים ה"חדר המתוקן" שנוסד בצ' מכבר. בשנת 1925 נפתח בית-ספר לבנות "בית יעקב" (בחסותה של "אגודת ישראל"). בשנת 1929 הוקם ב"עיר החדשה" גן ילדים עברי. בצ' התקיים גם בית-ספר ממשלתי יסודי לילדי היהודים, שהיה בן 7 כיתות(ה"שאבאסובקה").בשנת 1928 נוסדה ישיבה,שלמדו בה כמאה בחורים,בניהם גם בני ערים אחרות. בעיר התקיימו שתי ספריות גדולות, האחת של הציונים בשם "תרבות" והאחרת של ה"בונד" על שם י"ל פרץ. בנוסף להן היו גם ספריות קטנות של המפלגות ותנועות הנוער. זמן מה פעלו בצ' איגודי ספורט - "מכבי" בחסות הציונים ו"שטערן" בחסות ה"בונד".
עם גבור האנטישמיות ברחבי פולין בשנות ה-30 ניכרו עקבותיה בכל תחומי חייהם של היהודים בצ'. בתקופה זו נמשכו בצ' פעולות החרם נגד היהודים וביניהן גם הצבת משמרות לפני חנויותיהם, אך היו גם ניסיונות לעורר מהומות אלימות יותר. ביולי 1937, בשעת יריד שהתקיים בכפרים הסמוכים, תקפו אנשי קבוצות אגרוף אנטישמיות את רוכלי היריד היהודים, הפכו את דוכניהם, היכו וגירשו אותם. במקרה זה שמה המשטרה קץ לפרעות. הפרעות נגד היהודים חזרו ונשנו גם בספטמבר של אותה שנה. הפורעים היכו כל יהודי שנקרה בדרכם ולא חסו אפילו על ילדים קטנים. אחרי מאורעות אלה בא לצ', חוקר מטעם הווייבודה (שר המחוז), אולם היתה זו חקירה למראית עין בלבד. אמנם הפורעים הואשמו והועמדו לדין, אבל בית המשפט הסתפק בהתראה בלבד ולא הטיל עליהם שום עונש.
 
 
צ' נכבשה בידי יחידות הצבא הגרמני בראשית ספטמבר 1939, אך כעבור ימים מספר עזבו הגרמנים את העיירה. בהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה צ' לתחום השלטון הסובייטי. בהיותה קרובה לגבול הפכה צ' להיות אחד המרכזים לפליטים שהגיעו אליה מאיזור פולין הכבוש בידי הגרמנים. עשרות מבין הפליטים חלו במחלת הטיפוס. השלטונות הסובייטיים הקימו בצ' בית חולים ובו אושפזו חולים מתושבי העיירה ומבין הפליטים ; ואכן, המגפה חוסלה במהרה. תושבי העיירה היהודיים השתדלו להסתגל למצב החדש. בתחילת שנת 1940 התארגנו בעלי המלאכה בקואופרטיבים ורבים אחרים עבדו במפעלים ובמשרדים של השלטונות הסובייטיים. עם הטלת החובה לקבל "דרכונים" סובייטיים (תעודות זיהוי), באביב 1940 , הוכרזו רבים מיהודי צ', רובם סוחרים לשעבר, כ"יסודות בלתי מהימנים", רכושם הולאם עוד קודם לכן בידי השלטונות ורבים מהם הוגלולפנים רוסיה. גם הפליטים שסירבו לקבל "פספורטים" סובייטיים הוגלו. אבל הודות לגזירת הגירוש שרדו רבים מן המגורשים וזכו לחזות בקץ המלחמה. בשנים 1940-1941 גויסו רבים מבני הנוער לשירות חובה בצבא האדום.
ב-22 ביוני 1941, בשעה 4 בבוקר, הופגזה צ' בתותחי הגרמנים. ההפגזה פגעה באחת השכונות ש"בעיר העתיקה", בערך 30 יהודים נפגעו ואחדים מהם מתו מפצעיהם. העיירה נכבשה באותו יום. לראש העיר מינו הגרמנים גרמני מקוומי ("פולקסדויטשה")בשם ריכטר. חיי היהודים נעשו הפקר.
רציחות, ביזה והתעללויות היו למעשה של יום יום. הגרמנים אסרו 7 יהודים, שביניהם היו שבתאי קשמיין וישעיה קלופוט, והוציאו אותם להורג. הוחל גם בחטיפת גברים ונשים לעבודות כפייה. פעולות אלה היו מלוות התעללויות. המצב החמיר עוד יותר כאשר הגיע לצ' הנאצי רומנוס, שמונה לראש העיר. בסוף שנת 1939 חויבו כל בני הקהילה מגיל 12 ומעלה לשאת על זרועם סרט לבן, שבמרכזו מגן דוד צהוב. בתי הכנסת נסגרו וגם תפילת יחיד נחשבה עבירה חמורה. בצ' התמנה יודנראט שבראשו עמד אפרים וינר. בסתיו 1941 הוקם לפי הוראת הגרמנים גטו בצ'. היו בו 2 שכונות. סביב כל אחת מהן הוקמו גדרות תיל והקשר ביניהן היה דרך גשר. היציאה מן הגטו נאסרה. הנועזים שיצאו כדי להשיג דברי מזון ונתפסו נורו במקום. מצרכי מזון הוכנסו לגטו לפי אישור מיוחד של הנאצי רומנוס ועוזרו הפולני האנטישמי פשצ'ילקובסקי. מדי יום היו מובילים את הגברים והנשים מגיל 14 עד 60, שחויבו להתייצב לעבודות כפייה, לעבודה מחוץ לגטו. העובדים עסקו בסלילת כבישים, בבניין ובמפעלים גרמניים, ותמורת עבודתם ניתנו להם 300 גרם לחם. מצבם של בעלי המלאכה היה טוב יותר. הם הקימו בגטו בתי מלאכה. חומר הגלם הדרוש היה מובא לצ' מביילסק ובעד המוצרים המוגמרים היו האנשים מקבלים דברי מזון. בחורף של 42/1941 הוכנסו לגטו בצ' יהודים שגורשו מזארמבי ומצ'יז'בו. בגטו נמצאו באותה עת בערך 4,000 יהודים. כ-1,000 מהם היו מועסקים יום יום בעבודות של הגרמנים.
הרדיפות גברו עוד יותר בשנת 1942, ובסוף ינואר 1942 נאסרו בצ' 18 יהודים. הגרמנים האשימו אותם בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית. ביניהם היו לין ושני בניו, משה זלוטולוב ואייזיק מידלר. האסירים הוחזקו במאסר 3 שבועות ואחרי עינויים אכזריים הוצאו להורג. במארס 1942 הוצאו להורג 6 יהודים נוספים, ביניהם מנס לוו ויצחק זליגר. ב-31 באוקטובר 1942 הורו הגרמנים ליודנראט להעמיד לרשותו של רומנוס 250 גברים ו-35 נשים בעלי מקצוע על מנת לשלחם לעבודה בכפר פוביקרה. מטרת הגרמנים היתה לרמות את היהודים ולהסתיר מהם את מה שצפוי להם. כל הגברים והנשים שהתייצבו באותו יום הוצאו מן הגטו בליווי אנשי הגסטפו, הובלו למקום המרוחק כ-35 ק"מ מן העיר ונורו שם למוות. רק 5 הצליחו להימלט.
ב-2 בנובמבר 1942 בבוקר כיתרו אנשי המשטרה הגרמנית והפולנית את הגטו. בגטו קמה מהומה, רבים ניסו להימלט. הגרמנים ועוזריהם הפולנים פתחו באש ורבים מיהודי צ' נרצחו במקום. רק 31 איש הצליחו להימלט. רבים מן האוכלוסייה הפולנית שבמקום שיתפו פעולה עם הכובשים. הם סחטו מן היהודים שנמלטו ליערות או ביקשו מסתור בכפרים דברי ערך, כסף ואחר כך הסגירו אותם לגרמנים. רק בודדים הצליחו להישאר בחיים עד השחרור.
ב-15 בנובמבר 1942 חיסלו הגרמנים את הגטו בצ'. שארית היהודים שעוד נותרו בו הוסעו בעגלות לתחנת הרכבת צ'יז'בו ומשם שולחו למחנות ההשמדה טרבלינקה ומיידאנק.