ג' סיון ה'תשע"ז

ונגרוב WEGROW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ונגרוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 9,389

·  יהודים בשנת 1941: כ- 5,227

תולדות הקהילה:
כללי

ו' הוקמה בראשית המאה ה-15 ליד מבצר הקשטלן (המושל) של נסיכות מזוביה, על דרך המלך מליטא לפולין. התפתחותה היתה מהירה וב-1441 היתה לעיר. בשנים 1444-1569 היתה ו' שייכת למשפחת הנסיכים רדזיוויל. אחריהם היו בעלי העיירה האצילים לבית קישקה, ראשי תנועת הרפורמציה בפולין, ובהשפעתם היתה ו' במחצית השנייה של המאה ה-16 למרכז הרפורמציה בפולין. ב-1795, לאחר חלוקתה השלישית של פולין, סופחה ו' לאוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה" ומשנת 1815 עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 נכבשה ו' בידי הגרמנים והאוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם ב-1918.

סגור

היישוב היהודי בו' עד סוף מלחמת העולם הראשונה

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר ישבו בו' יהודים. מקצתם עסקו בייצור משקאות חריפים ובמכירתם. בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) נטבחו רוב יהודי המקום בידי חילות הקוזקים של חמיילניצקי והקיץ הקץ על הקהילה. על-פי הספר "טיט היוון" של ר' שמואל פייביש ב"ר נתן הייטיל מווינה, הצליחו 40 יהודים להימלט מן העיר. כעבור זמן מה התחדש היישוב היהודי בו'. בשנת 1660 נספו רבים מיהודי המקום במגפה. הנסיך יאן קז'ימייז' קרשינסקי, בעלי העיר דאז, ביקש לסייע לחידוש היישוב היהודי, שכן האמין בתרומתם של היהודים לפיתוח הכלכלה המקומית. בשנת 1665 חזר ואישר את הזכויות שהעניק ליהודים קודמו - חופש העיסוק במסחר ובמלאכה ושאר זכויות בדומה לאלה שניתנו לעירונים הפולנים.
ואולם כדי לשקם את פרנסתם נאלצו יהודי ו' ללוות סכומי כסף גדולים, ובמשך שנים רבות כרעו תחת נטל הריבית והמסים הכבדים. בשנת 1703 הורה המלך אוגוסט השני לפטור את יהודי המקום מתשלום מסים - עדות למצבם הכלכלי הקשה.
בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, עם חידוש הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית בו', גדל גם מספר היהודים במקום. תוך 75 שנה - מ-1765 עד 1840 - גדלה האוכלוסייה היהודית המקומית פי ארבעה. רוב היהודים החדשים באו מיישובי הסביבה. היו ביניהם בעלי מלאכה רבים - חייטים, אופים, כובענים, יצרני בירה ויי"ש, פרוונים, צורפים וקצבים - שהתאגדו בחברת "פועלי צדק". בתקופה זו התפתחה בעיירה תעשייה זעירה, וגם יהודים היו ליזמים וייסדו טחנות קמח, מפעל לעיבוד עורות ובית-חרושת לאריגים. לא מעט פועלי ייצור, יהודים כלא-יהודים, הועסקו במפעלים החדשים. אחדים מיהודי ו' התפרנסו מחכירת אחוזות כפריות ופונדקים, והיו ביניהם גם סוחרי בהמות. עד 1795 היה במקום בית-דפוס בבעלות לא-יהודי, יוהאן אנטון קריגר, שבו נדפסו כמה וכמה ספרים עבריים, ביניהם "יוסיפון", "אבקת רוכל" ו"שבט מוסר".
בימי מרד הפולנים של מצאו היהודים את עצמם בין הפטיש והסדן. מחד גיסא נדרשו כמה מפעלים ובתי-מלאכה בו', בהם גם בית-החרושת לאריגים של צדוק בוימוביץ, לספק את תוצרתם לצבא הרוסי. ומאידך גיסא חויבה הקהילה לתרום את חלקה לציודו של צבא המורדים ובסכומים גבוהים מאוד.
במחצית הראשונה של המאה ה-17 כבר היו יהודי ו' מאורגנים לקהילה. תחילה הקימו בית-מדרש בנוי לבנים וקידשו בית-עלמין, ואחר-כך הקימו שני בתי- מדרש נוספים - האחד מעץ, שנקרא "ר' היללס" ("של ר' הלל") והשני מלבנים ("של ר' הירש יחיאל") - ואת בית-כנסת "הגדול". עד המחצית השנייה של המאה ה-18 היו מסופחות לקהילת ו' (על-פי הרשימות של גביית מס גולגולת) גם קהילות בצ'קי, ליב, מיידזנה, סדובנה, סטוצ'ק (ע' ערכיהן), קלושין, פראגה (הפרבר של ורשה) ווישקוב. מספרם הכולל של בני קהילת ו' וקהילות הבת שלה בשנת 1794 נאמד ב-3,430 נפשות. לצד החברה קדישא פעלו בקהילה כמה חברות צדקה ועזרה הדדית כדוגמת "לינת צדק" ו"בית לחם". במשך שנים אחדות (מ-1910 עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה) פיקחה על החברות היהודיות ועל מוסדות הצדקה של הקהילה חברת "רודפי צדק", אך קיומה היה קצר ימים.
מבין רבני הקהילה הראשונים ידועים לגו בשמותיהם ר' אליהו ב"ר אברהם איטינגן הלוי, מחבר "ברית הלוי" (לובלין 1645), שכיהן בו' בשנת 1645 וכנראה נפטר בה; ר' יעקב ב"ר יחזקאל, שהשתתף ב-1664 בכינוס "ועד דד' ארצות" ; ר' שמואל דוקאץ' ; ר' אייזיק ; ובשנים 1673-1688 ר' משה ב"ר מרדכי, לשעבר רב בסלוניקי. בימיו היתה ו' לגליל עצמאי ב"ועד דד' ארצות". אחריו באו ר' מרדכי ב"ר צבי הירש (בשנת 1691) ור' ישעיהו כ"ץ. במאה ה-18 כיהן בעיר והוסיף לה מוניטין ר' מנחם מנדל ב"ר צבי הירש מפוזנא (נפטר ב-1724), שייסד בו' ישיבה. אחריו (בשנים 1726-1740) כיהנו ברבנות ו' ר, יששכר בר סגל מקרקוב; ר' יעקב; וב-1761 - ר' פנחס בן עזריאל הלוי, מחבר "נחלת עזריאל" (הורודנא 1817). בשנת 1774 נהרג בו' ר' לוי מקיידאני, מחבר "עטרת ראש". בסוף המאה ה-18 נזכרים ר' יהודא פסח כהן (1782-1790) ור' גרשון הכהן (1790-1799).
במאה ה-19 כיהנו בקהילת ו' ר' שמואל (נפטר ב-1919); ר' ישראל הלפרין (בשנים 1800-1810); ר' יצחק (נפטר ב-1826); ר' רפאל צבי (נפטר ב-1834); ר' אריה יהודה לייב לנדא (נפטר ב-1849) ; ר' זכריה מנדל (נפטר ב-1856) ר' ברוך צבי (עבר מו' לפיוטרקוב); ר' נתן פוזנרזין, מחבר "מאורות נתן" (נפטר ב-1881); ר' מנחם נחום גינצבורג (רב בשנת 1882); ר' שמואל וייס (נפטר ב-1919), מחבר "מנחת שמואל" (שו"ת) ו"דברי שמואל" (בשנת 1890); בזמנו כיהן כדיין בעיר ר' נתן צבי פסס, מחבר "אספת זקנים", ששימש גם ממלא מקום הרב (עד 1919).
עם התפשטות החסירות בפולין היתה קהילת ו' למרכז חסידי. בעיר התיישב הארמו"ר שמואל בן אברהם ישעיה מקורוב, מתלמידיו של "החוזה מלובלין"; גם תלמידו וממלא מקומו, ר', יצחק, קבע את מושבו בו'. בתקופתם פעל כמגיד העיר ר' רפאל, אף הוא תלמידו של "החוזה". לימים קבע את מושבו בעיר גם ר' יעקב יצחק מקלושין. מן הדין להזכיר גם את ר' אברהם ילין, שפרסם קונטרסים וספרים בנושאי חסידות ובשבח העלייה לארץ-ישראל. בשלהי המאה ה-19 היו בו' "שטיבלעך" של חסידי קוצק-גור, אלכסנדר, וורקי, קלושין, רדזין ואמשינוב.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנהלו באזור ו' קרבות קשים, ולעיר זרמו אלפי פליטים מאזורי רדום ולובלין. בקיץ 1915 שימשו בית-המדרש הישן ובית-הכנסת, שניהם בנייני אבן, מקום מקלט למאות מתושבי ו' ולפליטים. באוגוסט, עם נסיגת הצבא הרוסי, ערכו החיילים הקוזקים פרעות ביהודים שבמהלכן נרצחו שני יהודים, 20 נפצעו ונבזז רכוש.
תחת שלטון הכיבוש הגרמני-אוסטרי הושלט סדר בעיר והמהומות פסקו, אף שהמצוקה הכלכלית היתה קשה. לעזרת הנזקקים הרבים, מקומיים כפליטים, פתחה הקהילה מטבח ציבורי. נוסדה גם "קופת מלווה וחיסכון" לעזרתם של בעלי מלאכות וסוחרים יהודים.
שלטונות הכיבוש הסירו את ההגבלות שהטילו השלטונות הרוסיים על חיי ציבור מאורגנים ועל פעילות פוליטית, ולראשונה מזה שנים היו התושבים חופשים להתארגן ולנהל את חייהם הפנימיים כרצונם. ואכן היהודים פיתחו בתקופה זו חיי תרבות וציבור ערים, ייסדו סניפים של ה"בונד" ו"פועלי ציון" ופתחו מועדון - "בית העם", וספרייה עממית.

סגור

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה התערער מצב הביטחון בפולין, ויותר מכל סבלו היהודים. ב-1920, עם פרוץ מלחמת פולין-ברית-המועצות, נכבשה ו' למשך שבועות אחדים בידי הצבא האדום. אחרי שנסוגו הסובייטים נאסרו 50 מיהודי ו' בידי שלטונות צבא פולין באשמת סיוע לאויב. לבסוף, אחרי התערבות של מנהיגי ציבור יהודים בוורשה, שוחררו. גם החיילים הפולנים שעברו אז דרך ו' התעללו ביהודים ובזזו את רכושם. המאורעות האלה הניעו רבים מבני הקהילה, ובראש ובראשונה את בני הדור הצעיר, להגר מפולין - בעיקר לארצות שמעבר לים.
משהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית ניגשו יהודי ו' לשקם את עסקיהם. בתקופה זו רק יחידים מביניהם היו סוחרים גדולים או תעשיינים, ואילו רוב האחרים התפרנסו בדוחק כבעלי מלאכה, סוחרים זעירים ורוכלים. בשנת 1923 היו בו' 376 בתי-מלאכה ומפעלים קטנים, ומלבד בעליהם ובני משפחתם עברו בכולם יחד כ-300 שכירים יהודים. מזה 162 בתי-מלאכה ומפעלים היו בענף ההלבשה, 64 - בענף העור והסנדלרות, 49 - בענף המזון (בעיקר אופים וקצבים), 13 בענף העץ ו-10 בענף האריגה.
עם חידוש הפעילות הכלכלית התארגנו מחדש גם הארגונים והמוסדות היהודיים לאשראי ולעזרה הדדית. "קופת מלווה וחיסכון" חידשה את פעילותה בשנת 1926, ב-1928 נוסדה קופת גמ"ח חדשה עם הון יסוד של 4,000 זלוטי, וגם חברות הצדקה והעזרה הוותיקות המשיכו בפעילותן. הפועלים כבתי-המלאכה התארגנו בכמה איגודים מקצועיים - איגוד "עובדי המחט" (נוסד ב-1925), איגוד האורגים, איגוד עובדי ענף העץ (נוסד ב- 1925) וכיו"ב. ב-1938 השבית איגוד ענף האריגה את חבריו, כ- 1,000 פועלים ובעיקר פועלות מו' והסביבה, בדרישה לשיפור השכר ולקיצור יום העבודה.
לצד הדתיים האורתודוקסים, ששלטו בקהילה ובמוסדותיה מדורי דורות, הלכה והתחזקה בתקופה זו השפעת התנועה הציונית לזרמיה וסיעותיה - "הציונים הכלליים", "פועלי ציון שמאל", "פועלי ציון צ"ס",המזרחי והרוויזיוניסטים, ותנועות נוער ציונית. בבחירות לקונגרס הציוני הט"ו (1927) השתתפו 97 מבני המקום, ולקונגרס הציוני הי"ז (1931) בחרו 136 איש, הלא ציונים האורתודוקסים הקימו סניף מקומי של "אגודת ישראל", וגם סניף ה"בונד", שנוסד עוד בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל בתקופה זו. בבחירות 1931 לוועד הקהילה נבחרו 4 חברי ועד מרשימת "אגודת ישראל", 2 מ"פועלי ציון צ"ס", 1 מ"המזרחי" ו-1 מרשימת בעלי המלאכה.
גם בשנות ה-20 וה-30 עוד למדו רבים מילדי ישראל בחדר המסורתי ובתלמוד-תורה, ומהם שהמשיכו בלימודיהם בישיבה המקומית. ב-1921 נפתח בית-ספר יסודי עברי של רשת "תרבות", ומאות בנים ובנות סיימו את לימודיהם בו. בבית-הספר הזה התקיימו גם שיעורי ערב למבוגרים. בשנות ה-20 נפתח בעיירה גם בית- ספר יסודי לבנות של רשת "בית יעקב" (מייסודה של "אגודת ישראל"). המפלגות ותנועות הנוער הציוניות פיתחו פעילות ערה בתחומי התרבות, החינוך והחברה. ב"בית בורוכוב" של "פועלי ציון" התקיימו בין השאר חוגים לספרות ולדרמה. ב-1925 נפתח מועדון הספורט "גוויאזדה" (כוכב).
הרב בימי מלחמת העולם הראשונה, ר' שמואל וייס, נפטר ב-1919, ובמקומו בא ר' יעקב מנדל מורגנשטרן (בגו של האדמו"ר מסוקולוב), שהיה רבה האחרון של הקהילה. הרב מורגנשטרן נרצח ביום הכיפורים ת"ש (1939) בידי גרמנים (ראה להלן).
האנטישמיות הגוברת בפולין של שנות ה-30 לא פסחה גם על ו'. בשנת 1937 התארגנו בעיר קבוצות של אנדקים, שנהגו לתקוף יהודים בשוק, ברחובות ובגנים ציבוריים, והפיצו כרוזים שבהם קראו לחרם כלכלי אנטי-יהודי. המהומות האנטישמיות ופעולות ההסתה גברו בשנת 1938. החרם הכלכלי נתן את אותותיו ורבים מיהודי המקום, בפרט הפועלים השכירים, נותרו מובטלים ללא מקור פרנסה.

סגור

בימי מלחמת העולם השנייה

ב-3 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את ו', והיו נפגעים. כעבור שבוע לערך כבשו את העיר. יהודים רבים, צעירים וגם משפחות, נמלטו לאזור הכיבוש הסובייטי במזרח פולין. כבר בימים הראשונים לכיבוש נחטפו יהודים לעבודת כפייה. העובדים היו נתונים למעשי התעללות קשים מצד שומריהם הגרמנים. היו גם מעשי רצח. ביום הכיפורים ת"ש (ספטמבר 1939) פרצו גרמנים לבית-המדרש הישן, דקרו את הרב מורגנשטרן לעיני ציבור המתפללים והרסו את הבניין; בערב סוכות נפטר הרב מפצעיו. יחזקאל שאטנשטיין, בעל תחנת הכוח, המנסרה וטחנת הקמח בעיירה, נעצר והוצא להורג. באותו הזמן לערך הטילו הגרמנים על הקהילה קונטריבוציה בסך 30,000 זלוטי.
בסוף 1939 מינו הגרמנים יודנראט בן 12 חברים ובראשו מרדכי זימן, ראש הקהילה האחרון בו'. ליד היודנראט הוקמה גם משטרה יהודית. הגרמנים הטילו על היודנראט שני תפקידים עיקריים - גיוס עובדי כפייה ואיסוף קונטריבוציות ודברי ערך מן היהודים. ואולם היודנראט של ו' ראה את תפקידו המרכזי בסיוע ליהודי המקום, ובעיקר התגייס לעזרתם של הנזקקים והפליטים. ב-1940 נפתח בו' מטבח ציבורי לנזקקים, ובינואר 1941 נפתח בית-ספר בבניין בית-הכנסת, שלמדו בו כ-450 ילדים. בדצמבר 1940 הועברו היהודים לשכונה אחת שיועדה לשמש גטו.
הצפיפות בגטו היתה קשה, בכל דירה התגוררו כמה משפחות. בתחילה היה הגטו פתוח ויושביו היו חופשים לצאת ממנו לענייניהם ולקניית מזון. מפעם לפעם הובאו לו' קבוצות גדולות של פליטים יהודים - מז'לחוב ולוקוב (ע' ערכיהן) שבמחוז לובלין, מאזורי ורשה ולודז' וממקומות אחרים. הגרמנים נהגו לרכז את הפליטים בשדה פתוח ושם הפרידו מתוכם את הכשירים לעבודה ושלחו אותם למחנות עבודה מרוחקים, ומקצתם יצאו מדי יום ביומו לעבודת בו' ובסביבתה. רבים מהם, גברים ונשים, שהו במחנה עבודה בכפר קלימונטי שליד מורדי (ע"ע), וכמאה יהודים הוחזקו במחנה באוסטרוב מזובייצקי (ע"ע).
בקיץ 1942 סגרו הגרמנים את גטו ו'. בעת ההיא התגוררו במקום יותר מ-18,000 יהודים. המצוקה היתה קשה מנשוא, מאות מיושבי הגטו נספו ברעב וממחלות, ועל כל אלה נוספו התפרצויות חוזרות ונשנות אל הגטו של גרמנים ופולנים למטרות ביזה.
ב-22 בספטמבר 1942, ערב יום הכיפורים תש"ג, כיתרו את הגטו אנשי ס"ס ועמם שוטרים פולנים וכוחות עזר של אוקראינים. כ-8,000 יהודים רוכזו בכיכר השוק ומשם הוצעדו ברגל לתחנת הרכבת בסוקולוב (ע"ע), מרחק 17 ק"מ, נדחסו לקרונות בקר והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה. בדרך לסוקולוב ניסו כמה וכמה צעירים לברוח אל היער. רובם נורו למוות בכדורי השומרים, וגם אלה שהצליחו למצוא מקומות מסתור הוסגרו על-פי רוב לגרמנים בידי משתפי פעולה פולנים והוצאו להורג בבית-העלמין היהודי של ו'.
קבוצה של יהודים, רובם אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ובני משפחותיהם, הועסקה באיסוף רכושם של המגורשים ובניקוי הרחובות והבתים. משכילו את מלאכתם נרצחו כולם בידי הגרמנים. בסוף 1942 או בראשית 1943 הקימו הגרמנים בו' גטו משנה, בבניין גדול בפינת כיכר השוק, ושיכנו בו כ-200-300 יהודים מכל האזור שהסתתרו במהלך הגירוש. מלבדם נותרו בו' גם כמה יהודים בעלי מקצועות נדרשים, בעלי מלאכה וכיוצא באלה, שעבדו במפעלים של הגרמנים ובמפעל לעיבוד עורות, ובני משפחותיהם.
באביב 1943 נערכה בו' אקציה שנייה. הפועלים נרצחו במקומות עבודתם, ואילו בני משפחותיהם שולחו לטרבלינקה.
אף שאזור ו' היה ידוע כעוין ליהודים נמצאו גם פולנים יחידים שסייעו ליהודים, ובעזרתם הצליחו כמה מן הבורחים להגיע אל היער וזכו לראות בשחרור. פלאגיה פוגזאנג הצילה ילדה יהודייה, לוסיה פארביאז'; פיוטר גראווק הסתיר בגן ביתו 3 יהודים ; יהודי ושמו קליין הסתתר אחרי האקציה הגדולה אצל משפחת פיונטקובסקי. הוא נתגלה בסריקה שערכו הגרמנים בבתים ונרצח יחד עם בעלת הבית הפולנייה שנתנה לו מחסה ; אדוארד גאלאש הציל את חברו מנוער שמואל רייזמן, שהצליח להימלט מטרבלינקה בעת המרד. מלבדו נמלטו מטרבלינקה גם ראובן ונעמי פשפיורקה.
היו יהודים אחדים שהשתתפו בפעולות התנגדות. יעקב ברגמן, חבר היודנראט, עבר לוורשה חודש לפני האקציה הראשונה והשתתף במרד גטו ורשה (באביב 1943); ישראל הרש רובז'ינסקי, שהיגר עם הוריו לבלגיה זמן רב לפני פרוץ המלחמה, הצטרף ב-1942 למחתרת הבלגית, וב-1943 נתפס והוצא להורג בידי הגסטאפו. בן 17 היה במותו.