כ"ט אייר ה'תשע"ז

ז'אבנו ZABNO

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: דומברובה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,228

·  יהודים בשנת 1941: כ-361

תולדות הקהילה:
כללי

במחצית הראשונה של המאה ה- 14 היתה ז'אבנו ידועה ככפר, וב- 1385 ניתן לה מעמד של עיר. ב- 1487 קיבלה זו פריבילגיה לקיים ימי-שוק שבועיים. במאה ה- 16 התפתחה ז'אבנו כדי מרכז עירוני ומסחרי חשוב, שמשך אליו סוחרים גם ממקומות מרוחקים, ובמיוחד לימי השוק והירידים השנתיים. מספר תושביה הקבועים של ז'אבנו ב- 1580 הגיע ל- 505 נפש. מרשימת משלמי מס ב- 1591 ניתן ללמוד שמלבד סוחרים לסוגיהם היו בז'אבנו באותו זמן 43 בעלי- מלאכה. גורם חשוב להתפתחות המקום היה קירבתו לדרך- המלך הישנה לאופאטוב ולרשת-דרכים שקישרו אותה עם סאנדומייז'אבנו, פילזנו, טארנוב וערים אחרות. בין השנים 1655- 1660 נפגעה העיר מפלישות השבדים והוואלאכים. ב- 1673 העלו באש חיילים פולנים' שעברו את ז'אבנו, רבים מבתי העיר, אך ז'אבנו התאוששה תוך זמן קצר לערך. כ- 100 משפחות התפרנסו בה ממלאכה בלבד. ראשוני היהודים התיישבו בז'אבנו בסוף המאה ה- 16 ובתחילת ה- 17. ב- 1675 העניק הבעלים של העיר דאז זכות ליהודים להתיישב בז'אבנו ולסחור בה. זכות זו אושרה ואף הורחבה על ידי יורשיו ב- 1692, וגרמה להגברת הגירתם של יהודים לעיר. מכאן שיש לראות את תחילתה של קהילה יהודית מאורגנת בז'אבנו ב- 1675. תחילה היתה קהילת ז'אבנו כפופה לקהילת ז'שוב. על פי הפריבילגיה שניתנה, כאמור, ליהודי העיר ב- 1692, הוענקו להם זכויות רבות; הם שוחררו מעבודות עירוניות למעט השתתפות בעבודות תיקונים בסוללות- ההגנה שהקיפו את העיר, וכן ניתנה להם הרשות למכור כל סוגי סחורות לא רק בז'אבנו גופא אלא גם בכפרים שבסביבה, בשווקים ובחנויות בכיכר-השוק. אף הורשו לייצר בירה, יי"ש ותמד, לאפות מיני מאפה, לסחור בבשר ובמוצריו ולייבא סחורות מבחוץ. כמו-כן הותר להם לבנות בתים או לקנות אותם מהנוצרים. כמה מיהודי ז'אבנו עסקו בהלואה בריבית, בחכירתם של בתי מזיגה ושדות. המתיישבים שוחררו ממיסים לתקופה של שבע שנים. באותה תקופה נבנו בית-הכנסת, בתי-מגורים בשביל הרב, החזן והמלמד וכן קודש בית-העלמין. הקהילה חויבה לשלם לכנסייה באותו זמן 80 פלורינים מדי שנה. הותר לבעלי- מלאכה יהודים לעסוק במשלח-ידם, ובתמורה חויבו לשלם לבעלי העיר 6 זהובים פולניים וכמחצית הקילוגראם פילפל לשנה. ואילו חוכרי מיסים יהודים שילמו בנוסף על כך 3 זהובים וכן אותה כמות פילפל לשנה. חוכרי משרפות-יי"ש, מיבשלות-בירה ותמד שילמו לבעלי העיר 800 זהובים פולניים לשנה בשני תשלומים שווים ואילו הנוצרים שילמו רק 400 זהובים לשנה. ידיעות על יהודי ז'אבנו מ- 1715 מאשרות את המשך התפתחות קהילתם. ידועים לנו שמותיהם של פרנסי הקהילה דאז והם: יצחק בן ישראל, ראובן בן-הירש ומרדכי בן יעקב. היישוב היהודי בז'אבנו הלך וגדל, וב- 1745 כבר היו היהודים רוב אוכלוסי העיר. תהליך זה נמשך גם במחצית השנייה של המאה ה- 18. ב- 1765 גרו בז'אבנו ובסביבתה הקרובה 635 יהודים. ב- 1774 שילמו יהודי ז'אבנו במיסים על ייצור תמד 400 זהובים פולניים לשנה, וכן מס הקהילה, 2,000 זהובים לשנה בעד פונדקים בכפר.הסמוך, ו- 1,000 זהובים לשנה בעד חכירת בית-מזיגה בשאר כפרי הסביבה. ב- 1789 נצטוותה קהילת ז'אבנו, במסגרת התקנות של השלטון האוסטרי לאירגון הקהילות היהודיות למנות רב שיהיה אחראי לניהולם התקין של מוסדות-החינוך היהודים, לתשלום שכרם של המורים, וניהול מירשם האוכלוסייה היהודית המקומית. באותו זמן הוקם בז'אבנו בית-ספר מיסודושל ה. הומברג אך זה פסק לפעול תוך זמן קצר, בעיקר משום התנגדותם של החרדים בז'אבנו. עם תחילת השלטון האוסטרי והטלת מיסים כבדים על יהודי המקום, התרוששו הללו במידה כזו עד כי ב- 1830 לא שולם לרבני ז'אבנו שכר קבוע ומוסכם מראש, והחזן המקומי היה מקבל "דמי קיום" מתרומות יהודי העיר. ב- 1888 פגעה בעיר, ובאוכלוסייה היהודית במיוחד, שריפה גדולה, וכ- 250 בתי-מגורים וכן בתי-תפילה עלו באש. רבים מיהודי המקום נשארו בלא קורת גג ובלא מקורות פרנסה, ונזקקו לעזרת יהודי הסביבה במזון, הלבשה ועוד. מסוף המאות ה- 18 וה- 19 ידועים לנו רק כמה מרבני העיר, והם: ר' ראובן הכהן (נפטר ב- 1818); ב- 1860 היה רבה של ז'אבנו ר' עקיבא אפרים שטיגר. באותה שנה העתיק את חצרו לז'אבנו ר' ישראל-זלמן אלימלך אונגר, בנו של ר' יוסף מדומברובה ומייסדה של שושלת האדמו"רים לבית אונגר בז'אבנו. ב- 1872 כיהן בנו, ר' ישראל-איסר פרוכטהנדלר, שעזב לזמן מה את ז'אבנו לגדוב, וחזר לכהן בז'אבנו בתפקידו הקודם מ- 1876 ואילך. ר' יעקב-יצחק ב"ר ישראל-אלימלך אונגר, נתמנה למלא מקום אביו ב- 1878 כאדמו"ר ואב"ד ז'אבנו עד פטירתו ב- 1892. את כיסאו ירש בנו, ר' שלום-דוד, שעבר ב- 1919 לטארנוב, ואז נתמנה ר' ישראל ב"ר שלום-דוד כרב ואדמו"ר ז'אבנו. ב- 1923 יצא לניו-יורק ושם נפטר ב- 1937. מ- 1923 מילא בנו ר' אליעזר ב"ר שלום-דוד אונגר את כהונת הרבנות (נספה בשואה). מלחמת העולם הראשונה פגעה בז'אבנו וגרמה לירידה ניכרת במספר האוכלוסייה היהודית שם. בנובמבר 1914 כבשו הצבאות הרוסיים את העיר ומחמת הקרבות שהתנהלו בה ובסביבתה נהרסו כ-%50 מהבתים, וכן נגרם הרס רב לרכוש. נהרגו אז 15 איש ונפצעו 20, רובם יהודים. במאי 1915 נסוגו הרוסים, והשלטון האוסטרי חזר לעיר. ב- 1918, עם סיום המלחמה, פרצו התפרעויות נגד יהודי ז'אבנו שהיו מלוות שוד של רכוש יהודי. המלחמה נתנה את אותותיה בעיר, וב- 1921 היו בה לא יותר מ- 200 בתים. ב- 1923 החלה לפעול ב-ז'אבנו קופת גמ"ח שחילקה 40 הלוואות בסך כולל של 4,038 זלוטי. כנראה שחלה הפסקה בפעולתה שכן היא התארגנה מחדש כקופת מילווה בלא ריבית וסייעה במיוחד לבעלי- המלאכה והסוחרים הזעירים. ב- 1930 נערכה מגבית מיוחדת בקרב יהודי ז'אבנו לטובת הנזקקים ונאספו 1,000 זלוטי בלבד, מהם ניתנו 88 הלוואות לעניים ביותר. החוגים הציונים הראשונים התארגנו בז'אבנו בראשית המאה ה- 20. ב- 1908 השתייך הסניף המקומי של ההסתדרות הציונית בז'אבנו לגליל טארנוב. באותה שנה החל לפעול בז'אבנו סניף "המזרחי". ב- 1931 היתה בז'אבנו קבוצה של רביזיוניסטים וקבוצת נוער "ביתר". במקום פעל גם קן של "הנוער הציוני" שהיה ארגון הנוער הציוני הפעיל ביותר בעיר עד סמוך למלחמת-העולם השנייה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 זכו "הציונים הכלליים" ב- 38 קולות, "המזרחי" ב- 3 קולות ו"גוש ארץ-ישראל העובדת" ב- 7 קולות. ב- 1921 ישבו במועצת העיר 6 נציגים יהודים: 5 חרדים ונציג ציוני אחד. עם הרחבת גבולות השיפוט העירוני של ז'אבנו נשתנה היחס בין מספר היהודים ובין כלל האוכלוסים, ובמועצת העיר היה נציג יהודי אחד בלבד. המצב השתנה בבחירות ב- 1928 ואז הגיע מספר הנציגים היהודים במועצת העירייה לשבעה. ב- 1898 נוסד בית-ספר יהודי מקרן הבארון הירש; למדו בו 82 תלמידים בשתי כיתות. ב- 1905 קיבל בית-ספר זה מעמד רשמי, ותעודותיו הוכרו על-ידי שלטונות החינוך של גאליציה כמקנות זכות-כניסה למוסדות-חינוך גבוהים יותר. ב- 1919 הוקמה בז'אבנו ספרייה וכן נתארגנו קורסים לעברית ותולדות עם ישראל. ב- 1939 פרצו מהומות נגד יהודים; הללו הוכו ברחובות, אף הונחה פצצה ליד ביתו של אחד מנכבדי הקהילה. יושב ראש הקהילה דאז, ד"ר סלפטר, פנה במחאה חריפה לראש ממשלת פולין באותו זמן. ז'אבנו נכבשה בידי הצבא הגרמני במחצית הראשונה של ספטמבר 1939. באותו זמן ברחו מן העיירה כמה יהודים ופניהם מזרחה, אך רובם חזרו הביתה עוד בסתיו 1939. היודנראט, ולצדו משטרה יהודית, הוקמו כנראה ב- 1940. עבודת-כפייה של יהודי המקום, שאורגנה לפי הוראות השלטון הגרמני על-ידי היודנראט, נעשתה בעיקר באחוזות פולניות שבסביבה (זאבאווה, קונאר, דוגוויזדוב ועוד). ב- 1941 ועד יולי 1942 עבדו שם כ- 90- 100 בני נוער יהודי. מצבם של רוב תושביה היהודים של ז'אבנו, שמספרם במאי 1942 הגיע כדי 600 (מהם כנראה גם פליטים), היה קשה. כדי להקל על מצוקת הרעב הוקם מטבח ציבורי. היודנראט פנה אל י.ס.ס. בקראקוב, ובז'אבנו הוקם סניף של ארגון-עזרה זה. בפברואר 1942 היו בטיפולו 260 יהודים. עם תחילת 1942 החמיר יותר מצבם של יהודי ז'אבנו. ב- 10 במארס נורו למוות כמה יהודים. במאי הוקם הגיטו. לאחר האקציות הראשונות בסביבה, גורשו ל-ז'אבנו ביולי 1942, יהודים מן הכפרים הסמוכים; במקום ישבו אז כ- 700 יהודים. בין 10 ל- 18 בספטמבר 1942 חוסל הגיטו והיהודים שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. בז'אבנו נשארו רק 40 איש - חברי היודנראט והמשטרה היהודית על משפחותיהם. אור ליום 27 בספטמבר של אותה שנה אירגנו הללו בריחה משותפת לעיירות הסביבה. למחרת ערכו אנשי הגיסטאפו מטארנוב מירדף, ויש להניח שחלק מן הנמלטים נפל בידיהם.