כ"ח תשרי ה'תשע"ח

פודהאיצה PODHAJCE

       

 

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: פודהאיצה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
  • בשנת 1941: כ- 3,129
  • יהודים בשנת 1941: כ- 4,814
  • יהודים לאחר השואה: כ- 50
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
פודהאיצה נוסדה כעיר פרטית של האצולה ב- 1463. היא בוצרה ב- 1519, וב- 1539 העניק לה המלך זכויות לפי החוק המאגדבורגי. ב- 1630 עברה העיר לבעלות משפחת פוטוצקי. אחד מבני המשפחה, מגדולי האצולה הפולנית באותם הימים, המצביא סטאניסלב פוטוצקי, קבע בפודהאיצה את מקום מושבו. ב- 1657 עמדה פודהאיצה בהצלחה במצור הטאטארים, ובין מגיניה היו אף יהודים שהשתמשו ברובים ובתותחים. ב- 1667 התחולל לידה קרב גדול בין המצביא הפולני סובייסקי, לימים מלך פולין, ובין צבא תורכיה, שנסתיים בנצחון הפולנים. ב- 1675 נכבשה פודהאיצה לאחר מצור על-ידי התורכים וכל תושביה ומגיניה נלקחו בשבי. העיר התאוששה וחזרה ונבנתה, וב- 1698 הובס לידה צבא גדול של הטאטארים. במרוצת העשור הראשון של המאה ה- 18 התפתחה העיר וגדלה. יהודים היו בפודהאיצה קודם שהוכרזה לעיר. בבית-העלמין המקומי נמצאו ב- 1926 מצבות מ- 1420. הרשימה הראשונה על מיסים ששילמו יהודי פודהאיצה היא מ- 1552. בשנות ה- 60 של המאה ה- 16 שילמו יהודי פודהאיצה 20 זהובים כמס-גולגולת, וב- 1578 - 60 זהובים. יהודי פודהאיצה היו אז חלק מהאוכלוסיה העירונית שהיתה מורכבת גם מוולוכים, ארמנים ופולנים. היהודים עסקו במסחר, בחכירה ומקצתם גם במלאכה. ב- 1650 הוקם בית-כנסת, הדומה במקצת בסגנונו לכנסייה נוצרית. ב- 1677 הוטלה על יהודי פודהאיצה (מסיבה לא ברורה) גזירה, שהסתיימה באבידות בנפש. הדים לגזירה זו נשארו בספרו "גפן יחידית" לר' זאב ב"ר יהודה ובסליחה המספרת במלים מעורפלות על פרשה זו. עד לחלוקתה של פולין ב- 1772 היתה פודהאיצה אחת מקהילותיה החשובות של רייסן ועדות לכך הרבנים וגדולי- התורה שכיהנו בה או יצאו ממנה. רבניה הראשונים הידועים לנו עוד מהמאה ה- 16, הם ר' משה ובנו ר' יהודה-לייב שנטמן בלבוב. אחריהם למן 1580 ועד ל- 1620, כיהן כרבה של פודהאיצה ר' בנימין אהרן ב"ר אברהם. הוא היה מתלמידיו המובהקים של הרמ"א ושל המהרש"ל, שנים מספר היה רבה של מדינת שלזיה ומשם עבר לפודהאיצה. ספרו "משא בנימין" מכיל ידיעות חשובות על הלבוש ומנהגי יהודי פולין דאז. על כסאו עלה בנו ר' יעקב, בעל "נחלת יעקב". אחריו כיהן ברבנות בפודהאיצה ר' דוד בעל "תפארת ישראל", ואחריו ר' מרדכי, שהיה גם רבה של ז'שוב. על כסאו עלה ר' משה כ"ץ ב"ר שבתי, בעל הש"ך. בתחילת המאה ה- 18 כיהן ברבנות ר' משה קצנלבוגן ב"ר שאול, שעבר מפודהאיצה לאנסבאך, בבייערן. במקומו בא ר' משה ב"ר מנחם-מנדל , יליד פשמישל. על כסאו עלה בנו של בעל "פני יהושע", ר' יששכר-בער. שנבחר לאחר מכן לרבה של מיינץ. בדרכו למקום-כהונתו החדש הוא נפטר והובא לקבורה בברלין (מגנצא). באמצע המאה ה- 18 כיהן בקודש ר' משולם-זלמן, בנו של ר' יעקב עמדין. ר' משולם נבחר לרבה של לונדון וכיהן בה שנים רבות. אחרון הרבנים בפודהאיצה עד לזמן חלוקתה של פולין היה ר' שמחה רפפורט, בנו של ר' חיים-הכהן רפפורט, רבה של לבוב. מפודהאיצה יצאו גם תלמידי-חכמים מובהקים, שכיהנו לעתים כרבנים בקהילות אחרות. יצויינו כמה מהם: ר' יעקב ב"ר ברוך, שהוציא ב- 1635 את הספר "ברכת יעקב" ובו תקנות בעניין ועד דד"א. בן פודהאיצה היה גיסו של ר' משה קצנלבוגן, ר' זכריה-מנדל, שנקרא בפי בני-דורו זכריה הנביא. הוא כיהן כרבן של כמה קהילות, ונפטר כרבה של פפד"א ב- 1791. מבין כתביו יצוינו "מנורת זכריה", "זכריה משולם" ו"זכריה המבין". קהילת פודהאיצה הושפעה מתנועתו של שבתי-צבי, אף נמצאו בה רבים, שהאמינו בו גם לאחר שהמיר את דתו. בתחילת המאה ה- 18 פעל זמן-מה בפודהאיצה חיים מלאך, שעשה נפשות לכת. בראש הכת בפודהאיצה עמד המגיד המקומי ר' יששכר. נגדו יצא בתקיפות ר' יעקב עמדין, שהכיר כאמור את פודהאיצה מפי בנו. שני שבתאים נודעים יצאו באותו זמן מפודהאיצה. הראשון בהם שמואל-יעקב פאלק, המכונה פאלקון ו"דה-פאלק" (1708- 1782). משם הגיע ב- 1742 דרך גרמניה ללונדון ובה התפרסם כעושה ניסים, והשני הוא המקובל ר' משה דוד יליד פודהאיצה, שפעל בפורטה ובאלטונה, ושם היה ממקורביו של ר' יונתן אייבשיץ. בביקורו הראשון של יעקב פ-ראנק בפולין הוא ביקר גם בפודהאיצה, ובה נתגלה לו, כדבריו, אליהו הנביא. בין המתנצרים מאנשי פראנק ב- 1759 היו גם לא מעטים מבני פודהאיצה ויצוינו כאן רק אחדים מהחשובים שבהם: דומיניק וולפוביץ, בונבנטורה פודהייאצקי , יוסף פיאסיצקי ונחמן בן נתן-נטע שהיה גיסו של ר' הירש ויטלש. רבה המפורסם של אופטוב (אפטא) ובן-דודו של בעל "הנודע ביהודה". כבשאר קהילות גאליציה הוכבד גם בפודהאיצה עול השלטונות עם תחילת התקופה האוסטרית; בעיקר העיק על היהודים המשטר הפיסקאלי. את המיסים גבו חוכרים יהודים שהתעשרו והיו לראשי הקהילות. בגזירה על התיישבות יהודית מטעם עברו 9 משפחות יהודיות מפודהאיצה לגור בכפר. הוקם אז בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, שנסגר ב- 1806 עם כל בתי הספר מסוגו. המיסים המיוחדים על היהודים בפודהאיצה בוטלו רק ב- 1848. הקהילה החלה אז לגדול ולהתפתח והגיעה לשיאה בריבוי אוכלוסייתה ב- 1880. לאחר מכן התחילה ההגירה מפודהאיצה לפנים האימפריה וכן אל ארצות מעבר לים, וכבר ב- 1895 נוסד בארצות-הברית האיגוד "משאת בנימין" של יוצאי פודהאיצה. על הפרנסות בעיר בשנים 1876- 1881 ישנו תעוד לא מלא ולפי תיעוד זה עסקו בעיר, יהודים ונוצרים כאחד, במסחר כלהלן: 2 סוחרי תבואות, 3 סוחרים במשקאות חריפים, 17 בעלי-בתי מרזח, 4 סוחרים בברזל, סוחר- עורות, 6 סוכנים ומתווכים גדולים, בעל בית-מרקחת ו- 3 בעלי חנויות-מכולת. נראה שנפקדו רק הסוחרים ובעלי החנויות, ואילו תגרים ורוכלים לא נפקדו. יש להניח שרובם ככולם היו יהודים. במלאכה עסקו באותה עת 2 זגגים, 2 נגרי-בניין, 2 מתקיני אופנים, שען אחד, 6 נפחים, 4 קדרים, 8 קצבים, 3 אופים, 13 סנדלרים, 30 פרוונים. 32 חבתנים, 9 נגרי- רהיטים ו- 3 עגלונים. כאמור, לא ידוע כמה מבין בעלי- המלאכה האלה היו יהודים. יש להניח שבמקצת ממקצועות המלאכה עסקו יהודים בלבד ובמקצת מקצועות נוצרים בלבד. בתחילת המאה ה- 20 היו בפודהאיצה 3 רופאים ו- 2 עורכי- דין יהודים. בסוף המאה ה- 19 פרצה דליקה בפודהאיצה, שכילתה כשני- שלישים מבתי היהודים. גם דליקה זו שימשה גורם לזירוז תהליך עזיבת העיירה. קהילת פודהאיצה נתפסה רובה לחסידות. במקום נמצאו חסידי סטראטין וכן חסידי בלז ובית ריז'ין (הוסיאטין וצ'ורטקוב). אולם ראוייה לציון העובדה, שבפודהאיצה היתה גם קבוצה של מתנגדים, שהתרכזה מסביב לבית-המדרש וממנה יצאו רבים ממשכילי המקום. ב- 1876 נוסד בפודהאיצה "מועדון של אזרחים יהודים", שהקים לידו ספריה ואולם-קריאה וכן פעל להשכלת העם. יש להניח שהאיגוד היה קשור ב"שומר ישראל", שמרכזו בלבוב. מבין רבני המקום שכיהנו בתקופה זו יצוינו ר' אריה לייב בעל "לב אריה" שעבר מפודהאיצה לכהן כרבה של ברודי. במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהנו ברבנות ר' שמעון מלר ובנו ר' נתן-נטע, שעבר מפודהאיצה לסטניסלאבוב. רבה האחרון של פודהאיצה היה ר' שלום ב"ר חיים ליליינפלד. הוא היה יליד המקום ואחד מעשיריה. ב- 1907 עלו האיכרים האוקראינים על העיר כדי למחות נגד השלטונות והאצילים הפולנים. היהודים נבהלו וביקשו לפנות לשלטונות. ואולם הרב הרגיע את היהודים והזמין את מנהיג האיכרים לנאום מגזוזטרת ביתו. הנואם דיבר בשבחם של היהודים וקרא לברית בינם לבין האוקראינים. כשנפטר הרב ב- 1909, התיישב בפודהאיצה האדמו"ר ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין מבית ז'ידיצ'וב, בעל "אמרי טוב" "אמרי ברכה" ו"אמרי רצון". הוא כונה האדמו"ר מבורבשטין, וישב בפודהאיצה עד סוף קיומה של הקהילה. בבחירות הראשונות לעיריה, שהתקיימו ב- 1874. זכו היהודים ב- 18 מתוך 30 המאנדאטים. ב- 1889 כיהן כסגן ראש העיר איזידור ליליינפלד, וכנראה שבכל אותה תקופה (1874- 1914) כיהנו יהודים כסגני ראש העיר. ב- 1908 נבחרו ציונים להנהלת העיריה. ב- 1889 ביקר הבארון הירש בפודהאיצה ותרם 50,000 פראנק לחלוקה בין העניים. מתרומתו נהנו 761 איש, בלי הבדל לאום ודת. מחוגי חובבי-ציון התארגן ב- 1898 האיגוד "ציון"; בין העולים הראשונים למושבה מחניים היה בן פודהאיצה אליקים- גצל פרל. האיגוד מנה 150 חברים ובין מנהיגיו היה אחד מעשירי המקום וראש הקהילה בנימין קוטנר. גם הרב ש. ליליינפלד היה מתומכי הציונים. ב- 1906 הוקם סניף של פועלי ציון. לאחר כשלונו של בית-הספר מיסודו של הרץ הומברג קיבלו ילדי ישראל חינוך מסורתי בלבד. ב- 1872 הוקם בית-ספר כללי בפודהאיצה, ובין תלמידיו היו גם יהודים. ב- 1904 ניסו הציונים להקים בית-ספר עברי, אולם נסיונם לא עלה יפה. שנה לאחר-מכן הקים הרב ש. ליליינפלד "תלמוד תורה כללי", ובו רוכזו כל המלמדים בעיירה. את משכורתם קיבלו המלמדים מוועד הקהילה. עם כיבושה של פודהאיצה במלחמת-העולם הראשונה על-ידי צבאות רוסיה ברחו רוב יהודי המקום לפנים האימפריה. הנותרים לא סבלו ממעשים יוצאי-דופן של הצבא הרוסי, אולם מצב המלחמה והמגפות שבאו בעקבותיה רוששו מאוד את הקהילה היהודית. ב- 1917 חזרו רוב יהודי פודהאיצה לעירם. בזמן שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית (נובמבר 1918 - מאי 1919) התערער שוב מצב הבטחון, ויהודים רבים נפגעו משוד ומהתנכלויות של כנופיות יריבות. גם בזמן המלחמה הסובייטית-פולנית נפגעו יהודי פודהאיצה מתגרת ידם של חילות פטלורה, ששיתפו פעולה עם הצבא הפולני

סגור

בין שתי המלחמות

בגמר המלחמה המשיכו היהודים לעסוק בפרנסותיהם הקודמות, הווי אומר המסחר על כל סוגיו, המלאכה וכן במקצועות חופשיים, שבנוסף לעורכי-דין ורופאים נכללו הפעם גם מורים בגימנסיה הכללית הפרטית שהיתה בעיר, מהנדסים וכמה פקידים. באותה תקופה התארגנו בעלי- המלאכה באיגוד "יד חרוצים", ואף קיימו כנהוג בית- תפילה משלהם. בשיקום יהודי פודהאיצה עזר הג'וינט, ויהודים רבים קיבלו תמיכה מקרוביהם שבארצות-הברית. הוקמו שני מוסדות כספיים - בנק "איגוד לאשראי", שנתן הלוואות לבעלי יכולת בריבית מקובלת וכן קופת גמ"ח שהלוואותיה בלא ריבית. בשנת התקציב 1936- 1937 חילקה האחרונה 207 הלוואות בסך כולל של 28,940 זלוטי. במשך שנות ה- 30 הלך ורע מצבם הכלכלי של יהודי פודהאיצה. עשרות נזקקו לסעד, ובחורף של 1936- 1937 קיבלו כ- 80 יהודים ארוחת-צהריים חינם מדי יום ביומו. כן נעזרו כמה עשרות סוחרים שירדו מנכסיהם בתמיכה של ועד מקומי, שקיבל כנראה חלק מתקציבו מבני העיר בארצות-הברית. בפעולות הסעד עסק גם הוועד למען היתומים, שסידר רבים מהם בבתים פרטיים, וכן כמה חברות צדקה מסורתיות, כגון "גומלי חסד". בפודהאיצה התקיימו סניפים של כמעט כל המפלגות הציוניות: הציונים הכלליים, הציונים הראדיקאלים, פועלי ציון, התאחדות, המזרחי והרביזיוניסטים. בעלת ההשפעה הגדולה ביותר היתה מפלגת הציונים הכלליים. השומר הצעיר (הוקם עוד ב- 1918) פעל לאורך כל התקופה, ומ- 1938 היה ארגון הנוער היחידי בעיר. כן פעלו בשנים 1927- 1937 אחוה והנוער הציוני. אחוה הוציאה ב- 1932 ירחון משלה. בשנים 1931- 1935 התקיים בפודהאיצה קן בית"ר. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים ציונים ציונים השנה כלליים מזרחי התאחדות פועלי ציון רביזיוניסטים ראדיקאלים 1927 19 18 34 20 2 - 1931 189 27 43 31 - 1933 271 22 84 - 46 1935 470 56 286 - 14 1939 340 10 249 ב- 1928 הוקם ביוזמתו של אחד הדיינים, ר' אברהם אייזן, סניף של אגודת ישראל. כן נמצאו מספר יהודים במפלגה הקומוניסטית או בין אוהדיה. בבחירות לעיריה, שהתקיימו ב- 1927 לפי התקנון האוסטרי, קיבלו היהודים על-פי הסכם 24 מתוך 48 מאנדאטים. מבין הנבחרים היהודים 17 היו ציונים. לראש העיר נבחר ציוני, המהנדס דוד ליללה. ב- 1931 עזבו הפולנים את מועצת העיריה והשלטונות מינו ועדה קרואה ובראשה האנטישמי פיוטר סורסקי. בבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1934, והפעם לפי התקנון החדש, נבחרו 6 יהודים מתוך 16 חברי המועצה. מבין היהודים 4 היו ציונים, 1 מרשימת הסאנאציה וחבר אחד מאגודת ישראל. יהודי נתמנה לסגן-ראש העיר. עד 1927 שלטה בקהילה הנהלה ממונה על-ידי השלטונות. בבחירות שהתקיימו אז ניצחו שוב החוגים המסורתיים ורק ב- 1931 נבחר ועד ובו רוב לציונים. הנהלת הקהילה החדשה שיפצה וגידרה את בית-העלמין הישן, שהתקיים עוד מראשית המאה ה- 15, הקימה ועדה לעזרה סוציאלית וארגנה את פעולות הסעד בהיקף רחב. בראשית שנות ה- 20 הוקמה ביוזמת היהודים גימנסיה כללית פרטית. כן התקיים בפודהאיצה בית-ספר כללי למסחר. שרבים מתלמידיו היו יהודים. מבין מוסדות החינוך המיועדים אך ליהודים יצוינו תלמוד תורה כללי, בית-ספר עברי משלים שהיו בו ב- 1933 270 תלמידים, וכן גן- ילדים. האיגוד הציוני האקדמאי קדימה פתח בפעילות תרבותית עניפה, קיים מקהלה וחוג דראמאטי. כן היו בפודהאיצה 3 ספריות יהודיות ציבוריות. בספורט עסק איגוד הפועל המסונף להתאחדות. מבין אנשי השם, ילידי פודהאיצה, יצוינו הסופר ואיש התיאטרון מיכאל ווייכרט, הפרופסור אברהם ווייס, מורה במכון למדעי היהדות בווארשה ובאוניברסיטת "ישיבה" בארה"ב, וכן העתונאי וחוקר הספרות בשפה הגרמנית אדולף גלבר. ב- 1929 התנקשו אנטישמים ברוכלים יהודים בכפרים שליד פודהאיצה והיכו בהם. ב- 1936 שוב התנכלו לסוחרים היהודים בכפרי הסביבה

סגור

במלחה"ע ה - II

בתקופה הסובייטית, בין ספטמבר 1939 ליוני 1941 הופסקה כליל הפעילות היהודית הקהילתית. רק בבתי כנסת נמשכו התפילות בציבור, ושם גם התנהלה פעולה לעזרה הדדית. בסוף 1939 הולאמו טחנות קמח ומנסרות שבבעלות יהודית. באביב 1940 קיבלו בעלי מוצא "בורגני" תעודות-זהות שהגבילו את תנועתם, וכמה משפחות יהודיות נאסר עליהן להתגורר בעיר. בקיץ 1940 הוגלו מפודהאיצה לפנים ברית-המועצות פליטים יהודים ממערב-פולין שמצאו מקלט בעיר. בסוף יוני 1941, לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, נמלטו כמה עשרות צעירים יהודים לברית-המועצות. ב- 4.7.1941 נכבשה פודהאיצה בידי הגרמנים, והתחילו התנפלויות על היהודים מצד האוכלוסיה האוקראינית. ב- 13.7.1941 נתקיימה בעיר הפגנה גדולה, שאורגנה על-ידי הלאומנים האוקראינים, ומשתתפיה פגעו ביהודים ושדדו את רכושם. ביולי 1941 הוקם היודנראט, בראשו עמד ל. ליליינפלד ועם חבריו נמנו. עו"ד ראטנר, עו"ד הורוביץ (אחראי למחלקת העבודה), הרופא ציק, ל. גוראלניק, מ. פינק, שפירא, ד"ר מרגוליס. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית; אחד ממפקדיה היה עו"ד דרנפלד. כבר ב- 10.8.1941 היה על היודנראט לשלם קונטריבוציה של חצי מיליון רובל וחפצי-ערך שונים. כן נדרש היודנראט לספק מדי יום מאות אנשים לעבודת-כפייה, שבחלקם עבדו בתיקון כבישים וגשרים. קבוצה אחת עבדה באיסוף סלק באיזור זאהייצה. בנובמבר 1941 באה דרישה לשלוח 500 יהודים למחנות-העבודה בסביבה. בקרב בני הקהילה היתה התנגדות לדרישה זו, ובמועד שנקבע לשילוח האנשים היו רק כ- 150 מועמדים. היודנראט ניסה בלחץ וגם בדרכים אחרות למלא את המיכסה. כך, למשל, הוקמה ועדה שבחרה אנשים למחנות-העבודה מבין משפחות שהיה בהן יותר מבן אחד, וכן נתחייב היודנראט לסייע למשפחות שבניהם יישלחו למחנות וגם לאנשים במחנות עצמם. אנשי פודהאיצה נשלחו למחנות-העבודה בבורקיויילקיה, קאמיונקה, הלובוצ'ק. באביב 1942 קיימו חברי היודנראט קשר עם כלואי המחנות הללו, שלחו להם חבילות מזון ואף ניסו לשחרר מספר חולים. באביב ובקיץ 1942 החלו יהודי פודהאיצה לחפש מקומות- עבודה קבועים בעיר, שהעניקו חסינות מסויימת בפני החטיפות למחנות. שני מקומות עבודה היו מבוקשים ביותר ועבדו בהם מאות יהודים: "אלטשטופפרפאסונגשטלה" - לאיסוף פסולת ברזל, ו"פלפרפאסונגשטלה" לעיבוד עורות. העבודה במפעל הראשון התבססה, בין היתר, באיסוף כלי נשק ישנים ותחמושת שהשאירו הסובייטים בעת נסיגתם והדבר איפשר יציאה מהעיר והקל על השגת מזון, ואחר-כך על הכנת בונקרים ביערות הסביבה. האקציה ההמונית הראשונה היתה ביום הכיפורים תש"ג. הגרמנים, המשטרה האוקראינית וקבוצות האובלוסיה המקומית חטפו יהודים, ולאחר סלקציה, שבעקבותיה הוצאו מן השילוח כמה עשרות בעלי-מלאכה, הועלו לרכבת-משא יותר מ- 1,000 יהודים ושולחו להשמדה בבלז'ץ. מספר אנשים קפצו מהרכבת תוך כדי הנסיעה, והללו שלא נהרגו מאש המלווים הגרמנים חזרו לפודהאיצה. אחרי אקציה זו הוקם במקום גיטו. היהודים רוכזו במספר סימטאות, בשטח שמבית פולישוק ברח' האליצקה עד רח' בז'זאנסקה. בגיטו היו יותר מ- 4,000 איש. באותה תקופה הוקם בפודהאיצה גם מחנה-עבודה, ששכן תחילה בבניין לשעבר של האדמו"ר מבורשטין. הוכנסו לתוכו עשרות בעלי-מלאכה ועובדים חיוניים למשק הגרמני. אחר-כך הועבר המחנה לבית משפחת וויינלז, שהיה במרכז העיר, אך מבודד, ולאחר כמה וכמה סלקציות הוא חוסל ביוני 1943. הקמתו של מחנה-העבודה וההפרדה בין "חיוניים" לבין "בלתי כשירים לעבודה" עוררו בהלה בקרב יושבי הגיטו. היה גם חשש לאקציה נוספת והוחל בהכנה קדחתנית של מחבואים בגיטו עצמו וביערות בסביבה. ב- 30.10.1942 החלה האקציה השנייה. הגרמנים ועוזריהם השתדלו לגלות את המחבואים, וקציר-הדמים הסתכם ביותר מ- 1,200 איש שנשלחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ. בחורף 1942- 1943 גברה מצוקתם של שרידי הקהילה. רעב ומחלות גרמו לתמותה גדולה. אולם הבעייה המרכזית שהטרידה את יהודי פודהאיצה היתה כיצד להסתתר, וזאת מתוך ההנחה שסופו של הגיטו קרב. בקרב הצעירים בגיטו התארגנה קבוצה, שמטרתה היתה להשיג נשק ולהוציא אנשים ליערות. הם תיכננו בניית בונקרים ביערות באיזור שבין זאוואלוב לווייז'בוב. הנשק נועד לשמש בעיקר להגנה עצמית. אחרי קשיים רבים הצטיידו אנשי הקבוצה במספר אקדחים ורובים; מפקדם היה ישראל זילבר. ב- 6.6.1943 הגיע מועד חיסול הגיטו. מאות נמלטו בעת האקציה והגיעו ליערות. כל אלה שנתפסו בגיטו ותוך כדי בריחה הובלו לבית-העלמין היהודי והוצאו שם להורג. באותם הימים נרצחו גם אחרוני הכלואים במחנה העבודה בפודהאיצה. העיר הוכרזה "יודנריין". אחרי חיסול הגיטו נמשך המצוד אחר המסתתרים ביערות. האוכלוסיה האוקראינית המקומית השתתפה בחיפושים אחר היהודים, והיתה מסגירה אותם בידי הגרמנים או רוחצת אותם במו ידיה. בדרך זו נתגלו בונקרים רבים, ועשרות רבות של אנשים נרצחו. במשך החודשים האחרונים של 1943 סייעה קבוצתו של ישראל זילבר ליהודים המסתתרים ביערות ושקדה על אספקת מזון להם. מספר יהודים ניצלו הודות לעזרתם של ה"סובוטניקים", אנשי הכת הנוצרית בסביבת פודהאיצה. בין אלה שהושיטו סיוע ליהודים והצילו אותם תוך סיכון עצמם יצויין לב בליכארסקי. בסוף 1943 וראשית 1944 פעלו ביערות שבקירבת פודהאיצה בנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה", יהודים רבים נפלו מידיהם. ב- 1.4.1944 שוחררה העיר על-ידי הסובייטים, אולם בגלל התקפת-נגד גרמנית הם נסוגו. חלק מן הניצולים הצטרפו אל הצבא הסובייטי הנסוג, אך אחרים נאלצו להמשיך להסתתר עד לשחרורה הסופי של העיר ב- 21.7.1944. במקום נאספו אז כ- 50 יהודים ניצולים. בשל הרגשת חוסר ביטחון, בעקבות יחסה העויין של האוכלוסיה המקומית ופעילות אנשי "באנדרה", התגוררו כל הניצולים במספר בתים סמוכים באחת הסימטאות. ואמנם התברר שהיה בסיס לחששותיהם של הניצולים: הרוקח חיים ויינטרויב נרצח בקיץ 1944 בידי כנופיות "באנדרה", שהמשיכו לפעול באיזור גם אחרי שובם של הסובייטים. שארית הפליטה של יהודי פודהאיצה עסקו בהנצחת זכר הנספים. היא הקימה 2 מצבות על קברי אחים המוניים בסטארה-מיאסטו ובזאהייצה, שם מצאו את מותם יהודי פודהאיצה, בעיקר באקציית החיסול. אחרוני יהודי פודהאיצה עזבו את העיר ב- 1945 והמשיכו בדרכם לפולין, ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות