כ"ח חשון ה'תשע"ח

זגייז' ZGIERZ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לודז'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-20,232

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,800

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

בראשית המאה ה- 14 הפכה זגייז' להיות ישוב עירוני, אולם במעמד-עיר זכתה רק ב- 1412. אף על פי כן הוסיפה להיות עיירה קטנה מלכותית שתושביה עוסקים בחקלאות ובמידת- מה במלאכה. כמה משפחות יהודים הגיעו לזגייז' בסמוך ל- 1750, וביניהם פונדקאי ושני חייטים. בשלהי המאה ה- 18 חכרו יהודים את פונדק הסטארוסטה של זגייז'. לאחר הכיבוש הפרוסי הוטל על העירונים לספק יי"ש לצבא, אלא שנבצר מהם לעמוד בכך. על כן החכירו ליהודים את הזכות למכור יי"ש תמורת התחייבות לספק משקה לחיילים. זכות שיווק היי"ש נשארה בידיהם עד שנות ה- 20 למאה ה- 19, אף כי היו נסיונות ליטול מהיהודים זכות זו. כך, למשל, נאלץ לייזר מושקוביץ' בעת ההיא למכור לנוצרי את משרפת היי"ש שלו, שהיתה אכן מיפעל ייצור ראשון בזגייז', הנבנה בידי יהודי.
עוד לפני 1821 הוחל בנסיון להגביל את זכות מגוריהם של היהודים בזגייז'. כך נתבעו מספר יהודים למכור את בתיהם העומדים בשוק וברחובות הסמוכים אליו ונאסרה גם שכירת הבתים ליהודים במרכז העיר. אולם העירייה נתנה ליהודים הקלות מסויימות דהיינו התירה לקנות מגרשים זולים ברחוב חדש, שנקרא לודזקה, וכן קיבלו היהודים עצים לבנייה שם חינם.
זגייז' היתה הראשונה בערים הנבנות באזור התעשייה של לודזגייז' שקלטה את המתיישבים-התעשיינים הגרמנים. ב- 1821 חתמה ממשלת מלכות פולין על הסכם עם המתיישבים, הקרוי "הסכם זגייזגייז'", ששימש דוגמה להסכמים דומים בערים אחרות הנתונות לתהליך תיעוש. שני סעפים ב"הסכם זגייזגייז'" הגבילו את זכויות היהודים: הסעיף 38 קבע, כי שום יהודי לא יורשה לגור ב"מושבה חדשה" (היינו של המתיישבים) ולרכוש בה נכסי-דלא-ניידי; הסעיף 39 קבע, כי בעתיד לא יורשה שום יהודי בכל העיר לעסוק בפונדקאות, בחרושת או במסחר משקאות. רק היהודים העוסקים בכך אז יורשו להמשיך, אך לשום יהודי נוסף לא יינתן עוד רשיון לעיסוקים אלה. ב- 1824 אישר השלטון המרכזי של מלכות פולין את הקמתו של רובע נפרד ליהודי זגייז'. החלט, כי עד 1.6.1826 חייבים כל היהודים לעקור מהרחובות שלא נכללו ברובע היהודי. הוצאו מכלל זה משפחות היכולות להוכיח צנזוס של הרכוש וההשכלה. ברובע נכללו הרחוב לודזקה, וקטע סמוך של רחוב שייראדזקה. עד 1851 נבנו ברובע 24 בתים, רובם בני קומה אחת. במרוצת הזמן היתה ברובע צפיפות רבה, שכן בשעת הקמתו היו בזגייז' 30 משפחות יהודים, וכעבור 25 שנים גרו בו 400 משפחות, בקירוב. רוב הדירות ברובע היו בנות חדר אחד, ובכל אחד גרו על פי רוב כמה משפחות. על כן עמדו שם תנאי-תברואה איומים. תנאים אלה סייעו להתגברותו של נחשול מגיפת החולירע ב- 1848, שהפילה חללים רבים בין יהודי זגייז'. המאבק עם הגורמים שהגבירו את המגיפה העלו על סדר היום את שאלת הרחבתו של הרובע. כך בשנות ה- 30 היו תוכניות להרחבת הרובע ונעשו מאמצים להגשמתן, אלא שללא הצלחה, גם הנסיונות להפחית את צפיפות המגורים בתחום הרובע נתקלו במכשולים. הפריעו בעיקר בעלי המיגרשים שהפקיעו את המחירים, לפי שידעו כי אסור ליהודים לקנות קרקע בשאר חלקי העיר. היו גם בעלי בתים, פולנים כיהודים, שהתנגדו להרחבת הרובע, שכן הודות לצפיפות גבו שכר-דירה מופרז. עמדה אחרת נקטו בעלי הבתים שמחוץ לרובע פולנים( ובעיקר המתיישבים הגרמניים), אשר ראו מקור-הכנסה חדש בהשכרת דירות ליהודים. הם פנו לא פעם לשלטונות בבקשה להרשות ליהודים לגור בבתים שמחוץ לרובע. גם ועד הקהילה בזגייז' הגיש עצומות בענין ביטול הגבלת מגורי היהודים. ב- 1854 הסכימו השלטונות לצרף לתחום הרובע כמה רחובות נוספים: סטריקובסקה, בלוטנה, קונסטאנטינובסקה, וחלק מרחובות פיאסקובה ושייראדזקה. בטרם הוגדל הרובע רשמית כבר התחילו יהודים לעקור לרחובות אלה, והשלטונות לא מיחו בידם. בעת ההיא עלה גם הסיכוי להשיג היתר-מגורים מחוץ לרובע. ואכן ב- 1849 גרו מחוץ לרובע 7 משפחות בלבד, ואילו ב- 1854 - 71 משפחות. בשנות ה- 30 וה- 40 ניסו כמה יהודים לגור בחוץ ללא-היתר. המאבק לקבלת היתר מגורים מחוץ לרובע נמשך לעתים שנים רבות, והצליחו לקבלו אך מעטים מבין העשירים. ב- 1862 בוטל הרובע המיוחד, שכן בוטלו אז ההגבלות בזכות מגורי היהודים בכל מלכות פולין.
עם גידול האוכלוסיה והתפתחות התעשייה בזגייז' נשתנה ואף נתגוון המבנה המקצועי של היהודים.

המיבנה המקצועי של יהודי זגייז' בשנים 1828- 1848

#1#העיסוק #2#1828 #3#1848

#1#בעלי בתי-חרושת #2# - #3#5
#1#בעלי-מלאכה הקשורים בענף הטקסטיל #2# - #3#6
#1#בעלי-מלאכה של מקצועות אחרים #2#38 #3#92
#1#עובדי מסחר #2#27 #3#43
#1#פועלים שכירים #2#17 #3#46
#1#עגלונים #2# - #3#5
#1#גלבים, פלצ'רים #2#3 #3#4
#1#אחרים #2#3 #3#11

בתקופה ההיא עלה מספר בעלי מלאכה היהודים. במהירות יתירה עלה מספר המועסקים בענף ההלבשה, ב- 1848 היו בזגייז' 46 חייטים (וב- 1828 - 15), 10 כובענים (לעומת 3- ב- 1826). ב- 1848 נמצאו בזגייז' ראשוני היהודים בעלי מקצועות הקשורים בענף הטקסטיל. בסך הכל היו אלה 6 נציגים של ענף זה: אורג-דרליך, צבע, מנפץ-צמר, אורג, סורק-צמר גפן ואורג סרטים. בין הסוחרים היהודים בזגייז' בלטו בתקופה זו סוחרי ענף הטקסטיל. כבר ב- 1828 עסקו חלק ניכר מהם בענף זה. מקצתם סיפקו צמר לבתי-החרושת או לאורגים שעבדו על נוליהם. חלקם סחרו בצמר ובאריגים, ובודדים מכרו גם סחורה אחרת. סוחרים אלה לא הסתפקו בקניית מוצרים מוגמרים ובמכירתם, אלא עסקו גם באירגון תעשיית הטקסטיל. התעשיינים היהודים הראשונים בזגייז' התחילו את פעילותם באורח זה. בין יהודי זגייז' היו סוחרים סיטונאים וקמעונאים בענפי מסחר אחרים. כן היו רוכלים שנדדו על פני הכפרים בסביבה, או בעלי דוכנים בשוק.
במחצית השנייה למאה ה- 19 התפרנסו יהודים רבים בזגייז' מהתובלה. מהם שעסקו בעגלונות בקו לודזגייז'-זגייזגייז'. בראשית המאה ה- 20 עסקו בזה קרוב למאה איש. רק הפעלתה של החשמלית הביאה אותם למכירת הסוסים והכרכרות ולחיפוש פרנסה במקצועות אחרים.
בזגייז', ששימשה מרכז לתעשיית האריג הופיעו התעשיינים- היהודים הראשונים בשנות ה- 30 (מייסדו של בית-החרושת הראשון למוצרי כותנה בזגייז' היה יהודי). בין הנ"ל היו הניך ליבראך ואחיו, שהפעילו בית-חרושת של 20 נולים. השני היה ישראל ליטאואר. שני בתי חרושת גדולים, של שמעון ואלדברג ומארקוס רובינשטיין נוסדו ב- 1845, בקירוב. השלטונות סרבו להתיר לוואלדברג הקמת בית-חרושת בבית של פולני, מחוץ לרובע. לאחר השתדלויות והתערבויות מייגעות עלה בידיו להשיג רשיון להקמת בית-חרושת בבית הזה. לימים קנה את הבית והרחיב את המיפעל. אין ידיעה מדוייקת עד מתי פעלו בתי חרושת ראשונים אלה שנוסדו בידי יהודים, אך קרוב לוודאי, כי פעלו כמה עשרות שנים. בשנות ה- 80 היה בית-החרושת של ליאון מרגולס מהגדולים בזגייז'.
קהילה עצמאית הוקמה בזגייז' בתחילת המאה ה- 19. בעשור הראשון לפעולתו נתקל ועד-הקהילה בבעיות שונות. היו מקרים של שמד. בשנות ה- 20 וה- 30 למאה ה- 19 הסיתו לשמד מנזר הפראנציסקאנים בלאגייווניקי הסמוכה, וכן המיסיונרים האנגליקנים והפרוטסטנטים שפעלו בחוגי המתיישבים הגרמנים. עד שנות ה- 60 למאה ה- 19 נאבק הוועד קשה בתנאי-הדיור הרעים ברובע ובמכשולים הכרוכים בהרחבתו. הוועד סייע לכל יהודי שביקש היתר לגור מחוץ לרובע. על פי רוב כיהנו חברי ועד-הקהילה בכמה מועדי- כהונה. ביניהם נמצאים שמות התעשיינים היהודים הראשונים שכן בעיר תעשייתית זו נמנו הללו עם העשירים, ולעתים גם עם המכובדים ביותר בחברה היהודית. היו אלה שמעון ואלדברג, ישראל ליטאואר והניך ליבראך. נוסף לבתי תפלה הקיימים, הוקם ב- 1837, בקירוב, בית הכנסת בנוי עץ. ב- 1860, בקירוב, הוקם בית-כנסת גדול, בנוי לבינים. לפני 1880 הוקם הקדש לעניים ולחולים, בשנות ה- 80 נבנה גם בית-לבינים למען בית-המדרש החדש. קשיים רבים נפלו בחלקו של ועד-הקהילה בשעת קניית הקרקע להרחבת בית-העלמין. לקנייה נדרשה הסכמת הרופא העירוני והפיקוח האדריכלי, ומוסדות אלה השהו את החלטתם. לאחר שגבר הוועד על קשיים אלה היה עליו לאסוף את הכסף הדרוש לבנייה, אולם השלטונות אסרו על מגבית פומבית. על כן נעשתה ההתרמה בחשאי, ואילו לשלטונות נאמר, כי את הכסף תרמו כמה מעשירי זגייז'.
בימי מלחמת העולם ה-I ריכזה הקהילה היהודית את פעולתה בתחום העזרה לאוכלוסים היהודים, אשר חלק ניכר מהם ידעו רעב ומחסור. הקהילה גייסה כסף לעזרה ממקורות חוץ, וכן הטילה מס מיוחד על הסוחרים היהודים. בשנות הכיבוש הגרמני הטילה הקהילה מס על השחיטה, דבר שהיה אסור בעת שלטון הרוסים.
על כס-הרבנות בזגייז' עלה ב- 1827 ר' שלום צבי הירש הכהן, קודם רבה של ראקוב. בנעוריו היה ר' שלום צבי מבאי חצרו של האדמו"ר ר' מנדל מקוצק. בימי כהונתו בזגייז' נתפרסמה הקהילה כמקום תורה, בזכות הישיבה שייסד. הישיבה הוציאה מאות בוגרים, וביניהם חמישים מוסמכים לרבנות. בני זגייז' בדור שלאחריו כינוהו "הצדיק הזקן" ("דער אלטער צדיק"). לאחר מותו ב- 1877 שימש ברבנות בזגייז' ר' צבי בן אליעזר הכהן, לשעבר רבן של סוחאצ'ב ופולטוסק. מ- 1898 ועד 1940 ישב על כס הרבנות בזגייז' ר' שלמה בן ר' שלום צבי הכהן, בעל "נווה שלום". הוא היה רבה האחרון של זגייז'; נספה בגיטו וארשה ב- 1942.
בזגייז' כעיר תעשייתית עם פרולטריון החי בדלות ובדחקות נתקיימו תנאים נוחים להתפתחות תנועה מהפכנית ענפה בכלל ובקרב היהודים בפרט. בראשית המאה ה- 20 קנתה לה השפעה רבה בציבור היהודי מפלגת הסוציאל-דמוקראטים הפולנים (.ל.פ.ק.ד.ס). בתקופה זו לא פעל בזגייז' אירגון מקומי של הבונד, אולם הוועד של מפלגה זו בלודזגייז' ניהל כאן תעמולה. אירגון הבונד נוסד בזגייז' רק לאחר מהפכת 1905.
מלבד חוגי הפועלים היתה השפעה לס.ד.ק.פ.ל. גם בקרב התלמידים של בית הספר למסחר, שמספר התלמידים היהודים היה ניכר בו. תפקיד ראשי נפל בחלקם ערב מהפכת 1905, וכן השתתפו בתקריות מהפכניות שונות. הצטיין ביניהם יוסף בירנצווייג, שהתבלט בתנועת הפועלים הפולנית הכלל ארצית. לראשונה נאסר בירנצווייג ב- 1901, כשהוא בן 20 ותלמיד הכיתה ה' בבית-הספר למסחר. המשטרה חיפשה בביתו ומצאה פרסומים מהפכניים. ב- 1903 נידון לגירוש לשלוש שנים לסיביר. בינתיים מצאה המשטרה הוכחות למנהיגותו לא רק בזגייז', אלא גם בסניף לודזגייז' של ס.ד.ק.פ.ל. בשובו מסיביר, נכלא בירנצווייג בביתן 10 הנודע לשמצה ב"ציטאדלה" בווארשה. שם לקה בשחפת ונפטר במאי 1904. לווייתו ב- 6.5 בווארשה הפכה להפגנת-פוליטית גדולה של תלמידים וסטודנטים. היו התנגשויות בין המשטרה לבין המלווים, ורבים מהם נאסרו.
התקריות המהפכניות התעצמו בזגייז' בינואר 1905; הוכרזה שביתה כללית המלווה הפגנות שהשתתפו בהן יהודים רבים. במאי וביוני 1905 שוב פרצו שביתות בכמה בתי-חרושת ובסדנות של תעשיית-הבית. ההפגנות התחדשו באוקטובר, והשתתפו בהן תלמידי בית-הספר למסחר. ההפגנות פוזרו בכוח; נאסרו מפגינים ובתוכם שני תלמידים: מאקס שריינר ומשה זיידמן.
האירגון הציוני הראשון בזגייז' היה אגודת צעירי ציון, שנוסד ב- 1911. עיקר פעולתה בשנים הראשונות לקיומה בתחום התרבות - הוראת הלשון העברית והפצת פירסומים. אגודת ישראל בזגייז' הוקמה בימי מלחמת העולם ה-I, והשפעתה מרובה היתה בוועד הקהילה.
בראשית המאה ה- 19 ביקרו קבוצת ילדים יהודים בבית הספר היסודי המקומי, ובו למדו יחד עם ילדים פולנים. היה זה חזיון נדיר על אדמת פולין דאז. בית-הספר היסודי הממשלתי לילדים יהודים (לבנים ובנות) הראשון נוסד ב- 1885, בבית ספר זה למדו רק תלמידים מעטים. ב- 1913 הוסיפו בו כיתה שנייה. באותה שנה פתחו גם בית-ספר בן כיתה אחת לבנות. עד מלחמת העולם ה-I נוסדו בזגייז' עוד כמה בתי ספר מסוג הנ"ל; ב- 1918 הגיע מספרם ל- 5. ב- 1890 נוסד החדר המתוקן, ויזמו את הקמתו המתיישבים היהודים בזגייז' מליטא, הידועים כנושאי השכלה וזרמים פוליטיים מודרניים. מייסד החדר המתוקן היה הסופר יעקב בנימין קצנלסון, שכתב עברית ויידיש, כתב ב"האשכול" וב"הצפירה", והתגורר בזגייז' בשנים 1889- 1898. כאן נולד גם בנו, המשורר יצחק קצנלסון, שלמד בגיל 6- 12 בחדר המתוקן. ב- 1912 נוסדה בזגייז' חברת "יגדיל תורה". החברה שאפה לאפשר לנערים יהודים לימודי-חינם, בעיקר לימודי קודש. לפי תקנות החברה אין להסתפק בפתיחת בתי-ספר, אלא להבטיח גם קיום חומרי לתלמידים בתקופת הלימודים. הדרך העיקרית היתה יסוד פנימיות לתלמידים ולמורים.
ב- 1890 נוסד איגוד "הזמיר", שהיה בראש ובראשונה איגוד למוסיקה ולזמרה, אך פעל גם בתחומי חברה ותרבות אחרים (נשפי ספרות, הצגות, הרצאות). ב- 1913 נוסדה לידו מחלקה לספורט והתעמלות. איגוד בעלי המלאכה היהודים, שהוקם ב- 1913, פעל בין היתר בתחום התרבות והפיץ סיירות וידיעת-הארץ בין בעלי-המלאכה. האגיוד הקים ספרייה ומועדון. הוא הפעיל גם מטבח עממי, שתפקידו היה חשוב במיוחד בשנות מלחמת העולם ה-I. האיגוד אירגן קורסים מקצועיים לנוער, וב- 1915 - קורס לאורגים. החל ב- 1910 פעלה בזגייז' ספרייה עם ספרים ביידיש; במאוחר יותר נוסדה גם ספרייה עברית נפרדת.
 

בין שתי המלחמות

תפקיד ראשי בחיים הפוליטיים של יהודי זגייז' בתקופה זו, היה שמור לאגודות הציוניות. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים באות להעיד על יחס הכוחות במחנה הציוני בזגייז'.

מספר הקולות בשנת
#1#הרשימה #2#1929 #3#1933 #4#1937 #5#1939

#1# ציונים כלליים #2#16 #3# - #4# - #5# -
#1#ציונים כלליים א #2# - #3#85 #4#141 #5#69
#1#ציונים כלליים ב #2# - #3#8 #4# ? #5#41
#1#הליגה למען א"י העובדת #2#192 #3#329 #4#403 #5#329
#1#הרביזיוניסטים #2#8 #3#250 #4# - #5# -
#1#המזרחי #2#92 #3# 184 #4#174 #5#190
#1#פועלי ציון שמאל #2# - #3#- #4#- #5#41

מלבד המפלגות הציוניות, פעלו בזגייז' הבונד ואגודת-ישראל ולידה צעירי אגודת ישראל, כן נתקיימו באותה תקופה איגודים מקצועיים של היהודים, איגוד בעלי-התעשייה, איגוד בעלי-המלאכה, איגוד הסוחרים היהודים, וגילדיה של החייטים היהודים.
לבחירות למועצת העירייה בזגייז' ב- 1919 הוצגו שלוש רשימות-בוחרים יהודיות; הרשימה היהודית המאוחדת (הציונים, האורתודוקסים והבלתי-מפלגתיים), הציונים- הסוציאליסטים והבונד. מהן זכתה בשלושה מאנדטים הרשימה היהודית המאוחדת בלבד. בבחירות ב- 1936 זכו הציונים בשני מאנדטים, ואגודת-ישראל במאנדט אחד. מן הראוי לציין שמספר בוחרים יהודים הצביעו בעד הסוציאליסטים הפולנים פ.פ.ס.
בתום מלחמת העולם ה-1 ריכזה הקהילה היהודית את פעולתה בתחום העזרה לאוכלוסיה היהודית שנידלדלה, בעקבות המלחמה. בעזרת יהודי אמריקה, ובעיקר בני- מכורתם של אנשי-זגייז' בניו-יורק, עלה בידי הקהילה להפעיל ב- 1919 מאפייה, מטבח עממי וחנות במחירים מוזלים. המאפיה פעלה עד 1923, והמטבח והחנות עד 1924. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם ה-I קיבלו עזרה מהקהילה (קימחא דפסחא) למעלה מ- 1,500 איש. כששופר מעט המצב הכלכלי של יהודי זגייז' (נפתחו מחדש בתי חרושת וכו') ירד מספר הנתמכים ל- 600 איש (ב- 1922). הקהילה קיימה את חברת ביקור חולים ואת בית היתומים היהודי ופיקחה על מוסדות אלה. מלבד הפעולה הסוציאלית של ועד הקהילה, בהגשת עזרה לניצרכים עסקו גם מוסדות אחרים: הבנק היהודי העממי וקופת גמילות-חסדים שנוסדה (ב- 1927); הג'וינט הקציב לקופה 5,364 זלוטי, והבנק הנ"ל תרם 1,000 זלוטי. כמה יהודים תרמו אף הם 1,000 זלוטי.
בתקופה שבין שתי המלחמות החזיקה הקהילה כמה חדרים מסוג תלמוד תורה, שנוסדו מזמן, לפני מלחמת העולם ה-I ובזמנה. ב- 1918 נוסד ביוזמת אגודת ישראל חדר- יסודי התורה; בסמוך ל- 1920 נוסד חדר בית ישראל. כן נתקיים בזגייז' בית ספר ממשלתי יסודי ליהודים ("שאבאסובקה"), תחילה בן 6 כיתות ואחר כך בן 7 כיתות.
בתקופה זו פעלו בזגייז' שני איגודי-ספורט מכבי ושומריה. מספר חברי מכבי היה רב יותר, וכן טיפח האיגוד ענפי ספורט רבים יותר. חברי מכבי לקחו על עצמם גם תפקידים חברתיים: שמרו על הרכוש היהודי בשעת ההשתוללות האנטישמית, ושימשו משמר אזרחי בפעולות הפומביות של אירגונים יהודיים. אחת התופעות הבולטות של האנטישמיות בתקופה הנידונה היתה חילול בית-העלמין היהודי בשנים 1919- 1920 (בית העלמין הזה הורחב ושופץ זמן מה לפני חילולו). נהרסו מצבות והגדר. ועד הקהילה קבע, כי אלה מעשי הדיירים בסביבה. משנתגלו מעשי-ההרס הראשונים, אמר ועד הקהילה להעביר את הטיפול בכך לידי המועצה היהודית הלאומית בווארשה, ולהפיץ באמצעותה את הידיעה בעיתונות. אלא שחברים אחדים בוועד וכמה עסקנים התנגדו לפרסום שם-המקום בעיתונות, מחשש החרפת היחסים בין האוכלוסים היהודים לבין הפולנים בזגייז'. על כן לא פנה הוועד למועצה היהודית הלאומית והחליט לפעול נגד המשך חילול בית-העלמין באמצעות גורמים מקומיים. משלחת והרב בראשה, יצאו אל הכומר וביקשוהו לגנות בדרשתו את עושי-העוול. לא ברור אם הוכיח הכומר את עדתו, אך חילול בית-העלמין נפסק.
בל"ג בעומר, 6.5.1920, היו התפרצויות אנטישמיות שנגרמו על ידי המשטרה. ועד-הקהילה קיבל רשיון לטיול המסורתי של הנוער ולמעבר המטיילים ברחובות העיר. אולם כשנע הטור - תלמידי בתי הספר היסודיים, תלמידי התיכון וחברי מכבי- הסתערו עליו שוטרים-פרשים ופיזרוהו. שני שוטרים הכו ופצעו ילד בן שבע ותלמיד תיכון, והשמיעו גידופים. נאסרו ארבעה נערים ושוחררו רק לאחר התערבות חברי ועד-הקהילה. לאחר התקרית הגיש אחד מחברי מועצת העירייה היהודים שאילתה בישיבת המועצה, והציע כי המועצה תשגר תלונה אל השלטונות של הנפה. התנגדו להצעה חברי המועצה מהסיעה של אירגון פועלים אנטישמי, וטענו כי משתתפי הטיול שרו שירי בולשביקים, והדבר הביא את השוטרים לידי התערבות. לאחר דיון קבעה המועצה, כי המשטרה הפרה חוק בפעולתה נגד בני-הנוער המשתתפים בטיול שאורגן כחוק.
במיוחד פגעה האנטישמיות בפועלי התעשייה היהודים ובמבוטלים. ב-1919 שולמו דמי-הסיוע למובטלים יהודים בימי שבת בלבד, ומהחרדים שביניהם נבצר לגבות את הכסף. נציגי הקהילה השתדלו לבטל את התקנה, אך נאמר להם, כי גם להבא ישולמו דמי-הסיוע בשבתות.
אפילו העסקת פועלים יהודים על ידי תעשיינים-יהודים היתה כרוכה לפעמים בתופעות אנטישמיות. ב- 1920 החליט ועד הקהילה לקרוא לתעשיינים היהודים להשתדל להעסיק במיפעליהם פועלים יהודים. עיקר המאבק היה עתה לא עם התעשיינים, אלא עם הפועלים הפולנים, שבהתנגדותם להעסקת יהודים חברו יסודות של תחרות כלכלית ואנטישמיות. החיכוכים על רקע זה הגיעו לשיאם ב- 1937 וגרמו שביתה בשלושה מיפעלים בעת ובעונה אחת: הפועלים הפולנים דרשו לפטר את הפועלים היהודים שנתקבלו לעבודה. השביתות נהפכו לתנועה אנטישמית המונית, שהקיפה לא רק את השובתים ובני משפחותיהם, אלא גם חלק ניכר של פועלי זגייז' בכלל.
בבית-חרושת לדפוס מטפחות של ברונכר נמשכה השביתה חמישה שבועות. עבדו בו 78 פועלים, וביניהם 13 יהודים. הסיבה לסכסוך היתה קבלת הפועל היהודי הארבעה- עשר. ראוי לציין, כי את השביתה הכריזו האיגודים המקצועיים של השמאל, ונציגם הצהיר, כי בבתי-חרושת של יהודים רשאים לעבוד רק %10 של פועלים יהודים, מכיוון שהיהודים הם %10 באוכלוסיה הכללית של פולין. הנהלת האיגוד המקצועי של פועלי הטקסטיל (סקציה של האיגוד הנ"ל) הסתייגה מנימוקיו של נציג האיגוד, הכריזה כי זו דעתו האישית, והורתה להפסיק את השביתה. אלא שרק חלק מן השובתים נשמעו להוראה. השאר עברו באופן הפגנתי לאיגוד מקצועי אחר שבהשפעת האנדקים, ואיגוד זה קיבל עליו את הנהגת השביתה. אולם מספר השובתים פחת והלך, ולבסוף שבתו 27 פועלים בלבד, כולם אנדקים. השובתים קיבלו סיוע מכספי תרומות-סולידאריות של הפועלים. הם קיבלו גם עבודה חלקית בבית החרושת של היהודי רינגארט, ועבודה זו איפשרה להם להמשיך בשביתה. העיתון היומי "נייע פאלקסבלאט" תקף בחריפות את התנהגותו של רינגארט. לעומת זאת דרש ברונכר מהמפקח על העבודה לסלק מבית-ההרושת את הפועלים שהשתלטו עליו, אך נענה כי לשביתה "אופי כלכלי" והחוק אוסר להתערב. עתה תלה ברונכר הודעה, כי הוא סוגר את בית- החרושת לחצי שנה. השביתה נסתיימה רק באפריל, לאחר התערבות חוזרת ונשנית של השלטונות והמפקח על העבודה. בבית-החרושת ללבינים של ראוכר, המעסיק 60 פועלים, עבדו 10 יהודים. השביתה בו פרצה על קבלת עוד יהודי אחד לעבודה, שהיה מובטל. הפועלים הפולנים לא הניחו לו לעבוד והכריזו על שביתת-שבת שנמשכה שבועות אחדים. פגישות אחדות וניסיונות-תיווך בין בעל המיפעל לבין נציגי הפועלים הפולנים נסתיימו בכשלון.
השביתה בבית-החורשת של אייגר פרצה בגלל העסקת שלושה פועלים יהודים חדשים. שביתה זו נסתיימה מהר בשעת דיון במשרד המפקח על העבודה, ושלושת הפועלים היהודים לא פוטרו.
הסיסמות האנטישמיות הופצו בזגייז' ובסביבה, בכל מקום שבו הופיעו יהודים. לפני תחנת-הרכבת של מקום-הקיט גרוטניקי, שבין זגייז' לאוזורקוב, נתלתה בקיץ 1932 כרזה אנטישמית גדולה. הכרזה היתה תלוייה זמן רב והשלטונות לא ראו צורך לסלקה. הכתובת אמרה: "אסור ליהודים לרדת כאן !"
יהודי זגייז' השתבחו בכמה אישים דגולים ילידי עיר זו. ב- 1865 נולד בזגייז' הסופר דוד פרישמן. אף על פי שלא פעל במקום, שימשה עובדת לידתו בזגייז' גורם במסורת התרבות בישוב יהודי זה. בשלהי המאה ה- 19 ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 20 בלט בתנועה הציונית בחיי התרבות של היהודים בזגייז' אחד המשכילים הראשונים במקום, יששכר שווארץ. מאמריו הפובליציסטיים נתפרסמו ב"הצפירה", בחתימת "ים-שחור". ביתו שימש בית ועד לאינטליגנציה היהודית. כן טיפח את בני-הנוער בעלי-הכשרונות מזגייז', וטרח להקל על כניסתם לעולם האמנות. הוא היה חבר ועד- הקהילה בכמה מועדי-כהונה, וכן ייסד את הבנק היהודי העממי הנ"ל.

השואה

בפרוץ מלחמת העולם ה-II נרצחו בידי הצבא הגרמני הקרב אל העיר חמישה יהודים שנמלטו מסטריקוב לזגייז'. בין הנמלטים היה אחד מעשירי זגייז' זוסמן. החיילים הגרמנים שדדו את הנמלטים ורצחו אותם באכזריות: הם ביתרו אותם והטילו את אבריהם לנהר. יהודי זגייז' משו מן הנהר את חלקי הגופות והביאו אותם לקבר ישראל.
ביום כיבוש זגייז' - 7.9.1939- הרגו הגרמנים בירייה יהודי, שנקרה בדרכם בכניסתם לעיר. בו ביום התאבד על ידי בליעת רעל ד"ר קאלקראט, עסקן-ציבור מכובד. בערבו של יום זה נאסרו יהודים רבים - גברים (במקורות מספרים שונים: כמה מאות או כמה אלפים) ונכלאו בכנסייה מקומית. שם הוחזקו שתי יממות בלי מזון ומשקה והוכו באכזריות. בני המשפחות לא הורשו לקרב אליהם. פעמים אחדות נכנס אל הכלואים פקיד גרמני והודיע, שעליהם להתכונן למות. בשבת (9.9) שוחררו כל הכלואים.
החל בימי הכיבוש הראשונים חטפו הגרמנים את יהודי זגייז' גברים ונשים, והעסיקו אותם בעבודות המזוהמות והקשות, בין השאר - בניקוי ארגזי-האשפה ובתי-השימוש. בשעת העבודה נהגו להכות את הגברים ולהתעלל בהם. הנשים נצטוו לפשוט את שמלותיהן ולהדיח בהן את הרצפות בקסרקטינים ובמשרדים, כשאך לבניהן לעורן. הנשים נאלצו גם לנקות את בתי-השימוש בידיהן הגלויות.
השוד של רכוש יהודי זגייז' התחיל ב- 10.9 בסדרת חיפושים בכל בתי היהודים, בתואנה של חיפוש נשק מוסתר. הגרמנים לקחו את כל הניתן להוצאה מהדירה: מזומנים, תכשיטים, מזון, לבנים, בגדים ורהיטים. בשעת חיפוש עקרו רצפות, הרסו תנורים וחפרו במרתפים. בשבועות הבאים הוחרמו או נשדדו בתי-החרושת של היהודים וחנויותיהם. אחד היהודים שהתנגד לשוד סחורתו, נרצח באורח סאדיסטי: הם קברו אותו חיים. שוד הרכוש היהודי נערך גם על ידי הטלת קונטריבוציה. הסכום הראשון - 10,000 או 100,000 זלוטי - הוטל על היהודים לאחר חג-הסוכות ת"ש. ההיטל שולם מיד. כעבור שלושה שבועות אסרו הגרמנים עשרים מאישי המקום, וביניהם גם את הרב. לאחר ששהו במאסר שעות אחדות נכנסו אליהם פקידים גרמנים בכירים וציוו להכין רשימות מפורטות של רכוש האסורים. לאחר עריכת הרשימה הודיעו השלטונות על ההיטל השני- 250,000 זלוטי- ואילצו את בני-הערובה לחתום על התחייבות, כי ההיטל ייפרע עד למחרת ב- 10 בבוקר לאחר החתימה על ההתחייבות שוחררו האסורים. גם היטל זה שולם במועד ובשעה שנקבעו. יהודי זגייז' סבלו גם מגירושים מהבתים הטובים יותר. השלטונות לא הרשו למגורשים לקחת את רכושם.
כפי שנהגו במקומות אחרים כן נקטו הגרמנים בזגייז' במעשי- התעללות שונים הפוגעים ברגשותיהם הדתיים והלאומיים של היהודים. העובדים עבודת-כפייה נצטוו לנקות את ארגזי האשפה, בתי-הכיסא והרצפות בטליתות ובפרוכיות. בשעת החיפושים בבתים נלקחו מידי היהודים ספרי-התורה, ספרי-הקודש, התפילין והמזוזות. בעליהם הוכו עד זוב דם. הגרמנים קרעו את יריעות ספרי-התורה ושרפו אותן בכיכר השוק יחד עם ספרי-הקודש ושאר תשמישי-הקדושה. יהודים לובשי טליתות נכפו לרקד ברחובות. קוצצו זקניהם של החרדים. תוך כדי גזיזה אילצו את אחד היהודים לבלוע את שערו הגזוז. באחד הלילות הוציאו הגרמנים קבוצת יהודים מבתיהם, ציוו עליהם לשים על ראשם דליים וכובעי- נשים, הוליכו אותם ברחובות העיר ואילצו לשיר את "התקווה" ואת השיר העממי "מיין שטעטעלע בעלז". מחמת הסכנה הצפוייה על קיום מצוות הדת, אסר רבה של העיר בחרם לכנס בערב יום-הכיפורים מניינים חשאיים לתפילה. שמונה ימים לאחר תשלום ההיטל השני, בנובמבר 1939 שרפו הגרמנים את בית-הכנסת ובית-המדרש. בית-הכנסת עלה באש בלילה. ניצלו ספרי-התורה בלבד, לפי שהיהודים הוציאום בחשאי קודם לכן והחביאום בבית-העלמין, באהלי- הרבנים. לאחר הדליקה נצטווה הרב לשלם 250 זלוטי בעד פעולת-הכיבוי כביכול שנקטו הגרמנים. הוא פנה אל ראש הקהילה והלה מסר לגרמנים את הסכום הנדרש. למחרת הציתו הגרמנים את בית-המדרש, וגם הפעם תבעו 100 זלוטי בעד פעולת-הכיבוי (לפי גירסה אחרת, תבעו הגרמנים תשלום בעד הבנזין ששימש להצתת שני הבניינים). הנאצים דאגו גם למצוא "אשם": כמצית של בית-המדרש נאסר הפחח דוד גוטליב, שגר בסמוך. גוטליב בילה בבית-הסוהר ששה שבועות. חולל ונהרס גם בית-העלמין היהודי: נעקרו המצבות, נהרסו אהלי הרבנים, השטח נחרש ונהפך לגן.
מספר היהודים בזגייז' פחת בחודשים ספטמבר-דצמבר 1939 במידה ניכרת, עם העקירה הספונטאנית מהעיר בגלל הנגישות הנ"ל ומחשש מפני הבאות. רוב הפליטים יצאו אל ערים שונות בתחום הגנראלגוברנמנט.
הישוב היהודי בזגייז' חוסל בסוף דצמבר 1939. ב- 26 לח"ז, או למחרת, הודיעו השלטונות הגרמניים, כי על כל היהודים להתייצב ב- 7 בבוקר על מגרש האיגוד הפולני "סוקול", והם רשאים לקחת עמם עד 25 ק"ג מיטען ועד 50 זלוטי לנפש במזומנים. לאחר פרסום הודעה זו יצאו היהודים האמידים בו ביום את זגייז', והשתדלו לקחת עמם את רכושם. כבר בראשית מסע-נדודיהם - עם צאתם את העיר- הוכו ונשדדו. דלת העם התייצבו למחרת במקום-האיסוף. מיטענם וכספם נלקחו מהם, והם הוכו באכזריות. אפילו את עגלות- הילדים לקחו הגרמנים מידי האמהות. לאחר כל אלה הוליכו הגרמנים את הנאספים - למעלה מ- 2,500 נפש - אל גלובנו, הנמצאת בתחום הגנראלגוברנמנט. בדרך איימו אנשי-המשמר במוות על כל מי שהטמין כסף או חפצי-ערך. האנשים הנפחדים היו משליכים איפוא בחשאי את שרידי רכושם.
בזגייז' נשארו רק כמה עשרות משפחות של יהודים. היו אלה בעלי-מקצוע הדרושים לגרמנים. כפי הנראה גרו הם לא בעיר גופא, אלא בכפרים הסמוכים. בספטמבר 1941 היה מספרם 81 (מהם 22 גברים, 30 נשים, 22 ילדים ו- 7 זקנים). ב- 12.1.1942 שוכן קומץ זה בגיטו לודזגייז'. הם הובאו בעגלות על כל רכושם, ואפילו עם מלאי ניכר של מזון וחומרי-הסקה.
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נמצאו בתחומה של פולין קרוב לששים משפחות של יהודי זגייז' מקרב האוכלוסיה שהתגוררה בעיר בפרוץ מלחמת העולם ה-II. הם השתקעו בלודזגייז' או בשלזיה-תחתית. מקצתם חזרו לזגייז'. ב- 1950 נעלם מזגייז' אפילו ציבור יהודי קטן זה