א' תמוז ה'תשע"ז

פאיינצ'נו PAJECZNO

 

יישוב בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ראדומסקו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
  • בשנת 1941: כ- 2,609
  • יהודים בשנת 1941: כ-800
  • יהודים לאחר השואה: 6-7
תולדות הקהילה:
 
פאיינצ'נו נזכרה לראשונה במאה ה-13, זכתה במעמד עיר במאה ה-14, והפסידה אותו ב-1870. בסביבת פאיינצ'נו נמצאו שכבות אבן סיד, וחציבת אבן זו שימשה מקור פרנסה לתושבי העיירה הלא יהודים במאה ה-19.
ישוב יהודי זעיר כבר היה קיים בפאיינצ'נו במאה ה-18. בשנות ה-20 למאה ה-19 התגורר בפאיינצ'נו 33 משפחות יהודים, וב-22 כפרים בסביבה, הכפופים לקהילת פאיינצ'נו, התגוררו עוד 36 משפחות יהודים. במרוצת השנים עלה מספר היהודים בפאיינצ'נו עצמה (למשל, ב-1861 היו בה 91 משפחות יהודים), אבל ירד בסביבה (באותה שנה: 17 משפחות ב-12 כפרים בסביבה). במקביל לזרימת יהודים מכפרים אלה אל פאיינצ'נו, נמשך תהליך היציאה של תושביה היהודים אל ערי פולין גדולות יותר, וגם חוצה לארץ, ומכאן נבעה הצמיחה הדלה של האוכלוסיה היהודית עד 1918.
מקור הפרנסה העיקרי של יהודי פאיינצ'נו במאה ה-19 היה המלאכה. ב-1848 התפרנסו ממלאכה כ-80 משפחות מבין 93 משפחות היהודים שבמקום, אך ראוי לציין, כי מבין 80 אלה היו 20 ראשי משפחה עניים מאוד: אומנים זעירים ופועלים שכירים. באותה שנה התפרנסו ממסחר זעיר 8 משפחות: 5 חנוונים ו-3 רוכלים. מספרים אלה מעידים על דלותם של יהודי פאיינצ'נו. עדות מוחשית לא פחות על מצבם החומרי הקשה של יהודי פאיינצ'נו היא רשימת משלמי מס הקהילה מ-1848: מבין 93 ראשי משפחה היו 24 משוחררים כליל מתשלום המס, ו-32 שילמו את המיכסה הנמוכה ביותר. עד סיומה של מלחמת העולם ה- I לא חלה תמורה של ממש במבנה המקצועי ובמצב הכלכלי של הישוב היהודי בפאיינצ'נו.

 

בין שתי המלחמות

בתקופה זו, ובעיקר בשנות ה- 30, הורע מצבו הכלכלי של הישוב היהודי, שהיה רע בלאו-הכי. בשתי שנים בלבד, 1935- 1936, עזבו את העיירה כ- 40 משפחות יהודים (ממספר כללי של 160 משפחות), והלכו לבקש פרנסה בערים אחרות. כמחצית האוכלוסים היהודים בפאיינצ'נו הגיעו בשנים אלו עד פת לחם, ונאלצו לקבל סעד. ביוזמת ההסתדרות הציונית והנהלת הקהילה הוקם ועד מיוחד, שפנה בבקשת עזרה אל בני פאיינצ'נו בארצות-הברית, בצרפת, בבלגיה ובהולנד. החריף את המצב הקשה החרם על המסחר והמלאכה של היהודים מטעם האנטישמים המקומיים, וכן ההתנכלויות ליהודים. במארס 1936 נופצו כל השמשות בבית-המדרש ונהרס העירוב, ובמאי, באותה שנה, חולל בית-העלמין ו- 8 מצבות נהרסו כליל. הגדולה בין המפלגות הציוניות היתה בפאיינצ'נו הסתדרות הציונים הכלליים (שנוסדה ב- 1917), ואיגוד הנוער שלה, הנוער-הציוני (1928), שהיו לו מעון משלו וספריה. הסתדרות המזרחי נוסדה לאחר מלחמת העולם I-ה, אך חבריה מעטים היו. אגודת-ישראל נוסדה אף היא לאחר מלחמת העולם I-ה, וחבריה חסידים, בעיקר חסידי גור. בקהילה היתה תחילה יד אגודת-ישראל על העליונה. בבחירות 1936 זכו ברוב הציונים הכלליים (בבלוק עם המזרחי) - 4 מנדאטים, ואילו אגודת-ישראל - ב- 2 מנדאטים בלבד.

 

השואה

ביום פרוץ המלחמה נמלטו מהעיירה כמעט כל היהודים - מפחד הגרמנים - אל מקומות בסביבה ואל היערות. הצבא הגרמני נכנס לפאיינצ'נו ב- 4.9.1939. הנמלטים התחילו חוזרים לאט-לאט לעיירה. רבים מהם נפלו לידי הגרמנים, שהתעללו בהם. היו גם כמה הרוגים. בימים הראשונים לכיבוש שדדו הגרמנים את רכוש היהודים בחנויות ובבתים. בשעת השוד נהרגו האב והבן פפרברג, שניסו למנוע את שדידת חנותם. איכרים מכל הסביבה נאספו כששקים בידיהם, כדי לקחת חלק בשוד הרכוש של היהודים. הם בזזו חנויות והרסו אותן. בימים הנוראים של ת"ש התעללו הגרמנים ביהודים בכוונה יתירה. ביום-הכיפורים פשטו על המניינים, היכו ועינו את המתפללים, אילצו את השוחט לרקד על שולחן, ויהודים מזוקנים והרב בראשם נצטוו לטאטא את הרחובות. בימים אלה הרסו גם הגרמנים את פנים בית-הכנסת, והתקינו בו סדנת-נגרות. גנבים מקרב הפולנים גזלו את תשמישי- הקדושה. בספטמבר או באוקטובר 1939 הוקם בפקודת השלטונות יודנראט. כיו"ר נתמנה יעקב ליברמן, חבר הנהלת הקהילה לפני המלחמה. חברי היודנראט היו, בין השאר: השוחט ברל מרובקה, משה בורוביצקי ישראל לבקוביץ'. במרוצת הזמן הוקמה משטרה יהודית: 4 שוטרים ומפקדם - דוד קווארט. סברה, כי המשטרה הגרמנית מינתה את קווארט למפקד, שכן שרת אצלה קודם לכן כמסיק. אחד התפקידים הראשיים של היודנראט היה איסוף תכוף של מס-עונשין לשלטונות. בקביעות תבעו גם השלטונות מהיודנראט לספק להם רהיטים, כלי מיטה, כלים, למוסדות ולפרטים. תפקיד היודנראט היה להשגיח, כי בוקר-בוקר ייצאו לעבודה צוותי-היהודים - תחילה 100 איש בכל צוות- שהעסיקו הגרמנים במחצבות הסמוכות ובמושבה הגרמנית שליד קונסטאנטינוב. המשגיחים בעבודה, הפולקסדויטשים, היו מכים את היהודים. הגרמנים דרשו גם לשלוח צוותי-נשים לעבודות נקיון. כל גבר יהודי היה חייב יום או יומיים בשבוע של עבודת-כפייה. האמידים היו שוכרים ממלאי-מקום מבין העניים, ובעיקר מבין הפליטים. הטיפול בפליטים היהודים הטיל עול כבד על היודנראט. רובם - למעלה מ- 2,000, בעיקר מדז'יאלושין שנהרסה- הגיעו לכאן בספטמבר-אוקטובר 1939, ללא כל אמצעי- מחייה. זמן מה מימן את הטיפול בהם הג'וינט. הוועד המקומי של הג'וינט, בהנהלת שלום וייס, קיים קשר עם הג'וינט בצ'נסטוחובה. מצויד ברשיון מטעם הגרמנים, היה וייס נוסע לשם לקבל כסף. מספרם הרב של הפליטים הגביר את צפיפות-הדיור, שגדלה עם פינויים של היהודים מבתיהם: הגרמנים תפסו את בתי הפולנים, ומסרו להם את בתי היהודים. הגיטו בפאיינצ'נו הוקם בסוף 1941. סברה היא, כי על הקמתו ציוו הגרמנים מיד לאחר ביקורו בפאיינצ'נו (15.10.1941) של ראש-העיר פראשקה הסמוכה, שבה היה קיים גיטו זה כבר. כביכול השתומם ראש-עיר זה, כי בפאיינצ'נו עדיין היהודים מתהלכים באורח חופשי בעיירה. ביום ביקורו של ראש העיר פראשקה ערכו שלטונות העיר חזיון לכבודו: כל היהודים נצטוו להתאסף, והקשישים הורצו סביב כיכר-השוק כשברד אלות מכה בהם. כעבור שלושה ימים נצטוו היהודים לעבור ביום אחד (לפי גירסה אחרת: תוך שעה אחת) אל הרובע הדל ביותר בעיבורה של העיירה, בתחום הרחובות סטארה, צ'נסטוחובסקה ודז'יאלושינסקה. שטח הגיטו גבל בשדות. היהודים הורשו לקחת עמם את מטלטליהם, אלא שהזמן שהוקצב להם היה קצר מדי. למעשה, נמשכה העקירה לגיטו יותר משנקבע מראש, ובהשתדלות היודנראט לא נקטו השלטונות עונשים קשים על האיחור. השלטונות ציוו ליודנראט להקיף את הגיטו בתיל דוקרני על חשבונו, ובעזרת פועליו. בגדר היו 2 או 3 שערים. רק באחד מהם הורשו לצאת היהודים, שקיבלו רשיון מתאים. אך השגת הרשיון לא היתה קשה. בידוד הגיטו לא היה קפדני. שוטרים יהודים שמרו את הגדר, והתעלמו מהיציאה הבלתי-חוקית ומהמסחר עם אוכלוסי הסביבה, שנמשך כל ימי הכיבוש. להוציא את צפיפות-הדיור - שתי משפחות בחדר - היה מצב היהודים בגיטו נסבל יחסית. בזכות ההברחה היה המזון מצוי, ניתנו גם מנות רשמיות, באמצעות חנות-החלוקה היחידה בגיטו, מטעם היודנראט. בעלי-המלאכה היהודים הוסיפו לעבוד בחשאי בסדנותיהם למען לקוחות גרמנים ופולנים, והשתכרו למחייתם. עבודת-הכפייה של היהודים נמשכה, והם הוסיפו לצאת יום-יום אל מקומות שונים, בעיקר אל המחצבות. מספר יהודים עבדו במיפעל "בארן אונד גיטר". גם במשטרה הגרמנית היה מקום-עבודה ליהודים. ידוע גם, כי קבוצת 30 בעלי-מלאכה יהודים, בקירוב, עבדו באופן לגאלי בגיטו. לכל אלה היו כרטיסי-עבודה, דבר חשוב בעיני תושבי הגיטו. אולם התכנית לפתוח בגיטו סדנות למען השלטונות הגרמניים לא יצאה לפועל. סופר, כי תכנית כזאת הציע מרין יו"ר כל היודנראטים בשלזיה העילית-המזרחית. לדברי עדים, דחה היודנראט בפאיינצ'נו את תכנית מרין, מחשש שירצה להשתלט על תושבי הגיטו. לאחר רדיפות-הדת ב- 1939 לא הוסיפו הגרמנים להתערב בענייני דת ותרבות בפאיינצ'נו. היהודים התפללו בבית-המדרש באין מפריע. הילדים למדו בחדר. פעל גם גן-ילדים. סיוטם של יהודי פאיינצ'נו היו המצודים לשם שילוח אל מחנות- העבודה בסביבת פוזנאן. מבצע ראשון מסוג זה היה ביולי או באוגוסט 1941. העדות על פרטי מצוד זה אינה אחידה. השלטונות תבעו לספק 350 (או 500) גברים, והיודנראט לא ביצע את הפקודה. לפי גירסה אחרת, שלחה לשכת העבודה הגרמנית צו לכל הגברים-היהודים בני 16- 60, מלבד חברי היודנראט, להתייצב במשרד לשם נסיעה לסביבת פוזנאן. אולם רק קומץ יהודים נענו. קיימת ידיעה ברורה על המשך מבצע: כעבור ימים אחדים כינסו השלטונו כמה מאות גברים-יהודים לאספה בבניין המועדון הגרמני, כדי להודיע להם על תנאי-העבודה בסביבת פוזנאן. תחילה נאמו הפקידים הגרמנים, והבטיחו הררי זהב. אחר כך ננעל האולם, הנאספים הוכו והופחדו, והוסעו למחנות. שוחררו מהשילוח רק חברי היודנראט וכמה בעלי-מקצוע. יהודים צעירים רבים לא באו לאספה, ומקצתם הסתתרו. באותו זמן (כנראה, תשעה-באב תש"א) -הובאו לפאיינצ'נו, שנקבעה כתחנת-איסוף, יהודים מן הסביבה (בין היתר מבז'ז'ניצה), ונשלחו אחר-כך אל המחנות בסביבת פוזנאן. מעתה חידשו השלטונות את תביעותיהם כלפי היודנראט לספק להם מכסות גברים לשילוח, או שעשו מצודים בעזרת המשטרה הגרמנית, וחטיפות אלה היו צרתם הגדולה של יהודי פאיינצ'נו. הגברים לא לנו בבתיהם, חיפשו מחבואים שונים, והסתתרו על פי רוב מחוץ לגיטו, בכפרים הסמוכים, עד שחלפה הסכנה. לא אחת עלה בידי היודנראט לשחד את פקידי לשכת העבודה הגרמנית ולבטל איזה שילוח, או לשחד את שוטרי-העזר הגרמנים כדי שיודיעו על מצוד העומד להתרחש. כשהגיעו מהמחנות ידיעות על התנאים האיומים שם, הקימו יהודי פאיינצ'נו ועד שכינויו "לחם לאנשי פוזנאן", שעסק במשלוח חבילות למחנות, ובעיקר- לחם, למרות האיסור של השלטונות. החרמת הרכוש אף היא הטרידה קשה את תושבי הגיטו. משלא עלה בידי היודנראט לשלם במועד את מס-העונשין שנדרש, סגרו השלטונות את חנות-החלוקה היחידה בגיטו. בסיוע מלשינים מבין הפולנים המקומיים חיפשו הגרמנים סחורות וחפצי-ערך של היהודים העשירים, שהחביאו אותם מחוץ לגיטו. בלי הרף נאלץ היודנראט לתבוע כסף מהיהודים העשירים לשם קניית פרוות, נעליים ושעוני-זהב לשיחוד הפקידים הגרמנים. כבר בסוף 1941 ובראשית 1942 הגיעו לפאיינצ'נו שמועות על חיסולם של ישובי-יהודים. בפסח תש"ב הובאו לגיטו פאיינצ'נו רוב היהודים מהישוב בבז'ז'ניצה, שחוסל אז. בתקופה זו הרגישו יהודי פאיינצ'נו בהתגברות הטרור הנאצי. שבועיים לפני הפסח ערכו הגרמנים מבצע שוד-גדול בגיטו. לפנות בוקר הביאו משאיות שוטרים גרמנים. הגיטו הוקף משמרות ומקלעים. רוב הגברים היהודים הספיקו להמלט אל כפרי הסביבה. השוטרים עברו מבית לבית, הכו את הדיירים, ובכמה בתים אף שפכו מים קרים על הילדים הישנים. מקצתם של היהודים (גירסה אחרת: חברי היודנראט) נלקחו כבני-ערובה, הוצבו ליד חומה, והגרמנים איימו להרגם. לאחר הפחדה זו שדדו השוטרים באורח יסודי בגיטו. יהודים שנחטפו ברחוב נצטוו לארוז את החפצים הרבים שנשדדו (ביניהם כלי-מיטה רבים) ולהביאם למטה המשטרה הגרמנית. אחר כך שוחררו בני-הערובה המוצבים ליד החומה. באביב ובקיץ 1942 הרבו לבקר בפאיינצ'נו אנשי הגסטאפו מוויילון, ודרשו מהיודנראט למסור לידיהם יהודים מסויימים, הרשומים כביכול ברשימה מיוחדת של הגסטאפו. סברה היא, שבאחד הביקורים האלה עלה בידי היודנראט לשחד את אנשי גסטאפו ולמנוע מאסרים. כשהגיעה לפאיינצ'נו הידיעה, כי הגסטאפו רצחו בוויילון את יו"ר היודנראט שם, ליפשיץ (יוני 1942), התחבאו יהודים רבים בכפרי הסביבה. זמן מועט אחר כך אסרו אנשי גסטאפו את יו"ר היודנראט בפאיינצ'נו ליברמן, ועוד 11 יהודים. הם נהרגו בירייה בפאיינצ'נו בידי שוטרים גרמנים ונקברו בבית-העלמין. הנה כמה שמות מבין 11 הקרבנות הנ"ל (מלבד ליברמן): אברהם זאוואדזקי, עוד יהודי בשם זאוואדזקי, דוד ואברהם שריפט, מנדל ברודי (בראודו). במקום ליברמן נתמנה כיו"ר היודנראט השוחט ברל מרובקה. גיטו פאיינצ'נו חוסל במחצית השנייה של אוגוסט 1942. האקציה התחילה ביום ד', 19.8.1942: שוטרים גרמנים הקיפו את הגיטו, פרצו פנימה, גרשו את כל היהודים מבתיהם, והרגו כמה יהודים בו-במקום, למען יידעו וייראו. 1,800 תושבי הגיטו הובאו לכנסייה, ושם הוחזקו ימים אחדים בלי מזון ומים, בצפיפות איומה (אנשים נאבקו על מקום ישיבה) ובמחנק שנגרם על ידי השרב והצואה. יהודים אחדים חמקו מהכנסייה להביא מים, אך נורו בדרכם. הגרמנים צרפו לדחוקים בכנסייה כ- 140 יהודים שהצליחו להתחבא בראשית האקציה. בעזרת הפולקסדויטשים, הכבאים הפולנים וכלבי- ציד הצליחו השוטרים הגרמנים לגלות את כולם. ביום ו' 21.8, בערב הרגו הגרמנים בירייה בחצר הכנסייה קבוצת ישישים וזקנים (גברים ונשים), ביניהם את יו"ר היודנראט, מרובקה, ואת סגנו. לאחר רציחתם מינו הגרמנים ליו"ר היודנראט את שוליית הספרים מאיר פרנקל. כעבור זמן קצר נטרפה דעתו - התרוצץ בכנסייה והכה באלה בלי הבחנה. בימים של כליאת היהודים בכנסייה שלחו הגרמנים יום- יום צוות של 50 גברים חזקים לניקוי שטח הגיטו. ניהלו את העבודה פקידי ההנהלה הגרמנית של גיטו לודז', 6 שוטרים יהודים מגיטו לודז' עזרו להם. היהודים אספו את הרכוש שנותר והטעינו אותו על גבי משאיות הנושאות את הכתובת: "גיטופרוואלטונג ליצמאנשטאדט". בלילה חזרו יהודים אלה לכנסייה, והביאו קצת מזון לקרוביהם. בשבת, 22.8, הוציאו הגרמנים את היהודים לחצר הכנסייה, ונתנו לכל אחד קערית מרק ופרוסת לחם. עוד הם אוכלים, הגיעו משאיות מחופות, הנושאות כתובת "זונדרקומאנדו". באו שוטרים גרמנים חמושים במקלעים, מלווים כלבי-משטרה, והתחילו להכות את היהודים ולדחוס אותם אל המשאיות. אחדים הצליחו להמלט מהחצר, אך הרוב, 1,300- 1,400 יהודים, הוסעו למחנה-ההשמדה בחלמנו. הושארו במקום קבוצה קטנה של יהודים-אומנים וגברים חזקים, ואלה נשלחו לגיטו לודז' בפאיינצ'נו, ואולי בסביבתה הקרובה, היה קיים מחנה-עבודה ליהודים, שאסוריו עבדו בניקוז. תקופת פעולתו של המחנה אינה ידועה בדיוק. ייתכן, כי המחנה הוסיף להתקיים גם לאחר חיסול הגיטו. מבין תושבי הגיטו בפאיינצ'נו בילו את המלחמה 6- 7 יהודים, שאחדים מהם חזרו ממחנות גרמניים ואחדים ישבו במחבואים.