ד' סיון ה'תשע"ז

זוויחוסט ZAWICHOST

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: סנדומייז'
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 4,000

·  יהודים בשנת 1941: 1,500

תולדות הקהילה:
כללי

ז' שוכנת בצומת הנהרות ויסלה וסאן. מיקומה הגיאוגרפי הקנה לה חשיבות אסטרטגית ומסחרית. במאה ה-12, עת נלחמו עליה נסיכי רייס7 ונסיכי פולין, הוקם בה מבצר גדול. בשנת 1205 ניצח לשק הלבן את נסיך הליץ' רומן מסצ'יסלוביץ וז' נשארה בתחומה של פולין. במחצית הראשונה של המאה ה-13 קיבלה ז' זכויות עיר, ואולם בשנים 1241 ו-1259 היא נהרסה בידי הטטרים. בשנת 1257 מסר אותה מלך פולין בולסלאב הביישן לידי מסדר קלריסה הקדושה. המלך קז'ימייז' הגדול חידש את הפריווילגיות הקודמות שהוענקו לז', בנה בה מבצר חדש, חיזק את בנייני הציבור שלה והחזיר את העיר לבית המלוכה הפולני. בשנת 1350 מנתה ז' 540 תושבים. במאות ה-15-16 התחדשה בז' הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית, הודות למיקומה על דרך המלך מקרקוב לליטא, והעיר התפתחה ושגשגה. ענף כלכלי חשוב ורווחי מאוד היה אז הסחר בחיטה, שנשלחה למקומות רחוקים ברפסודות על הוויסלה. בעיר הוקמו ממגורות תבואה של המלך, של המנזר ושל העירונים. בד-בבד התפתחו גם ענפי המלאכה - חייטות, מסגרות, נגרות, סנדלרות וכיו"ב. ואולם תקופת השגשוג נקטעה בעקבות פלישות השוודים וחייליו של נסיך טרנסילווניה רקוצ'י בשנים 1656-1657, ובמשך קרוב ל-50 שנה לא השתקמה העיר. סימנים ראשונים להתאוששות ניכרו ב-1701, בימי הסטרוסטה היירונים זלוסקי. בתקופתו חידש מלך פולין אוגוסט השני את זכויות העיר של ז', התיר לקיים בה 4 ירידים שנתיים ואף הקים במקום תחנת מכס, שהכניסה לעיר רווחים נאים. ליר המבצר של ז' ייסד זלוסקי שני יישובים חדשים - סטרוסבטוב ופרוספרובו (על שם פרוספר זלוסקי, יורשו של הסטרוסטה היירונים זלוסקי), שצורפו ב-1820 ל' כפרברים.
בשנת 1795, אחרי חלוקתה השלישית של פולין, סופחו ז' ויישובי הסביבה לאוסטריה, בשנים 1809-1815 צורפו ל"נסיכות ורשה" ומאז ועד מלחמת העולם הראשונה נכללו במלכות פולין הקונגרסאית. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נוסדו בז' כמה מפעלי ייצור חדשים - בהם מלבנה ומפעל גדול למוצרי קדרות. אף-על-פי כן נשלל מז' ב-1888 מעמד העיר שלה. בתקופת פולין העצמאית (1918-1939) התחדשה הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית במקום, אם גם בקצב איטי, וב-1936 הוחזרו לז' זכויות העיר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפציצו הגרמנים את ז', ולאחר שנכבשה בידיהם גירשו רבים מתושביה הפולנים לגרמניה כעובדי כפייה.
יהודים ראשונים התיישבו בז' בתחילת המאה ה-18 בעידודו של המלך אוגוסט השני. את היישוב החדש פרוספרובו הורה המלך ליישב ביהודים בלבד, בציפייה שיפתחו את ז' וסביבתה. בעת ההיא לערך הוחל בהפקת סיד באזור ז' וסוחרים יהודים מפרוספרובו עסקו בשיווקו. בפרוספרובו קמה קהילה מאורגנת על כל מוסדותיה, הוקמו בתי-מדרש ונוסדו כמה חברות צדקה - חברה קדישא, "לינת צדק" ו"ביקור חולים". מבין רבני ז' ידועים לנו בשמותיהם ר' יעקב יוסף; ר' יהודה אריה לייבוש פרנקל; ר' יהודה לייב, בעל "ליקוטי מהרי"ל", מתלמידי ו' אלימלך מליז'נסק (מז' עבר לזקליקוב, ע"ע); ר' צבי אשכנזי ב"ר משה אפרים מקליש; ומ-1899 ר' יעקב ב"ר יצחק פרביאז'.
בתחילת המאה ה-19 פקד את ז' משבר כלכלי ורוב היהודים - הן הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה והן סוחרים גדולים ובעלי ממון - נקלעו למצוקה כלכלית. ואולם בהמשך נחלצו תושבי העיירה מן המשבר והאוכלוסייה הכללית והיהודית אף גדלה. במאי 1882 פרסמו השלטונות הרוסיים איסור זמני על ישיבת יהודים בכפרים ורבים מיהודי הכפרים באזור העתיקו את מגוריהם לז'.
ב-18 ביולי 1912 פרצה בפרבר פרוספרובו דלקה גדולה ו-28 משפחות יהודיות, בעיקר מקרב העניים, איבדו את בתיהן ואת רכושן. נשרפו גם שני בתי-מדרש. הקהילה סייעה לקרבנות השרפה כמידת יכולתה, אבל לא היה בידה לשקמם.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם החזיקו רוב יהודי ז' במשלחי היד היהודיים המסורתיים - מסחר זעיר ומלאכה - אך היו גם כמה סוחרים גדולים בתבואה. לנוכח המצוקה הכלכלית עזבו רוב האמידים את המקום והיגרו לארצות שמעבר לים. בשנת 1925 נוסדה בעיירה קופת גמ"ח שסייעה לבעלי עסקים קטנים בהלוואות לא גדולות בלי ריבית.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית התאפיינו שנות ה-20 וה-30 בפעילות ציבורית ערה ללא תקדים - פעילות שהקיפה הן את המחנה הציוני ובראשו "הציונים הכלליים", "פועלי ציון" ו"המזרחי", והן את סניפי ה"בונד" ו"אגודת ישראל". בשנות ה-30 הגבירו הציונים בעיר את כוחם. ב-1930, לקראת הקונגרס הציוני הי"ז (ב-1931), נמכרו בז' 75 "שקלים". חברי המפלגות ותנועות הנוער היהודיות והציוניות נתנו רעתם גם לחיי התרבות. במקום נפתחו כמה ספריות והתקיימו קורסי ערב וחוגים לבני נוער.
לקראת בחירות 1930 לסיים של פולין התארגנו רוב יהודי ז' (למעט חברי ה"בונד") ותמכו בנציג "הקולו" (חוג הצירים היהודים בסיים).
אף שרבים מילדי הקהילה עוד למדו בתקופה זו בחדר המסורתי, נפתח גם בית-ספר יירישאי של רשת ציש"א, שמשך אליו לא מעט תלמידים. רבים אחרים, ובעיקר הבנות, למדו בבית-הספר הממלכתי הפולני. ליד בית- הספר היידישאי נפתחה ספרייה לילדים ולמבוגרים.גם בז', כבכל פולין, שררה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אווירה אנטישמית. במאי 1923 נרצח יהודי מקומי, פייבל בלנקשטיין, שעה שנכנס לבית הדואר כדי לקנות בולים. הרוצח נתפס ונאסר.
ז' נכבשה בידי הגרמנים ב-9 בספטמבר 1939. מיד עם בואם נצטוו היהודים להתייצב בגימנסיה המקומית. הנשים והילדים שוחררו עם ערב, אך הגברים נשארו ונחקרו באשר לזהות האנשים שירו לעבר הגרמנים עם כניסתם לעיירה. במהלך החקירה היו היהודים נתונים למעשי התעללות קשים, אחר-כך הוחזקו יומיים בערך במעצר ללא מזון ומים, ולבסוף שוחררו רובם, אבל 12 מהם נשארו במעצר בתור בני ערובה. מאוחר יותר שוחררו גם הם, שבורים בגופם וברוחם מן העינויים. אחר-כך התברר שהיורים לעבר הגרמנים היו כמה בחורים פולנים מבני העיירה. כבר בימים הראשונים לכיבוש חטפו הגרמנים יהודים ברחובות לעבודת כפייה, וכעבור שבועות מעטים פרסמו צווים אנטי-יהודיים ראשונים. היהודים נצטוו לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד, נאסר עליהם ללכת על המדרכות, וכל קשר ביניהם לבין לא-יהודים נאסר בתכלית האיסור. בתחילת 1940 הורו הגרמנים ליהודי המקום לכונן יודנראט. היודנראט נצטווה לגייס קונטריבוציה בסך 50,000 זלוטי, והגרמנים איימו שאם הכסף לא יימסר במועד כל היהודים בני העיירה יוצאו להורג. במאמצים מרובים עלה בידי היודנראט לגייס את הסכום הנדרש. מיד אחר-כך הוטל עליו לקלוט קבוצה גרולה של פליטים ממגורשי רדום (ע"ע). גם גיוס עובדי הכפייה היה אחת המטלות העיקריות של היודנראט.
ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית-המועצות, עזב הממשל הצבאי את העיירה והשלטון עבר לידי הז'נדרמריה הגרמנית, הס"ס והמשטרה הפולנית. הם נהגו ביהודים בקשיחות רבה, ומצבם של היהודים הלך ורע. מדי פעם הובאו לז' קבוצות גדולות של פליטים ממקומות שונים, ובד-בבד שולחו צעירים יהודים מקומיים רבים למחנות עבודה.
בקיץ 1942 הוקם בז' גטו. ב-1 ביוני 1942 פרסם המושל הגרמני של מוזוז רדום צו בדבר ריכוז כל יהודי המחוז ב-5 ערים, וביניהן ז'. באוגוסט 1942, לאחר מימוש הצו, הגיע מספר היהודים בגטו ז' ל-5,000 נפש. הגטו חוסל באוקטובר 2491. כוחות גדולים - אנשי ס"ס, ז'נדרמים גרמנים ושוטרים פולנים - כיתרו את הגטו והיהודים נקראו להתייצב ברחבת בית-המדרש. משנוכחו הגרמנים לדעת שלא כל היהודים התייצבו במקום האיסוף, פשטו חוליות של אנשי ס"ס וגסטאפו על הבתים בגטו בחיפוש אחר מסתתרים. יהודים שנתגלו במקומות מחבוא הובאו גם הם אל הרחבה, ואילו חולים, זקנים, תשושים וילדים קטנים נורו במקום. מן הרחבה הוצעדו יהודי ז' והסביבה, כ-5,000 גברים, נשים וטף, תחת משמר כבד אל תחנת הרכבת, מרחק 10 ק"מ מז'. בתחנה נדחסו המגורשים בצפיפות לקרונות משא ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.
מיד אחר-כך הוכרזה ז' "יודנריין" (מטוהרת מיהודים). אחרי האקציה עוד נותרו יהודים בני ז' בכמה מחנות עבודה וגם בעיר ובסביבתה נשארו כמה עשרות יהודים במקומות מסתור שונים. מקצתם נתפסו ונרצחו, אבל כמה וכמה מהם הצליחו לברוח אל היער והצטרפו לפרטיזנים של "ארמייה לודיבה" (תנועת המחתרת של השמאל הפולני).