ד' תמוז ה'תשע"ז

ז'ירארדוב ZYRARDOW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: בלונייה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-25,155

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,726

·  יהודים לאחר השואה: מעטים שרדו

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ז'ירארדוב היא עיר תעשיית הטקסטיל בפולין. פיתוחה של ז'ירארדוב החל בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, במקום ששכן בו בעבר כפר בשם רודה גוזובסקה. שמה של העיר ז'ירארדוב קשור במהנדס הצרפתי פיליפ ג'יראר, שהקים במקום את המפעל הראשון לאריגת פשתן. לאחר מכן הוקמו בז'ירארדוב מפעלי טקסטיל נוספים; רובם היו בבעלות גרמנים וצרפתים. בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר בידי יחידות הצבא הגרמני שהחזיקו בה עד שנסוגו בשנת 1918. היהודים הראשונים התיישבו בז'ירארדוב בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 19. מוצאן של המשפחות הראשונות היה מוויסקיטקי, משצ'ונוב ומגרודזיסק, ופרנסתן היתה על המסחר הזעיר והמלאכה. היו ביניהם חייטים, כובענים, סנדלרים, תפרים, נגרים ושענים. משנתפתחה ז'ירארדוב כעיר תעשייה נפתחו בפני כמה יהודים מקורות פרנסה חדשים. הסוחרים היהודיים שבמקום נהגו לרכוש אצל האיכרים שבסביבה פשתן ולספק אותו למפעלי הטקסטיל. הסוחרים היהודיים שיווקו את תוצרת המפעלים לרחבי המדינה. ביניהם היו גם סוחרי יערות. בבעלותם של מספר יהודים היו 2 טחנות קמח. עם התבססות היישוב קיבלו היהודים רשות להתארגן באופן עצמאי. בשנות השמונים של המאה ה- 19, בהשתדלותו של בנימין אוקסנר, שהיה מראשוני היהודים במקום, הקצה להם בעל האחוזה המקומי, הרוזן ש' סובאנסקי, שטח לבית עלמין; עד אותה שנה נהגו יהודי ז'ירארדוב לקבור את מתיהם בבית העלמין בוויסקיטקי. ליהודי ז'ירארדוב ניתנה גם הרשות להקים בית מדרש. הבית היה בנוי עץ. בשנת 1909 הוקמו במקום בית כנסת בנוי לבנים ובית מדרש חדש. לבניין בית הכנסת תרמו סכום נכבד בעלי אחד המפעלים בז'ירארדוב - חילה את דיטריך. בעיר היו גם כמה שטיבלאך של חסידי גור, קוז'ניץ ורדזין. מבין הרבנים שכיהנו בז'ירארדוב ידועים לנו ר' מנחם מנדל אלבק, שנודע בחיבורו "דברי מנחם". הוא כיהן בז'ירארדוב במשך 40 שנה בערך( נפטרבשנת 1932). באותה תקופה כיהן בז'ירארדוב בתפקיד מורה-הוראה ר' יוסף קופייץ (מחסידי גור). בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה כיהנו במקום כמרא-דאתרא ר' יעקב דוד קאליש, בנו של האדמו"ר מאמשינוב, ומשנת 1933 ממשיך שושלת אמשינוב, ור' יחיאל-מאיר קרמסקי, יליד ליפנו, כמורה-הוראה( נספה בשואה בשנת 1942). בקהילה התקיימו החברות המסורתיות: "חברה קדישא", "לינת הצדק","ביקור חולים" ו"הכנסת אורחים". כמו-כן הוחזק בידי הקהילה "תלמוד תורה", שלמדו בו ילדי ישראל. בשנת 1908 הוקמה בז'ירארדוב "קופת מלווה וחיסכון ציבורית", שנתנה הלוואות בריבית נמוכה לסוחרים זעירים ולבעלי בתי מלאכה. כעיר עם פרולטריון התקיימו בז'ירארדוב תנאים נוחים לפעילותה של תנועת פועלים שחברים בה פולנים ויהודים. בראשית המאה ה- 20 הוקמו במקום סניפים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס). לתנועה זו הצטרפו גם מספר יהודים מבני המקום. כמו-כן הוקם בז'ירארדוב סניף של "פועלי ציון". האירועים המהפכניים של שנת 1905/6 נתנו את אותותיהם בז'ירארדוב. בבתי החרושת ובבתי המלאכה שבעיר פרצו שביתות שהיו מלוות הפגנות שהשתתפו בהן נוצרים ויהודים. באחד מימי הקיץ של 1906 זרק מהפכן פולני צעיר בשם סטיפאן אוקשה פצצה על מפקדת המשטרה. הדבר אירע בשעות אחרי הצהריים, בעת שחזרו הפועלים מעבודתם. בעיר קמה מהומה. פלוגת קוזאקים שחנתה במקום פתחה באש, מספר צעירים נורו במקום וביניהם מנדל מיימאן, אליה לובצ'אנסקי ויחיאל מיכובסקי. עוד באותו יום נאסרו כמה צעירים והוגלו לסיביר; ביניהם היו פישל לאכמאן ואברהם בלומשטיין. תקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 1905/6 והאנטישמיות שגברה בסביבה הכבידו על יהודי המקום, וכתוצאה מכך החלה הגירה מז'ירארדוב למערב אירופה, לארצות הברית ולארגנטינה. מרביתם של היוצאים היו אנשים צעירים. הסיבות להגירה היו פוליטיות ובעיקר כלכליות. המהגרים המשיכו לדאוג למשפחותיהם שנשארו במקום ונהגו לשלוח להם חלק משכר עבודתם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירשו שלטונות הצבא הרוסי את יהודי ז'ירארדוב מעירם, כשם שעשו במקומות אחרים באיזור. גם כאן היתה האמתלה מתן סיוע כביכול לגרמנים. בין המגורשים לווארשה היו הרבנים מנחם מנדל אלבק ויוסף קופייץ. מספר יהודים הוגלו לסיביר; ביניהם היו יוסף קאופמאן וולף אקמאן. רוב המגורשים חזרו לבתיהם לאחר נסיגת הצבא הרוסי, כאשר נכבשה ז'ירארדוב בידי יחידות הצבא הגרמני. למרות קשיי המלחמה והמצב הכלכלי הירוד פיתחו יהודי ז'ירארדוב פעילות חברתית ענפה. במקום התארגן ועד ציבורי לעזרה לנזקקים. במטבח שהוקם בז'ירארדוב חולקו לתלמידי "תלמוד תורה" והחדרים יום יום ארוחות חמות. למאות משפחות חולקו מצרכי מזון. לעזרת יהודי ז'ירארדוב באה באותן השנים קהילת וארשה. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוקם בז'ירארדוב "חדר מתוקן" פרטי שלימדו בו לפי שיטות פדאגוגיות מתקדמות. בשנת 1916 נפתחה במקום ספרייה יהודית עממית ובה אולם קריאה.

בין שתי המלחמות

גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי ז'ירארדוב להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. כמה מהם הועסקו במפעלי התעשייה הזעירה שבבעלות יהודים (טקסטיל, קונפקציה, עיבוד עורות, בית חרושת לייצור משקאות קלים). ליהודים לא ניתנה דריסת רגל בבתי החרושת הגדולים שבבעלות נוצרים, שעבדו בהם אלפי פועלים. מרבית החייטים נהגו למכור את תוצרתם הזולה לאיכרים בימי השוק, אם בז'ירארדוב עצמה ואם בעיירות שבסביבה. ז'ירארדוב מוקפת יערות, אווירה צח ויבש ועל כן שימשה מקום קיט לתושבי וארשה וערים אחרות. דבר זה היה למקור פרנסה למספר יהודים שעסקו במתן שירותים לנופשים. גם בעלי מכולת, איטליזים ועגלונים נשכרו מכך. אחדים מבין יהודי המקום עבדו בפקידות ומספר קטן של יהודים היו בעלי מקצועות חופשיים (רופא, עורך דין וכמה מורים). באותן השנים התחילו בעלי המלאכה והסוחרים להתארגן לשם עזרה הדדית. בשנת 1923 הוקם בז'ירארדוב "איגוד הקצבים" שמנה 27 חברים וכן נוסד "איגוד מאוחד של בעלי המלאכה" (חייטים, סנדלרים, תפרים ואחרים). לאחר מכן התארגנו המועסקים בענף המחט ב"איגוד מקצועי של החייטים". המשבר הכלכלי והמצב הירוד של הפועלים עוררו בקרבם תסיסה מתמדת. בשנת 1923 פרצה בז'ירארדוב שביתת פועלים שהשתתפו בה פועלים פולניים ויהודיים שעבדו בבתי החרושת ובבתי המלאכה. באותו זמן שררו יחסים ידידותיים בין חברי מפלגת פ.פ.ס. ל"פועלי ציון". בשנת 1925 הוקם בז'ירארדוב "בנק עממי" (על יסוד קואופרטיבי) שנתן הלוואות בריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי מלאכה ובפיקוח סניף "אגודת ישראל" המקומי הוקם בשנת 1927 "בנק הסוחרים". בז'ירארדוב פעלה גם "קופת גמילות חסדים" מיסודה של "המזרחי". בשנת 1938 נתנה הקופה הלוואות בלא ריבית ל- 250 משפחות. כאמור, ראשוני החוגים הציוניים התארגנו בז'ירארדוב בראשית המאה ה- 20. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה ההסתדרות הציונית מיוצגת במקום על זרמיה: "ציונים כלליים", "פועלי ציון" ימין ושמאל, "המזרחי" (1925) והרוויזיוניסטים, שחלק מהם הקימו אחרי הפילוג סניף של מפלגת המדינה. סניף "פועלי ציון" (ימין) קיים במקום חוג בשם "העובד" (1933), שרוב חבריו היו בעלי מלאכה צעירים ופועלים שהיו מועמדים להכשרה ולעלייה לארץ-ישראל. משנת 1933 פעל במקום סניף של "ויצ"ו"( נשים ציוניות). בז'ירארדוב הוקמו קנים של ארגוני נוער ציוני: "דרור" (פרייהייט) (1927), "השומר הדתי" (1931), "החלוץ הצעיר" (1928) ו"הנוער הציוני". בשנת 1932 הוקם במקום סניף של מרכז ההכשרה בחוות "גרוכוב" שבווארשה ועשרות צעירים מחניכי הסניף עלו לארץ-ישראל. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 17 זכתה במקום הראשון בז'ירארדוב "הרשימה המאוחדת למען ארץ-ישראל העובדת", במקום השני - "המזרחי" ובמקום השלישי - "המפלגה היהודית". בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א, שנערכו בשנת 1939, השתתפו 582 שוקלים. "רשימת ארץ-ישראל העובדת" זכתה ב- 345 קולות, "הציונים הכלליים" קיבלו 91 קולות, "המזרחי" - קיבל 71, "מפלגת המדינה" - 45, "פועלי ציון" (שמאל) - 23 ו"הנוער הציוני הכללי" - 6. מן המפלגות הלא-ציוניות היו בז'ירארדוב סניף של "אגודת ישראל", שהתבסס בעיקר על החסידים שבמקום וכן סניף של ה"בונד" (הוקם בשנת 1916). מספר בני נוער היו קשורים למפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. על השפעתן של המפלגות שפעלו בז'ירארדוב ניתן ללמוד במידת מה מתוצאות הבחירות לוועד הקהילה. מתוך 8 חברי ועד הקהילה שנבחרו בשנת 1931 זכתה "רשימת הציונים ובעלי המלאכה" בשני נציגים, "המזרחי" - בנציג אחד, "רשימת בעלי המלאכה" תומכי השמאל - בנציג אחד, "אגודת ישראל" - בנציג אחד, "איגוד הקצבים" - בשני נציגים ו"רשימת בעלי בתים" - בנציג אחד. בבחירות האחרונות לוועד הקהילה קיבלו "הציונים הכלליים" מנדט אחד, "המזרחי" - 2 מנדטים, "פועלי ציון" (ימין) - 2 מנדטים, "אגודת ישראל" - מנדט אחד, בלתי מפלגתיים - מנדט אחד ו"רשימת בעלי המלאכה" - 2 מנדטים. שנים רבות כיהן כחבר במועצת העירייה הרמאן גומולינסקי, מנהל בית-הספר העממי הממלכתי לילדי ישראל על שם אליזה אוז'שקובה. הוא היה מחוגי המתבוללים ונתמנה לתפקידו זה בידי השלטונות. בבחירות למועצת העירייה בשנת 1934 זכו יהודי ז'ירארדוב ב- 3 נציגים (מתוך 30), כולם מרשימת הציונים. פעילות ערה גילו יהודי ז'ירארדוב בתחום החינוך. באותה תקופה הוקמו כמה בתי-ספר חדשים שלמדו בהם מאות ילדים: בית-ספר עברי פרטי, בית-ספר עממי "יבנה" מיסודה של "המזרחי" (1925) ובית-ספר "בית יעקב" לבנות של "אגודת ישראל" (1927). בז'ירארדוב פעל גם גן ילדים של סניף ויצ"ו. מאות ילדים למדו בבית-הספר העממי הממלכתי המוזכר לעיל ומספר קטן המשיכו את לימודיהם בגימנסיה הפולנית המקומית. סניף "פועלי ציון" קיים שיעורי ערב לנוער העובד (1934). הספרייה העממית, שהוקמה בשנת 1916, המשיכה לפעול ומשנת 1926 היא נקראה על שם י"ל פרץ. הספרייה שימשה מרכז תרבות והיו בה אלפי ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית. ליד הספרייה התקיימו חוגים לספרות ולדרמה. אחדים מבוגרי בתי-הספר בז'ירארדוב המשיכו את לימודיהם בווארשה. כמה מילידי ז'ירארדוב זכו להתפרסם ברבים: ד"ר לייב שיפמאן, בוגר הפקולטה לרפואה, היה מפעילי ארגון "טאז" בפולין. הוא ניצל מן השואה, עלה לארץ-ישראל והיה פעיל בארגון "מלבן". הרב ד"ר העשיל קלאפפיש היה עיתונאי ומרצה למדעי היהדות ובעת מלחמת העולם השנייה שימש רב צבאי בצבא הפולני שלחם בחזית המערבית. מבין פעילי התרבות ידועים האחים-הסופרים אברהם וולף ואווירקה, הסופר מרדכי יעקובוביץ, שחקן התיאטרון היידי בן-ציון ואגנר ואמן השחמט מנחם מנדל ניידורף. בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוקמו בז'ירארדוב מועדוני הספורט "מכבי" (1924), "גויאזדה" (שטערן), המועדון של "פועלי ציון" (1927), מועדון "יוצ'ניה" (מארגענשטערן) של ה"בונד" ומועדון "הפועל". המשבר הכלכלי והחרם שהוכרז על המסחר והמלאכה של היהודים בשנות השלושים הכבידו גם על יהודי ז'ירארדוב וכתוצאה מכך הלך וגדל מספר המובטלים ונזקקי הסעד שנעזרו בקופה הציבורית.

במלחה"ע ה - II

ז'ירארדוב הופצצה בידי הגרמנים כבר בימים הראשונים למלחמה. רבים מתושבי ז'ירארדוב היהודיים החלו לברוח לווארשה ולאזורים שבמזרח פולין. בו בזמן הגיעו לז'ירארדוב פליטים מערים אחרות שבמרכז פולין. העיר נכבשה ב- 12 בספטמבר 1939. עם כניסתם לז'ירארדוב פרצו החיילים הגרמניים לבתים ולחנויות של יהודים ושדדו מהם דברי ערך וסחורות. האנטישמים הפולניים הצטרפו לכוב- שים ויחד עמם בזזו מכל הבא ליד. כעבור ימים מספר החלו הגרמנים בחטיפת יהודים ובשילוחם לעבודות כפייה. כ- 200 יהודים נשלחו לעבודה לברסלאו. הם חזרו לז'ירארדוב כעבור תקופה קצרה. באוקטובר 1939 יצאה גזרת "רובע המגורים היהודי", כלומר הגטו, שנכללו בו הרחובות וונסקה ואוגרודובה. תוך 24 שעות נדחסו לתוך הגטו כ- 3,000 יהודים, ביניהם פליטים ומגורשים ממקומות אחרים. היהודים נצטוו לענוד על זרועם סרט לבן עם מגן דוד. בו בזמן מינו הגרמנים יודנראט שנאלץ לבצע את הוראותיהם. לראש היודנראט נתמנה יעקב בארון, מפעילי "המזרחי", שהיה בעבר חבר ועד הקהילה בז'ירארדוב. אמנם תפקידו העיקרי של היודנראט היה לספק קודם כל את דרישות הגרמנים, אולם הוטל עליו גם לדאוג לכל סדרי החיים של הקהילה הכלואה בגטו. בין השאר היה עליו לדאוג לפליטים ולמגורשים שהגיעו לז'ירארדוב מלוביין, מקובאל, מקאליש, מלודז'ירארדוב, משצ'ונוב, מסוחאצ'ב וממקומות נוספים. ואכן אנשי היודנראט דאגו לפליטים ולמגור- שים שהגיעו לז'ירארדוב. בגטו הוקם מטבח עממי ובו חולקו יום יום כ- 700 ארוחות. כמו-כן חולקו דברי מזון שהגיעו בעזרתו של ה"ג'וינט": תפוחי אדמה, גריסים, וקמח. בליל הסדר של פסח ת"ש הגיעו לז'ירארדוב מאות גרמנים מקומיים (פולקסדויטשה). הם התנפלו על יהודי ז'ירארדוב, שדדו את הסחורות שנותרו בבתיהם והתעללו בהם. ב- 3 במאי 1940 אסרו אנשי הגסטפו מספר תושבים פולניים וכמה יהודים מנכבדי הקהילה. העצורים הוכו בידי הגרמנים ושוחררו רק אחרי שיהודי ז'ירארדוב שילמו לגרמנים כופר. בערב יום הכיפורים תש"א (אוקטובר 1940) אסרו הגרמנים מספר יהודים. ביניהם היה הרב יחיאל מאיר קרמסקי. כל העצורים נרצחו בו ביום. בראשית ינואר 1941 סגרו הגרמנים את הגטו. בגטו הסגור והצפוף הלכו וגברו המחסור והרעב. היציאה מן הגטו והברחת המזון נעשו מסוכנות. מעתה היה קשה להשיג דברי מזון ותרופות. בינואר 1941 היו בז'ירארדוב כ- 5,000 יהודים, , מהם כ-1,500 מגורשים ממקומות אחרים. בסוף ינואר 1941 הוציאו הגרמנים פקודה שעל יהודי ז' לעזוב את העיר תוך 48 שעות ולעבור לגטו וארשה. כל יהודי היה רשאי לקחת עמו מטען במשקל שאינו עולה על 25 ק"ג. בימים 2-1 בפברואר 1941 גורשו היהודים לגטו בווארשה. גורלם של יהודי ז' כגורל שאר היהודים בגטו. הם הובאו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
כמה מבני הנוער הציוני בז' פעילים במחתרת הלוחמת בגטו בווארשה והשתתפו במרד באביב 1943. מאלה ידועים שמותיהם של חברי תנועת "דרור" יצחק בלוישטיין (יליד 1923), יצחק גרינבוים (יליד 1920), וחברי מפלגת "פועלי ציון", אהרון אלדזבאנד (יליד 1916), משה ציגלר (יליד 1918) ופייבל שווארצשטיין (יליד 1916). מספר צעירים הצליחו להימלט מז' בסתיו 1939 לפנים ברית המועצות וגויסו שם לצבא האדום ולצבא הפולני שארגנו שם הקומוניסטים בשנים 1944-1943. מעטים מאוד שרדו מן המחנות או מצאו מקום מחבוא בכפרים אצל פולנים ששמו את נפשם בכפם כדי להצילם.