כ"ה כסלו ה'תשע"ח

וייליצ'קה WIELICZKA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: קראקוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-7,235

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,135

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בוייליצ'קה כ- 300 משפחות יהודים. בימים הראשונים של ספטמבר 1939 עזבו רוב היהודים את העיר. ב- 12 בספטמבר 1939 הגיעה ל-וייליצ'קה קבוצת אנשי גיסטאפו. הם סרקו את בתי היהודים, הוציאו מהם 32 גברים ורצחום ביער הסמוך לעיר (אחד מן המובלים הצליח להימלט). מאז לא היו ב-וייליצ'קה במשך חדשים ארוכים גברים יהודים. הם נמלטו לקראקוב או ליישובים אחרים, והיו שהסתתרו בעיירה עצמה. בסתיו 1939 אירעו ב-וייליצ'קה מקרים רבים של גזל רכוש יהודי וכן חטיפות לעבודות-פרך. היהודים נצטוו לשאת סרט לבן עם מגן-דוד ולקוד בפני כל גרמני העובר ברחוב. בסוף 1939 מינו השלטונות את ברוניסלאבה פרידמן ליו"ר היודנראט, ולה ניתנה הסמכות להרכיב את חבריו. היודנארט בוייליצ'קה היה יחיד במינו שכן הוא הורכב כולו מנשים. תפקידו הראשון היה לשלם לגרמנים קונטריבוציה בסך 8,000 זלוטי. כן דאג לארגון סדיר של עבודות-כפייה שבוצעו על ידי היהודים, בעיקר סלילת-כבישים, בניין צריפים, עבודות במפעל המים, ביוב ועוד. תחילה, באין גברים, נלקחו הנשים לעבודות. אך במשך הזמן חזרו הגברים ל-וייליצ'קה. ב- 1940- 1941 הגיעו לעיר אלפי פליטים יהודים, בעיקר מקראקוב. רבים מהם היו מבין אנשי האינטליגנציה המקצועית היהודית: רופאים, עורכי-דין, מורים. עתה הצטרפו ליודנראט גברים, וב- 1942 עמד בראשו עו"ד ד"ר לודוויג שטיינברג. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית. היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, גם בבתים של פולנים, והיו אף שהמשיכו להחזיק בחנויותיהם. רק בסוף 1941 נאסר על יהודים לצאת את העיר. רוב הגברים וגם מקצת מן הנשים הועסקו בעבודות-כפייה. הללו שלא יצאו לעבודה שילמו ליודנראט בתמורה. ב- 1941, לאחר שנסתיימה סלילת הכביש בין וייליצ'קה לבוחניה נשלחו בני-נוער יהודים מוייליצ'קה למחנה- עבודה בפוסטקוב. היודנראט סיפק להם מזון ובגדים. ב- 1942 כשרבו השמועות על רצח יהודים בסביבה, הקים היודנראט סדנת "בתי-מלאכה עירוניים" ועל כך ניתנה הרשות מאת ראש-העיר הגרמני. במפעל עבדו כ- 700 פועלים ופועלות. היהודים תפרו בסדנה לצורכי הוורמאכט לבנים, מדים ומעילי-חורף, עסקו במסגרות, בייצור מוצרי- קש ונייר ועוד. בעזרת הי.ס.ס. בקראקוב אירגן היודנראט שני מטבחים ציבוריים, מירפאה, וכן חילק מזון לעניים. כנראה שבסוף 1941 הוקם בוייליצ'קה סניף של הי.ס.ס. בפברואר 1942 הוא הושיט עזרה ל- 1,200 איש. עד יולי 1942 לא היה למעשה גיטו בוייליצ'קה, וכמו כן לא אירעו בתקופה ההיא מעשי-רצח של יהודים. אפשר שמצב זה ניתן לזקוף לזכותו של ראש-העיר הגרמני רוסינג, יליד דרזדן, שיחסו ליהודים היה הוגן, ועדים אף מספרים על גילויי ידידות מצדו. ביולי 1942 ציוו השלטונות הגרמניים על היודנראט בוייליצ'קה לשלם קונטריבוציה בסך חצי מיליון זלוטי, והגרמנים קיבלו את מבוקשם. בין היהודים פשטה באותו זמן בהלה להשגת מקום-עבודה, שלפי דעתם היה בו כעין חסינות בפני השילוח. לשם הרגעת הרוחות פקדו הגרמנים במחצית אוגוסט לארגן במשך שבוע ימים בית-חולים יהודי. ואולם בימים 20- 22 באוגוסט נתמלאה העיר יהודים, אשר גורשו לוייליצ'קה מכפרי הסביבה וכן מנייפולומיצה,. דובצ'יצה וגדוב. היודנראט, לא היה בכוחו לקלוט את אלפי הפליטים, והללו הוכנסו לדירותיהם של יהודי המקום וכך גרו בצפיפות 30- 40 איש בחדר אחד. לצריף, שהיו בו רק כמה עשרות מקומות - הוכנסו כ- 700 איש. בגלל מחסור במקומות לינה לנו מקצת מן הפליטים כמה ימים תחת כיפת השמים. מ- 22 באוגוסט 1942 הוצבו מחסומים של ז'אנדארמים בכל הדרכים המובילות לוייליצ'קה. ב- 25 לאוגוסט הגיעו לוייליצ'קה יחידת- מיבצע גרמנית וכן יחידת המשטרה הפולנית (כ- 300 איש) והעיר כותרה. אור ליום 26 באוגוסט נורו ונקברו במקום ליד משכן הז'אנדארמריה הגרמנית שבשכונת "לקארקה" 11 יהודים. ב- 26 באוגוסט, בשעה 12 בצהרים הוצאו 113 חולים מבית-החולים היהודי, שנחנך ב- 24 באותו חודש. מהם הושלכו באכזריות למכוניות-משא והובלו ל"קוז'יה גורקה" שביער נייפולומיצה, שם נורו למוות ונקברו. אחר הצהרים התאספו בבניין היודנראט כ- 40 רופאים ואחיות של בית- החולים לאסיפת-מחאה כנגד "היחס הבלתי-אנושי לחולים". הבית כותר על-ידי הגרמנים וכל המשתתפים באסיפה הוצאו להורג ב"קוז'יה גורקה". בבוקרו של אותו יום (26 באוגוסט 1942) דרשו הז'אנדארמים מן היודנראט למסור להם תשלום של 150,000 זלוטי עד השעה 16.00 ולספק להם לאלתר 5 ק"ג קפה שחור ו- 2 ק"ג תה. אחרי הצהרים נדרשו כל היהודים שהתגוררו בשכונות העיר להתרכז במרכז העיר עד השעה 19.00. היהודים חשו שעתה הגיעה שעת חיסולם. היו כין היהודים שיזמו יציאה מאורגנת למחנות עבודה שונים (פלאשוב, פרוקוצים, קלאי) כדי להציל את נפשם בדרך זו. במשאיות של מעבידים עזבו את ו, כמה מאות צעירים, ולעיתים גם בני-משפחותיהם (בעדויות אחדות מדובר בכ- 2,000 איש). לקראת ערב נודע ליהודים שלמחרת היום, יהיה על כולם להתייצב בשדה שליד תחנת-הרכבת בקירבת הכפר בוגוצ'יצה עד השעה 7.00, מצוידים במזון ל- 5- 4 ימים, דברי-ערך ומטען עד 10 ק"ג. בבוקר ה- 27 באוגוסט התאספו אלפי יהודים במקום המיועד. בשעה 7.30 יצאו חוליות גרמנים לרחובות העיר וירו בכל יהודי שנקרה בדרכם. הם סרקו את הבתים וירו בכל מי שנמצא בהם. היו מקרים רבים של התאבדות. כמה נשים זקנות בחרו למות במיטותיהן ונורו במקום. רחובות העיר מלאו גופות יהודים. בשדה ליד בוגוצ'יצה התאספו בין 8,000 ל- 9,000 איש. לאחר סלקציה הובלו כ- 700 זקנים במשאיות ל"קוז'יה גורקה" ושם נרצחו. בוייליצ'קה נשארו, כאמור, 128 בעלי-מלאכה ומשפחותיהם, שהיו אמורים לעבוד בבתי-מלאכה בבוחניה וכן כ- 600 צעירים. כל השאר הוסעו ברכבות למחנה בלז'ץ. מחמת שריפת בתי- מלאכה בבוחניה שולחו ב- 28 לאוגוסט 1942 בעלי-המלאכה עם משפחותיהם (כ- 280 שיא) לסקאווינה, שם התקיימה באותו יום אקצית-החיסול. הצעירים שולחו ביומיים האחרונים של אוגוסט למחנות פלאשוב ורוזוואדוב (סטאלובה וולה). בוייליצ'קה עצמה נמשכו הסריקות והריגות היהודים המסתתרים במקום עד ה- 29 באוגוסט. כל יהודי שנתפס בוייליצ'קה לאחר תאריך זה נאסר תחילה בבניין הז'אנדארמריה. מכאן הובלו קבוצות הכלואים לבית-הקברות היהודי ושם נרצחו. באביב 1944 הוקם מחנה-עבודה ליהודים במיכרות המלח ב-וייליצ'קה ובו כ- 6,000 איש מפולין ומארצות אירופה שונות. האסירים עבדו בהקמת מפעל תת-קרקעי למטוסים. בספטמבר 1944 נסגר המחנה והאסירים שולחו למחנות- עבודה שונים במערב, רובם לפלוסנבורג. לאחר המלחמה חזרו לוייליצ'קה כמה יהודים והקימו יד לזכר הנרצחים ב"קוז'יה גורקה".

 

 

וייליצ'קה רשומה בתעודות מן המאה ה- 13 כמקום שנמצאו בו מיכרות-מלח. הנסיך הנריך הרביעי העניק ב- 1289 למקום, שהיה אז בבעלות פרטית, מעמד של עיר. זכות זו אושרה מחדש ב- 1290 על-ידי פשמיסלאב נסיך קראקוב. ב- 1361 החיל המלך קאזימיר הגדול על וייליצ'קה את החוק המאגדבורגי, ובמשך הזמן הוענקו למקום פריביליגיות והנחות שונות נוספות שתרמו לקידומה והתפתחותה של וייליצ'קה כעיר תעשייתית חשובה. ב- 1623 שוחררה וייליצ'קה על-ידי המלך מחובת איכסון יחידות צבא וגיוסם של תושבי העיר לעבודות ציבוריות שנדרשו עד אז על-ידי המלך והשלטונות. וייליצ'קה נפגעה מדליקות שפקדו אותה לעיתים מזומנות וגרמו לאבידות בנפש, נזקים ברכוש, והאטו את התפתחותה; ב- 1473 פגעה שריפה גדולה במיכרה-המלח. אף-על-פי-כן התרחב מפעל המיכרות בין השנים 1515- 1529, ונכרו שבעה מיסעפים חדשים. גל השריפות המשיך לפקוד את וייליצ'קה בשנים 1622- 1644 וגרם לנזקים כבדים במכרה וכן פרצו דליקות ב- 1696, 1698 ו- 1718. ב- 1656 השתלטו השבדים על המקום ובזזו אותו. בין השנים 1658- 1660 חזרו ונישנו מעשי השוד שגרמו בעקיפין להשחתת מחסני המלך וחלק ניכר מן המיכרה. המיכרה ניזוק שוב בין השנים 1704- 1709. ב- 1787 פקד את וייליצ'קה רעש שגרם לנזקים כבדים ואבידות בנפש. התפתחות המיכרה והתעשייה הנלווית אליו העשירה את חוכרי זיכיון הכרייה, שרובם היו בעלי עסקים ממוצא גרמני, ורבים מהם היו במשך הזמן לתושבי קבע של העיר. עם חלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772 נפלה וייליצ'קה בחלקה של הקיסרות האוסטרית, שהעריכה את מידת חשיבותם של מיכרות-המלח כמקור-הכנסה חשוב ועשתה רבות לפיתוחם והרחבתם. מלחמת-העולם הראשונה פגעה בכלכלתה ובמעמדה של וייליצ'קה. עם החמרת המצב פרצו בה בשנים הראשונות לאחר המלחמה שביתות ומהומות-פועלים שביסודן עמדה הדרישה לתנאי עבודה ושכר טובים יותר. על-אף הקשיים המשיכה להתפתח ב-וייליצ'קה ובסביבתה תעשיה מגוונת: טחנות-קמח, בית זיקוק לכוהל, בתי חרושת ליינות, מינסרות-עץ, מפעלים לייצור לבנים וכן ענף חדש של עיבוד עורות. כל זה מלבד מיכרות-המלח, שהעסיקו באותה תקופה 2,500 פועלים. עד 1867 (ויש קובעים עד 1873) נמנתה וייליצ'קה עם אותן ערים בפולין שהתיישבות יהודים בהן היתה אסורה.עם זה ידוע לנו שבמאה ה- 14 חכרו יהודים מיכרה-מלח. היהודי לבקו, שהיה בנקאי החצר של המלך ולאדיסלאב יאגיילו, חכר ב- 1368 מיכרה-מלח וניהל את חשבון ההכנסות שבאו מכריית המלח. בימיו של המלך יאן סובייסקי מוזכר היהודי יוסף פרלוביטש, תושב וייליצ'קה, כסוכנו של המלך לענייני המיכרה. הוא צירף לעיסקו את בנו הירש וכן עוד שני צעירים יהודים, לבקו ומיכאל, שקיבלו לכך רשות מיוחדת מטעם המלך. ב- 1580 היה חוכר המיכרה שאול ואהל הנודע. ב- 1697 הוענקה פריבילגיה מלכותית, על סמך זכויות שהוענקו קודם-לכן, לגילדה של "פאקטורים" יהודים ב-וייליצ'קה. גילדה זו פנתה ב- 1717 לוועדה מלכותית בבקשת רשות לרכוש חומרים שהיו דרושים לעבודה במיכרה ובקשה זו נענתה בחיוב. חוכרי-המיכרות היהודים חויבו לשלם מס מיוחד לטובת אוצר המלך. על אף פעילותם הכלכלית של החוכרים היהודים, ב- 1739 שוב אסר המלך אוגוסט השלישי התיישבות יהודית בוייליצ'קה; איסור זה אושר גם על-ידי המלך סטאניסלאב אוגוסט ב- 1769. הנימוקים לו היו גידולה המהיר של האוכלוסייה היהודית ב-וייליצ'קה וסביבותיה, והנזק שהם גורמים כביכול לעירוני וייליצ'קה. שלטונות העיר נצטוו להרחיק כל יהודי מגבולות היישוב מבלי להתחשב בנסיבות כלשהן. אף הוטל עליהם להעניש כל מי שהתידד עם יהודים או שקנה מהם סחורה כלשהי, במיוחד משקאות חריפים. הנימוק לאיסורים אלה היה, שהיהודים גורמים נזק לאצולה המקומית בכך שהם רוכשים בתים, מייבאים יי"ש ובירה, מפעילים בתי-מימזג, מתחמקים מתשלומי מיסים ואינם מקבלים מרות בתי- המשפט העירוניים והכלליים כאחד. ואמנם ב- 1781 הוגשה תלונה נגד יהודים, שהתחמקו מתשלום מס-הארנונה. היהודים התיישבו בכפר הסמוך ל-וייליצ'קה קלאסנו (על תולדות יהודי קלאסנו ר' להלן), ועד ל- 1895 לערך חלשה קהילת קלאסנו על יהודי וייליצ'קה. ב- 1934 צורפה קלאסנו לעיר וייליצ'קה גם מבחינה אדמיניסטראטיבית, והיתה לפרברה. גם לאחר שבוטלו ב- 1867 ההגבלות על מגורי היהודים בגאליציה היתה האוכלוסייה היהודית בוייליצ'קה מועטת, אולם בין השנים 1881- 1910 הלכה וגדלה. התפתחות זו נבלמה על- ידי דליקה גדולה ב- 1887, שהעלתה באש כ- 40 בתי-מגורים יחד עם בית-המדרש, ושיעור הנזק נאמד אז בחצי מיליון פלורין. יהודים רבים עזבו את וייליצ'קה ועברו לעיירות סמוכות. עם התארגנות הקהילה החלו לכהן בה רבנים שהידועים בהם באו ממשפחת ר' יחזקאל-שרגא תאומים-פרנקל, שהיה אבד"צ וייליצ'קה (נפטר ב- 1895). חתנו, הרב שמואל שמילקה עזריאל ב"ר פנחס תאומים-פרנקל, ירש את כסאו. חיי הקהילה לא התנהלו על מי מנוחות מחמת ניגודי אינטרסים בין הפלגים השונים בציבור היהודי המקומי. על כן היתה קהילת וייליצ'קה זמן ממושך בלא הנהגה. ב- 1906 לא היה בה ראש-קהל. העסקנים המקומיים התנגדו לראש הקהילה שנבחר אותה שנה והגיעו הדברים עד כדי התערבות הרשויות, שביטלו את הבחירה, וחברי הוועד הקודם המשיכו להחזיק במשרותיהם. חוסר הנהגה נבחרת גרם לשיבושים בארגון מוסדות הקהילה והנהגתה היומיומית; בית-מרחץ שהוקם ב- 1890 היה רשום על שם הגבאים ולא על שם הקהילה. גם בית-הכנסת ובית-המדרש היו רשומים על שם עדת קלאסנו הסמוכה לוייליצ'קה. השתלטות גבאים ובני משפחותיהם עיכבו את ארגון חיי הקהילה, ורכוש הקהל היה נתון למעשה בידיהם. אי-הסדרים היו אף לנושא כתבה בעיתון "המצפה", ורב העיר דאז הגיש תביעה נגד העיתון על הוצאת דיבה. בשל אי-הסדרים ושלטון התקיפים לא נבחר רב קהילה אלא נתמנה על-ידי הרשות נגד רצונם של בעלי-הבתים. מוסדות הציבור לא פעלו וגם ועד הקהילה נתמנה למעשה על-ידי השלטונות. רק ב- 1910, עם בחירתו של העסקן הידוע זוסמן רוזנצווייג לראשות הקהילה, החלה תקופה של רגיעה והושם קץ לסיכסוכים שאפיינו עד אז את קהילת וייליצ'קה. עם תום מלחמת-העולם הראשונה ובתנאים של משבר כלכלי ושיתוק המסחר התחיל היישוב היהודי בו, לחזור ולהתארגן. 34 המפעלים שנפתחו העסיקו 219 עובדים, רובם הבעלים ובני-משפחותיהם ומיעוטם שכירים. אולם מקורות- הפרנסה העיקריים של יהודי וייליצ'קה היו מסחר קמעוני, עסקי מזון והלבשה. רוב בעלי-מלאכה בעיר היו חייטים, פחחים, אופים ומעטים מהם עסקו בבניין ובמתכת. ב- 1918 נעשה ניסיון לארגן איגוד סוחרים יהודים במחוז וייליצ'קה, שהוקם למעשה רק ב- 1924. באותו זמן הוקם "ועד הצלה" שמטרתו היתה בין השאר גם עזרה לסוחרים זעירים ובעלי-מלאכה, ולצורך זה נאסף סכום של שלוש מאות דולאר. בשנות ה- 30 הוקמו מוסדות אשראי שהושיטו עזרה לציבור גדול של סוחרים ובעלי-מלאכה שנפגעו מחמת המשבר הכלכלי. בנובמבר 1930 נוסד "בנק יהודי לאשראי" ומרכזו היה בלבוב. במאי 1931 נפתח "ארגון שיתופי לאשראי" של סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים. עמו פעלו בוייליצ'קה "קופת מילווה" בהנהלת עסקנים ציונים. עד כמה היה זקוק חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בוייליצ'קה לתמיכה, זמנית או קבועה, ניתן ללמוד מכך שב- 1931 נזקקו 100 מתוך 400 משפחות יהודיות במקום, לעזרת הציבור. ואמנם בנק הסוחרים, שהוזכר לעיל, עזר למשפחות אלו בהלוואות ובמענקים. מקום נכבד תפשה קופת "גמילות חסדים" שחילקה ב- 1929 83 הלוואות בסכום כולל 20,140 זלוטי. מפרנסים יהודים רבים היו מובטלים. להם ולדומיהם באו לעזרה ארגוני סעד וצדקה, כגון "תומכי עניים" ועוד. הסניף המקומי של ארגון "צנטוס" דאג לילדים נזקקים. למרות המצב הכלכלי הקשה התנהלה בוייליצ'קה פעילות ציבורית-לאומית ענפה והסתדרויות ציוניות החלו בה בפעילות כבר עם גמר מלחמת-העולם הראשונה. בשנות ה- 20 פעל בוייליצ'קה ארגון ציוני בשם "העתיד". ב- 1921 נעשו ניסיונות לארגן בוייליצ'קה את תנועת "המזרחי" אבל הניסיונות לא עלו יפה ורק ב- 1925 הוקמה מפלגה זו באורח רשמי על-אף התנגדותו של הרב המקומי. "המזרחי" פעלה ברציפות עד סמוך למלחמת-העולם השנייה, ובשנות השלושים הקימה ארגון-נוער "השומר הדתי". באותה שנה החלו לפעול גם ארגון "עזרה" והוקם סניף "החלוץ". לאחר הפילוג במחנה הרביזיוניסטים ב- 1933, הוקם בוייליצ'קה סניף "מפלגת המדינה". עד 1919 לא היו בוייליצ'קה ארגוני-נוער ורק משנה זו ואילך החלו המפלגות הציוניות לארגן תנועות-נוער, כל אחת במסגרתה. הראשונים לדבר היו הרביזיוניסטים שריכזו בשורותיהם את מרבית הנוער הבוגר. באותה שנה הוקם גם קן "עקיבא". כן פעל בעיר ארגון-נוער "בני ציון" שהתרכז בעיקר בתחום ההסברה והתרבות. בין השנים 1933- 1934 השתתפו בקיבוצי הכשרה בגאליציה המערבית 23 נערים ונערות מתנועת "דרור", 11 נערים מן "החלוץ המדינתי", וכן 22 נערים מתנועת "ביתר". מלבד סניף "אגודת ישראל" שהתקיים במקום משנות ה- 20 נפתח בוייליצ'קה גם סניף מקומי של "פועלי אגודת ישראל". סניף זה הורכב מכל שכבות הציבור היהודי-הדתי, ו- 40 מחבריו הכשירו עצמם באותה שנה לעלייה לארץ-ישראל. על יחסי הכוחות של המפלגות הציוניות ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. 
בין המפלגות שפעלו בקרב הציבור היהודי בוייליצ'קה מן הראוי להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי-ליגאלית שאליה השתייכו גם כמה מיהודי העיר, במיוחד במחצית השנייה של שנות ה- 30. ב- 1935 מילאו 3 חברים יהודים תפקידים מרכזיים בסניף המפלגה המקומי, וב- 1936 היו בוועד המקומי של המפלגה 5 חברים יהודים. באוגוסט 1937, בכנס ההזדהות עם האיכרים שהתקיים בקראקוב, השתתפו בין היתר 3 נציגים יהודים מן המפלגה הקומוניסטית בוייליצ'קה. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קמו בוייליצ'קה בתי-ספר מרשתות החינוך של "תרבות", "תחכמוני" ו"יבנה". בכולם היתה שפת ההוראה עברית. הנהלת "תלמוד תורה" היתה נתונה לפיקוחה של "אגודת-ישראל". ב- 1921 נפתחה ספרייה לנוער. מקום מיוחד בפעילות התרבותית בוייליצ'קה נועד ל"התאחדות הנוער היהודי" ו"העתיד", הללו אירגנו חוגים שונים, כגון חוג לדראמה וקורסים ללימוד השפה העברית. לידם פעלה גם "אוניברסיטה עממית" שתחילתה קרוב לוודאי עוד לפני 1924. "התאחדות הנוער היהודי" בוייליצ'קה שנקראה על-שם אחד מעסקניה הבולטים של וייליצ'קה, א. הירש, ניהלה בשנות ה- 30 פעולות תרבות מגוונות. היא ארגנה קונצרטים, ערכה הרצאות, נשפי-תרבות וכדומה. ברשותה של ההתאחדות היתה גם ספרייה ובה אלפיים ספר. ב- 1921 נתארגנה אגודת ספורט בשם "ארי". חבריה היו ברובם סטודנטים. לאחר הפסקה קצרה הופעלה האגודה מחדש ב- 1926 ובהיקף רחב יותר. ב- 1929 נבנתה (או שופצה) בתמיכת הג'וינט מירפאה, שהיתה מיועדת לתושבי וייליצ'קה היהודים וזו העסיקה רופא יהודי שהושיט עזרה רפואית לעניי הקהילה. אי-סדרים במשרדי הקהילה גרמו ב- 1925 להתערבות התביעה הכללית בקראקוב. ב- 1926 נסגרו משרדי הקהילה ומיסמכים רבים הוחרמו והועברו לתביעה הכללית בוייליצ'קה. באותו זמן היו היישובים דובצ'יצה וגדוב כפופים מבחינה ארגונית לקהילת וייליצ'קה, ודבר זה השפיע על מאזן הכוחות במוסדות הקהילה. ביולי 1928 זכו הציונים בבחירות למוסדות הקהילה ב-%50 של הקולות ועם בחירתם החלה ההנהלה החדשה בפעולות שיקום במוסדות הקהילה, באחזקתם של בתי-כנסת וכן בעזרה לעניים ונזקקים. הציונים קיימו את שליטתם גם בשנים 1929- 1931. הם שיפרו את מצבה הכספי של הקהילה והשקיעו מאמצים מיוחדים לשיפור מצבן של השכבות החלשות בקרב הציבור היהודי בוייליצ'קה. השפעתם הביאה לידי כך שלראשונה בתולדות היישוב היהודי בעיר הסכימו נציגי החרדים בקהילה להקציב סכום כסף לאגודת-הספורט היהודית "ארי" וכן סכומים לקרן-היסוד, קרן-הקיימת וארגונים פילאנטרופיים שונים. עם החמרת המצב הכלכלי בשנות ה- 30 חלה ירידה בפעילותה של הקהילה. הצעת תקציב הקהילה ל- 1932 הועמדה על 42,952 זלוטי בלבד. בשל כך בוטלו או הושעו סעיפי-תקציב רבים ובמיוחד בתחום הסעד והתרבות. הקיצוצים בתקציב פגמו גם במשכורות פקידי הקהילה, אף אירע שראשיה נאלצו לפנות אל בעלי היכולת שיתרמו הללו מכספם כדי לאפשר את פעילותם התקינה של מוסדות הקהילה. ב- 1932 הגישו שבע רשימות את מועמדיהן למועצת הקהילה וביניהן הרשימה הציונית שהיתה מורכבת מנציגי וייליצ'קה, דובצ'יצה וגדוב שהופיעו ברשימה מאוחדת. כתוצאה מהתנגשויות חוזרות ונישנות בין הציונים והחרדים שותקה למעשה העבודה הסדירה במוסדות הקהילה. בבחירות ב- 1933 התערבו השלטונות והדבר גרם לתלונתו של החוג היהודי בסיים בפני המיניסטריון לענייני פנים. ב- 1937 זכו יחד "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרביזיוניסטים בבחירת למועצת הקהילה בארבעה מאנדאטים והחרדים בארבעה מאנדאטים אף הם. בבחירות למועצת העיר ב- 1925- 1926 זכו מפלגות השמאל ברוב קולות הבוחרים. 8 מתוך 24 חברי המועצה היו יהודים וכסגן יושב-ראש המועצה נבחר ד"ר הורוויץ. בבחירות לעירייה ב- 1928 הוקם גוש של ציונים בשיתוף עם הפ.פ.ס. (PPS) שזכה בניצחון מכריע ובייחוד באזור הבחירות הרביעי שהיה מאוכלס ברובו פועלים ובעלי-מלאכה. למן יום היווסדו סבל היישוב היהודי בו. מפרעות ומהומות אנטישמיות. ב- 1889 פרצו מהומות קשות בעיר; מאחורי מהומות אלו עמד הכומר שפונדר, שנבחר לבית המחוקקים הגאליצאי בתמיכתו של הציבור היהודי. לאחר היבחרו, גרמו הוא ועושי דברו לתסיסה אנטי-יהודית בקרב אוכלוסי העיר והסביבה. בערב שבת, שעה שרוב יהודי וייליצ'קה היו מכונסים בבית-הכנסת, הוקפו הללו המוני איכרים מוסתים תוך קריאות "מוות ליהודים". המשטרה ושר-המחוז לא התערבו בנעשה. לאחר השתדלויות רבות, גם מצד אישים נוצרים, ניתנה ההוראה לפזר את ההמון; יהודים רבים הוכו ורכושם נשדד. ב- 1906 חזרו ונישנו המהומות נגד היהודים בוייליצ'קה. סמוך לחג הפסחא הנוצרי הוכו עוברים ושבים יהודים על-ידי המון איכרים שהתגודדו ברחובות. גם במקרה זה לא התערבה המשטרה. ב- 1918 פרצו פרעות שנמשכו כל היום בהן השתתפו גם פועלי המיכרות. חנויות רבות של יהודים נשדדו ונהרסו, ובתי-מגורים נפרצו ונשדדו אף הם. הרשויות המקומיות, האחראיות על הסדר והביטחון הציבורי, עמדו מנגד. רק לאחר התערבותם הנמרצת של סגן יושב-ראש הקהל בקראקוב, ד"ר רפאל לנדא, וציר הסיים ד"ר י. טהון, נשלחו לוייליצ'קה יחידות צבא שהשליטו סדר בעיר. השקט היחסי הופר בפברואר 1919, כאשר פרץ פוגרום שהתחילו בו מתגייסי הצבא. בתי עסק יהודיים היו קרבן לשוד ו- 11 יהודים נפצעו, כמה מהם קשה. ב- 1921 הפעיל הפקיד הממונה על מיפקד האוכלוסיה לחצים על תושבי וייליצ'קה היהודים שיזהו עצמם כפולנים. רק התערבות נמרצת של ד"ר י. טהון שמה קץ ללחצים אלה. גם הבחירות להנהלת קופת-חולים המקומית התנהלו בסיסמאות אנטי-יהודיות, אלא שהפעם התאחדו יהודי וייליצ'קה על כל פלגיהם, מעבידים ושכירים כאחד, והפרו את המזימה להרחיק יהודים משירותי קופת-חולים. שנאת יהודים פשטה גם בקרב נוער בתי-הספר ב- 1923 תקפו תלמידים נוצרים תלמיד יהודי באחד מבתי- הספר הכלליים ופצעוהו אנושות. מורה פולני היה מסית את תלמידיו ומעוררם למלחמה נגד "האויב הפנימי", כלומר היהודים. באחד במאי 1925 הפיצו הדמוקראטים-הנוצרים כרוזים ובהם קראו את פועלי וייליצ'קה למאבק נגד ה"סכנה היהודית". בנובמבר 1930 פשטה תסיסה אנטי-יהודית בקרב תלמידי בתי-הספר התיכוניים. רק לאחר שמשלחת יהודית התערבה אצל מושל הנפה והנהלות בתי-הספר התיכוניים, הובטח לנקוט אמצעים מתאימים לדיכוי תופעות אלו. בלחץ האירועים הללו וכן בעקבות האירועים בגרמניה, הוקמה ב- 1933 בעיר חזית "הנוער האנטי-נאצי" שאליה הצטרפו כל המפלגות היהודיות. הארגון הפיץ כרוזים נגד הסכנה הנאצית, ואסף כספים למען הפליטים היהודים שהתחילו להגיע באותה תקופה מגרמניה. קלאסנו כפר ואחוזה של בני האצולה בדרומה של וייליצ'קה. מסוף המאה ה- 18, ובעיקר בתחילת המאה ה- 19, הפכה ק' לעיירה בזכות היהודים שיישבוה והיו לרוב בקרב תושבי המקום. ב- 1921 ישבו במקום כ- 400 יהודים - רוב מוחלט של תושביו. בשל איסור על מגורי היהודים בוייליצ'קה התיישבו הללו עד לשנות ה- 70 של המאה ה- 19 בק', ורק כשגברה הצפיפות במקום התחילו מקצתם מעתיקים את דירותיהם לוייליצ'קה. כבר לקראת סוף המאה ה- 18 היו בק' יסודות של קהילה מאורגנת. השלטונות האוסטריים הטילו חובה על הקהילה לשלוח כמה משפחות יהודיות להתיישבות בכפר, ואמנם עד 1804 יצאו מק' 2 משפחות שהתיישבו בכפר לדניצה שבמזרח גאליציה. ב- 1830 קבעו השלטונות את משכורתו של רב העיר בק' ל- 150 פלורין לשנה - משכורת שנקבעה לרבנים של קהילות גדולות לערך. בית-הכנסת בק' בעל עיצוב פנימי מקושט ומפואר, הוקם כנראה בתחילת המאה ה- 19, וגם דבר זה יש בו כדי להעיד על חשיבותה של הקהילה. מלבד עסקי-המלח, שהתפרנסו עליהם כמה מיהודי ק' האמידים, עסקו רוב תושבי ק' במסחר, ומקצתם גם במלאכה. יהודי ק' היו היוזמים של הקמת מפעלי-תעשייה ובתי-מלאכה בעיר: בית-זיקוק לכוהל, בית-בורסקי שהתפתח במרוצת הזמן לבית-חרושת, אשר בו עבדו כ- 80 פועלים, מיבשלת-בירה ועוד. עד שלא התמזגה קהילת ק' עם קהילת וייליצ'קה ב- 1895 חלשה הראשונה גם על הישובים היהודים בגדוב ובדובצ'יצה. הקהילה בק' קיימה חדר תלמוד-תורה, שבו למדו ב- 1869 100 תלמידים והורו 2 מלמדים. הקהילה העסיקה 2 שוחטים. ליד הרבנים, ר' יחזקאל שרגא פייבל פרנקל-תאומים ור' שמואל שמילקה פרנקל-תאומים, שכיהן בקלאסנו ולאחר מכן ב- 1899 בוייליצ'קה כיהנו כ- 50 שנה הדיינים ר' עקיבא ור' צבי ארצר, בעל "אמרי בינה" (נפטר ב- 1890) ור' מנחם-מנדל שלום ואלדמן (נפטר ב- 1930). את מקומו של האחרון מילא חתנו ר' אורי מעט. במועצה המקומית של ק' שנתקיימה עד צירופה ב- 1934 מבחינה אדמיניסטראטיבית אל וייליצ'קה, היו כמעט כל חבריה יהודים, וגם ראש המועצה היה יהודי. הוא הדין בעובדי הדואר המקומי ובשוטרים העירוניים. ב- 1918 היה ניסיון להעליל על יהודי ק' עלילת-דם. אישה נוצריה נכנסה לאופה יהודי לקנות לחם ואת ילדה השאירה בחוץ. בצאתה מן האופה לא מצאה את הילד ומיד לחשו השכנים באוזניה שאחי האופה, השוחט המקומי, הוליך את הילד לשחיטה לצורכי פולחן. ההמון שנתקהל בסביבה עמד לפרוע ביהודים, אולם הילד נמצא ונתברר שהמעלילים עצמם החביאוהו.