כ"ח תמוז ה'תשע"ז

וישנייבץ WISNIOWIEC

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיירה בפולין
נפה: קרמניץ
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ - 5,000

·  יהודים בשנת 1941: כ - 2,669

·  יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

במשך שנים רבות היתה וישנייבץ רכושם של הנסיכים לבית וישנייבצקי, ומהם קיבלה את שמה. ב- 1395 בנה אחד מהם, דמיטרי קוריבוט, מבצר ומסביבו התפתח היישוב. ב- 1494 נהרס ונשדד היישוב בידי הטטרים, אך ב- 1512 הם הוכו כאן בידי הפולנים בפיקודו של האטמן קונייצפולסקי. ב- 1640 חידש הנסיך ירמיה וישנייבצקי את המבצר. יהודים ישבו בוישנייבץ כנראה החל מן המחצית השנייה של המאה ה- 16, שכן היה זה לאחר שאוקראינה סופחה לפולין, ובמסגרת רכישת לב האצילים הגדולים בעלי היישובים חילק המלך ביד נדיבה זכויות מגדבורגיות ליישובים שונים. בי"ח באייר שצ"ה (1635) התקיימה בוישנייבץ ההתוועדות הראשונה הידועה לנו של ועד גליל ווהלין. רבה של לודמיר אז, ר' יום-טוב ליפמן הלר, הביא לאישור תקנה האוסרת על קניית הרבנות מידי האצילים בעלי היישובים. עוד באותה שנה הביא הרב ליפמן הלר את התקנה לאישור ועד ד' ארצות שהתכנס ביארוסלב, והיא קיבלה תוקף המחייב את כל בית-ישראל בפולין. אם ניצלו יהודי וישנייבץ מפגיעה בעת גזרות ת"ח ות"ט זומנה להם מכה קשה מידי הטטרים, שחזרו מוכים מן הקרב שנערך ליד ברסטצ'קה בשנת 1653. הטטרים פשטו על וישנייבץ, שדדו ורצחו רבים מיהודיה. אבל עד מהרה שבו היהודים לוישנייבץ והתיישבו בה. בשנת 1672 הותקפה העיירה בידי הטורקים ואלה כבשו אותה. לפי דברי מקור פולני, "מניחים שזה היה בשל בגידת היהודים". בשנת 1781 ביקר בוישנייבץ המלך הפולני האחרון סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי ובין מקבלי פניו היה רב העיירה, שנשא נאום בשפה הלטינית. יהודי המקום, יחד עם העירוניים, תרמו למלך תותח. במאה ה- 19 גדל מספר יהודי וישנייבץ. הם עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובמוצרים שונים, כגון כלי-בית מחימר, עורות, מגפיים, מעילים מפרוות כבשים. הקהילה ו"חברת תומכי עניים" המקומית החזיקו תלמוד-תורה לבני העניים. מעטים למדו בבית-ספר רוסי שהיה בן שתי כיתות. מאמצע המאה ה- 19 כיהן ברבנות ר' יהודה לייבוש אוורבוך, ואחריו בא בשנת 1888 ר' מאיר נחום יונגר-לייב. בראשית מלחמת העולם הראשונה התמקם בוישנייבץ מטה האוגדה השישית הרוסית. מחד גיסא הביא הדבר לפריחה כלכלית, ומאידך גיסא עלבו לעתים הקצינים והקוזאקים ביהודים. לאחר מהפכת פברואר 1917 התעורר הרחוב היהודי לפעילות ציבורית ומפלגתית. נוסדו חוגים שונים לעיון לדרמה והוקמה ספרייה. מלבד זאת הוקמו סניפי מפלגות. בימי מלחמת האזרחים סבלו יהודי וישנייבץ מנחת זרוען של כנופיות, שהתנכלו בעיקר לבעלי האמצעים. השליטים שהתחלפו סחטו תשלומי כופר וקנסות למיניהם. כשהגיעו ידיעות על פוגרום צפוי, התארגנה הגנה עצמית ומנעה שפיכות דמים. לאחר הפוגרום בעיירה טשאן (תיאופיפול) הסמוכה, התיישבו בוישנייבץ פליטים שברחו משם.
 

בין שתי המלחמות

בימיו הראשונים של השלטון הפולני החל גל הגירה גדול. בשנת 1920 עזבו את וישנייבץ בערך 400 נפש כ-%14מיהודי המקום). כלכלתה של העיירה לא השתנתה, והבסיס לתעשייה, שהיתה זעירה באופייה, היו מוצרים שמקורם בחקלאות; תפירת אדרות מפרוות כבשים, בדי-פשתן ומוצרי עץ. בייצור עסקו הכפריים והסוחרים היהודיים נהגו לקנות את תוצרתם בירידים ולשווקה לגאליציה בעיקר, שאליה הובילו כבישים סלולים - לזבאראז' ולטרנופול. היו בוישנייבץ 3 טחנות-קמח, 2 טחנות לגריסים, 3 מפעלים להפקת שמן ולעיבוד עורות. כל אלה עבדו לתצרוכת מקומית. מלבד זאת נשלחה מוישנייבץ תוצרת חקלאית לא מעובדת, תחום שרובו היה בידי סוחרים יהודיים. בערך 100 חברות ייצאו מדי שבוע 15 קרונות של תבואות שונות, 2 טון צמר, 3- 4 קרונות של עופות. שלוש חברות שבבעלות יהודים ייצאו לגאליציה מדי חודש 12,000 מטרים של בד פשתן תוצרת-בית (מעשה יד כפריים). בתחום המלאכה התרכזו יהודי וישנייבץ במקצועות החייטות, הנגרות והנפחות. הפעילות הכלכלית נסתייעה בשני מוסדות כספיים - בנק עממי וקופת גמ"ח. האחרונה נידלדלה מאוד בסוף שנות השלושים. במרכז העיירה עמד בית-הכנסת הגדול ומסביבו היו שבעה בתי-תפילה. באותה תקופה כיהנו ברבנות בוישנייבץ ר' מאיר נחום יונגר-לייב ור' יוסף ארליך. שניהם נספו בשואה. לאחר שנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה הקימו שתי האחיות חזקל בית-ספר פרטי ובו למדו רוסית, יידיש ומעט עברית. במקביל נפתח חדר מתוקן, שבו התנהלו הלימודים בעברית. באמצע שנות העשרים נסגרו שני המוסדות האלה. במקום נפתח כעבור זמן-מה בית-ספר עברי "תרבות" ועד מהרה החלו ללמוד בו רוב ילדי העיירה. בית-ספר זה התקיים עד ספטמבר 1939. במשך זמן-מה פעל ליד בית הספר גן-ילדים עברי. בנוסף לאלה היה בוישנייבץ גם תלמוד-תורה לבני עניים, ובסוף שנות העשרים וראשית השלושים היתה במקום גם ישיבה. ידוע, שבשנת הלימודים 1930/29 למדו בה 52 תלמידים. מראשית שנות העשרים החלו לפעול בוישנייבץ סניפים של תנועות נוער. אלה הפכו להיות מרכז חיי התרבות בעיירה, שכן הם הפעילו ספרייה, חוגים לדרמה, תזמורת מיתרים ומועדון ספורט. בין התנועות היו "השומר הצעיר", "הנוער-הציוני", "החלוץ הצעיר", "בית"ר", "דרור". המבוגרים יותר היו חברים ב"החלוץ" וב"החלוץ הכלל ציוני". בשנת 1933 נוסדה במקום פלוגת הכשרה של "החלוץ", סניף של קיבוץ קלוסובה. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 150 איש. הציונים הכלליים קיבלו 35 קולות; המזרחי - 2; רוויזיוניסטים - 6; התאחדות השומר הצעיר - 38; פועלי-ציון - 69. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 638 איש. הציונים הכלליים קיבלו 106 קולות; המזרחי - 75; ברית רוויזיוניסטים - 86; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 370; התאחדות - 1. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 461 איש. הציונים הכלליים קיבלו 57 קולות; המזרחי - 50; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 354. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 352 איש. הציונים הכלליים קיבלו 55 קולות; המזרחי - 64; מפלגת המדינה - 2; גוש ארץ-ישראל העובדת - 227; פסולים - 4.
 

במלחה"ע ה - II

בספטמבר 1939, לאחר שנסוגו הפולנים, התאספו אוקראינים וביקשו לארגן פוגרום. צעירים יהודיים התארגנו מהר להגנה עצמית, הצטיידו בנשק שהשאירו אחריהם חיילים פולניים ומנעו את התפרעות האוקראינים. כשנכנסו הסווייטים השתלטו על וישנייבץ כמה קומוניסטים יהודיים. הם הלשינו על פעילים ציוניים ועל בעלי-אמצעים ואלה נאסרו בידי השלטונות הסווייטיים והוגלו לסיביר. ביום שפרצה המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה, ב 22 ביוני 1941, נערך גיוס חפוז. צעירים יהודיים רבים הוצעדו ליאמפול ומשם נשלחו לחזית באיזור טרנופול. משם נסוגו לדנייפר ומאוחר יותר הועברו לגדודי-עבודה. כשנכנסו הגרמנים לוישנייבץ, ב- 2 ביולי 1941, ערכו האוקראינים המקומיים שוד, התעללו ביהודים והיכו אותם. ב- 12 ביולי נאסרו 36 בני-ערובה יהודיים, ופרט לאחד נרצחו כולם בנשק קר בידי האוקראינים. ב- 30 ביולי נצטוו 400 גברים, וביניהם רב העיר ומכובדים אחרים (ד"ר יוסף צינברג), להתאסף. הם עונו קשות בידי האוקראינים, הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו. ב- 4 בספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי וישנייבץ הישנה - 146 במספר. עד הקמת הגטו, ב- 16 במרס 1942, מתו ברעב 60- 70 איש, בעיקר ממשפחות שנשארו ללא מפרנסיהן. אל הגטו הובאו יהודי וישגרודק הסמוכה וגם יהודים מכפרי הסביבה. מספר היהודים שנכלאו בגטו הגיע ל- 3,500 בערך. הגטו היה סגור וליד שערו הוצבו שוטרים אוקראיניים, ששמרו לבל יוכנסו פנימה דברי מזון. תושבי הגטו נאלצו להתקיים ממנת הלחם היומית, שהיתה בהתחלה 140 גרם, אחר-כך צומצמה ל- 100 גרם ולבסוף הוקטנה ל- 60 גרם בלבד. עשרות אנשים מתו ברעב. הניסיון לבחור יודנראט נכשל, שכן המועמדים סירבו להשתתף בו עד שנתמנה לעמוד בראשו פליט מלודז' שידע את השפה הגרמנית. לדברי הניצולים עשה האיש כל מה שהיה יכול לעשות למען היהודים. ב- 28 ביולי 1942 נדרשו יהודי הגטו למסור 120 טון קמח. היודנראט לא היה יכול לאסוף כמות כזאת והגרמנים נאלצו להסתפק בכמה מאות קילוגרם. בשבת, 8 באוגוסט 1942, נסגר הגטו והוקף בשוטרים אוקראיניים. המצור נמשך כמה ימים. בזמן זה ירו השוטרים אל תוך הגטו והרגו עשרות מתושביו. ב- 1 1 באוגוסט 1942 הובלו 2,669 יהודים, רובם נשים (1,160) וילדים (909), אל מחוץ לעיר ונרצחו. ההרג נמשך עוד ימים, שכן נתגלו מתחבאים רבים ונתפסו בורחים. האחרונים נורו בשבת, 22 באוגוסט 1942. אלה מן הבורחים שלא נתפסו, בעיקר היו אלה צעירים, הגיעו לגאליציה, שבה עדיין היו גטאות, לערים זבורוב וזבאראז'. כשהגיע תורם של גטאות אלה להתחסל הסתתרו כמה מהם אצל פולנים או אצל "שטונדיסטים" אוקראיניים. וישנייבץ שוחררה בידי הצבא האדום ב- 6 במרס 1944. הניצולים המעטים לא התעכבו בעיירה אלא עברו לקרמניץ.