ג' אייר ה'תשע"ז

זבורוב ZBOROW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: זבורוב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,730

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,900

·  יהודים לאחר השואה: כ- 25

תולדות הקהילה:

ז' נוסדה במאה ה-16 יסדוה האצילים מבית זבורובסקי. היא נשרפה כליל ב-1645. ב-1649 התחולל לידה קרב בין צבאה של פולין בפיקוד המלך ובין הצבאות המאוחדים של החאן הטאטארי וחמיילניצקי. הצבא הפולני כמעט שהובס ואולם כשהצליח לשחד את החאן והלה פרש מן מערכה נגמר הקרב בלא הכרעה. ב-1667 נהרסה העיר שוב על ידי הקוזאקים ובעלי בריתם הטאטארים. באותה תקופה עברה ז' לבעלותה של משפחת סובייסקי, שהקימה לידה מבצר והעניקה לה זכויות לפי החוק המאגדבורגי. בסוף המאה ה-19 נסללה ליד ז' מסילת הברזל לבובטארנופול. ב-1891 נפגעה העיר שוב מדליקה גדולה. לפי המסורת שרווח'ה ביו יהודי ז' התקיימה בה קהילה עוד לפני גזירות ת"ח ת"ט, אולם אין בידנו הוכחות שיאמתו מסורת זו. נראה שהיהודים הראשונים התיישבו בז' בראשית שנות ה-80 של המאה ה-17. ב-1689 ניתן להם על-ידי בעל העיר דאז, המלך יאן סובייסקי, כתב- זכויות מקיף, כפי שנהג לגבי עריו הפרטיות, ולפיו מותר היה ליהודים לעסוק בכל ענפי המסחר והמלאכה. הם היו זכאים ואף חייבים להגן על העיר. במשפטים בין-עירונים ויהודים הכריע נציג בעל העיר.
בתתילת המאה ה-18 הורע מצבם של היהודים. כ-15 יהודי המקום הואשמו אז ברציחתה של קבצנית נוצריה ועמדו בפני הוצאתם להורג בתלייה. ואולם ברגע האחרון, כתוצאה מפעולות-חקירה של יהודים בקרב קבצני הסביבה, נמצאו האשמים ופסק-הדין על היהודים בוטל. לזכר יום זה שחל בי"ב בשבט חגגו יהודי ז, פורים קטן. באמצע המאה ה-18 הואשמו כמה יהודים בניפוץ פסלים בכנסייה הנוצרית. הם ניצלו כשעושה המעשה, פקיד נוצרי, הודה במעשהו. בזמן שלטון אוסטריה התפרנסו יהודי ז' כמעט על המסחר בלבד, מסחר על כל סוגיו. מועטים היו בעלי- מלאכה יהודים בעיר, והללו עסקו בעיקר בחייטות. ברא. שית המאה ה-20 ניסה חייט יהודי צעיר, משה רוטלוב, להקים אגודת בעהי-מלאכה, אולם נסיונו נכשל. דלת העם היהודית התפרנסה מסבלות ומעגלונות. יהודים בעלי מקצועות חופשיים היו בז' עוד באמצע המאה ה-19. הרופא הראשון היה ד"ר קרויניש, איש משכיל, שהשאיר ליורשיו ספריה עשירה במדעי היהדות ובה השתמשו לאחר מכן כל משכילי ז'. בזמנו הי בז' הרופא ד"ר ברוסט. הוא הקים בה שני גנים ציבוריים גדולים. אחד מבניו, עו"ד יוסף ברוסט, גר במיידלינג ליד וינה, התנצר ושימש אף שם כראש-העיר. חרף התנצרותו עזר רבות לקהילתו, וכל שנה שלח כסף לצרכי הקהילה. ב-1912 קנה מגרש לבית- עם יהודי. הוא תמך גם במורהו, צבי צוורדלינג, הנודע כאחד המדקדקים המעולים בדורו. אף תרם סכום כסף ניכר לצורכי הקהילה. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 פעל בז' הרופא ד"ר נאגלר. הלה לא קיבל מחולים עניים שכר ולעתים קנה אף מכספו את התרופות בשבילם. מסוף המאה ה-19 ועד 1931 פעל בז' הרופא ד"ר שטורם, שהיה מקורב לציונים ושימש כמה שנים לפני מלחמת-העולם הראשונה כראש העיר. כן ישבו בז' באותה תקופה שני עורכי דין יהודים. בשנות ה-80 של המאה ה-19 הגיע לז' ראצ'יבורסקי, אציל פולני, ששוחרר או ברח מסיביר. הלה הקים בנק וחברת ביטוח. רבים מיהודי ז' נהנו מבנק זה, והיו מבוט- חים בחברת-הביטוח שלו. לאחר השריפה שפרצה, כאמור, ב-1889 קיבלו את דמי הביטוח כל המבוטחים, ואפילו אלה שפיגרו בתשלומיהם. ראצ'יבורסקי כיהן שנים רבות כראש העיר והתפרסם ביחסו החם והסובלני ליהודים. בסוף המאה ה-19 הקים יעקב כ"ץ, העשיר המקומי וראש הקהילה, בנק פרטי שעזר הרבה לסוחרים היהודים. בראש הבנק עמד חתנו אהרן ז'ופניק, אדם משכיל, פייטן, פילוסוף ומתימאטיקאי שהתכתב עם רבים מגדולי הדור, ביניהם איינשטיין ווייצמן.
מרבני ז' ידועים : ר' משה יעקב אשכנזי ב"ר נתן, בעל "חידושי הלכות" (נפטר ב-1780). זמן-מה כיהן ברבנות בז' ר' אלכסנדר ב"ר מרדכי מרגליות, וממנה עבר לפש- בורסק. בראשית המאה ה-19 היה רבה של ז' ר' יעקב פרל. באמצע המאה ה-19 ישב על כס הרבנות בז' ר' אברהם ב"ר צבי-הירש תאומים בעל "חסד לאברהם", וממנה עבר לבוצ'אץ'. את מקומו מילא ר' אברהם-אבא איסרלש מצאצאי הרמ"א. ל-1880 ועד ל-1894 כיהן ברבנות ר' נתן-נטע-יעקב-דב שעבר אחר-כך לסאנוק. בסוף המאה ה-19 נבחר לרבה של ז' ר' דוד קליינהנדלר.
מבשר החסידות בז' היה ר' (יוסף) משה שפירא, תלמידו של ר' דב-בר ממזריץ, ששימש מ"מ בז' ובזאלוז'צה. לא כל יהודי ז' נתפסו לחסידות ; היה בה מרכז חשוב של מתנגדים והללו התרכזו בעיקר מסביב לבית-המדרש הגדול. בין המתנגדים היו גם הרבנים ר' אברהם תאומים ור' אברהם-אבא איסרלש. בשנים 1867-1914 ישב בז' האדמו"ר ר' מאיר'ל מוש- קוביץ, נינו של ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב ונכדו של ר' מאיר מפרמישלן. ב-1914 הוא עבר להונגריה ובה נפטר. בז' נתקיימו בתי-תפילה: בית-הכנסת הגדול שנבנה מחדש לאחר הדליקה ב-1889, בית-המדרש הגדול - מעוז המתנגדים, בית-המדרש הקטן שבו התפלל האדמו"ר ר' מאיריל מושקוביץ והקלויזים של סטראטין ובלז. כבערי גאליציה אחרות כן גם בז' הוקם לאחר 1786 בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של הרץ הומברג, אולם בית-ספר זה לא האריך ימים ונסגר כבר ב-1796. לאחר שהוקם ב-1871 בית-ספר כללי ממשלתי לבנות למדו בו גם בנות ישראל, הבנים, להוציא יחידים, המשיכו לקבל חינוך מסורתי בחדרים. בסוף המאה ה-19 הוקם בית-ספר לבנים מיסודו של הבארון הירש. רמת הלימודים במוסד זה היתה גבוהה, ובין תלמידיו היו לא מעט נוצרים שהעדיפוהו על בית-הספר הכללי.
כבר בראשית שנות ה-90 למאה ה-19 נמצאו בז' חובבי ציון. ביניהם יצויין המשורר ביידיש יצחק אוירבך. לאחר הקונגרס הציוני הראשון התארגנה בז' קבוצה ציונית, שהתרכזה סביב הצעיר יהושע פלדמאן-ראדלר, הלא הוא הסופר והעיתונאי ר' בנימין. הוא ואחיו שמחה בונים (לאחר מכן חבר הסיים הפולני ובין מנהיגי המזרחי) יסדו חוג ציוני אחוה. על מידת השפעתם של הציונים בז' ניתן ללמוד מהעובדה, שבאזכרה להרצל שהתקיימה בבית- הכנסת הגדול ב-1904 השתפו יותר מ-1,000 איש. מ-1910 עמד בראש הציונים העו"ד ד"ר מתתיהו ויינריב. בזמנו הוקם אולם-קריאה לעיתונות ובו כתבי-עת מרהבי העולם. ב-1912 הוקם ה'מועדון "טוינבי-האלה", שבו התקיימו לעתים מזומנות הרצאות.
בזמן מלחמת-העולם הראשוגה ברחו רבים מיהודי ז' לפנים האימפריה האוסטרית, יחידת הצבא הרוסי שכבשה את העיר התנהגה בהגינות כלפי הציבור היהודי. בעת הכיבוש הרוסי הובאו לז' רבים ממגורשי טלומאץ', ודבר זה הוסיף להתערערות המצב הכלכלי והתברואה. מדי פעם פרצו מגיפות, בעיקר של טיפוס, ורבים מתושבי ז', ורבים יותר מבין הפליטים, נספו. הקהילה היהודית, בהעדר ראשיה שנמלטו, קצרה ידה מלהושיע. עם גמר מלחמת-העולם הראשונה ובאנדרלמוסיה שבאה בעקבותיה התארגנה בז' הגנה עצמית יהודית. בראשה עמד יעקב פוקס, לשעבר קצין בצבא האוסטרי. לאחר כיבושה של ז' ב-1919 ע"י צבאות פולין לא שקטה עדיין העיר ; ב-1920 היתה נתונה לכיבוש הצבא האדום במשך חודש ימים.

משנסתיימה המלחמה לא חזרו לביתם רבים מפליטי העיר ; מקצתם חזרו רק בשנות ה-20. לעזרת יהודי ז' בכסף ובהדרכה לשיקומם בא הג'וינט. מקורות הפרנסה של יהודי ז' לא השתנו. כקודם שלחו גם עתה רובם את ידם במסחר על כל סוגיו, ומעטים במלאכה (היו מקצועות- מלאכה כמו ענפי הבניין והמתכת ששום יהודי לא עסק בהם). כן המשיכו מספר יהודי ז' לעסוק בסבלות ובעגלו- נות. בעת ההיא גדול היה מספר היהודים העוסקים במקצו- עות חופשיים. ב-1925 הוקם בז' בנק יהודי בשם "הקופה השיתופית למסחר ומלאכה". משרותי בנק זה נהנו אף הנוצרים. הבנק נתן הלוואות בריבית נמוכה וקיבל פקדונות מלקו- חותיו. ב-1938 הסתכמו הפקדונות ב-80,000 זלוטי והונו העצמי הגיע ל-110,000 זלוטי. כן פעלה במקום קופת גמ"ח. זו הוקמה ב-1929 ונתנה בשנת 1936-1937 82 הלוואות בסך כולל של 4,974 זלוטי. הנהנים מקופה זו לפי מקצועותיהם היו 161 סוחרים זעירים, 35 בעלי- מלאכה, 16 פועלים, 15 חקלאים, ו-3 אחרים. התנועה הציונית התארגנה מחדש לאחר גמר המלחמה. ראשונים להתארגנות היו בני הנוער שהקימו ב-1920 את השומר הצעיר. זה פסק לפעול ב-1924 וחידש את פעולותיו כמה שנים לאחר-מכן. המפלגה הציונית בעלת השפעה גדולה ביותר היתה ההתאחדות. כן פעלו בעיר סניפי הציונים הכלליים והמזרחי. בנוסף להם היו קבוצות של פועלי ציון והרביזיוניסטים. מבין תנועות הנוער נמצאו בז', בנוסף להשומר הצעיר, סניפי גורדוניה, צעירי המזרחי, הנוער הציוני וקבוצה קטנה של חברי בית"ר.
בבחירות לקונגרס הציוני ב-1935 נתנו השוקלים את קולותיהם כלהלן :300 לציונים הכלליים, 437 - לרשימת "ארץ ישראל העובדת" ו-241- להמזרחי. בז' התקיים סניף גדול של אגודת ישראל ולידו צעירי אגודת ישראל. חלק מחברי צעירי אגודת ישראל עלו ארצה ובתוכם יעקב כ"ץ, ח"כ מטעם אגודת ישראל. המפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית פעלה במסווה של הבונד, שעיקר השפעתה בשכונת העוני הקרוייה "שכונת הצרי- פים". הבחירות לעיריה ולקהילה לא נתקיימו על בסיס מפלגתי אלא על בסיס אישי. עתים שחברי אותה מפלגה הופיעו ברשימות נפרדות. בבחירות לעירלה ב-1933 נבחרו מבין 16 חברי העיריה 6 יהודים, מהם 3 מרשימה יהודית ו-3 מרשימה פולנית של הסאנאציה. אחד מנבחרי הסאנאציה היהודים היה ציוני. כסגן-ראש העיר נבחר הציוני הכללי אדולף מורגנשטרן. בבחירות שהתקיימו ב-1939 נבחרו רק 3 יהודים, וא. מורגנשטרן נבחר כחבר הנהלת העיריה. עד 1925 שלטו בקהילה קומיסארים : אדולף מורגנשטרן הנ"ל ומשה חיים זילברמאן, האחרון אף הוא ציוני כללי, לאחר הבחירות שהתקיימו ב-1925, ואשר בהם ניצחו הציונים, נבחר לראש הקהילה אהרן זופניק - לא-ציוני. הוא היה מקובל על כל הציבור. לאחר שעזב את ז' ב-1935 נבחר לראש הקהילה בנימין רייס איש ההתאחדות. הלה עזב ב-1938 את ז' ובמקומו נתמנה כקומיסאר אדולף מורגנשטרן.
בז' כיהנו באותה תקופה שני רבנים. לאחר שהרב הקודם ר' דוד קליינהנדלר נפטר בעת המחלמה, טענו השניים לירושתו: בנו, ר' שלמה קליינהנדלר, והדיין הוותיק בן ציון שליט"א. המחלוקת לא הוכרעה ושניהם כיהנו יחדיו. בעזרת בני העיר בארה"ב התארגן ב-1937 ועד שהקים מטבח עממי ובו קיבלו, החל באמצע 1937 ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, יום-יום 150 מעניי העיר שתי ארוחות. המטבח נתמך על-ידי "צנטוס", שקיים גם קייטנות לילדים נצרכים בז'. בני 'העיר בארה"ב שיגרו לז' כל חודש סכום של כ-70 דולר ופעמים גם סכומים גדולים יותר, והקהילה חילקה את הכסף בין ענייה. בראשית שנות ה-20 הוקמה במקום ביוזמת יהודים, גימנסיה כללית פרטית, שנועדה גם ללא-יהודים, אבל היא נסגרה לאחר שנים אחדות. באותו זמן נפתח בית-ספר עברי משלים, שהמשיך בפעולתו כל אותה התקופה. לידו הוקם גן-ילדים. אגודת ישראל ייסדה שני בתי-ספר: "יסודי התורה" לבנים ו"בית יעקב" לבנות. מבין מוסדות התרבות שבמקום יש לציין את הספריה היהודית, את החוג לדראמה ואת איגוד הספורט "מכבי". היחסים בין יהודים ונוצרים בז' היו בדרך-כלל תקינים. ב-1935 סוכל על-ידי השלטונות ניסיון להטיל חרם על היהודים שהוכרז על-ידי האוקראינים. בכפר ליד העיר, שתושביו היו אוקראינים, היו ב-1937 מעשי טרור נגד היהודים ; הושחת יבולם של החקלאים היהודים ונופצו שמשות בתיהם.
 

עם התפוררות המינהל הפולני המקומי באמצע ספטמבר 1939 התארגנו האוקראינים מכפרי הסביבה (קוניוחה, קראסנה, פלאווצה ועוד) כדי לפרוע ביהודי ז', ורק בואם של חיילי הצבא האדום ב-17.9.39 מנעה את הפוגרום. בוועד עירוני זמני שהוקם אז השתתפו, לצד האוקראינים והפולנים, גם יהודים. לקראת סוף 1939 הולאמו מיפעלים ומחסנים שבבעלות יהודית והמסחר הפרטי הופסק בהדרגה. מוסדות הקהילה, מפלגות פוליטיות וארגונים ציבוריים הפסיקו את פעילותם או התפוררו מעצמם, אך לא בלטה התערבותם של השלטונות הסובייטיים להפסקת קיומם. חברי בית"ר בז' תיכננו להבריח את הגבול לרומניה כדי לעלות לארץ-ישראל, אך נתפסו, נאסרו והוגלו לברית- המועצות. באביב 1940 קיבלו חלק ניכר של יהודי ז' תעודות זהות, ובהן צוין "סעיף 11" בשל מעמדם ה"בורגני". דבר זה הגביל את חופש התנועה שלהם ואת האפשרות להתגורר בערים מרכזיות. בעלי-מלאכה אורגנו בקואופרטיבים לפי מקצועותיהם, ורבים עבדו גם בבתי- מסחר ממשלתיים ובמשרדים. היו קואופרטיבים שחבריהם היו מורכבים מיהודים בלבד ונעשו בהם סידורים פנימיים, בלא ידיעת השלטונות, כדי למנוע חילול שבת ולשמור על קדושת מועדי ישראל. אחרי הפלישה הגרמנית לברית- המועצות גויסו צעירים יהודים לצבא האדום, אבל בגלל התקדמותם המהירה של הגרמנים רק חלק מהם הצליחו להשתלב ביחידותיהם ולהימלט מזרחה. כן יצאו בסוף יוני קבוצות יהודים קטנות לברית-המועצות עם פינוי המוסדות הסובייטים שבמקום ונסיגת צוותיהם מזרחה. ב-4.7.1941 נכנסו הגרמנים לעיר, בו ביום החלו בטבח יהודים. הגרמנים והאוקראינים הוציאו גברים יהודים מבתיהם וריכזו אותם במגרש ליד המחסן של מאיר אדלר, באמתלה שהם דרושים לעבודה. לא כולם האמינו לגרמנים ולעוזריהם האוקראינים, ולפיכך היו גברים שהעדיפו לא להתייצב אלא להתחבא. יותר מ-1,000 איש שנמצאו במגרש הוצאו להורג ב-2 בורות המוניים: ליד המחסן של מאיר אדלר ובחצר בית המשפט העירוני.
ביולי 1941 הוקם היודנראט לפי דרישת הגרמנים, בראשו עמד יעקב פוקס, ועם חבריו נמנו ד"ר בונד, דוד הרמן, הירש שפירא, סוניה אוירבך, יעקב שוואב, בנימין פליישנר ולייב קרוניש. בראשית אוגוסט הוטלה על הקהי- לה קונטריבוציה בסך של מליון וחצי רובל. כן הוטל על היודנראט לספק מדי יום מכסות של מאות עובדי-כפייה. כדי להקל על מצוקת הרעב הקים היודנראט מטבח ציבורי, באוגוסט 1941 ערכו הגרמנים והאוקראינים מצוד אחר יהודי ז', שהיו פעילים במוסדות המימשל הסובייטי בשנים 1939-1941, ועשרות אנשים הוצאו להורג ביער פריסו- בצה. בחורף 1941-1942 פגעו הרעב והמחלות ביהודי ז' והפילו בהם חללים רבים. באמצע 1942 רוכזו בעיר קבוצת פועלים יהודים שהיו חיוניים למשק הגרמני, וכן בני משפחותיהם במחנה- עבודה שנקרא "מחנה פתוח", לנמצאים בו ניתן חופש- תנועה יחסי, והיתה אפילו הרגשה שמחנה זה מעניק ליושביו משום חסינות מסוימת מפני הגירושים. זמן-מה לאחר-מכן הוקם בז' מחנה-עבודה שני, שהיה סגור, והיה דומה לשאר המחנות לעבודת-כפייה. המשטר והתנאים בו היו קשים ביותר ; הוכנסו לתוכו צעירים יהודים מז' ומן הקהילות היהודיות בסביבה. ב-29.8.1942 היתה אקציה המונית. קודם לאקציה "הבטיחו" הגרמנים שבעלי אישורים ממקומות העבודה החיוניים יהיו מוננים מפני הגירוש רלכן רבים מהם לא הסתתרו ונלקחו יחד עם האחרים להשמדה. כ-1,300 איש הועלו על קרונות והובלו להשמדה במחנה בלז'ץ. אחרי האקציה הועברו לז' יהודים מן היישובים הקרובים זאלוז'צה, פומוז'אני וייז'יירנה. ,בסתיו 1942 הוקם בז' הגיטו. היהודים הוכנסו לשני רחובות ליד הנהר סטרופה. המקום הוקף גדר תיל. הצפיפות ,בו היתה גדולה, בכל חדר התגוררו 10-15 איש. תנאי התברואה בגיטו היו ירודים ביותר, ובקרב האוכלוסיה התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות. ב-9.4.1943 היתה אקציה נוספת : הגרמנים והאוקראינים הקיפו את הגיטו, התפרצו לבתים ועשו כל שהיה ביכולתם כדי לגלות את המסתתרים במחבואים, מאחר שהיהודים התרכזו בשטח מצומצם, לא התקשו הגרמנים לאסוף כ-2,300 איש. הללו היבאו למגרש שמאחורי אולם הספורט "סוקולניה", הוכרחו לחפור לעצמם בורות והומתו שם ביריות. אחרי אקציה זו החלו שרידי ק'הילת ז' בנסיונות קדחת- ניים לחפש מקומות מסתור, וגילו תושיה רבה בבניית בונקרים. כן יצאו כמה יהודים בכיוון הגבול ההונגרי, אך רובם נתפסו ונרצחו.
בחודשים האחרונים לקיום הגיטו התארגנה בו קבוצת צעירים, עוהחלה לאסוף נשק וחיפשה קשר עם הפארטי- זאנים. בין חברי המחתרת היו פעילים לוי רמר - מפקד הקבוצה, בנימין פליישנר, משה המר, דולק ראבפוגל ויוסף צייגרזון. כתוצאה מהלשנה של אוקראיני שהתחזה כפארטיזאן סובייטי עלו הגרמנים על עקבות המחתרת. לגרמנים נודע שגם יעקב פוקס, יו"ר היודנראט, יודע על קיומה של המחתרת וחקרו אותו תוך עינויים אכזריים בכוונה להוציא ממנו פרטים נוספים על הארגון הלוחם. לאחר שיעקב פוקס לא נשבר - נרצח. ב-5.6.1943 התחילה האקצלה האחרונה. בדומה לאקציה הקודמת הקיפו הגרמנים והאוקראינים את הגיטו והתחילו בסריקות מבית לבית ובהוצאת המיועדים לשילוח. חברי המחתרת היהודית קראו לאנשי הגיטו לברוח. כן ירו חברי המחתרת מנשקם על הגרמנים. הגרמנים נסוגו והביאו תגבורת, אולם נמנעו מלהיכנס לגיטו. הם הציתו את הבתים שבהם התבצרו הלוחמים, ורק לאחר דיכוי מוקדי ההתנגדות השלימו את מלאכת חיסול הגיטו. בשלב זה נותרו בז' רק 2 מחנות-העבודה, "הפתוח" ו"הסגור" וכן מספר בונקרים שלא נתגלו בעת חיסול הגיטו. ב-15.6.1943 חיסלו הגרמנים את המתנה ה"פתוח", וב-23.6.1943 התחילו להמית ביריות ליד הבורות שהוכנו מראש את אחרוני המחנה "הסנור". בעת חיסול מחנה זה היו גילויי התנגדות ובריחה ליערות. לאחר שהגרמנים חששו שההתנגדות להם תתפשט בין כל אנשי המחנה, הם סגרו את כל 600 הכלואים בצריפים והעלו אותם באש.
בחודשים האחרונים של 1943 ובמחצית הראשונה של 1944 נמשכו המצודים אחר היהודים ששוטטו ביערות והסתתרו עדיין במחבואים. מקצת מן המסתתרים בבונקרים השיגו נשק להגנה עצמית וכן מזון. בעת חיסול הבונקר מתחת לביתו של דוד שוואב פתחו המסתתרים באש על הגרמנים, ולאחר קרב פוצצו הגרמנים את הבונקר על יושביו. מקרים דומים אירעו גם בבונקרים אחרים. מפי הניצולים ניתן ללמוד על מעשי-זוועה שעשתה האוכלוסיה המקומית, בעיקר האוקראינית, ביהודים שחיפ- שו מחסה בשדות וביערות בסביבת ז'. עם זאת נמצאו בה "חסידי אומות העולם" שסיכנו את חייהם למען הצלת יהודים. ביניהם יצויינו אנטוס סוכינטקי וכן הכומר הפולני יאן פאבליצקי שהצילו מספר יהודים.
העיר ז' שוחררה על-ידי ה'סובייטים ב-22.6.1944. בעיר נאספו כ-25 ניצולים שיצאו ממחבואיהם. כעבור זמן מה הגיעו לז' מספר יהודים ששהו בזמן המלחמה בברית- המועצות. שרידי הקהילה נתנו את דעתם על הנצחת זכר הנספים בעת הכיבוש הגרמני. ב-1945 עזבו רובם את המקום ויצאו לפולין, ומשם לארץ-ישראל, לארצות-הברית ולמדינות אחרות.