כ"ח תמוז ה'תשע"ז

וישליצה WISLICA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: פינצ'וב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
ע"י קראקוב
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,341

·  יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי

ו', מן היישובים העתיקים בפולין, שוכנת על שפת הנהר נידה, באזור גבעות ועמקים, סמוך למסילת-הברזל מקז'ימייז' דולני לפינצ'וב. עד תחילת המאה ה-14 עברו על היישוב תלאות ומלחמות רבות - עם בני שבט הפולובצים, הטטרים, הצ'כים והפולנים. המלחמות נמשכו כל זמן שפולין היתה מפוצלת לנסיכויות פיאודליות - עד שהמלך ולדיסלאב לוקייטק איחד אותן. המלך הזה בנה בו' כנסייה גדולה, והמלך קז'ימייז' הגדול בנה בה מבצר והקיף אותה חומה. בשנת 1347, על- פי "סטטוט (תקנון) וישליצקי" שהתייחס לבני האצולה, הוסיף המלך לו' שטחים - הפרבר גוריסלוויצה והכפר קוחארי. במאות ה-15 וה-16 הוענקה לו' פריווילגיה נוספת שכללה היתר לייצר משקאות חריפים, פטור ממכס והיתר לגבות מס מן העוברים על הגשרים. בתקופה זו שגשגה ו' והיתה למרכז של מסחר ומלאכה. במאה ה-16 היו בה בתי-מלאכה רבים ובעלי המלאכה למקצועותיהם היו מאוגדים ב-9 צכים. בעיר היו אז גם שתי טחנות-קמח מונעות במים. ואולם תקופת הפריחה והשפע באה אל קצה באמצע המאה ה-17, עם פלישת השוודים הראשונה (בשנת 1656). הפולשים זרעו בעיר חורבן והרס, הרסו את המבצר וחלקים מן החומה וטבחו בתושבים. אחרי נסיגתם פקדו את ו' בזה אחר זה שרפות גדולות ושטפונות. במחצית השנייה דל אותה המאה נותרו בעיר רק 260 תושבים, ובמאה ה-18 נמשך המשבר ואף החריף. בשנת 1789 נותרו במקום רק 75 בתים, המבצר התפורר וגם החומות הלכו ונהרסו.
בשלהי המאה ה-18, בימי החלוקות של פולין, סופחה ו' לאוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה", ומשנת 1815 עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 נכבשה ו' בידי הגרמנים והאוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם ב-1918.
רק במאה ה-19 ניכרו סימנים ראשונים של התאוששות בכלכלתה של ו' וחידוש הצמיחה הדמוגרפית שלה. בשנת 1827 כבו היו בעיר 135 בתים וישבו בה 1,688 תושבים. ואולם ב-1869 שללו השלטונות הרוסיים מו' את זכויות העיר שלה בתגובה על השתתפות תושביה במרד הפולני של 1863. ערב מלחמת העולם הראשונה הורע שוב המצב הכלכלי בו'.
בתום מלחמת העולם הראשונה, עם כינונה של מדינת פולין העצמאית, סללו שלטונות פולין מסילת ברזל חדשה שחיברה את ו' עם קז'ימייז' דולני (התחנה נבנתה בכפר סמוך לו'). צעד זה סייע רבות לפיתוח הכלכלה המקומית, ובמשך שנות ה-20 וה-30 ניכרה התעוררות של ממש במסחר המקומי ובייצור. ואולם מלחמת העולם השנייה שמה קץ לפיתוח הכלכלי, אוכלוסייתה של ו' הידלדלה שוב ורבים מבתיה נהרסו.

 

יהודי ו' עד סוף מלחמת העולם הראשונה

יהודים תושבי ו' נזכרים לראשונה בתעודה משנת 1514, שעל-פיה הורה המלך זיגמונט סטארי לאחותו שלא לגרשם עד שיבוא לבקר שם. בעת ההיא התנגדו העירונים נמרצות לישיבתם של יהודים בו' שכן חששו מפני התחרות עמם בענפי המסחר והמלאכה. המלך מצדו ביקש לשים קץ לסכסוך וניסה להשפיע ברוח זו על העירונים. בהתערבותו נחתם בין הצדדים בשנת 1545 הסכם, שהסדיר את תנאי ישיבתם של היהודים במקום ואת תחומי העיסוק המותרים להם. פרטי ההסכם אינם ידועים לנו. ואולם גם לאחר חתימת ההסכם לא באו העירונים על סיפוקם, ודרשו להוציא את היהודים אל מהוץ לחומות העיר. גם הכנסייה תמכה בעירונים והפעילה לחץ על המלך זיגמונט אוגוסט, יוושו של זיגמונט סטארי. בשנת 1566 פרסם המלך הזה צו שעל-פיו נאסר על היהודים להתגורר בתוך החומות, ורק הפרבר גוריסלוויצה נשאר פתוח בפניהם. בתקופת מלכותו של זיגמונט אוגוסט (1548-1572) הגיעו לפולין יהודים שגורשו מצ'כיה ומקצתם התיישבו בו'.
בימי פלישת השוודים היו גם יהודים לא מעטים בין תושבי ו' שנרצחו ; אבל הגדילו לעשות חייליו של המצביא הפולני סטפן צ'רנייצקי, שפשטו בקהילות ישראל ועשו טבח ביהודים. בו' פשטו החיילים הפולנים על הרובע היהודי שבפרבר, מחוץ לחומות, וטבחו כ-50 משפחות. לאחר מלחמת השוודים שינו העירונים את יחסם אל היהודים. המצוקה המשותפת הביאה אותה לקשור ביניהם קשרי עסקים ולחפש יחד דרכים לשיקומה של העיר. ניצולי פרעות צ'רנייצקי העתיקו את מושבם מן הפרבר אל אזור המגורים הישן של היהודים (לפני 1566), בצפון- מערב העיר. במרוצת הזמן עברו גם לרבעים אחרים בעיר, פתחו חנויות והקימו בתים.
בשנים 1823-1862 הגבילו השלטונות הרוסיים את חופש התנועה והמגורים של היהודים בגלל קרבתה של ו' לגבול ואסרו על יהודים חדשים להתיישב בה. ואולם בתקופה זו כבר היו היהודים רוב באוכלוסייה המקומית ומצבם הכלכלי השתפר מאוד. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוסיפו רובם להתפרנס ממסחר וממלאכה, ומהם שייצאו את סחורותיהם ואת תוצרתם לרוסיה - בעיקר לאזורים שבקרבת הגבול הפולני. בשנת 1889 היו במקום 7 מאפיות, 11 בתי-מרזח ובית-מרקחת בבעלות יהודים. אחרי פרעות צ'רנייצקי, כשהיהודים חזרו והתיישבו בתחום העיר, הם הקימו בית-כנסת וסביבו התפתח רובע המגורים שלהם. בשנת 1765 מנתה קהילת ו' 256 נפשות. הקהילה השתייכה ל"וער מדינת קרקוב-סנדומייז'" ולגליל שידלוב (ע"ע ; מרכז הגליל שכן בעיר חמיילניק ע"ע).בימים ההם נהגו לבקר בו' מפעם לפעם שני אדמו"רים נודדים מגדולי החסידים בדורם - ר' אלימלך מליז'נסק ואחיו ר' זושא מאנופולי. עם בואם היו החסידים המקומיים מתכנסים בביתו של ר' עוזר טריגר כדי לשמוע מפיהם דברי תורה. כעבור שנים מעטות כבר כיהן בקהילה רב, ר' משה דוד לידא, מחבר "מגדל דוד", שהיה תלמידם של ר' אלימלך מליז'נסק ו"החוזה מלובלין". בתקופתו היתה ו' למרכז חסידי. ר' מאיר מאפטא (אופאטוב) ביקר אצל ר' משה דוד לידא בו' על-פי הוראת "החוזה".
סיפורי חסידים ומעשי פלאות רבים סופרו על ר' משה דוד לידא. בשנת 1828 הוא נפטר הרחק מו', בעיר אלטנדורף שבהונגריה. אחריו כיהנו בקהילה חתנו, ר' אריה לייב, גם הוא מתלמידי "החוזה מלובלין"; ר' נתן דוד הרשקוביץ ; ור' ישראל הורוביץ.
באמצע המאה ה-19 לערך שופץ בית-הכנסת הישן של הקהילה ונבנה גם הקדש. בשנת 1889 למדו 200 מילדי הקהילה בשישה חדרים פרטיים.
בשנת 1912 כמעט פרצו בו' פרעות ביהודים בגלל יהודי מקומי שהתנצר. בני הקהילה התייחסו אליו באיבה והילדים נהגו לידות בו אבנים, כינוהו בשמות גנאי ולעגו לו. המומר שפך את לבו לפני חבריו החדשים, שהיו ביניהם גם כמה אנטישמים, והוסיף שהיהודים זוממים להרגו ולהשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. בתגובה החליטו חבריו לערוך ביהודים פוגרום בימי הפסחא הנוצרי. משנורע הדבר לראש הקהילה י' שוואגר פנה תחילה אל ראש המועצה המקומית בבקשת עזרה. ואולם ראש המועצה רק יעץ ליהודים להסתגר בבתיהם ולהגיף את התריסים, ולפנות בעניין למושל הנפה בפינצ'וב (ע"ע). שוואגר אכן שיגר אל המושל את גזבר הקהילה קראוס, ובבוקר היום הראשון של הפסחא, היום המיועד לפרעות, שלח המושל לו' 50 פרשים קוזקים. עם בואם לו' כבר התקהלו הפורעים לפני בתי היהודים, אך הפרשים פיזרו אותם והפוגרום בו' נמנע.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה החזית ליר ו'. רבים מן התושבים ברחו מן המקום, והמעטים שנותרו הסתתרו במשך 6 חודשים במרתפי הבתים או במקומות מסתור אחרים. יהודים מבני המקום נלקחו לעבודות עזר בשירות הצבא הרוסי וצעירים אחדים גויסו לצבא. בשנת 1915 נכבשה ו' בידי הגרמנים והאוסטרים. בשנת 1916 דרש מפקד צבא השחרור הפולני פילסודסקי, שחנה אז עם חייליו ליד ו', מיהודי ו' סכום כסף גדול לצורכי המלחמה. היהודים, שבעת ההיא היו רובם ככולם מרוששים, עשו מאמץ אדיר ואספו את הסכום שנדרש מהם.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה, בטרם התייצב השלטון במדינת פולין העצמאית, רבו בכל פולין מעשי אלימות כלפי יהודים וביזת רכושם. פעם קרבה לו' כנופייה של שודדים, אבל קבוצה גדולה של תושבים, מהם חמושים, קידמו את פניהם במבואות העיר והניסו אותם.
בשנת 1921 הגיע חלקם של היהודים באוכלוסיית ו, ל-63%. רובם ככולם היו מרוששים, וגם תחת שלטון מדינת פולין לא עלה בידם להשתקם, הן מחמת המשבר הכלכלי בכל המדינה והן בגלל נטל המסים הכבד שהטילה הממשלה על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. רבים מבני הקהילה, בפרט הצעירים שבהם, עזבו את ו' בחיפוש אחר אפשרויות פרנסה טובות יותר בערים גדולות ובארצות שמעבר לים. עם סלילת מסילת הברזל החדשה ב-1923/4 לא נפקד חלקם של היהודים בפיתוח הכלכלה המקומית. אחדים מהם בנו ליד תחנת-הרכבת מחסנים - לברזל לבניין, מלט, עצים, תבואה וסחורות אחרות. יהודי ושמו אורלנד בנה באזור בית-חרושת לגבס, שתוצרתו שווקה בכל פולין ומאות מתושבי העיר, יהודים כלא-יהודים, מצאו בו תעסוקה. בשנות ה-30 מצאו רבים מבני הקהילה תעסוקה בתעשיית הגרביים שפיתח במקום איסר זילברברג, תעשיין מלודז' יליד ו'. עשרות בתי-מלאכה העסיקו צעירים וצעירות יהודים מובטלים בתעשייה זו.
לעזרתם של בעלי העסקים היהודים נוסד בשנת 1927 בנק קואופרטיווי, "בנק לודובי". גם קופת הגמ"ח המקומית הלוותה לנזקקים סכומי כסף קטנים ללא ריבית. ב-1926 חידשה את פעילותה חברת "לינת צדק" הוותיקה, לאחר כמה שנים של הפסקה. בראשה עמד הרופא ד"ר מאיר נוז'יצה. עם הקמת מדינת פולין מינה הסטרוסטה (מושל הנפה) ועד קהילה חדש בו'.
חרף המצוקה הכלכלית התאפיינה התקופה שבין שתי מלחמות העולם בפריחה של חיי הציבור היהודיים ובפעילות ציונית ופוליטית חסרת תקדים. בשנת 1919 ייסדו כמה ממשכילי ו' סניף של ההסתדרות הציונית, ותוך שנים מעטות נוסדו בזה אחר זה סניפים של המפלגות ותנועות הנוער היהודיות שהיו פעילות בפולין - "הציונים הכלליים", "פועלי ציון שמאל", "החלוץ", "השומר הדתי", "גורדוניה", בית"ר (בסוף שנות ה-20) ו"הנוער הציוני" (בשנות ה-30). בשנת 1933 ייסדו חברי "גורדוניה" קיבוץ הכשרה בו'.
הפעילות הציונית הקיפה גם את תחום התרבות והחינוך. ליד סניף "פועלי ציון שמאל" נפתחה ספרייה גדולה (על- שם י"ל פרץ). הספרייה שימשה מקום מפגש לבני הנוער היהודי בעיר, והעמידה לרשותם ספרות יהודית עשירה, כתבי-עת וגם עיתונות יומית.
בשנת 1929, לאחר הטבח בחברון, הפגינו יהודי ו' בסגירת חנויותיהם והתכנסו לאספת מחאה בבית-המדרש הגדול. בפני הנאספים נאם חתנו של הרב שוורץ, ר' ירחמיאל ברומסקי.
אף שבקהילת ו' שלט בכיפה מדורי דורות אורח החיים הדתי, גברה בהדרגה השפעתם של הציונים בקרב היהודים וגם במוסדות הקהילה. "אגודת ישראל" השקיעה מאמצים רבים בהקמת בית-ספר לבנות של רשת "בית-יעקב", אבל בית-הספר הזה נפתח רק ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1934 סגר מושל המחוז את בית-העלמין היהודי הישן, בגימוק שלא נותר בו מקום לקבורה. למעשה הוא נענה בכך ללחצם של התושבים הפולנים, שטענו כי בית- העלמין קרוב מדי לעיר. במאמצים רבים אספה הקהילה סכום כסף ורכשה קרקע לבית-עלמין חדש בדרך לכפר קובילניק.

בימי המלחמה העולם השנייה

ערב המלחמה, בספטמבר 1939, התגוררו בו' 1,437 יהודים עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מיהודי המקום לאזור הכיבוש של ברית-המועצות במזרח פולין. מהם ששבו על עקבותיהם, אבל היו ביניהם שהצליחו להגיע לברית-המועצות ונשארו שם כל ימי המלחמה.
ו' נכבשה בידי הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939. כבר בימים הראשונים לכיבוש גויסו גברים ונשים יהודים בני 15 עד 60 לעבודת כפייה בו' ובסביבתה, תחת השגחתם של חיילים גרמנים. ימים אחדים לאחר בואם פרצו הגרמנים אל בית-הכנסת והעלו אותו באש, על ספרי התורה ותשמישי הקדושה שנמצאו בו. באוקטובר 1939 הטילו הגרמנים על יהודי ו' קונטריבוציה בסך של 30,000 זלוטי ולקחו 10 בני ערובה, בהם גם הרב שוורץ. במאמץ רב נאסף הכסף, ורק אז שוחררו בני הערובה - לא לפני שהוכו והושפלו.
זמן מה אחר-כך מינו הגרמנים יודנראט, שרבים מחבריו היו חברי ועד הקהילה לשעבר ובראשו עמד יוסף פלאום. ב-1 בדצמבר 1939 נצטוו יהודי ו' לענוד על בגריהם טלאי צהוב, שהוחלף אחר-כך בסרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול. בני 18 ומעלה גויסו לעבודת כפייה והועסקו בעבודות מפרכות ללא תשלום. בחורף 1939/40 עבדו רובם בפינוי השלג מפסי הרכבת. עשרה בחורים נשלחו לייבש ביצות בקרבת העיר ביאלה-פודלאסחה (ע"ע). ב-1941 נשלחו יהודים לחפור חפירות מגן בגבול עם ברית-המועצות.
בתקופת הכיבוש באו לו' פליטים יוקודים מוורשה, מלודז', מקרקוב ומשאר מקומות בפולין. בשנת 1940 הגיע מספר היהודים בו, ל-2,200 נפש. בפברואר 1941 נצטווה היודנראט המקומי לקלוט 150 משפחות יהודיות ממגורשי פלוצק ו-50 משפחות ממגורשי רדום (ע"ע). המגורשים הגיעו בחוסר כל, רעבים ומוכים. כל משפחה יהודית בעיירה קלטה בביתה פליטים כפי יכולתה; המגורשים מרדום שוכנו בבית-המדרש. היודנראט הקים ועד עזרה לפליטים בראשותו של ח' שוואגר. שוואגר ביקש מבעלי אחוזות פולנים בסביבה סיוע לפליטים, בעיקר דברי מזון, ובעלי האחוזות תרמו בעין יפה - תפוחי אדמה, גריסים ושעורים ושאר מצרכי מזון, וגם עצי הסקה. בתקופה זו נפתח מטבח ציבורי למען הפליטים שחולקו בו מדי יום ביומו מאות ארוחות. בשנת 1941 התגוררו בו' 2,052 יהודים, מקצתם ילידי המקום שעזבו את העיירה בעבר. רבים מן היהודים שבאו בתקופה זו בחרו לעשות כן מרצונם, שכן בתחילה לא היה בו' גטו סגור והיהודים עוד יכלו לקנות מזון בכפרי הסביבה. בתקופה זו לא התקיים בו' מסחר כמימים ימימה. המלאי בחנויות אזל וענפי מסחר שלמים פסקו מלהתקיים. רבים, לא רק יהודים, התעסקו במסחר לא-חוקי ובהברחות. יהודים רבים גם נהגו לקנות מן האיכרים ביצים ולהחליפן בסוכר בחנות הממשלתית, היחידה בעיר. במועד לא ידוע לנו נאסרה יציאת היהודים מן העיר ו-20 יהודים שהפרו את האיסור הזה ונתפסו הוצאו להורג בידי הגסטאפו.
בקיץ 1941 הורו הגרמנים ליודנראט להקים משטרה יהודית. עם בוא החורף נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם. העונש על הפרת הפקודה הזאת היה הוצאה להורג. בחורף ההוא היה מצבם של יהודי ו' בכי רע. מהם שנלקחו לעבוד בקור מקפיא בסלילת כביש מו' לביסקו (ע"ע), בלבוש דל וללא מזון. מחמת הצפיפות ותנאי התברואה הירודים, הרעב והקור פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס, שהפילה חללים רבים. בימי המגפה הוקם בו' בית-חולים יהודי שעבדו בו שני רופאים. בעיצומו של החורף, בתחילת 1942, הובאו לו' יהודים נוספים שפונו מכפרי הסביבה והיודנראט נצטווה לקלוט גם אותם. עם בואם גברו עוד יותר הצפיפות והמצוקה, בפרט שהגרמנים החרימו מן היהודים כמעט את כל רכושם. באותה העת לערך גם הוטלו עליהם גזרות חדשות, כגון החובה לגזוז את זקניהם, איסור לרחוץ בנהר נידה ועוד כהנה וכהנה. באביב 1942 הגיעו לו' שמועות על גירושים מן הגטאות למחנות המוות. רבים מן היהודים אטמו את אזניהם, בניסיון להאמין כי להם זה לא יקרה. ואולם משגורשו יהודי הכפר הסמוך דז'יאלוביצה ומקצתם ברחו לו' גברו בקרב יהודי ו' הפחד והייאוש.
ב-3 באוקטובר 1942 כיתרו את העיירה ז'נדרמים גרמנים ועמם שוטרים פולנים וצוותים של פלוגות העבודה.עם שחר נצטוו היהודים לארוז מטען לא גדול ולהתייצב בכיכר השוק, שם כבר המתינו להם איכרים עם עגלותיהם. ראש היודנראט שיחד את מפקדי הז'נדרמריה הגרמנית כדי שיעלימו עין ממעשי בריחה. ואכן משיצאו העגלות לדרכן ברחו רבים למקומות מסתור שונים. מהם שניצלו ומהם שנרצחו בידי פולנים, שחמדו את כספם, או בידי הגרמנים. המגורשים הובלו לפינצ'וב ושם, בכיכר העיר, נערך מפקד ונמנו 2,200 יהודים מו'. אחרי המפקד שולחו יהודי ו' ויהודי בוסקו, שהובאו גם הם לפינצ'וב ביום ההוא, לינדז'יוב (ע"ע), אבל הגיעו לשם רק כ-2,000 יהודים מו', ומכאן שכ-200 מהם נמלטו ככל הנראה בדרך. מינדז'יוב שולחו היהודים ברכבת לטרבלינקה.
גם בימי המלחמה עוד הוסיף להתקיים קיבוץ ההכשרה של "גורדוניה" בו', ואנשי הגסטאפו אף גילו בו עניין רב. במועד לא ידוע לנו ברחו חברי ההכשרה אל היער. עם בואם יצרו קשר עם קבוצה מאנשי אקק (המפלגה הקומוניסטית הפולנית), שסייעו להם להשיג כמה אקדחים, ואולם תכניתם להצטרף ליחידת פרטיזנים נדחתה, שכן באזור הזה התארגנו יחידות פרטיזנים בתקופה מאוחרת יחסית. בזמן האקציה הגדולה בו' נמלטו ליער קבוצות נוספות של יהודים. מהם שהוסגרו לגסטאפו בידי סוכן פולני, מדק שמו, ונרצחו. אחד מחברי הקבוצה הפרטיזנית של "גורדוניה", א' אלטר, תפס את מדק בעזרת חבריו והרגו. בתקופה מאוחרת יותר התארגנה ביערות הסביבה קבוצת פרטיזנים פולנים של "ארמייה לודיבה", וחברי "גורדוניה" פעלו בשיתוף פעולה עמה.
רק מתי מעט מיהודי ו' שרדו וזכו לראות בשחרור.