ד' סיון ה'תשע"ז

זבונשין ZBASZYN

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: נובי טומישל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-4,473

·  יהודים בשנת 1941: כ-54

תולדות הקהילה:
 

יישוב כפרי ושמו ז' נזכר לראשונה בתעודות משנת 1231. בשנת 1253 בנה הנסיך פשמיסלב הראשון בז' מבצר כדי להגן על גבולות נסיכותו מפני התקפות השלזים. בסוף המאה ה-13 קיבלה ז' מידי המלך קז'ימייז' הגדול פריווילגיה שהקנתה לה זכויות עיר וגם פטור ממסים, ומאז היתה נחלתם של מלכי פולין. בשנת 1393 מסר אותה המלך ולדיסלאב יאגלו מתנה ליאן נימירה ולאברהם בן אברהם. על-פי המסורת הפולנית היה יאן נימירה בנם של קז'ימייז' הגדול ושל אהובתו היהודייה אסתרקה, ובעליה של ז' (עד 1751) היו מצאצאיו. בני משפחתו גזרו את שם משפחתם, זבונסקי, משמה של העיר.
על-פי הסכם שחתמו אצילי פוזנן ב-1655 עם המצביא השוודי ויטנברג נפתחו שערי מבצרים בפולין בפני גוסטב מלך שוודיה תמורת הבטחה שלא יהרוס אותם. בין הערים והמבצרים שקיימו את ההסכם הזה היתה גם ז'. השוודים הוציאו מן המבצר נשק ותחמושת בשווי 80,000 זלוטי. אחרי מלחמת השוודים פקדה את העיר גם מגפה קשה. בעליה החדשים של ז', האציל גרצינסקי, פעל לשיקומה, אבל רק בסוף המאה ה-18 התאוששה כלכלתה של העיירה ואף נוסדו בה כמה מפעלי ייצור חדשים - מטוויית צמר וטחנת קמח. רוב תושבי המקום התפרנסו מחקלאות ומלאכה.
בשנת 1793, בעקבות חלוקתה השנייה של פולין, סופחה ז' לפרוסיה. בשנים 1807-1815 נכללה ב"נסיכות ורשה" שכונן נפוליאון, ואחרי קונגרס וינה הוחזרה לפרוסיה ונשארה בתחומה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 צורפה ז' למדינת פולין העצמאית. בזמן מלחמת העולם השנייה גירשו הגרמנים רבים מתושבי ז' הפולנים לגנרל-גוברנמן, וכ-1,000 מהם נספו במחנות ריכוז.
על בואם של היהודים הראשונים לז' אין בידינו מידע. בשנת 1765 כבר ישבו במקום 89 יהודים שהתפרנסו ממלאכה, רובם חייטים וסנדלרים. עם סלילתה של מסילת ברזל חדשה שהוליכה מפוזנן דרך לשנו וז' לברלין התפתח בז' המסחר. בסוף המאה ה-18 היו בז' רק 3 סוחרים יהודים, אבל עוד לפני אמצע המאה ה-19 גדל מאוד מספרם. הסוחרים הגדולים עסקו בעיקר בייצוא בדים ותבואה לערי פרוסיה, והאמידים פחות הפכו מסוחרים זעירים ורוכלים לחנוונים. ואולם רוב היהודים הוסיפו להתפרנס מן המלאכה, לרבות כמה מקצועות חדשים כמו טווייה, אריגה ורקמה.
בראשית המאה ה-19 כבר היתה במקום קהילה מאורגנת, שהגיעה לשיא גודלה בשנת 1840, עת מנתה 307 נפשות. עוד לפני אמצע המאה בנו היהודים, בית- מדרש חדש ומקווה טהרה מלבנים, וייסדו כמה חברות לצדקה ועזרה הדדית, במחצית השנייה של המאה ה-19 הצטרפה קהילת ז' לאיגוד הארצי של קהילות ישראל בגרמניה, בשליש האחרון של המאה ה-19 פקד גם את יהודי ז' תהליך המעבר לערים גדולות האופייני לרוב קהילות ישראל בנסיכות פוזנן, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה נותרו במקום רק כמה עשרות יהודים.
ז' התפרסמה בסתיו 1938 בעקבות הגירוש הגדול של יהודים שמוצאם מפולין ומגרמניה. בעיירה הגבול ז' התגוררו אז 5,400 תושבים ובהם 360 גרמנים ו-52 יהודים. ב-28 באוקטובר 1938 גירשו שלטונות גרמניה הנאצית כ-17,000 יהודים יוצאי פולין שהתגוררו בתחומה אל הגבול הפולני. רוב המגורשים הובאו לאזור הגבול ברכבת, אבל חלקם הוצעדו לשם ברגל. משהגיעו אל הגבול אילצו אותם הגרמנים, במכות ובדרכי אלימות אחרות, לעבור אל הצד הפולני ושם השאירו אותם, ללא מזון ומחסה. כ-10,000 מן הפליטים האלה הובאו בחוסר כל לז'. בוורשה התארגן ועד עזרה לפליטים שבראשו עמדו ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ויצחק גיטרמן, ממנהלי הג'וינט, וב-30 באוקטובר 1938 שלחו למגורשים משלוח של סיוע. גם יהודי ז' המעטים ייסדו ועד עזרה מקומי, בראשותו של בעל טחנת קמח, גז'בובסקי שמו. תוך שבועות אחדים הצליחו ועדי העזרה למצוא לרבים מן המגורשים מקומות מגורים בז' ובמקומות אחרים בפולין, בעיקר אצל קרובים ומכרים. ממשלת פולין ניהלה משא- ומתן עם הגרמנים שבעקבותיו קיבלו מקצת המגורשים היתר לשוב לזמן מה לגרמניה כדי לחסל את עסקיהם.
עם פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939 גורשו אחרוני היהודים המקומיים, ועמם גם אותם הפליטים מגרמניה שנותרו בז', למחנות עבודה ולעיירות בגנרל- גובנרמן.