א' אב ה'תשע"ז

ז'יחלין ZYCHLIN

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: קוטנו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 7,098

·  יהודים בשנת 1941: 2,600-2,800

·  יהודים לאחר השואה: כ-68

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

ז'יחלין נזכרה לראשונה בתעודה מ- 1332, וזכתה במעמד-עיר ב- 1450 כעיר-אצולה פרטית. היא הפסידה את מעמד-העיר ב- 1867, על אף סימנים ברורים של התפתחות עירונית מבחינת מספר האוכלוסים. אין זאת, כי בכך קנס אותם השלטון הרוסי על התמיכה ההמונית של תושבי העיר במורדים הפולנים ב- 1863. ב- 1924 שבה ז'יחלין וזכתה במעמד- עיר.
הידיעות הראשונות על היהודים בז'יחלין מקורן אך במאה ה- 18, אף על פי שלא נודעו כל הגבלות חוקיות או מינהליות של מגורי יהודים בעיר. מקור פרנסתם העיקרי היה המסחר הזעיר (בין השאר, גם סחר סוסים ובקר בימי היריד) והמלאכה: בעיקר חייטים וסנדלרים, המוכרים את תוצרתם בימי שוק. במחצית השנייה למאה ה- 19 התפתחה במידת-מה תעשיית המזון בעיירה, והשתתפו בה מספר ניכר של בעלי- מיפעלים יהודים. ב- 1894 היו בידי יהודים טחנת-קיטור, בית-חרושת לעורות, בית-חרושת לסבון, 2 בתי-הרושת לשמן, והרי אלה כמעט כל מיפעלי-התעשייה שבעיר. אולם הענף המכריע בפרנסת היהודים נשארו המסחר הזעיר והמלאכה: בין 184 חנויות היו בתקופה זו 7 בלבד לא בידי- יהודים, ובין 16 האופים שבמקום היו רק 4 לא-יהודים.
תחילה היה הישוב היהודי בז'יחלין כפוף לקהילות קוטנו או גוסטינין. ב- 1766 כבר היה הישוב בז'יחלין קהילה עצמאית, ובעשורים הראשונים לקיומה שלטו בה ה"בעלי הבתים" הנכבדים. בשלהי המאה ה- 19 השתלטו על הקהילה חסידי גור, שהם הרוב בישוב, והם הוסיפו להיות הקבוצה הקובעת בשלטון הקהילה עד סיומה של מלחמת העולם ה-I. ב- 1780 נבנה בעץ בית-הכנסת הראשון, וכעבור מאה שנה בקירוב נבנה בית-כנסת באבן; היו גם בית-מדרש וכמה שטיבלך של חסידים. ב- 1912 נוסד שטיבל "לינת-הצדק", שבו התרכזו מתנגדיהם של חסידי גור. שטיבל זה שימש אחר כך בסיס עיקרי לאנשי המזרחי בז'יחלין.
במחצית השנייה למאה ה- 18 כבר קיימה הקהילה רב. אחד הרבנים הראשונים בז'יחלין היה ר' שלמה בן אברהם, לשעבר מגיד בדוברה (הוא דרש גם בקאליש). חיבורו "בנין שלמה" נדפס בשקלוב ב- 1789. בשנות ה- 40 למאה ה- 19 השתקעו בז'יחלין שושלת אדמו"רים, שנקראו לימים "הז'יכלינאים" (ענף לשושלת סטריקוב). ייסד אותה ר' שמואל אבא (1810- 1879), תלמידו של ר' פישלה מסטריקוב וממשיך עיקרי של חסידות עממית זו. לאחר מות רבו ב- 1824, הכתירו חלק מחסידיו של ר' פישלה לאדמו"ר את ר' שמואל אבא, שהתגורר אז בבודזאנוב. ב- 1844 עבר ר' שמואל אבא לז'יחלין, עסק בקבלה מעשית ועשה מופתים. פשוטי-העם נהרו אליו. ר' שמואל אבא נלחם בנבטי הקידמה, באנשי ההשכלה והרפורמה, בתחום שליטתו והשפעתו, בעיקר בערים ובעיירות של הכיבוש-הפרוסי "הנאור". אחרי מותו היה מנהיג החסידים בנו, ר' משה נתנאל ז'יכלינסקי (נפטר ב- 1912), ולאחריו - נכדו, ר' מנחם ידידיה, שנפטר בימי הכיבוש בגיטו ז'יכלין (1940). בגיטו המשיך בנו, ר' שמואל אברהם אבא כראש החסידים במקום, ערך שולחן ואמר דברי-תורה. יום לפני גירוש כל יהודי ז'יחלין, בפורים 1942, הרגו אותו הגרמנים בירייה.
בראשית המאה ה- 20 קמו בז'יחלין הקבוצות הפוליטיות הראשונות בין היהודים: הבונד - 1903, ס"ס - 1905, פועלי- ציון - באותן השנים, בקירוב. עם הידיעות על הפרעות ביהודים ב- 1905 אירגנו "המהפכנים" המקומיים (כנראה, חברי האיגודים שהוזכרו לעיל) הגנה-עצמית לקדם פני כל צרה שלא תבוא. בתקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 6- 1905 התפוררו קבוצות אלו בגלל רדיפות השלטונות. פעילותן נתחדשה רק בימי מלחמת העולם ה-I, כשכבשו את העיר צבאות הגרמנים. עתה נוסדו גם האיגודים בני-ציון, צעירי- ציון וכן הצופים היהודים. ב- 1914 נעשה נסיון לייסד איגוד מקצועי בלתי-מפלגתי "צוקונפט". עד מהרה ביטלו שלטונות-הכיבוש את האיגוד. בשלהי מלחמת העולם ה-1 (1918) ייסדו פועלי-ציון מועדון "ארבייטער-היים", ולידו את איגוד פועלי המחט ואיגוד פועלי העור. עם הידיעה על פרעות ביהודים והתנכלויות להם, שערכו ב- 1918 יחידות מצבאו של הגנראל האלר, אירגנו בני-הנוער היהודי (בעיקר, חברי פועלי-ציון) הגנה-עצמית, כפי שעשו ב- 1905.
הנסיון הראשון לייסד ספריה ציבורית נעשה ב- 1912, אך השלטונות לא התירו לייסדה. היא נפתחה כעבור שלוש שנים (1915) ונקראה ע"ש פרץ. באותה שנה נוסד איגוד- הספורט "טורנפאריין". בשנים 1916- 1918 פעל בית-ספר בן 4 כיתות לילדי יהודים, שנתמך על ידי העירייה.
 

בין שתי המלחמות

בתקופה זו לא חלה תמורה במבנה המקצועי של הישוב היהודי בז'יחלין. רוב האוכלוסים נמנו עם העניים, התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ועם האמידים היה אפשר למנות רק אחדים, שחכרו חלקות יער לכריתה וחוכרי משק-החלב מידי בעלי-אחוזות בסביבה. במיפעלי תעשייה גדולים יותר שלא בידי-יהודים, שנמצאו בסביבה - 2 בתי-חרושת לסוכר, בית-חרושת לבירה, משרפת לבינים - לא נתקבלו לעבודה יהודים. בטחנת-הקמח, שהיתה בידי יהודים, עבדו 2 יהודים בלבד. ענף חדש, שהעסיק כמניין-וחצי אומני- בית, היה סריגת הגרביים לפי הזמנת קבלנים מערים אחרות. במצב זה נדדו משפחות יהודים רבות (ובעיקר בני-הנוער) אל ערים גדולות יותר לבקש "שבר".
לאיגודים הציוניים נשמר תפקיד מכריע בחיים הפוליטיים בז'יחלין. פעלו כאן סניפים של הציונים הכלליים, המזרחי, הפועל-המזרחי, פועלי-ציון-שמאל, פועלי-ציון-ימין, ומתנועות-הנוער - השומר-הצעיר והנוער-הציוני. בשנות ה- 30 נוסד סניף החלוץ, שאיגד את הנוער החלוצי של כל האירגונים. ב- 1932 ייסדו פועלי-ציון בז'יחלין קיבוץ-הכשרה. ביוזמת פועלי-ציון-שמאל נוסדה בעיירה ב- 1924 מועצה מקומית של האיגודים המקצועיים, שכינסה יהודים ולא-יהודים. בהנהגתה נערכה בשנה ההיא שביתת אופים, שהוכתרה בהצלחה. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים עשויות להעיד על השפעתן של המפלגות השונות. בבחירות לקונגרס ה- 20 וה- 21 הצביעו מבין 270 רוכשי-שקל: הציונים הכלליים (על-המשמר) - 101 (1937), 79 (1939); הליגה למען ארץ-ישראל העובדת- 120 (1937), 142 (1939, בגוש עם פעלי-ציון-שמאל). שאר המפלגות הציוניות זכו ב- 10- 20 קולות כל אחת. מעטים במספרים ובהשפעתם היו קבוצות הבונד והפולקיסטים. אגודת-ישראל היתה פעילה בתחומי הקהילה והחינוך. לאחר מלחמת העולם ה-I גברו הציונים על חסידי גור (אגודת ישראל) והגיעו לשלטון בהנהלת הקהילה. בבחירות 1931 זכו המפלגות הציוניות ב- 5 מנדאטים, אגודת-ישראל - 2, בעלי-מלאכה - 1.
על השפעת המפלגות היהודיות בעירייה מעידה העובדה, שיהודי היה חבר ראשות העיר, ולפי תוצאות הבחירות ב- 1927 הגיע להם תפקיד של סגן-ראש-העירייה. התפקיד לא ניתן להם מפני שנציגי המפלגות היהודיות לא הגיעו לכלל דעה אחת: נציג פועלי-ציון-שמאל לא הצביע בעד המועמד היהודי, אלא בעד מועמד המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. בהשפעת הנציגים היהודים הקציבה העירייה ב- 1927 אלף זלוטי לבנק בעלי-המלאכה והסוחרים-הזעירים היהודים, שנוסד בשנה ההיא.
בין מוסדות החברה בז'יחלין בלטה בתקופה זו קופת גמילות- חסדים של הקהילה, שהעניקה ב- 1936/37 בלבד 450 הלוואות לנצרכים. לינת-הצדק וכן ביקור-חולים, הקיימים בעיירה זה שנים, הוסיפו לתת סעד בריאותי. איגוד בעלי- המלאכה היהודים דאג בראש-ובראשונה להשגת רשיונות- מלאכה לחבריו, וסייע להם בהלוואות בריבית-נמוכה. גם לאיגוד הסוחרים היהודים היתה קופת-מלווה כזאת. הבנק של בעלי מלאכה הנ"ל אף הוא סייע באשראי זול.
מעמדה הרם של שושלת האדמו"רים בז'יחלין העמיד בצל את הרבנות. לאחר מלחמת העולם I-ה היה רבה של ז'יחלין הרב רפפורט, איש המזרחי. מתנגדיו, אנשי אגודת-ישראל, כה הרחיקו לכת במאבקם עמו, שהאשימוהו ב- 1920 באוזני השלטונות הפולניים ב"בולשביזם", והוא גם נחבש זמן-מה בבית-הסוהר. רבה האחרון של ז'יחלין, ר' אברהם מרדכי אלטער (נולד 1872), היה מבית האדמו"רים של גור, ונחשב לגדול בתורה. הוא לא העלה על הכתב את חידושיו הרבים מתוך ענווה "כדי שלא להתהדר בעטרת התורה". הוא נספה בימי הכיבוש הנאצי.
לגבי ישוב דל וקטן כישובה של ז'יחלין היו מוסדות-החינוך בה ענפים למדי. הקהילה קיימה תלמוד-תורה לבני עניים. מיד לאחר מלחמת העולם ה-I ייסדה אגודת-ישראל ישיבה ובית-ספר לבנות, בית-יעקב. הציונים פתחו בית-ספר תרבות, ולידו-שיעורי-ערב לעברית, תנ"ך ותולדות ישראל. בגלל העדר-אמצעים נסגר בית-הספר תרבות ב- 1928. בית- הספר העירוני בן 4 הכיתות לילדי יהודים, שדובר בו לעיל, נהפך ב- 1922 ל"שאבאסובקה" בת 7 כיתות. בבית-ספר זה למדו רוב ילדי העיירה, והמנהל והמורים (להוציא אחד) היו יהודים, שלא כנהוג בבתי-ספר כאלה בערי-פולין האחרות.
בין שתי המלחמות פעלו בז'יחלין 3 ספריות ציבוריות יהודיות, שתיים מהן-גדולות יותר, של פועלי-ציון ימין ופועלי- ציון-שמאל. שלושה חוגים-לדראמה- ליד בני-ציון, פועלי- ציון-ימין, פועלי-ציון-שמאל -העלו הצגות ומופעי-תרבות אחרים בז'יחלין ובסביבה. מלבד ה"טורנפאריין" נוסדה גם ב- 1927 קבוצה כדורגל הפועל, בחסות צעירי-ציון ופועלי-ציון.
בשנים הסמוכות למלחמת העולם ה-II אירעו התנכלויות ליהודים. במארס 1939 אילצו קבוצת-אגרוף אנדקים רוכל יהודי מבני-המקום לסלק את דוכנו. הרוכל המיואש פתח בקול-זעקה, ועל כך נשפט ונענש "על עלבון העם הפולני".
 

השואה

ז'יחלין נכבשה בידי הצבא הגרמני ב- 17.9.1939. למחרת חטפו הגרמנים קבוצת צעירים יהודים, הריצו אותם אל כפר המרוחק 20 ק"מ, כלאום לשלוש יממות בכנסיה, ואחר כך הרשו להם לשוב לז'יחלין. כעבור ימים אחדים הכריזו הגרמנים ברחובות, כי על כל היהודים להתכנס בכיכר השוק. כשהתכנסו יצאו הגרמנים אל הדירות לחפש כביכול נשק מוסתר ושדדו מכל הבא ליד. רבים מבין הנאספים בשוק נשלחו לעבודת-כפיים, כגון טאטוא הרחובות וניקוי דירותיהם ומשרדיהם של הגרמנים. המצוד על יהודים לשם שילוחם לעבודות שונות הפך להיות חזיון יומיומי בז'יחלין. כעבור זמן-מה נאסרו ונכלאו כל האופים היהודים בעיירה, שהוסיפו לאפות ולמכור את המאפה על אף צו-השלטונות. לאחר שתדלנות נמרצת ותשלום מס-עונשין גבוה שתרמו האופים, האיסור על האפייה בוטל. עוד פעמיים הוטל מס-עונשין על יהודי ז'יחלין: אחד מהם כ"עונש" על ששרפו כביכול את בית-הכנסת שלהם - אף שהגרמנים שרפו אותו בעצמם. בנובמבר 1939 נצטוו היהודים לענוד על שרוולם סרט צהוב, וכעבור זמן-מה הוחלף הסרט בשני כוכבים צהובים, על החזה ועל הגב. היהודים חויבו להדביק על דלת ביתם את השלטית: "יודה". ליהודים נקבעה שעת-עוצר, מ- 5 בערב ועד 6 בבוקר. באפריל 1940 ערכו שלטונות המקום מאסרים בקרב האינטליגנציה הפולנית והיהודית בז'יחלין, ובעיקר בקרב המורים. האסורים, וביניהם מספר ניכר של מורים יהודים, שולחו למחנות-ריכוז בגרמניה.
הגיטו בז'יחלין הוקם בקיץ או בסתיו 1940. שני חלקים היו בו: הגיטו "הגדול" נקבע בצד ימין של רחוב נארוטוביץ' ונדחסו בו 1,800 נפש, בקירוב. הגיטו "הקטן" נמצא בעיבורה של העיירה, בפרבר או בישוב שנקרא "פאביאנובקה" או "פאביאן". בשני החלקים היה הדוחק רב. בחדר אחד גרו עשר נפשות ויותר, ובדירה אחת - כמה משפחות. היהודים נצטוו לאטום בלוחות את חלונותיהם הנשקפים לכביש של רחוב נארוטוביץ', כדי לבודד אותם מהצד ה"ארי". חמורים ביותר היו תנאי-החיים בפאביאנובקה; זה היה שטח רטוב וביצתי, ובו בתים פרימיטיביים לא- רבים, ללא ביוב וללא באר מים הראויים לשתייה. היהודים נאלצו איפוא לחפור באר. סברה היא, ששום חלק של הגיטו לא היה מגודר. כפי הנראה, שמר על הגיטו שוטר גרמני אחד בלבד, בקרבת הבניין שבו שוכן היודנראט. רשמית הורשו היהודים לצאת את הגיטו רק במקרים יוצאים מהכלל, ורק ברשיון מיוחד של השלטונות (למשל, לשם ביקור אצל רופא) ובליווי שוטר יהודי. השוטרים היהודים וחברי היודנראט היו חופשיים בתנועתם בכל העיירה. היהודים שיצאו את הגיטו בלי-רשות הוכו, נשדדו ונענשו במאסר. המגע עם האוכלוסים הלא-יהודים של העיר והסביבה הכפרית היה קל למדי. ה"ארים" - הפולנים והפולקסדויטשים - הרבו להכנס לגיטו, הזמינו בגדים ונעליים אצל חייטים וסנדלרים יהודים, וקנו גם מן המוכן. הם שילמו בכסף או במזון. במגרש ריק הסמוך לבניין היודנראט, ובשדה הסמוך לרחוב בודזינסקה פרח מסחר בלתי-חוקי ער: היהודים מכרו את שארית רכושם, או את תוצרתם, הנוצרים מכרו מזון. יהודים רבים היו יוצאים בחשאי אל כפרי הסביבה וקונים מזון, וגם צוותי-העבודה, היוצאים יום-יום בליווי שוטרים לעבוד מחוץ לגיטו היו מביאים בשובם מיצרכים. מסחר בלתי-לגאלי והברחת מיצרכי-המזון נתאפשרו על ידי מתנות-שוחד קבועות לשוטרים הגרמנים ולשוטרי עזר הפולקסדויטשים.
תנאי חייהם של התושבים היהודים לא היו איפוא קשים, אך רוב הבאים, הפליטים והעקורים, סבלו חרפת רעב. ב- 1.1.1940 היו בז'יחלין בין 3,000 היהודים כ- 600 פליטים. מספרים הלך ועלה, וכך עלתה גם הצפיפות הרבה בגיטו, אשר ערב החיסול היו בו 3,200 יהודים (מארס 1942). רוב הפליטים באו מקוטנו, דומברוביצה, סאנניקי וולוצלאווק. קשיי-הדיור של הפליטים עצומים היו. למשל, קבוצה גדולה של יהודי דומברוביצה שוכנו במשרפת-לבינים הרוסה למחצה. אולם פליטים רבים נאלצו להתענות תחת כיפת- השמים. רובם היו חסרי-פרוטה, לא יכלו לקנות מזון והתפרנסו מהקצבת המזון הגרמנית הדלה: מנת-הלחם היומית בגיטו- 120 גר' לנפש, ובשר-פגרים שהובא לעתים רחוקות. היודנראט פתח בגיטו הגדול מטבח-ציבורי, שחילק לעניים משני הגיטאות מרק, אחת ליום. בפאביאנובקה לא ניתן לפתוח מטבח כזה בגלל העדר בניין מתאים. מהג'וינט קיבל היודנראט מענק אחד בלבד.
כיו"ר היודנראט שימש יו"ר הנהלת הקהילה לפני המלחמה, אלתר רוזנברג. חבריו היו: מאקס רוזנברג, יוסף חלמסקי, אייזיק (או נח) קלמר יהושע ומרדכי זיגר יצחק זייפרט, ד"ר וינוגרון. נוסדה גם משטרה יהודית ומפקדה היה יוסף אוברמן. ביודנראט פעלה מחלקת-עבודה בראשות יהושע זיגר, שדאגה לסיפוק צוות-עובדים לגרמנים יום-יום. הם הזמינו את העובדים לפי רשימה שבידיהם, העסיקו מחליפים-בשכר למסרבים לעבוד, אך ידם משגת לשלם.
עם סידורם התקין של ענייני-העבודה נפסקו בז'יחלין החטיפות לעבודה ארעית. אך דבר זה לא מנע שילוח צעירים יהודים אל מחנות-העבודה. מצודים אלה היו סיוטם של תושבי הגיטו. החל באוגוסט 1941 ועד סוף השנה נשלחו אל המחנות שבסביבת פוזנאן כמה מאות גברים. תנאי-הקיום שם היו איומים, ואיש מהם לא שב לגיטו. במחנה נאקלו נתלו שני יהודים מז'יחלין על שניסו לאסוף כמה תפוחי-אדמה בשדה סמוך. נשלחו גם מז'יחלין כ- 60 נשים לעבודת-שדה באחת האחוזות. למזלן נקלעו אל מנהל-משק הגון, שהתייחס אליהן יפה. היודנראט, או מפקד המשטרה היהודית, היו מרכיבים את רשימת הגברים המיועדים לשילוח, והשוטרים היהודים אספו בלילה את האנשים. מכאן מובנת דעת- הקהל השלילית על המשטרה, ובעיקר -על מפקדה.
בתנאי התברואה המחרידים הופיעו בגיטו מקרי טיפוס. הרופא היחיד בגיטו, ד"ר וינוגרון, אירגן בית-חולים פרימיטיבי קטן בלי ציוד מתאים ובלי תרופות ובעזרת שני עוזרים ניסה להדביר את המגיפה.
מבשרי החיסול הקרוב של גיטו ז'יחלין היו הידיעות שהגיעו בראשית 1942 על חיסול הישובים בנפת קולו, ובעיקר בקלודאווה. סברה היא, שלז'יחלין הגיעו כמה יהודים שנמלטו מחלמנו, מקום ההשמדה ההמונית. כן הורגשה החרפה ביחסם של שלטונות המקום. למשל, נותק קשר-הדואר בין יהודי ז'יחלין לבין מקומות אחרים; התחילה הריגת יהודים שנתפסו מחוץ לגיטו -דבר שלא היה נהוג קודם לכך; התחיל מאבק חריף בהברחה, שעד עתה התעלמו ממנה השוטרים הגרמנים; התחילו חיפושים קבועים בגיטו שהיו מלווים שוד. יהודים רבים חשבו על בריחה לווארשה, מתוך ההנחה, כי הגרמנים לא יעזו לחסל ישוב יהודי כה גדול. אלא שהנסיעה היתה כרוכה בהוצאות גדולות, ורק עשירים מעטים יצאו אז את ז'יחלין. יהודים מאחת הקבוצות הללו נתפסו בדרך ונורו בו במקום. מעטים היו היהודים שהיתה להם האפשרות להתחבא מחוץ לגיטו, אצל פולנים מכרים.
בסוף פברואר 1942 אסרו השוטרים הגרמנים את יו"ר היודנראט ואת מפקד המשטרה היהודית ותלו אותם בבית- הסוהר. בימים הבאים חוסל הגיטו. השוטרים פרצו לבתים, ושדדו את כל רכושם של היהודים, הרגו יהודים בדירות וברחובות. בכיכר-השוק הוצאו להורג בפומבי כל חברי היודנראט, כל השוטרים היהודים ומשפחותיהם. משפחת יו"ר היודנראט ואשת מפקד המשטרה נהרגו, כנראה, עוד קודם לכן, מיד לאחר הריגת ראשי-המשפחה. מול פני המוות ניסה חבר היודנראט י. זיגר להתנגד לשוטרים גרמנים. באקציה זו נספו כ- 200 נפש. כל הימים האלה היה הגיטו מוקף בקפדנות משמרות שוטרים. ב- 3.3.1942 הובאו כל האוכלוסים היהודים מהגיטו, 3,200 נפש, לכיכר השוק, הושבו בעגלות שהוחרמו אצל איכרי-הסביבה, וכל הפעולה לוותה מכות ויריות. אנשים כושלים ואטיים נורו בו במקום. המגורשים הוסעו לקרושנייוויצה. בתחנה זו הוטענו היהודים לקרונות והוסעו אל מחנה-ההשמדה בחלמנו. השוטרים שניהלו את האקציה וליוו את העגלות אמרו ליהודים בגלוי, שהם מוסעים למוות. צעירים יהודים בודדים הצליחו להימלט מהעגלות.
מתושביה היהודים של ז'יחלין בפרוץ המלחמה בילו אותה 68 בלבד. 41 במחנות הנאצים, 14 ברוסיה, ו- 13 מצאו מחבוא אצל פולנים או נשאו תעודות "אריות".