כ"ו אב ה'תשע"ז

ז'ארנוב ZARNOW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיירה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: אופוצ'נו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 1,892

·  יהודים בשנת 1941: 1,000-1,500

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

בז'ארנוב, שהיתה רכוש הכנסייה, לא הורשו היהודים להשתקע עד שנות ה- 90 למאה ה- 18. היהודים התחילו להגיע לעיירה רק בימי הכיבוש האוסטרי, לאחר חלוקתה השלישית של פולין. ב- 1827 כבר היו היהודים כשליש האוכלוסים בעיירה. ובשלהי המאה ה- 19 ובמאה ה- 20 עלה חלקם באוכלוסיה הכללית, והגיע ב- 1921 כמעט למחצית.
עיירה דלה היתה ז'ארנוב. עוד בסוף שנות ה- 60 למאה ה- 19 היו כל בתיה בנויים עץ (ב- 1868: 88 בתי-עץ ובית-אבן אחד בלבד). גם האוכלוסים היהודים היו עניים ורובם בעלי- מלאכה ורוכלי-כפרים. בית-עלמין היה בייערה, ובראשית המאה ה- 20 נבנו בה באבן בית-כנסת ובית מדרש. הם נבנו בתרומתם של משה גולדברג ואמו, הבעלים היהודים של האחוזה הסמוכה דאלשוויצה. היה בעיירה שטיבל אחד של חסידי גור. לקהילה בז'ארנוב היו כפופים ארבעה ישובים קטנים סמוכים (ביניהם ביאלאצ'וב), ובכל אחד מהם כעשרים משפחות יהודים בלבד. בז'ארנוב לא נבחרה הנהלת-קהילה, אלא נתמנה ועד-הקהילה על פי הסכם בין הקבוצות החברתיות-פוליטיות שבמקום: 10 חברים היו בוועד.
לישוב בז'ארנוב היה רב משלו. משנות ה- 60 למאה ה- 19 היה רב ר' אפרים צבי, ושמו מופיע בין החתומים על הקול- קורא של הרב מקאליש, ר' חיים אליעזר ואקס, על עדיפותם של אתרוגי ארץ-ישראל. ב- 1900 נתמנה לרבה של ז'ארנוב ר' יחזקאל יחיאל ולטפרייד (בן ר' עמנואל מפשדבוז'). לשעבר רבה של פשירוב. לאחר כהונתו בז, היה רבה של וולה ליד וארשה, ולבסוף השתקע בפיוטרקוב טריבונאלסקי וניהל שם חצר בנוסח השושלת מפשדבוז'ארנוב. אחריו שימש ברבנות בז'ארנוב, החל ב- 1910 ועד ראשית שנות ה- 30, היינו עד פטירתו, ר' יחזקאל גוטשאלק, אחי האדמו"ר מראדושיץ. לאחר מותו הכתיר הוועד לרבנות בז'ארנוב את בנו, ר' אלתר. אולם חסידי גור היו ממתנגדיו של הרב, על אף גדולתו בתורה, מפני שבעיניהם הבאיש את ריחו בילדותו (פעם אחת ראוהו רוכב על חזיר). על כן לא הכירו החסידים בר' אלתר גוטשאלק. לאדמו"ר מראדושיץ היו בז'ארנוב חסידים רבים, והם נהרו אליו בהמונם.

סגור

בין שתי המלחמות

בתקופה שבין שתי המלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי ז'ארנוב ממסחר זעיר. הסוחרים היו קשורים בעיקר בלודז'ארנוב. רב היה מספרם של חנוונים ובעלי-דוכנים בשווקים שבכל שבוע, ורבים היו רוכלי-הכפרים. בין בעלי-המלאכה היו נציגי כל המלאכות המסורתיות של יהודים, ובעיקר חייטים. סנדלרים, פחחים ורצענים. רובם של האוכלוסים היו עניים עשירים לא היו כלל, אך היתה קבוצה של אמידים מן הבינוניים.
סימני-ראשית של חיים פוליטיים נראו בין יהודי ז'ארנוב רק לאחר מלחמת העולם I-ה. בסוף שנות ה- 20 נוסדה הסתדרות הציונים הכלליים. החל ב- 1930 פעלו פועלי-ציון-ימין. לשני האירגונים היו אירגוני-נוער ומעונות משלהם. הרביזיוניסטים המעטים בעיירה היו קשורים עם המפלגה הרביזיוניסטית בקונסקיה. אגודת-ישראל התארגנה בשטיבל של חסידי גור. ברוב ההשפעה בישוב זכו הציונים. בבחירות לקונגרסים זכו ברוב הקולות פועלי-ציון ימין. במועצת הקהיליה הכפרית בז'ארנוב היו נציג אחד או שניים של היהודים (ציונים כלליים).
מעטים היו מוסדות החברה. ליד הקהילה פעלו חברה- קדישא וקופת גמילות-חסדים, שנוסדה בסמוך לסיום מלחמת העולם ה-I. העסקן החברתי המקומי, הפלצ'ר ירחמיאל קליינרט, ראש ועד-הקהילה עד מלחמת העולם ה-II, אירגן את רוב פעולות-העזרה הדחופות בעיירה. בין השאר טיפל גם במספר פליטים יהודים מגרמניה הנאצית (1938), שבאו לז'ארנוב מזבונשין.
בתי-ספר יהודיים ממש לא היו בעיירה. בשנים 1918- 1919 ייסד אברהם ויינברג, מזכיר ועד-הקהילה עד מלחמת העולם ה-II, שיעורי-ערב רב-שנתיים לבנות שנקראו "בית ספר לנשים של א. ויינברג"; ב"בית-ספר" זה התלמידות לא חולקו לכיתות. בז'ארנוב נוסד בית-תרבות יהודי, ובו ספריה וחוג לדראמה. מתקופה לתקופה פעל בבית-התרבות גם חוג לספורט.
גאות האנטישמיות בפולין בשנות ה- 30 פגעה גם ביהודים בז'ארנוב. ב- 1936, בהשפעת אווירת-הפוגרום בפשיטיק הסמוכה, ניפחו האנדקים המקומיים תאונת-עבודה: נער פולני שקטף פרי אצל בעל-בוסתן יהודי נפל מהעץ. האנדקים לא הרשו להורי הנער לקבל פיצויים מיהודי, והסיתו את האוכלוסים הפולנים לפוגרום. אולם פנייתה הנמרצת של הנהלת הקהילה היהודית אל השלטונות המקומיים הועילה, ותקריות האלימות נגד היהודים נמנעו.

סגור

השואה

בימי הכיבוש הנצי מינו שלטונות-המקום ליו"ר היודנראט את אברהם ויינברג, בעוד הוא שוהה באורח זמני בפיוטרקוב טריבונאלסקי. מיד ציוו הגרמנים ליהודים להביאו לז'ארנוב. הגזרה הראשונה על היהודים היתה מס-עונשין של 50,000 זלוטי. כן נאסר עליהם לצאת את תחום העיירה. הונהגה ענידת הסרט בעל מגן דוד. באורח רשמי נקבע רובע יהודי, אלא שלא גודר, ומלבד זאת הוסיפו יהודים לגור גם ברחובות אחרים. בז'ארנוב עצמה לא היתה תחנת משטרה גרמנית: השוטרים באו מזמן לזמן מאופוצ'נו. היודנראט חוייב לספק לגרמנים יום-יום 50 גברים לעבודת-כפייה קשה בהשבחת-הקרקע בסביבת ויילקה-וולה, אולם מצודים על גברים ברחובות לשם שילוחם למחנות-העבודה לא נערכו. חלק מהאוכלוסים היהודים התפרנסו ממכירת רכושם. בעליהן של כמה וכמה חנויות מסרו אותן לפולנים מכרים אנשי-אמונם, והללו היו בעליהן הרשמיים ושילמו ליהודים חלק מההכנסה. בכמה מהמיפעלים הקטנים שעברו לידי פולקסדויטשים הוסיפו לעבוד היהודים, בעליהם הקודמים. כמניין יהודים עבדו בבית-חרושת לנקניק, שנוהל על ידי פולקסדויטש. קשים לאין ערוך היו חייהם של הפליטים והעקורים, שמספרם בז'ארנוב 1,600 ומעלה (רבים מהם בני טומאשוב מאזובייצקי הסמוכה).
הישוב בז'ארנוב נזדעזע עם חיסול הנהגתו במאי 1942. בתקופת הפסח אסרו השלטונות את יו"ר היודנראט ויינברג, את ירחמיאל קליינרט, את שני השוחטים ואת שלמה באלזאם, קומוניסט מאופוצ'נו, שהתחבא בז'ארנוב מאז 1941. העילה הרשמית למאסרם היתה הסתתרותו של קומוניסט זה בין יהודי ז'ארנוב הגרמנים חיפשו גם את הרב אלתר גוטשאלק, אך הוא נמלט בעוד מועד מהעיירה. האסורים הועברו לבית-הסוהר באופוצ'נו ונחקרו 11 יום. השתדלותם של יהודי ז'ארנוב ואופוצ'נו, באמצעות היודנראטים של טומאשוב וראדום, לא הועילו ובכ"א באייר תש"ב נורו כל חברי הקבוצה ביער ליד אופוצ'נו. בנו של אברהם ויינברג השתתף בקבורת הקרבנות בקבר-אחים בבית-העלמין באופוצ'נו. עם הריגת ההנהגה הורע בהרבה מצבם של יהודי ז'ארנוב. ליו"ר היודנראט נתמנה הלל זאכאריאש. בכל ביקור בעיירה הכו השוטרים הגרמנים את היהודים, עינו אותם, אף רצחו, בעיקר -את היהודים שנתפסו בקניית מיצרכי-מזון בכפרים הסמוכים.
הישוב היהודי בז'ארנוב חוסל בימים האחרונים לאוקטובר 1942. כשבוע לפני כן ציוו שלטונות-המקום על היהודים בכפרים הסמוכים לעקור לז'ארנוב. רק יהודי ביאלאצ'וב נצטוו לעקור לאופוצ'נו. 2,500 הפליטים הגיעו לז'ארנוב ב- 23.10.1942 בליווי שוטרים. הגרמנים ציוו על יו"ר היודנראט לדחוס את הפליטים אל בתי היהודים במקום. היו"ר ניסה לשכנע את הגרמנים, כי בשל הצפיפות האיומה בדירות אין הדבר אפשרי, אך נאלץ לבצע את הפקודה לאחר שהשוטרים כיוונו את קני המקלעים אל המון הפליטים. ביום החיסול נצטוו כל היהודים בז'ארנוב להתכנס בכיכר שלפני הכנסיה, בסמוך לבית-התרבות הפולני. המפגרים, התשושים, החולים והילדים הקטנים נורו בידי הגרמנים בבתים וברחובות. הגרמנים בחרו מהנאספים 50 איש, ואותם השאירו בז'ארנוב. כל השאר הועלו על עגלות והוסעו בליווי שוטרים לאופוצ'נו. למחרת שולחו כולם, יחד עם יהודי אופוצ'נו, אל מחנה-ההשמדה בטרבלינקה. בין ה- 50 שהושארו בז'ארנוב היו הרוב גברים צעירים חסונים, שנעקרו ממשפחותיהם. בקבוצה זו היו גם זאכאריאש ובנו של אברהם ויינברג. הקבוצה שוכנה בשני בניינים ברובע היהודי. משימתם היתה קבורת ההרוגים באקציה וכן איסוף הרכוש היהודי ומיונו. כן היה עליהם לשמש פתיון ליהודים שהתחמקו מהגירוש ומצאו מחבוא בסביבה. ואכן עלה מספר היהודים בבניינים האלה בזמן קצר ל- 100 בקירוב. כעבור כמה שבועות - בדצמבר 1942 או בינואר 1943 -שוב הזמינו שלטונות-המקום עגלות, והיהודים הבינו כי פירוש הדבר: שילוח. שלושה צעירים ברחו בסיוע פולני מכר, שהביאם לווארשה והשיג להם תעודות "אריות". היהודים שנותרו בז'ארנוב הועברו לאויאזד, וגורלם היה כגורל שאר אחיהם בגיטו-חוזר זה. אחד משלושת הנמלטים הללו, רופא-השיניים דוד לינדנבאום, בא מווארשה לאויאזד; אולם בשעת חיסול היהודים שם קפץ מהרכבת המסיעה אותם להשמדה ושוב התחבא בווארשה.
יהודים בודדים מתושבי ז'ארנוב בפרוץ המלחמה בילו את תקופת ההשמדה. לאחר סיום המלחמה לא שבו לעיירתם, שכן נודע להם על רציחת יהודים רבים בעיירות הקטנות בפולין. בין שאר יהודים רצחו אנשי המחתרת הפולנית ב- 1945 גם את רופא-השיניים דוד לינדנבאום.