ל' ניסן ה'תשע"ז

ז'לחוב ZELECHOW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: גרבולין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
כללי

בשנת 1447 קיבלה ז' פריווילגיה שהקנתה לה זכויות עיר והיתר לקיים שני ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים. מאז ועד אמצע המאה ה-17 היתה ז' אחת הערים המשגשגות באזור. פלישת השוודים באמצע המאה ה-17 פגעה קשה באוכלוסייה והרסה את הכלכלה. גם על ז', בדומה לרוב היישובים האחרים באזור, באה תקופה ממושכת של שפל, שנמשכה עד ראשית המאה ה-19. בשנת 1815 נכללה ז' בתחומי פולין הקונגרסאית.
ב-1863, לאחר דיכוי המרד הפולני, הציבו הרוסים בז' שני גדודי פרשים ופלוגת תותחנ"ם והחלו בבניית קסרקטינים בעבור חיל המצב שלהם. בניית הקסקרטינים והימצאותם של חיילים רבים בעיר העניקה תנופה מחודשת לכלכלה המקומית. נוצרו מקורות פרנסה חדשים לבנאים ולבעלי מלאכה, נפתחו מתפרות וחנויות מכולת, בתי יין ומסעדות, חנויות הלבשה וכיוצא באלה, שנועדו לשרת את אנשי הצבא הרוסים.
בשנת 1880 פרצה בז' שרפה גדולה שכילתה כמעט את כל מרכז העיירה, ושרפה נוספת, ב-1910, גרמה אף היא הרס רב, ובתים רבים היו למאכולת אש. בשני המקרים שוקמה ז' במהירות. במקום בתי העץ הוקמו בכיכר העיר בתי אבן גדולים ומודרניים.
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה ז' רחוקה מקו החזית והפכה להיות עיר מקלט למאות פליטים מכל האזור. עם הקמת מדינת פולין העצמאית בשנת 1918 נכללה ז' בנפת גרבולין. בשנת 1920 נכבשה למשך זמן קצר בידי הבולשוויקים.

היישוב היהודי עד 1918

ראשיתו של היישוב היהודי בז' במחצית הראשונה של המאה ה-17. מבין ילידי ז' התפרסם בתקופה ההיא החזן יהודה לייב, שהופיע בקהילות המבורג ואלטונה, מן הקהילות החשובות והגדולות בגרמניה, ונקרא על שם עיר הולדתו, יהודה לייב ז'ליחובר. יהודה לייב חיבר ספר שירים בעברית וביידיש, "שירי יהודה" (ז'ולקובה, 1697).
ז' לא נפגעה בגזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) ואף שימשה מקלט לפליטים יהודים מעיירות סמוכות - התפתחות שתרמה לגידול הקהילה. בראשית המאה ה-18 התארגנה הקהילה המקומית על מוסדותיה.
הרב הראשון היה כנראה ר' נפתלי הרץ ב"ר אביגדור, מחשובי הרבנים באזור. חתימתו מופיעה על החלטה של "ועד דד' ארצות" משנת 1754, שבאה להגן על ר' יהונתן אייבשיץ שנחשד בשבתאות. בשנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 של המאה ה-81 כיהן בז' מנהיג החסידות הנודע ר' לוי יצחק מברדיטשב, מחבר "קדושת לוי". בימי כהונתו הוקם בית-הכנסת בז' ונוסדו כמה חברות ציבור ("חברת תהילים", "חברת החייטים"). ואולם בשנות ה-80 פרצה בעיירה מחלוקת בין החסידים למתנגדים ור' לוי יצחק נאלץ לעזוב את המקום. אחריו שימש ברבנות ז' ר' אהרן הכהן, מחבר "אור הגנוז".
מבין הרבנים במאות ה-19 וה-20 ידועים לנו ר' יעקב שמעון דייטש (שנקרא גם "אשכנזי"), תלמידו של ה"חוזה מלובלין"; ר' יהושע אשר רבינוביץ, בנו של ר' יעקב יצחק ("היהודי הקדוש מפשיסחא"), שהיה גם אדמו"ר לחסידים רבים; בשנת 5881 ישב בז' ר' יצחק אליהו; אחריו בא ר' אליעזר לייב טרייסטמן, שכיהן בז' עד 1906 ואחר-כך היה רב ברדום (ע"ע) ובלודז'. ב-1908 עלה על כם הרבנות בז' ר' יצחק דוד הכהן פרזיסכר (1888-1941).
בז' ישבה שושלת אדמו"רים שמייסדה היה ר, יצחק שלמה גולדברג, צאצא לשושלות זלוטשוב וקוז'ניץ. ר' יצחק שלמה נפטר ב-1872 ובנו, ר' יהושע אשר דוד, מילא את מקומו. האדמו"ר האחרון, ר' אברהם שלום גולדברג, נספה בשואה.
בן העיר ר' שמעון אנגל-ז'ליחובר עמד בראש "ישיבת חכמי לובלין", ונספה בשואה. בתקופה מוקדמת למדי - במחצית השנייה של המאה ה-19 - הופיעו בז' ארגונים פוליטיים ראשונים של יהודים, וב-1861, שנה הידועה בהפגנות הסוערות של הפולנים למען לאומיותם, מילאו אחדים מיהודי ז' תפקידים פעילים לצדם של המפגינים הפולנים. אבל ההתקרבות בין התושבים הפולנים לבין היהודים היתה קצרת ימים ובאה אל קצה עם דיכוי המרד הפולני ב-1863.מאז ואילך גברו הניכור והחשד ההדדי בין שתי קבוצות האוכלוסייה. בסוף המאה ה-19 ייסדו פולנים קואופרטיב נוצרי, שהתחרה בהצלחה ביהודים בכמה מענפי המלאכה והמסחר.
בראשית המאה ה-20 התארגנה בז' קבוצה ראשונה של ציונים, נפתחו חוגים ללימוד עברית והוחל באיסוף כסף למען הקרן הקיימת לישראל. המפלגה הציונית הראשונה בז, היתה "פועלי ציון", ובמקביל נוסד אז גם סניף ה"בונד". אחרי מהפכת הנפל של 1905-1906 התפרקו התנועות הפוליטיות בגלל רדיפות השלטונות. בשנת 1912 ניסו יהודי ז' לפתוח ספרייה ציבורית יהודית, אבל השלטונות אסרו את פתיחתה. הפעילות התחדשה רק בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ב-1915 נוסדו בעיירה סניפי "המזרחי" ו"אגודת ישראל".
במשך דורות התחנכו ילדי ישראל בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה של הקהילה. רק שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיירה בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים, בן שתי כיתות, שבו למדו בנות בלבד. בשנת 1917 נפתח גן ילדים עברי, שהתקיים במשך שנים אחדות.
בימי המלחמה ולאחריה פיתחו יהודי ז' פעילות תרבותית וחברתית ענפה, ובין השאר נפתח מועדון שהתקיימו בו לימודי ערב.
במאה ה-19 גדלה קהילת ז' בקצב מואץ, בעקבות הקמת הקסרקטינים לחיל המצב הרוסי וההתפתחות הכלכלית המהירה שנבעה מן המהלך הזה. הקסקרטינים סיפקו גם ליהודים רבים אפשרויות פרנסה חדשות, אם בבנייה ואם בייצור ובסחר בסחורות שנדרשו לחיילים, ובמיוחד מגפיים. במחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה ז' מרכז חשוב לייצור מגפיים, ששווקו ברחבי המדינה.
בשלהי המאה ה-19 הקימו יהודים בתי-חרושת אחדים מ'. הגדול ביניהם היה בית-החרושת המקומי לסוכר. בעת ההיא היו בבעלות יהודים, גם נגריות אחדות, מבשלת בירה, משרפת יי"ש ובית-מלאכה לייצור מי סודה, שסיפק את צורכי הסביבה כולה. רובם המכריע של בעלי המלאכה בעיירה - חייטים, מסגרים, נגרים, נפחים, סנדלרים ורצענים - היו יהודים.
בימי מלחמת העולם הראשונה הורע המצב הכלכלי של תושבי ז' בכלל ושל היהודים בפרט. ריבוי הפליטים הוסיף אף הוא על המצוקה. חלק מן היהודים נחשדו בריגול לטובת גרמניה ונאסרו בידי השלטונות הרוסיים, ורבים אחרים עזבו את העיר מרצונם ועברו לפנים רוסיה. גם לאחר שהגרמנים כבשו את ז', ב-1915, לא הוטב המצב הכלכלי ובעיירה שרר מחסור חמור במצרכים בסיסיים כמו מזון וחומרי הסקה. היישוב היהודי הידלדל מאוד.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם אחרי המלחמה, כבתקופות קודמות, התפרנסו יהודי ז' בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה, ואולם מצבם הכלכלי הורע בתקופה הזאת. לא זו בלבד שבא הקץ לפרנסה שסיפק חיל המצב הרוסי, גם קשרי המסחר של היהודים עם כפרי הסביבה התרופפו, בגלל התחרות עם הסוחרים הפולנים, שגברה בהתמדה, ובגלל האווירה האנטישמית ששלטה בכיפה.
בשנים הראשונות שאחרי המלחמה בא לעזרת הנזקקים היהודים הג'וינט, וגם קרובי משפחה שהיגרו לארצות רווחה סייעו לחלקם בתמיכות. כדי להקל על המצוקה הגוברת הוקמו אז כמה גופים ומוסדות לעזרה הדדית.בשנת 1926 נוסד איגוד סוחרים יהודים ושנה אחר-כך הוקמה קופה קואופרטיבית לאשראי, שנתנה לסוחרים ולבעלי מלאכה אשראי בריבית נמוכה. כבר עם ייסודה השתייכו לקופה כ-200 חברים, וממפרם הלך וגדל. גם חברת "גמילות חסדים", שהתארגנה מחדש, סייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה בהלוואות ללא ריבית. בתחילת שפת ה-30 היו ל"גמילות חסדים" 250 חברים לערך.מוסדות הסעד של הקהילה סייעו לעניים ביותר בהספקת מצרכי מזון, בעיקר לקראת הפסח, ועם בוא החורף חילקו להם חומרי הסקה. בתחום העזרה לחולים ולבני משפחותיהם עסקו חברות "ביקור חולים" ו"לינת צדק".
בין שתי המלחמות התפתחו מאוד חיי התרבות והחברה בקרב יהודי ז" ובמקביל גדלה השפעתה של התנועה הציונית. אל "הציונים הכלליים", "המזרחי" ו"פועלי ציון", שפעלו בז' עוד בעיצומה של המלחמה, הצטרפו בתקופה הזאת עוד כמה זרמים חדשים, ציוניים ולא-ציוניים, ביניהם סניף של הרוויזיונימטים (נוסד ב-1927) וקן של תנועת הנוער בית"ר (מ-1929). בשנת 1928 הוקם גם סניף "החלויו" ונפתח קיבוין הכשרה. באותה שנה נוסד גם קן מקומי של "השומר הצעיר", שבמרוצת הזמן מילא תפקיד מפתח בפעילות הציונית בעיר. שנה לאחר הקמתו חל פילוג בשורותיו והפורשים הקימו את "השומר הלאומי", שהלך והתחזק גם הוא והיה לארגון נוער ציוני חשוב בעיירה. בשנת 1930 הוקם בז' גם סניף של "צעירי המזרחי".
המפלגות הציוניות היו בתקופה זו הכוח העיקרי בקרב הציבור היהודי בז' והרוב בהנהגת הקהילה, והן שיזמו את רוב מפעלי העזרה ההדדית והתרבות. ואולם גם מחוץ למחנה הציוני התנהלה פעילות לא מעטה. בשנת 1927 הקימו אנשי "אגודת ישראל" בית-ספר מזרם "בית יעקב", ובו למדו כ-150 תלמידות. ל"בונד" היו בתקופה זו כמה עשרות חברים, ולידו פעל ארגון תרבות ושמו "פארווערטס" (קדימה). בשנות ה-20 המאוחרות החלה לפעול בז' גם מפלגת ה"פולקיסטים". יהודים נמצאו גם בשורות הקומוניסטים, אף שמפלגתם הוצאה אל מחוץ לחוק, ואחדים מהם נאסרו בגלל פעילותם. לרוב היו אלה היהודים שהורשעו בדין.
יהודים מקומיים היו פעילים גם במועצת העיר, ועל-פי רוב היו בידיהם שליש מן המנרטים במועצה.
הרב יצחק דוד הכהן פרזיסכר, שעלה על כס הרבנות בז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר בתפקידו גם לאחריה והיה רבה האחרון של הקהילה (הוא נספה בשואה).
ילדי ישראל למדו בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה של הקהילה, כמימים ימימה. ב-1928 התכוונו הציונים ואוהדיהם לפתוח בעיירה בית-ספר עברי של רשת "תרבות", אך בסופו של דבר התכנית לא יצאה אל הפועל.
בשנות ה-30 גברה ההסתה האנטישמית, הוטל חרם על המסחר היהודי, ומשמרות של אנדקים ניצבו לפני חנויות היהודים והרתיעו את הקונים. חזרו ונשנו מקרים של יידוי אבנים לעבר בתי יהודים וניפוץ שמשות בית-הכנסת, והיו גם ניסיונות לעורר מהומות אלימות יותר.
ז' היא מקום הולדתם של הסופרים יצחק מאיר וייסנברג (1881-1938), שפרסומו הספרותי בא לו לאחר שכבר עזב את העיירה, ושל יחיאל לרר (1910-1943), שמ-1928 חי בוורשה והתבלט שם בחיי התרבות היהודיים.

בימי מלחמת העולם השנייה

בשבוע הראשון למלחמה הגיעו לז' פליטים יהודים ממקומות יישוב סמוכים. ב-8-9 בספטמבר באו מאות יהודים מגרבילין (ע"ע), שהופצצה קשות ונהרסה כמעט כליל בדלקת ענק שהשתוללה בה. הגרמנים נכנסו לז' ב-12 בספטמבר 1939, ומיד עם בואם תפסו יהודים שנראו ברחובות והתעללו בהם קשות, בזזו רכוש של יהודים והעלו כמה מבתי היהודים באש. למחרת בואם לעיירה הוצת בית-הכנסת, ובדלקה מצא את מותו חיים פלהנדלר, שהיה לפני מלחמה חבר מועצת העיר. באותו זמן תפסו הגרמנים אישי ציבור יהודים ופולנים כבני ערובה, והחזיקו אותם במעצר במשך 24 שעות. כעבור ימים אחדים אספו הגרמנים קבוצה של יהודים ושילחו אותם לאוסטרוב-מזובייצקי, ובדרך ירו למוות ברבים מביניהם.
עקב המחלוקת על תוואי הגבול בין גרמניה לברית-המועצות עזבו הגרמנים את ז' למשך ימים אחדים, אבל ב-4 באוקטובר 1939, לאחר שקו הגבול במזרח פולין נקבע סופית, הם חזרו לעיירה. בתקופת היעדרם הקצרה השתררה בז' מהומה גדולה. כנופיות של אנטישמים מקומיים ניצלו את היעדר השלטון למעשי ביזה של רכוש יהודי. ההתעללות הגיעה לשיאה עם חטיפתו של הרב פרזיסכר בידי קבוצת חיילים פולנים שהסתתרו ביער סמוך לז'. רק לאחר שקיבלו כופר נפש גבוה ניאותו החיילים לשחרר את הרב.
עם שובם של הגרמנים התייצבו מעט החיים בעיירה ומעשי ההתעללות הבלתי מאורגנים פסקו. גם המגורשים לאוסטרוב-מזובייצקי הורוטו לחזור לבתיהם. בנובמבר 1939 הוקם יודנראט. תחילה עמד בראשו ישראל-מרדכי אנגל, שהוחלף כעבור זמן קצר בשלום פינקלשטיין. שני סגניו היו ולוול שפרנגר ומשה וייסלנדר. היודנראט הורכב מאישי ציבור, פעילים של מפלגות ציוניות ושל חוגי הסוחרים ובעלי המלאכה, חסידים, וגם קומוניסט אחד. מיד עם כינון היודנראט הטילו הגרמנים על יהודי המקום תשלום כופר (קונטריבוציה) בסך 100,000 זלוטי.
בנובמבר 1939 באו לז' מאות פליטים מן העיירות אוחצ'ה, סובולב (ע"ע), גרבולין, דמבלין-אירנה (ע"ע), קליש, וליצלאווק ומכפרים קטנים באזור. בחודש ההוא התחוללה תקרית חמורה, שסיכנה את חייהם של מאות מיהודי ז'. ביום שוק שהתקיים בעיירה ירה חייל פולני לשעבר בגרמני. הגרמנים אספו מיד מאות יהודים והתכוונו להוציאם להורג, אבל בהשתדלותו של הכומר, ולאחר שהמתנקש נתפס, שוחררו היהודים.
תקנה מנובמבר 1939 חייבה את כל היהודים לענוד סרט זרוע ועליו מגן-דור. בדצמבר 1939 הוקם בז' משרד לגיוס עובדי כפייה יהודים, והיודנראט נצטווה לספק את העובדים הנדרשים לפי הצורך. קבוצות העובדים הראשונות, שמנו בערך 150 איש, נשלחו לעבודה בירצ'וב (ע"ע), ולעתים גם לגרמניה. ב-1941 גדלה הדרישה לכוח אדם, וקבוצות רבות של יהודים, 001 בכל פעם, נשלחו למחנה העבודה שהוקם בווילגה, סמוך לגרבולין, שם העסיקו אותם בחפירת תעלות ניקוז בנהר הוויסלה. כדי לגייס כסף למימון הוצאותיו מכר היודנראט תעודות פטור מחובת עבודות הכפייה.
בקיץ 1940 הוחרם רכוש היהודים בז' והם נאלצו לשלם שכר דירה תמורת הרשות להמשיך ולהתגורר בבתיהם. הוחרמו גם החנויות והעסקים שבבעלותם ונתמנה להם מפקח מטעם הממשל הגרמני ("נאמן"). ביולי ובאוגוסט 1940 הגיע לז'גל גל פליטים נוסף - 1,200 יהודים מוורשה, ממצ'ייביצה (ע"ע) וממקומות נוספים. באוקטובר אותה שנה הוקם בז' גטו פתוח. כל היהודים המקומיים ועמם הפליטים הרבים נאלצו להצטופף יחדיו בגטו הקטן, בתנאי צפיפות קשים מנשוא. היודנראט נאלץ לשכן חלק מן הפליטים גם בבית-המדרש, מאחר שלא היה די מקום אצל המקומיים. באביב 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס, והיודנראט קיבל את הסכמת הגרמנים להקים בית-חולים ובית-מרחץ. בעזרת יס"ס (ארגון העזרה העצמית היהודית) בקרקוב, נפתח בגטו מטבח ציבורי לנזקקים. כספים שמקורם בג'וינט נשלחו לז' כרי לרכוש בגדים למען הפליטים הרבים. עם הקמת הגטו הוקמה גם משטרת-סדר יהודית, בפיקודו של שארפהרץ.
ביוני 1941 נתפסו ארבעה צעירים יהודים שהבריחו סוכר לגטו והוצאו להורג, ויהודי חמישי נורה בידי הגרמנים בשעה שניסה להחליף עם איכרים פרווה תמורת מזון. לאחר מכן הטילו הגרמנים על היהודים קונטריבוציה נוספת בסך 10,000 זלוטי. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות נאסרה על היהודים היציאה מן הגטו, למעט למטרות עבודה. בגטו הוקמה אז יחידת מכבי-אש, ו-50 חבריה היו פטורים מעבודות כפייה. הם גם יכלו לצאת מן הגטו ומילאו תפקיד חשוב בהשגת מזון מן האיכרים הפולנים
בדצמבר 1941 אירע בגטו מעשה רצח נוסף. שלושה יהודים - מאשה שארפהרץ, שהיתה פעילה בקבוצת צעירים שעסקו בעבודה חינוכית עם בני נוער, שוטר מן המשטרה היהודית וסוחר יהודי - נעצרו בידי הגרמנים. היודנראט ניסה לשחררם, אך מאמציו עלו בתוהו, ושלושתם נתלו בכיכר השוק העירונית, למען יראו וייראו.
באוקטובר 1941 נסגר הגטו, ובקרב היהודי פשטה שמועה (שמקורה כנראה ברשיות הגרמניות)שגטו ז' יהיה למקום ריכוז ליהודים ותושביו לא ייפגעו. בשלהי 1941 זרמו לז' פליטים נוספים ומספר היהודים בגטו הגיע ל-13,000 נפש לערך. היו ביניהם פליטים מוורשה, מלודז', מגרבולין, מלסקז'ב (ע"ע) וממקומות נוספים. בעת ההיא הוקם ליד ז' מחנה,של שבויי מלחמה רוסים. אחדים מן השבויים הצליחו להימלט מן המחנה ליער והתארגנו כקבוצת פרטיזנים. במקביל התארגנה מחתרת יהודית בגטו, שבראשה עמד יצחק וייסלנדר. המחתרת אספה למען השבויים הבורחים בגדים ומזון. בעקבות הלשנה של פולנים נתפס ויימלנדר והוצא להורג, והקבוצה המחתרתית התפרקה.
בקיץ 1942 גבר הטרור הגרמני בז'. חדשים לבקרים דרשו הגרמנים עובדי כפייה יהודים, ובה בעת הגיעו לעיירה ידיעות ראשונות על גירוש יהודי מחוז לובלין למחנות המוות. היודנראט שלח 500 יהודים למחנות עבודה בווילגה ובאזור מינסק-מזובייצקי. לנוכח הידיעות על הגירושים גברה הנכונות בקרב יהודי ז' לצאת לעבודה, שכן רבים קיוו שהעבודה תבטיח אותם מפני גירוש. זמן מה לפני גירוש היהודים מז' למחנות נעצרו ראש היודנראט שלום פינקלשטיין, האחים שלמה ודוד גולדשטיין, שניהם מפעילי הציבור לפני המלחמה, וגם שני פולנים שנחשדו בפעילות מחתרתית - שוטר פולני וחבר מועצת העיר. כל העצורים האלה הובלו אל מחוץ לעיר והוצאו להורג. ב-30 בספטמבר 1942 הוקף הגטו במשמרות ס"ס ויחידת-עזר אוקראינית. היהודים נצטוו לפנות את בתיהם ורוכזו בכיכר השוק. במהלך האקציה הזאת הצליחה קבוצה קטנה של צעירים להימלט מן העיירה אל היער. כ-300 יהודים - ילדים, קשישים וחולים, שהתקשו להגיע למקום הריכוז, וגם אלה שניסו להסתתר ונתפסו - נרצחו במקום. שאר היהודים הובלו לתחנת הרכבת ושולחו בקרונות משא לטרבלינקה. בתום האקציה ערכו הגרמנים מצוד אחר נמלטים ומסתתרים ותפסו כ-800 מהם בז' ובסביבתה. כל היהודים האלה נרצחו.
הגרמנים השאירו בגטו קבוצה בת 50 איש מן המשטרה היהודית ומיחידת מכבי-האש, שהועסקו בקבורת גוויות הנרצחים ובאיסוף וריכוז הרכוש היהודי. לאחר שסיימו את עבודתם נשלחו רובם למחנה העבודה בווילגה ומשם הועבוו לאחר זמן מה למחנה עבודה באזוד סובולב (ע"ע), שם מצאו רובם את מותם. מלבדם השאירו הגרמנים בז' גם קבוצה של 25 יהודים, בעלי מלאכה שעבדו בעבורם בבית-מלאכה שהוקם בבניין בית-המדרש. אנשי הקבוצה הזאת נרצחו כולם ב-28 בפברואר 1943 בבית-הקברות היהודי.
ביערות שבאזור ז, התארגנו בשלהי 1942 יחידות פרטיזנים ובהן גם יחידה יהודית, בפיקודו של שמואל אולשאק. צעירים אחדים שנמלטו מן הגטו בעת חיסולו, או שהצליחו לקפוץ מרכבות הגירוש לטרבלינקה, מצאו את דרכם אל היחידה הזאת. בשנת 1943 הגבירו הפרטיזנים היהודים באזור את פעילותם, לאחר שהסובייטים הצניחו בעבורם משלוחי נשק. בין הפעולות שביצעה יחידת הפרטיזנים של אולשאק היו מבצע לשחרור שבויי מלחמה סובייטים ממחנה ליד דמבלין-אירנה, ומיקוש רכבות גרמניות וכבישים באזור דמבלין-לוברטוב. הפרטיזנים היהודים יצרו קשר עם עובדי כפייה יהודים במחנות העבודה באזור. ב-1944 נהרג מפקד היחידה אולשאק בהיתקלות עם גרמנים. אחרים מן הלוחמים הצטרפו ליחידות של פרטיזנים קומוניסטים, אחרים מצאו את מותם בידי יחידות פרטיזנים פולניות אנטישמיות או בהיתקלות עם יחידות גרמניות.