כ"ט ניסן ה'תשע"ז

אוברטין OBERTYN

אוברטין OBERTYN

עיירה בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: הורודנקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-4,671
• יהודים בשנת 1941: כ-1,131
• יהודים לאחר השואה: כ- 28

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
ב- 17.9.1939 נכנסו לאוברטין יחידות הצבא האדום, ועם כניסתן פורקו מוסדות הקהילה והארגונים החברתיים והפוליטיים שבמקום. לעומת זאת שרר חופש הפולחן הדתי. היהודים הוסיפו להעסיק רב ושוחט, והתפללו באין מפריע. בעלי-המלאכה עבדו בקואופרטיבים שנוסדו על-ידי השלטונות, והסוחרים והאינטליגנציה מצאו תעסוקה במוסדות ממשלתיים שונים. גם במינהל העירוני היו כמה יהודים, ובתקופה הראשונה שימש משה רוזנשטוק ראש מועצת העיר. בתי הספר המקומיים קלטו יהודים בשווה לשאר הלאומים. בני הנוער העניים קיבלו מילגות למוסדות להשכלה גבוהה בערים גדולות שבאיזור. עם פרוץ מלחמת גרמניה וברית-המועצות (22.6.1941), גויסו יותר מעשרה צעירים יהודים לצבא האדום. כ- 30 יהודים התפנו עם הצבא הנסוג, והפקידים הסובייטים היו מעודדים את היהודים לבריחה מזרחה, ואף סיפקו להם עגלות במידת יכולתם. אולם רוב הגברים סירבו להפקיר את משפחותיהם לחסדי הגורל, ומקצתם אף חששו מן התנאים הקשים בברית-המועצות. גם מבין היוצאים אז את אוברטין שבו רבים, בשל דרכי-התחבורה המשובשות. עם צאת הסובייטים בסוף יוני, השתררה באוברטין לימים אחדים אוירה של הפקרות. הלאומנים האוקראינים הקימו שלטון עירוני ומשטרה משלהם. בו-בזמן התחילו בסביבה פרעות דמים, בעיקר בכפרים סביב ניזוויסקה. האוקראינים התכוננו לערוך טבח גם באוברטין, אבל בהשפעת כמה אוקראינים נודעים בעיירה (מנהל המחלבה מיכאיילוק ואף מפקד המיליצה אוגני קובצוניאק) נמנע הדבר. הצבא ההונגרי נכנס לעיירה ב- 2.7.1941, והיהודים נשמו לרווחה; הפיקוד ההונגרי שם קץ למעללי האקוראינים נגד היהודים. אמנם ההונגרים היו עורכים חיפושים אצל היהודים, מחרימים את הדרוש להם לצורכי הצבא, אך מלבד גזירה זו היו ימי שלטונם תקופה שלווה יחסית ליהודים. מאורע מרגש באותם הימים היה מעברם דרך אוברטין של אלפי עקורים יהודים מתחומי הונגריה. הם הובלו הלאה, אל מעבר לדניסטר, ושם רצחו אותם הגרמנים בהמוניהם. באוגוסט 1941 עבר השלטון בעיירה לידי הגרמנים. עד-מהרה פירסמו הגרמנים שורה של גזירות נגד היהודים: ענידת סרט עם מגן דוד על הזרוע, איסור מסחר ומלאכה, איסור יציאה מהעיירה ללא רישיון, איסור קניית מזון מידי הנוצרים, חובת עבודת כפייה על כל הגברים מבני 14 ומעלה. בו בחודש השחיתו הגרמנים את בית הכנסת הראשי ושרפו את ספרי-התורה. הם כינסו מסביב למדורה את רב הקהילה ויהודים נכבדים ואילצו אותם לרקוד. הוקם יודנראט ובראשו עמד מוניו ליטוואק. מבין חברי היודנראט ידועים לנו אליאש זורגר, משה בלומנטל, משה שמלצר יוסף וייס, סמואל שווימר. משימתו העיקרית של היודנראט היתה מתן שוחד למשטרה הגרמנית, שלא היה לה מושב קבוע באוברטין, אלא היתה מגיעה לכאן כפעם בפעם מהורודנקה הסמוכה: אריגים, עורות, מצעים, מיצרכי מזון, עגלים, אווזים, תרנגולות ועוד. אנשי היודנראט היו אוספים את הדרוש מידי היהודים, או קונים הכול בממון רב מידי הנוצרים וגובים אחר-כך את הכסף מאת היהודים האמידים. בינואר 1942 ציוו הגרמנים להקים באוברטין בית-חולים עירוני למחלות מידבקות (שכן הטיפוס פשט בכפרים). היודנראט נאלץ לשפץ את הבניין ולציידו בשלימות מתקציבו שלו. לא אחת תבעו גם השלטונות המקומיים האוקראינים תשלומי שוחד, כדי לרכך את יחסם ליהודים, ולא להביא אנשי גיסטאפו מהורודנקה. תפקיד חשוב אחר, שנפל בחלקו של היודנראט, היה הספקה סדירה של כוח- אדם לעבודות-חקלאות בסביבה, לניפוץ אבנים, לסלילת דרכים, לניקוי העיר, לפינוי השלג, לעבודות טעינה ולעבודות מפרכות אחרות. יהודים אמידים יכלו לפדות את עצמם מחובת העבודה על-ידי תשלום שכר המחליף ליודנראט. אכן רבים מבין העניים התייצבו כמחליפים, ולא אחת היתה העבודה הזאת מקור-קיומם היחיד. בנובמבר 1941 באו מהורודנקה אנשי גיסטאפו ופקידים גרמנים. הם אסרו ארבעה חברי יודנראט כבני-ערובה ודרשו מהאוכלוסיה למסור לאלתר - באיום עונש מוות - כל מוצרי פרווה שברשותם, כל חפצי ערך ומטבע זר. למן סתיו 1941 הלכו והחריפו תנאי הקיום של היהודים. רק אנשים שעדיין היו בידיהם שרידי רכוש למכירה, יכלו לקנות מזון, שמחיריו האמירו. אולם מי שנתפס במסחר זה היה צפוי לעינויים, ואפילו למוות, מידי המשטרה האוקראינית. גדל והלך הציבור של חסרי-הכל, ובמצב קשה במיוחד היו שרויים כמה עשרות משפחות של פליטי הונגריה, שמצאו מחסה באוברטין. הם הצטופפו בבית-המרחץ ובמקומות ציבור אחרים, והיו גוועים ברעב ובצינה, בעיקר בחורף. אנשי היודנראט טרחו להושיט להם עזרה, ואילצו את היהודים האמידים לספק לעניים ארוחות. בדצמבר 1941 חיו יהודי אוברטין באימה מתמדת, בשל הידיעה על הריגות המוניות בערי האיזור. עם כל אות מפחיד התחבאו אנשים במחבואים, נמלטו ליערות ולכפרי הסביבה. בינואר 1942 החמיר המצב. הוכרז על עונש מוות ליהודי על יציאה מהעיירה ללא רשיון, ולאותו עונש היו צפויים גם הארים שיחביאו יהודים. בפברואר 1942 באו לאוברטין כמה אנשי גיסטאפו, ועל-פי רשימה שהכינו האוקראינים, הם אסרו והסיעו לקולומיאה קבוצת יהודים שהואשמו בקומוניזם. רק שניים מהם חזרו; השאר נרצחו במושב הגיסטאפו בקולומיאה. בסמוך ל- 10.4.1942 נתפרסמה הודעת השלטונות הגרמניים, כי כל התושבים היהודים חייבים לעקור עד 14.4 לגיטו בקולומיאה ויישארו רק המועסקים במשק המלחמה הגרמני, היינו אוספי הפסולת והגרוטאות. בסיוע סכום כופר גדול, שנאסף בין בני הקהילה, השתדלו חברי היודנראט אצל השלטונות הגרמניים והאוקראיניים (במיוחד בארבייטסאמט בקולומיאה) בדבר השארתם של יהודים, אולם עלה בידם לקבל אישור להישארות במקום רק לקבוצת יהודים המועסקים בשירות הבריאות. לרופא ולמספר אחים ואחיות, שעבדו בבית-החולים למחלות מידבקות, וכן לשני רופאים נוספים ששרתו את אוכלוסיית הכפרים שבסביבה, בעת היווסדו של בית החולים. האנשים הללו שילמו כופר רב לשלטונות האוקראיניים בעד עיסוק זה. רוב יהודי אוברטין התכוננו לדרך. מכרו את מטלטליהם, או הפקידו אותם בידי נוצרים מכרים, והתפללו על קברות יקיריהם. העקירה לקולומיאה הוצאה לפועל ביום שנקבע. העיריה סיפקה עגלות בשביל הבלתי מסוגלים ללכת. לעקורים הותר לקחת עמם מיטען. אנשי המשמר היו שוטרים אוקראינים, שעליהם פיקחו שני אנשים מהמשטרה הגרמנית מהורודנקה. אחד מהם, וכנר, גילה יחס אנושי למגורשים, לא הרשה לאוקראינים להתאנות להם, ואיפשר ליהודים לנוח בדרך ולסעוד את לבם. לאחר העקירה הוכרזה אוברטין "יודנריין", והאוקראינים שדדו את הרכוש היהודי שנשאר במקום. המספר הרשמי של היהודים שנותרו אחרי הגרוש באוברטין, הם ומשפחותיהם, היה כ- 80. ואולם בתקופה שבין מאי לאוגוסט 1942 הצליחו להימלט קמעה-קמעה מספר ניכר של מגורשי אוברטין מגיטו קולומיאה ולחזור לעיירתם. מקצתם הצליחו לקבל תעסוקה רשמית באוברטין כאוספי פסולת, קוני עורות, פועלי כבול ביעקובובקה, פועלי סלילה, פועלים חקלאיים בחוות שבסביבה, אוספי צמחי-מרפא ובעלי- מלאכה מיומנים. נשותיהם וילדיהם של הבאים הועסקו גם הם בניקוי הרחובות ובחקלאות. וכך שוב התרכזו באוברטין כ- 500 יהודים. הם שוכנו בכמה בתים סמוכים ברחובות ניקולט וז'ידובסקה. למחנה זה חדרו במרוצת הזמן גם כ- 100 יהודים באורח בלתי חוקי, והם השתדלו שלא להיראות ברחוב. ביום 6.9.1942 ציוו השלטונות על כל היהודים לצאת למחרת להורודנקה, כביכול למיפקד שיימשך יום אחד. רק שני הרופאים היהודים והרוקח הורשו להישאר באוברטין. כ- 120 יהודים לא צייתו לצו והתחבאו במחבואים באוברטין עצמה, בכפרים וביער חוצימיז', ביניהם היו גם חברי היודנראט. המיפקד נתגלה כמלכודת: בהורודנקה נערכו בימים 10.9.1942- 7 אקציה ושילוח למחנה-ההשמדה בבלז'ץ, וגם אנשי אוברטין ניספו עם הכלל. השלטונות פירסמו ב- 20.9.1942 הודעה, שיהודים לא ישאו בעונש אם עד 1.10.1942 יעברו לגיטו בקולומיאה. לא ידוע אם נענו היהודים להודעה זו. מכל-מקום לאחר 1.10.1942 התחיל ציד מתמיד על היהודים המתחבאים. אכרים אוקראינים היו מסגירים אותם לידי השוטרים, שהרגום בו במקום, אם בבית העלמין באוברטין, ואם בבית הקברות לסוסים בקאמיונקי-ויילקיה, או שהעבירו אותם לגיסטאפו בקולומיאה, לאחר שבזזו את הכסף ואת חפצי- הערך שהיו בידיהם. לאחר שאוברטין שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב- 30.3.1944 התגלו 36 (או 37) יהודים מאנשי המקום, שאימי הימים ההם עברו עליהם במחבוא בעיירה גופא או בסביבה. מלבדם שרדו לאחר המלחמה 11 מבין המגוייסים לצבא הסובייטי בשנת 1941, וכן 28 יהודים שפונו לברית- המועצות. עזרה פעילה הושיטו ליהודים באוברטין בתקופת הכיבוש הנאצי, הפולנים הסנדלר אנתוני שטאנגרט ואשתו ורוניקה. הם סחרו עם היהודים, סיפקו להם מזון, וכן חילקו חינם מרק ולחם לעניים רבים

סגור

הישוב עד מלחה"ע II-ה
אוברטין היא עיירה המרוחקת מהורודנקה כ- 24 ק"מ, בדרך המוליכה לצ'רנוביצה (בוקובינה). ב- 1531, בעודנה כפר, התנהל בסביבתה קרב בין צבא פולין ובין הוואלאכים, שבו הובסו האחרונים. במאה ה- 18 היתה העיירה בבעלות הפרטית של האצולה. באותה תקופה נודעה מירידי השוורים, שנתקיימו בה. במאות ה- 19 וה- 20 שימשה אוברטין מרכז למסחר ולמלאכה לסביבתה החקלאית, אולם רוב אוכלוסייתה עסקה בחקלאות. בימי מלחמת העולם הראשונה נפגעה אוברטין בעת הכיבוש הרוסי (1914- 1915), וכלכלתה שותקה כמעט בזמן השלטון של הרפובליקה האוקראינית המערבית (1918- 1919). בעקבות אירועי המלחמה פחתה אוכלוסייתה. היישוב היהודי באוברטין ראשיתו, כנראה, לקראת סוף המאה ה- 17 והתפתחותו במאה ה- 18. ב- 1765 הוקם בה בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של ה. הומברג. לא ידוע כמה זמן נתקיים ומה היה היקף פעולתו; נראה שגורלו היה כגורל שאר בתי-ספר מסוגו. תחילה היה עיסוקם של יהודי המקום בחכירה, במוזגנות ובמסחר. במאות ה- 19 וה- 20 עברו רבים מהם למסחר זעיר, לרוכלות ולמלאכה. כמה מיהודי המקום סחרו בירידים בשוורים. ב- 1895 הוקם במקום בית-ספר מקצועי לילדי ישראל מיסודו של הבארון הירש, והוא המשיך בפעולתו עד מלחמת-העולם הראשונה. לעזרתו של הסוחר ובעל-המלאכה היהודי בא הבנק הקואופרטיבי למסחר ולמלאכה, שהוקם ב- 1928 בתמיכת כספי הג'וינט. ב- 1931 הגיע הון-היסוד שלו לכ- 10,000 דולאר. בקהילת אוברטין כיהנו במאה ה- 19 ובמאה ה- 20 רבנים לבית גרוס. ראשון בהם הידוע לנו היה ר' יצחק משה גרוס, שישב על כס הרבנות עד לפטירתו ב- 1865. את מקומו מילא בנו, ר' מרדכי, שכיהן במקום עד 1920. בזמן כהונתו של האחרון נתמנה ב- 1895 כדומ"ץ חתנו ר' ישראל מתתיהו אוירבאך, מ- 1906 ועד לפטירתו ב- 1938, רבה של סוקולוב. את מקומו של ר' מרדכי ראב"ד אוברטין מילא מ- 1920 חתנו השני ר' אברהם שפירא. ועד הקהילה באוברטין היה מורכב על-פי רוב מנציגי החרדים, אולם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נבחרו אליו גם הציונים. במועצת העיריה שנבחרה ב- 1927 על-פי ההסכם בין שלושת הלאומים (פולנים יהודים ואוקראינים), קיבלו היהודים 16 מאנדאטים מכלל 48. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה באוברטין פעולה ציונית-לאומית ענפה. הוקמו במקום סניפי התאחדות ו"אחוה". חוג נשים ציוניות (שהוקם בשנות ה- 20 עד 1934) הפך לסניף ויצו, ובו יותר ממאה חברות. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 קיבלה רשימת הציונים הכלליים 71 קולות, של ההתאחדות - 48 קולות, ואילו הרביזיוניסטים - קול אחד בלבד. איגוד התרבות המקומי בשם "קולטור פאריין" ניגש ב- 1931 להקמת בית-עם. נקנה מגרש ונאספו תרומות למימון הבנייה. ב- 1934 התארגן במקום מועדון-ספורט "הפועל", שהיה מסונף להתאחדות-פועלי ציון. ב- 1938 פעל במקום בית-ספר עברי משלים , ייתכן שהוקם שנים מספר קודם-לכן

http://www.zchor.org/hitachdut/pinkas2.htm

קישור לעיריה המקומית
http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Obertyn