כ"ט תשרי ה'תשע"ח

ויירושוב WIERUSZOW

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ויילון
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,749

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,400

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

עד תקופת חלוקתה של פולין היתה ויירושוב עיר פרטית, השייכת לאצולה ולמנזר הפאולינים. במחצית המאה ה- 15 זכתה במעמד-עיר, הפסידה אותו ב- 1870, ושבה וזכתה בו ב- 1919.
היהודים הראשונים השתקעו בויירושוב, כמשוער, ב- 1585, כשגורשו מוויילון הסמוכה. בתעודות מהימים ההם (1600) נזכר סוחר יהודי מויירושוב יעקב. אף על פי שמלחמות השוודים ואסונות-טבע, כדליקה ב- 1696, לא סייעו לפיתוחו של הישוב היהודי במקום, עלה בו לאט-לאט מספר משפחות- היהודים במאות ה- 17 וה- 18, והגיע ב- 1764 ל- 17. במאה ה- 17 ובראשית ה- 18 צוינו בתעודות כמה יהודים חוכרי מיבשל היי"ש, אולם בין 17 ראשי-המשפחה היהודים ב- 1764 כבר היו הרוב בעלי-מלאכה (3 אופים, צבע, 2 צורפים, 3 חייטים, רצען, בלג). בשלהי המאה ה- 18 נתפרסם בכל האזור הרופא הרש הנוך; אחד המשכילים הראשונים באזור היה, וחתם על תרגום התנ"ך לגרמנית, שהופיע אז בברסלאו. בשנות השלטון הפרוסי (1793- 1807) עלה מספר היהודים בויירושוב. מגמה זו התמידה גם בתקופת מלכות פולין, על אף ההגבלות בזכות-המגורים של יהודים בשנים 1823- 1862 בגלל מיקום העיר באזור של 3 מילין מהגבול. ב- 1857 כבר היו היהודים %41.1 של כלל אוכלוסי העיר, ויחס מספרי זה הוסיף להתקיים, בתנודות קלות, עד סיום מלחמת העולם ה-I.
המיבנה הכלכלי ומקורות הפרנסה של היהודים בויירושוב נתגבשו באורח סופי במחצית המאה ה- 19 לפי אופייה של העיר, ששימשה עורף של מסחר ומלאכה לסביבה החקלאית. מבין 126 ראשי-משפחה ב- 1851 עסקו 75 במסחר, 30 במלאכה, 2 בחכירת מכס, 5 במזיגה ובפונדקאות, 9 ייצגו את האינטליגנציה (הרב, כלי-קודש, מלמדים, בלג), ו- 5 ייצגו מקצועות אחרים (משרתים) או שהיו חסרי-מקצוע. בין בעלי המלאכה כבר היו מומחים כמעט לכל המקצועות, ורובם חייטים (11) וקצבים (5). בין 75 העוסקים במסחר היו רק 4 סוחרים ו- 16 חנוונים, ולעומתם 54 דוכנאים ורוכלים, וכן אחד המוגדר כרוכל מלבושים מוכנים. כבעיירות אחרות מסוג זה משכו היהודים בויירושוב את עיקר פרנסתם ממכירת סחורה ומשרותי-מלאכה בשווקים השבועיים ובירידים השנתיים, וכן מרוכלות נודדת בכפרי האזור. מעידה על רמתם הכלכלית האחידה והנמוכה יחסית של יהודי ויירושוב העובדה, כי בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 היה אפשר למנות עם העשירים סוחרים אחדים בלבד (סוחר יערות, בעל חנות לכלי ברזל, בעל מחסן סיטוני לדגים-מלוחים וכמה בעלי חנויות של זכוכית וצבע). לקבוצת אמידים זעירה זו נשתייכו גם בעל מיפעל קטן לתחרימים (נוסד 1883), בעל בית- חרושת קטן לעיבוד-עורות, וכן בעל חרושת נייר בכפר הסמוך מירקוב. סוחרים אלה עשו שותפויות לשם יצוא מוצרי-חקלאות אל גרמניה הסמוכה, ויבוא משם של דגים- מלוחים, פחם, ברזל וכימיקלים. ליד יצוא-ויבוא זעיר זה "אספו שיריים" קבוצת סוחרים ורוכלים קטנים יותר. על אף דלותה הכללית של העיירה היתה בידי כל המשפחות פרנסה צנועה, ואכן שנים רבות לא היו בה עניים הנזקקים לקמחא דפסחא מידי הקהילה.
עד 1808 או 1810 (ראשית עצמאותה של הקהילה) היה הישוב היהודי בויירושוב כפוף לקהילת קמפנו, והרבנים שלה נשאו את התואר: רב של קמפנו-ויירושוב. שנים רבות לאחר היותה של קהילת ויירושוב עצמאית עוד ניכרה בה השפעת רבני קמפנו.בית הכנסת בויירושוב נבנה באבן בשנים 1840- 1850, ובית-המדרש - ב- 1870, בקירוב. היו בעיר שטיבלך של חסידים, והגדולים שבהם של חסידי גור ואלכסנדר.
רבה הראשון של קהילת ויירושוב העצמאית היה ר' פייבל ברסלר. פרטי חייו ופעילותו אינם ידועים. בשנים 1841- 1842 עלה על כס-הרבנות בויירושוב ר' יעקב מאיר הלוי (בן ר' אפרים, דיין בלשנו ורבה של קולו). בימי כהונתו התיידד עם המלבי"ם, ששימש אז רב בקמפנו, ודן עמו בענייני הלכה. ב- 1855 נענו לו השלטונות וביטלו את מס-הנרות למנזר, שחייב עד כה את קהילת ויירושוב. ב- 1861 יצא את ויירושוב לשמש ברבנות בפיזדרי. יציאתו קשורה בוודאי במחלוקת שבינו, אחד משלומי-האמונים וחסיד סטריקוב, לבין המשכילים והמתקנים, שזכו להשפעה בויירושוב. חלק מחידושיו של ר' יעקב מאיר נתפרסמו בחיבור "פתחי שערים", שהוציא לאור חותנו, ר' יששכר ויינגראט, רבה של צ'נסטוחובה. ב- 1861 בחרה הקהילה לרבנות בר' אברהם בנימין זילברברג, בנו של ר' משה לייב הנודע, מקוטנו. ב- 1864 ביקר אצל אביו בירושלים. ב- 1878 יצא את ויירושוב (כנראה, אף הוא בגלל המחלוקת המתמדת עם המשכילים), השתקע בווארשה, ובה נפטר ב- 1892. חידושיו נתפרסמו כחלק מחיבור אביו , "זית רענן". תקופה קצרה (1879- 1884) שימש ברבנות בויירושוב ר' פנחס אליהו מייזלס, בן ר' דוד, רבה של לאסק. בן י"ח היה כשהוסמך לרבנות, ולפני בואו לויירושוב היה רבה של ראקוב. ב- 1884 עקר ללוטומיירסק, ועל כס-הרבנות בה ישב עד יומו (1894). הוא כינס את רוב חידושיו בקובץ שלא יצא לאור "אפוד בד". אחד אנשי הרבנות הנודעים בו, היה בשנים 1884- 1890, ר' חיים יעקב נפתלי זילברברג (נפתלי וירושובר), בן ר' אברהם בייניש. באישיותו נתמזגו חריפות השכל של מתנגד בעל-הלכה עם המעוף המיסטי של חסיד גור. בפסקי הלכה הלך אחר ר' יונתן אייבשיץ והגאון ר' אליהו מווילנה. הוא פרסם כמה וכמה חיבורים רבניים נודעים והוסיף להם פירושים משלו. הוא שקד על הקמת חדרים וישיבות בכל פולין הקונגרסאית, ונתן דעתו על דרכי-ההוראה בהם. על כן גם יצא את ויירושוב ועבר לווארשה, ובה היה חבר מועצת הרבנות למעלה מארבעים שנה. הניח אחריו כעשרה ספרים (על מסכתות שונות ועל הרמב"ם), אולם רק שניים מהם יצאו לאור: "ענפי זית" - על מסכת נזיקין, ו"דרכי חיים" -על עבודת הקודש ותרי"ג מצוות. תקופת הזוהר של הרבנות בויירושוב היתה בימי ר' שאול זילברמן (1891- 1914), לשעבר רבה של קוז'מינק. ישיבת ויירושוב העפילה אז לפסגת פרסומה. בגלל הצפיפות בישיבה הוצאו מתוכה ה"עמודים", והבחורים היו מניחים את הספרים על גבם של היושבים לפניהם. ב- 1911 ביקר ר' שאול בארץ-ישראל, בימי מלחמת העולם ה-I עקר ר' שאול ללודז', ומשם עלה ארצה ב- 1924 וכיהן כרבה של תל-אביב (נפטר ב- 1939). בנו ויורשו על כס-הרבנות בתל-אביב, ר' יהושע זילברמן, הוציא לאור את ספריו: "דברי שאול" ו"פרדס שאול". בשנים 1915- 1921 שימש ברבנות בויירושוב ר' חנוך גד יוסטמן, בן האדמו"ר מפיליץ, ר' פנחס מנחם, משושלת גור. על כן נקבעה בשנים הללו חצרו של האדמו"ר מפיליץ בויירושוב.
סימנים ראשונים לחיים פוליטיים ותרבותיים מודרניים בויירושוב התחילו מסתמנים בראשית המאה ה- 20. ב- 1904 קם חוג הציונים הראשון, וכעבור שנים אחדות הוקמו קבוצות של המזרחי ושל פועלי-ציון. קבוצות הציונים הגבירו את פעולתם האירגונית והתרבותית לאחר 1915, עם אישורן החוקי בימי הכיבוש הגרמני. ב- 1905 פעל בויירושוב תא של האירגון המהפכני "אחדות", שעסק בעיקר בהברחתם לגרמניה (היות והגבול היה סמוך לעיר) של עמיתיו ממקומות אחרים, ש"נשרפו" והיו צפויים למאסר. בשנים 1916- 1917 נוסדה כאן אגודת-ישראל.
בית-ספר יסודי ממשלתי ליהודים נוסד בויירושוב שנים אחדות לפני מלחמת העולם ה- I. הבנות בלבד למדו בו, והבנים הוסיפו ללמוד, כמעט כולם, בחדרים ובישיבות. ב- 1917 פתחו הציונים גן-ילדים עברי, שהתקיים שנים אחדות. גם הספרייה הציבורית הראשונה בויירושוב נוסדה בידי הציונים (1916).

 

בין שתי המלחמות

בשלב האחרון של מלחמת העולם ה-I ידעו יהודי ויירשוב, מידה גדושה של רדיפות וייסורים. ביולי 1918 הפגיזו את העיירה יחידות הצבא הגרמני הנסוג, הרסו 56 בתים, מהם 18 בתי יהודים; 13 יהודים נספו בהפגזה. אוכלוסי ויירושוב התפזרו בכפרים ובעיירות הסמוכים. הפגזה זו היתה ביום שוק. איכרי הסביבה שהתכנסו בשוק, וכן חלק מאוכלוסי המקום, הסתערו לשדוד את רכוש היהודים בדירות ובחנויות. נגרם הרס בבית-הכנסת, ספרי-התורה חוללו, ובית-המרחץ והמקווה נהרסו: אמבטיות האבן נותצו ואמבטיות המתכת זוהמו. בחודשים הבאים, בטרם נתייצב השלטון הפולני, חיפשו השוטרים המקומיים בבתי יהודים והחרימו רכוש. כמה וכמה יהודים החוזרים לויירושוב אף נשדדו בידי איכרים.
הישוב היהודי בויירושוב, שבמיבנהו הכלכלי היה שמור מקום בראש לסוחר הזעיר ולבעל-המלאכה, נפגע עמוק בקפאון הכלכלי שנשתרר בפולין בין המלחמות. בתקופת המשבר 1928- 1931 הגיעו חלק ניכר באוכלוסים היהודים לדלות ממש. לפי ידיעות העיתונים המרכזיים היהודיים ב- 1932, סבלו חלק מיהודי ויירושוב חרפת-רעב.
אף על פי כן, נסתמנה בין יהודי ויירושוב התעוררות ניכרת בחיים התרבותיים והפוליטיים. תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים של היהודים היה שמור להסתדרות הציונית ולאירגוני הנוער שלה: "חוג הנוער" (נוסד ב- 1926) והשומר הלאומי שנתגלגל ב- 1929 בהנוער הציוני. ב- 1929 נוסד גם קן בית"ר, וקצת אחר כך -אירגון דרור. מקום חשוב בין הסיעות הציוניות תפסה הסתדרות המזרחי, שקבוצותיה הראשונות כבר פעלו לפני מלחמת העולם ה-I, אך עיקר התפתחותה וחיזוקה התחילו ב- 1925. בבחירות לקונגרסים הציוניים, שהשתתפו בהן בממוצע 250 שוקלי שקלים, נתפלגו הקולות כך: הציונים הכלליים - 90 (ב- 1929), 65 (ב- 1937), 101 (ב- 1939): המזרחי- 85 (ב- 1929), 56 (ב- 1937), 88 (ב- 1939); הליגה למען א"י העובדת - 92 (ב- 1937), 88 (ב- 1939). אגודת-ישראל, שנוסדה ב- 1916, הגיעה בויירושוב לשלב גבוה של התפתחות אירגונית ופעילות תרבותית. היא פיתחה אירגונים מסונפים: ב- 1922 - צעירי-אגודת-ישראל, ובאותו זמן, בקירוב - בנות-אגודת- ישראל; ב- 1934 - פועלי-אגודת-ישראל. הנוער של אגודת- ישראל ייסדו ב- 1934 קיבוץ-הכשרה ע"ש ה"חפץ-חיים", ובו כ- 300 חברים, מהם שבאו מכל קצוות הארץ. פעילים מאוד בויירושוב היו קבוצת קומוניסטים יהודים, שפעלו בעיקר במסגרת האיגוד המקצועי הכללי. בשנים שבהן הוצאה המפלגה הקומוניסטית הפולנית אל מחוץ לחוק, נאסרו ונדונו ליותר משלוש שנות מאסר 12 יהודים חברי מפלגה זו או של איגוד הנוער הקומוניסטי הפולני בויירושוב.
בהנהלת הקהילה שלטה אגודת-ישראל. רק בבחירות ב- 1932 הפסידה אגודת-ישראל לזמן-מה את הרוב, שזכו בו הגוש הלאומי, היינו הציונים, עם קבלת 4 מנדאטים לעומת 1 של האגודה. ברשימת הפרנסים של כל מועדי-הכהונה בקהילה נמצאו 2 ציונים בלבד, והשאר היו חברי אגודת- ישראל או בלתי-מפלגתיים וכן חסידים מזרמים שונים, המאוגדים בגוש-בחירות עם אגודת-ישראל. מבין 9 חברי מועצת-העירייה היו ליהודים, על פי רוב, 4 חברים, רובם - חברי אגודת-ישראל או חסידים מזרמים שונים.
עם האירגונים הציבוריים הפעילים ביותר בין יהודי ויירושוב נמנו איגוד הסוחרים היהודים (נוסד לאחר מלחמת העולם ה-I) ואיגוד בעלי-המלאכה (נוסד ב- 1920 ובו כ- 70 חברים), שהיה נתון להשפעתה של ההסתדרות הציונית. המוסד המסורתי ביקור-חולים בויירושוב שימש בתקופה שבין המלחמות כמוסד מודרני לשרות הבריאות למען השכבות העניות.
בחסות אגודת-ישראל נוסד ב- 1922 בית-הספר לבנות בית-יעקב. וכן פתחו אירגוני הנוער הציוני שיעורי-ערב לעברית. בויירושוב נתקיים בית-הספר יסודי ממשלתי לילדי יהודים ("השאבאסובקה"). בשנים 1929- 1933 פעלה הישיבה "שפתי צדק". מלבד הספרייה שנוסדה ב- 1916, הוקמו בתקופה שבין המלחמות ספריות במועדונים של כמעט כל האירגונים הפוליטיים ואירגוני-הנוער. איגוד הספורט היהודי בר-כוכבא נוסד ב- 1923, ומספר חבריו עמד לעתים על 150. ליד האיגוד פעלו חוג לדראמה ותזמורת.
זמן מועט לאחר מלחמת העולם ה-I ,יצא הרב, ר' חנוך גד, את ויירושוב, כדי להנהיג את החסידים של אביו המנוח, האדמו"ר מפיליץ. במקומו עלה לרבנות בויירושוב עוד באותה שנה ר' אברהם מנדל אורנבך, תלמידו של ר' יואב יהושע מקונסקיה. לאחר מותו (1935) שימש ברבנות חתנו, ר' משה אליעזר קליגר, רבה האחרון של ויירושוב.

סגור

השואה

עם פרוץ מלחמת העולם ה-II נמלטו יהודים רבים מויירושוב, עוד תוך כדי פעולות-המלחמה. צבאות הגרמנים כבשו את העיר, השוכנת בסמוך לגבול פולין-גרמניה, ביום הראשון או השני למלחמה. עם כניסתם הציתו החיילים הגרמנים את העיר מכמה צדדים. רוב הבתים עלו באש. בתירוץ של נקם, על שהיהודים ירו כביכול בחיילים גרמנים והרסו גשר על נהר פרוסנה, ערכו הגרמנים ב- 3.9.1939- 2 טבח ביהודי ויירושוב: בעזרת גרמנים מקומיים ופולנים חטפו החיילים יהודים ברחובות ובבתים, והרגו בירייה כמה עשרות מהם ברחובות או בשוק, ביניהם כעשרים יהודים מנכבדי העיר. בשדה מחוץ לעיר נורו כל משפחת לוי, 11 נפשות, וביניהם אשה בשלבי הריונה האחרונים. בימים ראשונים אלה (4.9.1939- 3) ערכו הגרמנים מבצע רחב-ממדים שאופיו טרוריסטי-תעמולתי: תושבי העיירה נצטוו להתכנס בכיכר- הרכבת, שם הופרדו היהודים מעל השאר (לפי גירסה אחרת, נגע צו ההתייצבות לאוכלוסיה היהודית בלבד). בדרך לתחנת-הרכבת התעללו הנאצים ביהודים, ציוו עליהם, הם, בין השאר, לעבור בין שני טורים של חיילים שהכו אותם באכזריות. הגרמנים צילמו מעמדות מחזיון זה. בתחנה בחרו הגרמנים בקבוצה של כ- 80 גברים יהודים בלבוש מסורתי, וביניהם הרב, ר' משה אליעזר קריגר. הם הועלו על משאיות והוסעו תחילה לקמפנו הסמוכה, ומשם - בקרונות משא -אל נירנברג. על המשאיות ועל הקרונות הודבקו שלטים, האומרים כי יהודים אלה ירו בגרמנים. המסע נמשך שבוע, לנוסעים ניתנו מנות-רעב של מזון ומים, ואחדים מתו בדרך. בנירנברג שוב צילמו הגרמנים את קבוצת היהודים, כלאו אותם במחנה, והפקירום לעינויים ולייסורים. בתנאים קשים אלה הוסיף ר' משה אליעזר ללמוד תורה, וכדי לחזק את רוחם של אחיו לצרה היה אומר להם שיעור בתלמוד בעל-פה. מספר הכלואים במחנה עלה במרוצת הזמן והגיע ל- 1,500, שכן הובאו לשם יהודים מערים שונות. כעבור חודשיים הועברו יהודי ויירושוב לקראקוב; המסע נמשך שבועיים, בתנאים קשים. בקראקוב שהו המגורשים שבועות אחדים, התגלגלו בעליות-גג וידעו חרפת רעב, עד שהורשו לחזור לבתיהם. ר' משה אליעזר לא שב לויירושוב אלא יצא ללודז, נפטר( בגיטו לודז' ב- 1943).
עוד בימי החגים, בספטמבר 1939 התחילו לחזור לאט- לאט לעיר היהודים שנמלטו ממנה ומספר התושבים היהודים עלה ל- 1,700, בקירוב. לחוזרים ארבו במבואות העיירה חיילים ואזרחים גרמנים וכן פולנים ושדדו כל מה שהיה בידי היהודים. השבים מצאו את רוב בתיהם שרופים, ואת דירותיהם וחנויותיהם שדודות. הם נאלצו להתגורר בצפיפות רבה, ברעב ובצינה. לא היה בידיהם כל כסף לקניית מזון וחומרי-הסקה. בראשית נובמבר 1939, בדומה לערים אחרות, התחילו בויירושוב מאסרים בחוגי האינטלגנציה היהודית והפולנית. נאסרו אישים רבים מנכבדי המקום, אנשי-רוח וקצינים לשעבר. בין השאר, נקראו לגסטאפו חברי הנהלת הקהילה מרדכי שמואל זלקוביץ', אברהם יהודה ניימן וולף רינג. לאחר שהוכו, הודיעו להם, שהם ערבים בחייהם להתנהגות "נאותה" של היהודים בויירושוב. כעבור זמן-מה שולחו -יחד עם אסירים אחרים מבין האינטליגנציה הפולנית - למחנה- הריכוז בראדוגושץ', ליד לודז'.
שדידת רכושם של היהודים התחילה כבר בימים הראשונים למלחמה (ריקון דירותיהם וחנויותיהם של בעלים נעדרים), ונמשכה בממדים שונים עד חיסולו של הישוב. בסיוע הלשנות ועזרה פעילה מצד פולקסדויטשים מקומיים ופולנים היו החיילים הגרמנים, ואחר כך - השוטרים הגרמנים, מחפשים בדירות ובמרתפים סחורה ותכשיטים מוחבאים. לשם הקלת משימתם ציוו שלטונות הכיבוש לערוך רשימה של היהודים העשירים מלפני המלחמה. יהודים רבים נאסרו ועונו, כדי לסחוט מהם ידיעות על רכוש מוסתר. השדידה גברה בעיקר באביב 1940, כשהגיע לויירושוב מפקד חדש של המשטרה, שהועבר מלוטוטוב, שם כבר נתפרסם ברצח שני יהודים.
בשלהי 1939 נאלצו היהודים לשלם מס עונשין גבוה: פעמיים לפי 25 אלף זלוטי, במועד של 24 ו- 48 שעות. באביב 1940 נתבעו לשלם עוד מס עונשין.
חובת עבודת-הכפייה הכבידה על היהודים בכל תקופת הכיבוש. בימים הראשונים בספטמבר 1939 אילצו אותם לכבות שריפות ולקבור את המתים. בשבועות הבאים ציוו הגרמנים, כי כל היהודים יתכנסו ב- 7 בבוקר בשוק העירוני, לעבודה: טאטוא הרחובות, פירוק הבתים השרופים, הנחת הלבינים בסוורים (שהוטלה על הנשים), סילוק ההריסות, שתילת מידשאות בשטחים שפונו, טעינת סחורות בתחנת פודזאמצ'ה, עבודות שונות בשביל משרדים, עבודה בבתי הפולקסדויטשים המקומיים והמתיישבים הגרמנים. צוות יהודים מיוחד היה חייב לעמוד יום-יום לרשות תחנת- המשטרה בפודזאמצ'ה. היהודים העובדים בעיר סבלו מנחת- זרועם של מנהלי-העבודה הסאדיסטים. אחד מהם, חייל גרמני, שזכה לכינוי "מארש, מארש", הריץ יום-יום את היהודים בשלג העמוק והתעלל בהם בהמצאות שונות. מלבד המשך העבודות הנ"ל נשלחו היהודים, החל באפריל 1940, לעבודות ציבוריות בכפרים הסמוכים אושייק, גאלוויצה וסוקולניקי. אף שהיו עבודות אלו קשות, הן אפשרו למועסקים לנהל מסחר עם אוכלוסי הסביבה ולהביא מזון לביתם.
שילוח היהודים (הגברים הצעירים) אל מחנות-העבודה באזור פוזנאן התחיל באביב 1941. המשלוחים הורכבו לפי רשימות שהכין המינהל היהודי, או על ידי מצוד גברים. במחצית השנייה של 1941 שולחו אפילו לעבודה משלוחי נשים צעירות, תחילה למחנות בקרבת ויירושוב (סוקולניק, גאלוויצה), ואחר כך לאזור פוזנאן. במרוצת-הזמן, כשהתחילו להגיע מהמחנות ידיעות על התנאים האיומים השוררים שם, התחילו הגברים, ובעיקר הצעירים, להתחבא בעת השילוחים ואפילו לברוח למקומות אחרים. בגלל השילוחים והבריחה נעלמו מויירושוב רוב הגברים הצעירים. מהשילוחים שוחררו מומחים, שהיו דרושים לשלטונות הגרמניים במקום. עד ספטמבר 1941, כשהוקם הגיטו, פחתה האוכלוסיה היהודית ב- 600 נפש (ב- 1.1.1940 היו בויירושוב כ- 1,740 יהודים, ובדצמבר 1940 - כ- 1,800, ביניהם כ- 60 פליטים). השילוח הגדול האחרון למחנות באזור פוזנאן היה סמוך לפסח תש"ב (1942). בין השאר, נשלחו אז לאזור פוזנאן משלוח גדול של בנות יהודיות, ששהו עד אז במחנות בסוקולניקי ובגאלוויצה.
השלטונות הגרמניים הקימו את היודנראט בויירושוב לאחר שליוחם של חברי הנהלת הקהילה היהודית למחנה ראדוגושץ'. יו"ר היודנראט היה יוסל יידוואב, וחבריו - בין השאר - איצ'ה פאנקובסקי וחיים שווארצבארט. המשימות הראשונות שהטילו השלטונות על היודנראט היו עריכתה של רשימת האוכלוסיה היהודית ותשלום של שני מסי העונשין הנ"ל. נסיבות תשלום המס השני היו דראמטיות למדי. ידיהם של היהודים כבר היו ריקות מכסף ומחפצי- ערך לאחר תשלום המס הראשון, והפעם הצליחו לאסוף 15 אלף בלבד. ראש העיר איים על נציגי היודנראט בהריגה אם לא יאספו את הסכום הנדרש, והם פנו עתה אל משרדו להביא מה שאספו, מתוך ידיעה שלא ישובו. למרבה המזל הסתפק ראש-העיר בסטירות לחי ובהשלכתם מהמדרגות.
כדי לצאת ידי חובה בהספקת כוח-עבודה לגרמנים, פיקח יו"ר היודנראט אישית על התייצבות האנשים לעבודה בוקר-בוקר. השלטונות הגרמניים לא שילמו לעובדים היהודים אף פרוטה. על כן אירגן היודנראט מערכת תשלומים שבועיים, שהטיל על כל האוכלוסים היהודים. קרן זו נועדה לתשלום מיזערי לעובדים: 50 פניג ליום-עבודה.
הידיעות על שאר תחומי פעולתו של היודנראט מקוטעות. ידוע, כי היודנראט הקים משטרה יהודית ומינה את המפקד. ידוע גם כן, שהיודנראט גבה מהאוכלוסים תשלום בעד מנות-המזון המוקצבות, שהוקדש לצורכי הקהילה. בעת השילוחים למחנות העבודה, היודנראט הקציב למשולחים מנות מזון לדרך. עדים מספרים, כי היודנראט היה מציל ממוות, על ידי שיחוד המשטרה הגרמנית יהודים שנתפסו בצד ה"ארי" אחרי הקמת הגיטו.
בקיץ 1941 גורשו מויירושוב חלק מהיהודים; דירותיהם שופצו ונמסרו למתישבים גרמנים יוצאי הארצות הבאלטיות; יתכן גם כן, כי פולנים בעלי דירות משובחות הועברו לדירות הפנויות של היהודים, והגרמנים שוכנו בדירות הפולנים. את היהודים המגורשים הוליכו לתחנה ברגל (הפליאו בהם מכות בדרך) והסיעו לפראשקה. שם שוכנו במתבנים, במשמר צמוד. נראה, כי השלטונות המקומיים לא ידעו מה לעשות ביהודים אלה, והוציאו אותם לחופשי. כעבור ימים אחדים חזרו איפוא היהודים המגורשים לויירושוב. בספטמבר 1941 הוקם הגיטו; הצו לעקור לרובע היהודי ניתן ליהודים ב- 9.9.1941. תחום הגיטו היה מצומצם מאוד: מהשוק והסימטא שגר בה הרב ועד המקווה. זמן קצר לאחר הקמת הגיטו הקיפוהו בתיל דוקרני וסגרו אותו. נאסר לצאת בלי רשיון. המשטרה היהודית שמרה על קיום האיסור. בגיטו היו 1,200 יהודים. בקירוב. מחוץ לתחומו נשארו בודדים, מומחים הדרושים לגרמנים ומשפחותיהם. לאט-לאט חזרו גם לו, יהודים בודדים, פליטים או מגורשים; הגרמנים הרשו להם להכנס לגיטו. במרוצת הזמן צמצמו הגרמנים את שטח הגיטו על ידי הוצאת כמה בתים מתחומו, לשם שיכונם של האוכלוסים ה"אריים". צפיפות הדיור הרבה עלתה יותר. גבר גם הרעב בין הבלתי-מועסקים, שלא יצאו מהגיטו לעבודה ועל כן נבצר מהם להשיג באורח לא-לגאלי מזון נוסף, המנות הרשמיות שהוקצבו לאוכלוסי הגיטו היו דלות מאוד: ידוע, כי ניתנו 250 גר' קמח או חצי ק"ג לחם לנפש ליום. שתי מאפיות של הקהילה אפו לחם מקמח-המנות. אין ידיעות על הקצבת מיצרכים אחרים, וייתכן כי לא הוקצבו כלל. באחת העדויות נאמר, כי המנות סופקו לגיטו ויירושוב באמצעות היודנראט של עיר-הנפה ויילון.
על תושבי הגיטו ירדו גם תלאות אחרות. הגרמנים לא הפסיקו את החיפוש בבתים ואת השוד בהם. בגיטו הוקם עמוד תלייה לארבעה קורבנות, וכל היוצא את הגיטו בלי רשות, היה צפוי לתלייה. אף על פי כן, לא נתלה אף יהודי אחד - כנראה, הודות לדמי-הכופר ששילם מפעם לפעם היודנראט. השוטרים הגרמנים היו אוסרים כל יהודי שפגשו מחוץ לגיטו, אך הדבר הסתיים במכות ובהחזרה לתחומו.
הגירוש של שארית יהודי ויירושוב בוצע בימים 23.8.1942- 11. הגיטו הוקף בשרשרת משמרות, השוטרים הגרמנים נכנסו פנימה ואילצו את כל היהודים לצאת את דירותיהם מיד, והמסרב ייהרג במקום. תוך מהלומות וצעקות הובאו הכול לכנסייה. בדרך היו הרוגים (שנורו בידי שוטרים או נדרסו בדוחק שנוצר). לפי אחת הגירסות, בחרו השוטרים בראשית האקציה קבוצת גברים הכשרים לעבודה, ושילחו אותם אל מחנות-העבודה באזור פוזנאן. שוטרים הקיפו את הכנסייה שבה היהודים כלואים. הם הוחזקו שם ימים אחדים, וכל יום הורשו קבוצת גברים לצאת לגיטו ולהביא משם מזון לכלואים. המזון בושל בחצר הכנסייה; חולקו גם מנות לחם. כעבור ימים אחדים הגיעו לגיטו גרמנים, שהיו, כנראה, נציגי הגסטאפו בלודז' ופקידי המינהל הגרמני של הגיטו בעיר זו. הם ערכו סלקציה בין היהודים, בחרו 104 גברים ונשים בריאים לפי המראה, ושילחו אותם לגיטו לודז', בין במישרים ובין לאחר ריכוזם בעיר-הנפה ויילון, שגם בה נערכה באותו מועד אקציה וסלקציה של הכשרים לעבודה. שאר היהודים (800- 900) הולכו ברגל אל תחנת-הרכבת ומכאן הוסעו בקרונות-משא אל מחנה ההשמדה בחלמנו. בימי האקציה בויירושוב הוצאו להורג. קבוצות קבוצות, התשושים, הזקנים והחולים שלא היה בכוחם לנוע. באנשים אלה ירו השוטרים הגרמנים בחצר הכנסייה, או ליד המקווה, שבה שוכנו קבוצה גדולה של תשושים, או בבית-העלמין. גברים יהודים שנבחרו בידי הגרמנים נאלצו לסייע בעת הוצאות- להורג אלו: להוליך את הקורבנות למקום ההריגה ולקבור אותם בקברות-אחים בבית-העלמין.
לאחר שנסתיימה האקציה, הגיעו לויירושוב צוות יהודים מגיטו לודז', שהוטל עליהם לאסוף למען השלטונות הגרמניים את הרכוש שהותירו היהודים בגיטו השומם. לאחר שרוקנו הדירות מכל אשר בהן, ציוו השלטונות הגרמניים לפולנים לעקור לתוכן, ולמסור את דירותיהם הם לגרמנים.
לאחר המלחמה נתקבצו בעיר יהודים לא רבים מבני ויירושוב שניצלו. עם הידיעות על מקרי-הרצח ההולכים ורבים של שרידי היהודים בידי קבוצות פארטיזנים של אחדים מאירגוני המחתרת הפולניים יצאו היהודים-השבים אל ערים גדולות יותר, או היגרו.