כ"ח תמוז ה'תשע"ז

זמושץ' ZAMOSC

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: זמושץ'
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 24,241

·  יהודים בשנת 1941: כ- 10,265

·  יהודים לאחר השואה: כ- 300

תולדות הקהילה:
כללי

ז' נזכרת לראשונה בתחילת המאה ה-16 ככפר בבעלות משפחת האצילים זמויסקי. הודות למיקומה, על דרך המלך ממערב פולין למזרתה, שימשה תחנת ביניים בדרכי הסחר ופקדו אותה סוחרים מווהלין ומאזורי חלם ובלז, שהקימו בה מחסני סחורות. במחצית השנייה של המאה ה-16 החליט הרוזן יאן זמויסקי, ששימש גם קנצלר פולין, להפוך את ז' לעיר מפוארת ומבוצרת. לבניית העיר הזמין אדריכלים ואומנים ידועי שם מאיטליה, והיא נבנתה על-פי דגם העיר פדואה (כמה בתים מן התקופה ההיא, בסגנון הרנסנס, עומדים על תלם ער היום ושמורים כנכס היסטורי). הרוזן הקים בז' גם מבצר וסביבו תעלת מים (התעלה נותרה במקומה עד היום וחוצצת בין העיר העתיקה לבין "העיר החרשה", שבה התגוררו בעיקר פשוטי העם), וייסד אוניברסיטה. בשנת 1580 העניק הרוזן זמויסקי לז' מעמד עירוני, הקים בה בנק שנועד לסייע למתיישבים בהקמת בתי-מלאכה, פטר את תושבי המקום ממסים למשך 25 שנים וקבע בעיר יום שוק שבועי וכמה ירידים עונתיים ושנתיים. זכויות אלה אושרו בידי המלכים סטפאן באטורי (ב-1585) וזיגמונט השלישי (ב-1589). לאחר חלוקתה הראשונה של פולין (ב-1772) עברה ז' לריבונות אוסטריה, וב-1809 - לאחר מלחמה שבמהלכה נהרסה העיר בחלקה ורבים מתושביה איבדו את בתיהם - נכללה ב"נסיכות ורשה". משנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה נכללה ז' במלכות פולין הקונגרסאית. באותן שנים שוקמה העיר. בשנת 1865 היו בה 479 בתים, 112 מהם בתי אבן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה ז' בידי האוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם ב-1918. בשנת 1916 פרצה בעיר מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים.

היישוב היהודי בז' מראשיתו עד 1918

היהודים הראשונים, יהודים ספררים מטורקיה ומוונציה, התיישבו בז' ככל הנראה בשנת 1587, על-פי הזמנתו של הרוזן יאן זמויסקי. ב-1588 העניק להם הרוזן כתב פריווילגיה ובו השווה את זכויותיהם לאלה של שאר המתיישבים, בתנאי שמוצאם ספרדי או פורטוגזי. על-פי כתב הזכויות הזה הורשו היהודים לקנות מגרשים לבנייה ולבנות בתים ברחוב הסנדלרים ובכמה רחובות סמוכים, לעסוק במסחר ובמלאכה (למעט בענפי הפרוונות, הסנדלרות והקדרות שהיו בידי התושבים הנוצרים), לסחור בבגדים יקרים, בכלי-בית, בתכשיטים, בחפצי זהב וכסף, ברפואות ובבשמים, ולעסוק ברפואה וברוקחות. הפריווילגיה כללה גם היתר לייסד קהילה יהודית-ספרדית, שיהודים "בני אומה אחרת" לא ישתייכו אליה בלי הסכמתם של המייסדים.
ואולם הקהילה הספרדית בז' לא האריכה ימים. בשנות ה-20 של המאה ה-17, לאחר שאצילים פולנים לא פרעו את חובותיהם, ירדו היהודים הספרדים מנכסיהם ורובם ככולם עזבו את העיר. את מקומם תפסו יהודים אשכנזים, רובם תושבי האזור. בתחילה נהגו לפקוד את ז' רק בימי השוק והיריד, אבל במחצית השנייה של המאה ה-16 כבר התיישבו אחדים מהם בז', בין ברישיון ובין ללא היתר ישיבה, הפכו לחלק של הציבור היהודי וממילא נהנו גם הם מן הזכויות שניתנו לאחיהם הספרדים. לקראת סוף המאה ה-16 גדל מספרם. בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649), כשכנופיות הקוזקים של חמיילניצקי החריבו קהילות יהודיות רבות, מצאו אלפי פליטים יהודים מן הסביבה מקלט במבצר של ז'. חמיילניצקי אמנם צר על ז' אך לא כבש אותה, אבל מקצת היהודים שבמבצר מתו ברעב ובמגפות. אחרי שהשתווה רגיעה לוו היהודים סכומי כסף גדולים ממנזרים באזור ומן העירונים, ובמשך שנים רבות לא עלה בידם אף לפרוע את הריבית הגבוהה שהצטברה, שלא לדבר כלל על הקרן. במחצית השנייה של המאה ה-17, עם גידולו של היישוב היהודי בז', הוטלו הגבלות חדשות על מגורי יהודים בעיר.
יהודי ז' עסקו לפרנסתם בסחר בשוורים, בעצים ובתבואה וגם במסחר זעיר ובמלאכה. היו ביניהם חייטים, מסגרים, נגרים, סנדלרים, פחחים ופרוונים. כמה יהודים התפרנסו מחכירת אחוזות, ובשנת 1726 קיבלו יהודים אחדים מן הרוזן מיכאל זדז'יסלאב זמויסקי רישיון לייצר ולשווק משקאות חריפים. בשנים 1788-1792, בימי "סיים 4 השנים", ניסו הרשויות להפנות יהודים לחקלאות, וגם 18 משפחות יהודיות מז' עברו לכפרים והתפרנסו מחקלאות.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוקמו בז' כמה וכמה בתי-מלאכה גדולים ו-12 מפעלים קטנים בבעלות יהודים. ב-1846/7 היו יהודים בעליהם של משרפת יין, 3 משרפות לבנים, 3 טחנות קמח, בית-חרושת לסבון וכמה מנסרות - וגם פועלי הייצור שעבדו בהם היו כולם, יהודים.
במאה ה-19 סבלו יהודי העיר מידי שלטון הכיבוש הרוסי. זמן קצר לאחר "קונגרס וינה" גורשו רבים מהם מבתיהם שליד המבצר, הבתים נהרסו ועל מקומם הוקמו ביצורים נוספים. אחרי דיכוי המרד הפולני של 1830 ביקש המושל הרוסי לגרש את היהודים מן העיר כעונש על שלא מילאו אחר פקודתו לערוך מפקד של היהודים. אף שהגזרה הזאת נתבטלה נאסרה כניסתם של יהודים חדשים לעיר במשך כמה וכמה שנים. על אלה נוספה גם מגפת כולרה, שיהודים לא מעטים נספו בה. ב-1870 נשדד כסף מאחד הקסרקטינים הגדולים בעיר והאשמה הוטלה על היהודים. שמונה מיהודי העיר נאסרו והיו צפויים לעונש מוות, ורק לאחר מאמצי,שתדלנות רבים של הקהילה, של אישים יהודים בעולם ושל ארגון "אליאנס איזראליט אוניברסל" בצרפת שוחררו היהודים החפים מפשע.
חיי הקהילה. בסוף המאה ה-16 בנו יהודי ז' בית-כנסת וקידשו בית-עלמין, ונראה שאז גם התארגנו לקהילה. תוך שנים מעטות נפתח במקום גם בית-מדרש ובו ספרייה גדולה. משנת 1677 השתייכה קהילת ו' לגליל חלם- ילז של "ועד דד' ארצות", יחד עם כמה קהילות-בנות שבסביבתה - לשצ'וב, בילגוראי, פרמפול, קרסנוברוד, ז'ולקיווווקה, ויסוקיה ומודליבוז'יצה (ע' ערכיהן). במושב "ועד דד' ארצות" שהתכנס ב-1711 בירוסלאב נדרשה קהילת ז' לשלם שליש מן החוב בסך 4,000 זלוטי שחבו קהילות הגליל לאציל אולינסקי. בעת ההיא ישבו בז' נמה יהודים עתירי ממון וביניהם הירש ואיצקה בן לייב, שהלוו כסף ל"ועד דד' ארצות". במושב הוועד שהתקיים בירוסלאב ב-1724 ייצג את ז' והגליל הרב אריה לייב. בשנת 1680 פרשה ה"אורדינציה" ז' (קהילות ז' והסביבה - בילגוראי, פרמפול, קרסנוברוד, ולימים גם קששוב, טומשוב לובלסקי [ע"ע], אולנוב רוזבדוב) מגליל חלם-בלז והיתה לגליל עצמאי, גליל ז' (אבל הגליל החדש זכה בהכרה רשמית מלאה רק ב-1730). בשנים האחרונות לקיומו של "ועד דד' ארצות" נקרא כל הגליל על שם חלם-ז'. בשנת 1762 נשלחו למושב הוועד עשרה נציגים ובהם אחד מגליל "חעלמא-זאמאשטש", וגם בהתוועדויות מאוחרות היה תמיד נציג מגליל חלם-ז'.
ז' התפרסמה בלמדניה, עד שנאמר עליה "עיר מלאה חכמים וסופרים אשר אין על עפר משלה". רבה הראשון של הקהילה היה ר' שלמה ; אחריו בא חתנו, ר' אברהם ב"ר,יעקב חמרלוש. אחריהם כיהנו ר' אריה לייב, מחבר "שאגת אריה" ו"קול שחל", שהיה נכדו של ר' יואל סירקיש (הב"ח). לימים עבר לטיקוצ'ין, ונסע בשליחות לטורקיה להיפגש עם שבתאי צבי; ו" צבי הירש ב"ר שמשון כ"ץ (חתימתו מופיעה על תעודה מ-1687); ר' מאיר הלוי ב"ר מנשה; ר' נחמן, נכרו של ר, אריה לייב ואבי משפחת סירקין (עבר אחר-כך לבריסק); ר' אריה לייב ב"ר יחיאל מלובלין (ב-1730). אחריו כיהנו ר' יעקב יצחק הוכגלרנטר, שייסד את "ישיבת חכמי זמושץ'" (בז' משנת 1740, נפטר ב-1772); בנו, ר' יוסף הוכגלרנטר, בעל "משנת חכמים", שעמד גם הוא בראש הישיבה; ונכדו ר' יעקב יצחק הוכגלרנטר (על שם סבו), מחבר "זכרון יצחק" (נפטר ב-1827).
מבין תלמידי החכמים של ז' ראוי להזכיר גם את ר' שלמה חלמא, מחבר "מרכבת המשנה", היחידי שכיהן גם כרב הגליל ונשא בתואר "הרב הכולל דגליל אורדינאציע". התפקיד הזה בוטל ב-1765 וב-1771 עבר ר' שלמה ללבוב (נפטר ב-1781 בסלוניקי); ר' צבי הירש באשקא, שעבר לרבנות המבורג; ר' עזריאל הלוי הורוויץ "ראש ברזל", שעבר לרבנות לובלין ; ר' יהודה לייב מרגליות, בעל "פרי תבואה" ; ר' אברהם, בעל "בית אברהם" ; ר' חיים חייקה ב"ר אהרן, בעל "צרור החיים" (ז'ולקייווקה 1753); ר' אברהם ב"ר ברוך; ר' אליעזר ליפמן ב"ר מנחם מנדלי בעל "לקח טוב"; ר' עזריאל ב"ר אהרן, מחבר "זרע אהרן"; ר' ראובן זליג ב"ר ישראל אהרן, בעל "מחנה ראובן"; ר' יצחק, סבו של ר' לוי יצחק מברדיטשב; ר' דובער שיף, מחבר "מנחת זכרון".
בז' ישבו גם חכמי קבלה ידועי שם, ביניהם ר' יואל בעל שם הראשון, חתנו ר' אורי ונכדו ר' יואל בעל שם השני, והדרשנים ר' אברהם ב"ר דוד, בעל "בית אברהם" ; ר' דוד הכהן: ור' יהודה לייב אדל, בעל "אפיקי יהודה" (נפטר ב-1805).
באמצע המאה ה-18 נקלעה ז' לתוך קלחת המריבה שבין ר' יונתן אייבשיץ ור' יעקב עמדן, ואחר-כך למערכה הקשה נגד כת הפרנקיסטים. "ועד דר' ארצות" צידד רשמית בר, יונתן, אבל ר' אברהם הכהן מז', לוחם קנאי נגד המיסטיקה המשיחית והשבתאות, צדד בר' יעקב עמדן. בסוף המאה ה-18, כשהחסידות התפשטה בכל פולין והגיעה גם לז', היא לא האריכה ימים בעיר הרבנית הזאת, אבל בקהילות-הבנות זכתה החסידות להצלחה רבה ומשם חדרה אט-אט גם לז' עצמה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 כבר ישבו בז' שתי קבוצות גדולות של חסידים - חסידי בלז וחסידי גור.
עוד מראשיתה פיתחה קהילת ז' פעילות ערה בתחומי הצדקה והעזרה ההדדית. מפנקס ה"חברה קדישא וגמילות חסדים של אמת" בז' בשנים תמ"ז-תרמ"ה (1687-1885) ניתן ללמוד שמלבד הטיפול בקבורת המת סייעה החברה גם לחולים חסרי אמצעים (בתרופות ובמימון שכר הרופאים) ולנזקקים (בכסף). במחצית השנייה של המאה ה-19 נוסדה חברת "ביקור חולים" וב-1191 קמה גם חברת "לינת צדק", שפתחה תחילה מרפאה וכעבור שנים מעטות הוסבה המרפאה לבית-חולים קטן, שהיו בו 24 מיטות. עם מוסדות הסעד של הקהילה בסוף המאה ה-19 נמנו גם בית-זקנים, מטבח כשר לחיילים יהודים מחיל המצב הרוסי שחנה בעיר ושתי קופות גמ"ח (בעיר העתיקה ובעיר החדשה), שסייעו לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים בהלוואות קטנות ללא ריבית.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כיהנו ברבנות ז' ר' משה יהושע השל ואהל, מחבר "בית משה,' - דודו של י"ל פרץ (נפטר ב-1873); ר' נחמן שלמה הלוי, מחבר "עטרת שלמה", שעלה לירושלים ונפטר בה; ר' אריה יהודה יעקב מייזלש, שעבר אחר-כך לפיוטרקוב; ר' שלמה זלמן; ור' יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוויץ (1861-1943, רב הקהילה בשנים 1928-1989), צאצא ישיר ל"חוזה מלובלין" וממייסדי הישיבה "יגדיל תורה". לצדו פעל כרב בעיר החדשה של ז' (שהתגוררו בה כאלף משכחות יהודים) ר' מררכי הלוי הורוויץ-שטרנפלד (נספה בשואה).
הודות לתנאים המדיניים במחצית השנייה של המאה ה-18 היתה ז' למעוז של תנועת ההשכלה. גליל ז, חבל-הארץ היחידי בפולין שעם חלוקתה הראשונה של פולין (ב-1772) סופח לאוסטריה כחלק מגליציה, נשאר תחת שלטון אוסטרי כמעט 40 שנה, עד 1809. בתקופה זו נפתחו גם בגליל ז', כמו בגליציה כולה, בתי-ספר יהודיים-גרמניים שהיו למוקדי השכלה. גם בימי מלכות פולין הקונגרסאית היתה ההשכלה נפוצה בקרב יהודי ז'. אף שעד סוף המאה ה-19 עוד למדו רבים מילדי הקהילה בחדר המסורתי ובתלמוד-תורה לבני עניים, ומהם שהמשיכו בלימודיהם בישיבות, גדל בהתמדה מספרם של בני הנוער היהודים שרכשו השכלה כללית והמשיכו בלימודים תיכוניים וגבוהים. בשנת 1886 ייסדו המשכילים בעיר בית-ספר יהודי לנערים שלמדו בו גם רוסית וחשבון. מקצת בני הנוער, רובם ממשפחות מבוססות, למדו בגימנסיות ממשלתיות ובבית-הספר התיכון הפרטי של הגברת אלטברג.
בז' גדל והתחנך ר' ישראל בן משה הלוי זמושץ' (נולד ב-1700 בגליציה, נפטר ב-1772 בברודי), מראשוני המשכילים בפולין, הוגה דעות ומתמטיקאי. ב-1740 עבר לפרנקפורט ע"נ מיין ופרסם שם את חיבורו "נצח ישראל". מפרנקפורט עבר לברלין והיה מורם של רבים ממשכילי העיר ובהם גם משה מנדלסון. אחרי מותו הופיע ספרו "נזד הדמע" ובו דברים חריפים בגנות שרידי השבתאות ונגר החסידות ("כת חסידים חדשה שקמה בפולין"). עם פעילי ההשכלה בז' במאה ה-18, לצדם של מנהיגי התנועה יוסף צדרבוים ויעקב אייכנבאום, נמצאו גם כמה רופאים ידועים - אברהם פולאק, סלומון קליין וסלומון קלמנסון. בעיר ישבו גם כמה מסופרי ההשכלה הראשונים - המשורר אריה לייב קינדרפרוינד (1798-1837); אפרים פישל פישלזון, מחבר הסטירה האנטי-חסידית "טעיאטאר פון חסידים" ; הסופר היידישאי ד"ר שלמה אטינגר (1803-1856) - מחבר המחזה "סערקעלע" ; הסופר והמורה לעברית דוד שיפמן (1828-1903), שפרסם את יצירותיו, ובכלל זה "משא זמושץ'", ב"המל"ן"; וגם הסופר העברי י"ל פרץ, שבילה את ימי ילדותו ונעוריו בז' והעלה את זכרה ביצירותיו. עם אנשי הרוח היהודים הבולטים בו' נמנו גם הרופא ד"ר שלמה אטינגר (למד באוניברסיטת לבוב); ד"ר בר פולקנסון; ד"ר יצחק גליבטר (נפטר ב-1937), מראשוני הציונים בז' ; הגיאוגרף והאתנוגרף שמשון בלוך, מחבר "שבילי עולם".
באמצע המאה ה-19 הטיף לייב שפר ליהודים לאמץ לעצמם מקצועות פרודוקטיוויים ובראש ובראשונה את החקלאות. הוא חכר מן הרוון זמויסקי כמה חוות חקלאיות והעסיק בהן יהודים בלבד. 41 משפחות יהודיות ייסדו אז מושבה חקלאית ליד ז', ז'דאנוב שמה. גם ד"ר שלמה אטינגר רכש אחווה קטנה בז'דאנוב ובמשך שנים אחדות עבד בה לפרנסתו יחד עם בני משפחתו. בתקופה זו לערך עסקו גם 35 מתוך 96 המשפחות היהודיות שבכפרי הסביבה בחקלאות לפרנסתם.
בהשפעת ההשכלה השתתפו יהודי ז' בתקופה מוקדמת יחסית גם בפעילות ציבורית ופוליטית כללית. ד"ר פיליפ לובלסקי (1778-1879) שירת ביחידות הפולניות ("הלגיונות") של דומברובסקי בצרפת, השתתף במסעות המלחמה של נפוליאון וזכה בעיטור הצרפתי "קצין לגיון הכבוד". בימי המרד הפולני של 1830 ושל 1863 סייעו יהודים מבני המקום למורדים, ביניהם יוסף מורגנשטון (ב-1863).
בתחילת המאה ה-20, עם עליית כוחן של מפלגות הפועלים הפולניות - "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית" ו"המפלגה הסוציאליסטית הפולנית" - ייסדו פועלים ובעלי מלאכה יהודים בס' סניפים של ה"בונד" (ב-1903) ושל "פועלי ציון". בימי מהפכת 1905 קיימו פועלי בתי-המלאכה והמפעלים בעיר שביתות והפגנות בדרישה לקצר את יום העבודה הארוך (14-16 שעות) - בשיתוף פעולה מלא בין פולנים ויהודים בעיר. בתקופת הריאקציה שלאחר דיכוי המהפכה התפוררו הקבוצות המהפכניות בגלל רדיפות השלטונות, המאסרים וההגליות לסיביר. רבים, ובעיקר הצעירים שלא ראו לעצמם עתיד בעיר מולדתם, היגרו אז לארצות שמעבר לים.
ז' היא עיר הולדתה של המהפכנית הנודעת רוזה לוקסמבורג (1870-1919). עוד בימי לימודיה בגימנסיה בז' הצטרפה לארגון הפולני-סוציאליסטי "פרולטריאט". עם סיום לימודיה התיכוניים למדה פילוסופיה ומשפטים באוניברסיטת ציריך. עבודת הדוקטור שלה עסקה בתעשייה בפולין. בשנת 1893 השתתפה בייסוד "המפלגה הסוציאל- דמוקרטית" הפולנית, וב-1896 עברה לגרמניה ושימשה עורכת של כמה ביטאונים סוציאליסטיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פרשה מן.וקמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שלא הסתייגה מן המלחמה, וייסדה יחד עם קרל ליבקנכט את "ברית ספרטקוס",.אבל כעבור זמן קצר נאסרה בגין עיסוקה בתעמולה אנטי-מלממתית ושוחררה רק בתום המלחמה. עם שחרורה השתתפה רוזה לוקסמבורג, שהיתה מיודדת עם לנין, במהפכת נובמבר 1918 בגרמניה. בינואר 1919, בעת ההתקוממות של חברי "ברית ספרטקוס" בברלין, נאסרה רוזה לוקסמבורג בידי יונקרים גרמנים ונרצחה יחד עם שותפה לדעות, קרל ליבקנכט.
בראשית המלחמה עברה ז' כמה פעמים מיד ליד. בספטמבר 1914 נכבשה בידי האוסטרים, אך כעבור כמה ימים חזרו לשם הרוסים. החיילים הקוזקים האשימו את יהודי ז' בסיוע לאויב, וב-22 בספטמבר 1914 הוציאו להורג 11 יהודים וכמה פולנים מבני העיר. כוונתם לרצוח את כל היהודים שנמצאו ביום ההוא בעיר החדשה סוכלה בידי הגנרל הרוסי פוגלוב, שבדרך מקרה נקלע אז לז'. ב-1915 חזרו האוסטרים וכבשו את העיר, ונשארו בה עד סתיו 1918.
בשנות המלחמה חידשו סניפי המפלגות היהודיות הוותיקות בז' את פעילותן. סניף ה"בונד" ייסד אז את האיגוד המקצועי הראשון של בעלי מלאכה יהודים בעיר. נפתח גם מועדון, "בית העמלים" שמו, ולידו התקיימו חוגים למוסיקה ולדרמה. השפעתה של התנועה הציונית הלכה וגדלה בקרב בני הנוער. תחילה הוקם במקום סניף של "צעירי ציון", בשנת 1916 היה בעיר גם סניף של "המזרחי", וב-1917 התקיימה בז' ועידה ציונית אזורית בהשתתפות נציגים מעיירות סמוכות. גם החיילים היהודים בצבא האוסטרי שחנו במקום הצטרפו לפעילות הציונית. הציונים פיתחו גם פעולות תרבות למיניהן ובין השאר קיימו להקת דרמה. פעילי "המזרחי" ייסדו ב-1916 בית- ספר יסודי של רשת "יבנה" - בית-הספר העברי המודרני הראשון בעיר, שהתקיים עד 1923.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

עם כינונה של מדינת פולין העצמאית בנובמבר 1918 התמרדו קבוצות פועלים נגד השלטק המקומי החדש, ויחידות צבא פולניות נשלחו לז' כדי לדכא את המהומות. תוך כך פרעו החיילים ביהודי העיר, בזזו את רכושם ואף רצחו שלושה יהודים. בשנת 1920, בעת המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית, הותקפו יהודי ז' בידי החיילים האוקראינים של הגנרל בולאק בלחוביץ, אז בן ברית לפולנים. ב-29 באוגוסט 1920 רצחו החיילים האוקראינים 4 יהודים, פצעו 37, בזזו רכוש ואנסו נשים ונערות יהודיות.
בתום המלחמה ניגשו יהודי ז' לשקם את עסקיהם. המשבר הכלכלי שפקד את המדינה הפולנית הצעירה ומדיניות המיסוי של השלטונות הקשו מאוד על היהודים, ובעיר גברה האבטלה ועמה ההגירה. מאות צעירים שנואשו מלבנות את עתידם בפולין היגרו לארצות שמעבר לים.
בשנת 1927 התארגנה מחדש קופת הגמ"ח הוותיקה, בסיוע הג'וינט, ורבים מן הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה היהודים נעזרו בה. בתחילת 1929 הגיע הון היסוד של הקופה ל-25,968 זלוטי, וסכום הלוואותיה עד ינואר 1930 היה 144,455 זלוטי. יותר מ-600 פועלים יהודים למקצועותיהם התאגדו בתקופה זו בכמה איגודים מקצועיים: בשנת 1922 נוסדו איגודים של עובדי העץ ועובדי המחט, ולאחריהם - איגודים של פועלי התחבורה, של האופים ושל זבנים בבתי-המסחר.
בשנת 1922 הוקם גם איגוד סוחרים יהודי ובשנות ה-30 הראשונות נוסד איגוד של בעלי מלאכה דתיים. בשנים ההן התפתחה בז' תעשייה ביתית של מוצרי הלבשה, הנעלה ורהיטים, והתוצרת נמכרה בעיקר לאיכרי הסביבה. בשנת 1929, כשהשפל הכלכלי בפולין היה בעיצומו, הלך והידרדר מצבם של יהודי ז' ורבים מהם נזקקו לסעד. המצוקה הלכה והחריפה בשנות ה-30, עם התגברות האנטישמיות בפולין ועמה החרם הכלכלי האנטי-יהודי.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית היתה התקופה שבין שתי מלחמות העולם עת פריחה לפעילות הפוליטית היהודית ובראש ובראשונה לתנועה הציונית. עם המפלגות הציוניות הפעילות בעיר נמנו "הציונים הכלליים", "פועלי ציון צ"ס", "פועלי ציון שמאל", "המזרחי" והרוויזיוניסטים, ולידן תנועות הנוער "השומר הצעיר" (משנת 1919), "פרייהייט" (דרור, מ-1929), "גורדוניה" (מ-1931), "הנוער הציוני" (מ-1929), "צעירי המזרחי" (מ-1918) ובית"ר (משנת 1929). בשנת 1933 ייסדו הרוויזיוניסטים בעיר סניף של "ברית החייל" וב-1933 נוסד סניף של הרוויזיוניסטים הדתיים "ברית ישורון". לתנועת "החלוץ", שפעילותה בז' החלה בשנות ה-20 הראשונות, היה במשך שנים אחדות מרכז להכשרה חקלאית, "אביגדוריה" (על שמו של אביגדור אילנרר, שהעמיד לרשות המרכז כ-20 דונם אדמה חינם אין כסף). מקצת חברי התנועות הציוניות עלו בתקופה זו לארץ-ישראל.
על עליית כוחם של הציונים ועל יחסי הכוחות בתוך המחנה הציוני בעיר ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. בבחירות לקונגרס הציוני הט"ו (1927) קיבלה רשימת "פועלי ציון צ"ס" 25 קולות, ה"התאחדות" - 16, "הציונים הכלליים" (רשימת "על המשמר") - 4, "המזרחי" - 1 והרוויזיוניסטים 1. בבחירות לקונגרס הכ"א (1939), האחרון לפני המלחמה, הגיע מספר המצביעים ל-692. רשימת "ארץ-ישראל העובדת" זכתה אז ברוב מוחלט - 541 קולות, "הציונים הכלליים" קיבלו 86 קולות, "המזרחי" - 59, "עת לבנות" - 3 ו"פועלי ציון שמאל" - 3.
התנועות הלא-ציוניות הפעילות בז' היו "אגודת ישראל" וה"בונד", שהסניף שלו בז' נוסד כזכור עוד ב-1903 והשפעתו באיגודים המקצועיים היתה רבה. לידו היה גם קן של תנועת הנוער "צוקונפט". כמה וכמה מצעירי הקהילה היו פעילים במפלגה הקומוניסטית, שהוצאה בתקופה זו אל מחוץ לחוק אך המשיכה לפעול בתנאי מחתרת.
הפריחה בחיי הציבור ובחיים הפוליטיים היהודיים הקיפה גם את תחומי החינוך והתרבות. בשנות ה-20 וה-30 נוסדו בעיר גני ילדים ובתי-ספר יהודיים חדשים בזה אחר זה. בשנת 1918 נפתח בית-הספר העברי "קדימה", שצורף ב-1936 לרשת מוסדות החינוך של "תרבות"; בשנת 1925 ייסדה חברת ציש"א בית-ספר עממי יידישאי על-שם י"ל פרץ ; בשנת 1927 נפתחה גימנסיה יהודית, ששפת ההוראה בה היתה פולנית והיא הוכרה כמוסד חינוך ממלכתי.
ליד מוסדות החינוך התקיימו גם שיעורי ערב למיניהם ונוסדו כמה ספריות. הראשונה שבהן, שנקראה על-שם י"ל פרץ (נפתחה עוד ב-1912), שימשה מרכז תרבותי ליהודי ז' והמביבה. רוב ספריה היו ביידיש ומנהליה היו בונדאים. באוקטובר 1923 פשטה המשטרה הפולנית על הספרייה וגרמה לה נזקים כבדים - כ-5,000 ספרים נקרעו והפרשה נידונה בסיים הפולני. לאחר מאמצים מרובים נפתחה הספרייה מחדש ב-1926 ליד "הליגה להשכלת עם"; ב-1931, כשהשלטונות אסרו את קיומה של "הליגה" נסגרה גם הספרייה, באמתלה ששימשה מקום מפגש ופעילות של קומוניסטים, אך כעבור שנה נפתחה מחדש בחסות "הליגה לתרבות" והתקיימה עד השואה. בשנת 1922 ייסדו בני נוער מאגודת "חובבי שפת עבר" ספרייה ציבורית עברית על-שם דוד פרישמן,שהפכה עד מהרה למרכז חברה ותרבות של בני הנוער הציונים בעיר. באולם הקריאה שלה נמצאו גם כתבי עת עבריים חשובים. באותה השנה (1922) נוסדה גם ספרייה על-שם שלמה אטינגר ובה אלפי ספרים ביידיש, בפולנית וברוסית. גם ליד האיגודים המקצועיים התקיימה ספרייה לא גדולה (ב-1928 מנתה 600 ספרים).
ליד הספריות פעלו חוגים של חובבי דרמה וספרות, להקת שחקנים חובבים ותזמורת. בז' התקיימו כמה מועדוני ספורט יהודיים -- "מכבי" (נוסד ב-1921), "נורדיה" (מ-1932) ו"הפועל".
בעיר היתה גם עיתונות יהודית, כולה ביידיש. בשנים 1928-1939 הופיע דו-שבועון של "פועלי ציון" המקומיים, "זאמאשטשער שטימע", שעורכו היה מ' הרמן. מאפריל 1930 הופיע גם "זאמאשטשער ווארט" של "אגודת ישראל" ; עורכיו היו ישראל דב הכהן פירשטמן וכ' פרלמוטר. לצדם יצאו בז' גם כתבי-עת רבניים - "הבאר" (משנת 1923, בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג, שבו התפרסמו מאמריהם של רבנים מכל רחבי פולין, ומ-1929 גם "אונזער גייסט" (עורכיו היו פירשטמן ופרידלינג).
אף שגם בתקופה זו שמרו רבים מבני הקהילה על זיקה למסורת ולרת היהודית, הלכו והתחזקו הציונים וחלקם בהנהגת הקהילה גדל עם הזמן. במועצת הקהילה - שמנתה בתקופה זו 25 חברים, 10 מהם חברי הנהלת הקהילה - ישבו זה לצד זה ציונים, נציגי "אגודת ישראל" וה"בונד" ובלתי מפלגתיים.
בתקופה זו של מצוקה כלכלית גוברת פיתח ועד הקהילה פעילות מסועפת בתחומי הבריאות והסעד. בבית-היתומים בז' מצאו מחסה עשרות ילדים ; בית-החולים היהודי צויד במעבדות משוכללות והוקמה מרפאה נוספת בעיר החדשה ; הקהילה מימנה גם את החזקתו של בית-הזקנים ותמכה בארגוני צדקה ועזרה כגון "לינת צדק" ו"הכנסת אורחים". ארגון הבריאות טא"ז דאג לילדים ממשפחות נזקקות, ובין השאר קיים למענם קייטנות קיץ ביער קרסנודברור (הרוזן זמויסקי תרם 5,000 זלוטי להקמת בית-ההבראה של טא"ז). בשנת 1927 הקים טא"ז גם בית-ילדים לילדי משפחות עניות. רופאי החברה היו ד"ר גליבטר, ד"ר רוזנבוש, ד"ר דינברג וד"ר בוגוצקי.
בשנת 1928 פרש הרב יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוויץ מכהונתו רבת השנים, ובמקומו בא ר' חיים משה בלום, מראשי "אגודת ישראל" בפולין. כרב העיר החדשה שימש בתקופה זו ר' מרדכי הלוי הורוויץ-שטרנפלד. בספטמבר 1939, בעת כיבוש העיר בידי הגרמנים, נרצח הרב הורוויץ-שטרנפלד בידי אנטישמים פולנים.
עם כינון מדינת פולין העצמאית נתמנו חברי מועצת העיר בידי השלטונות. בשנת 1928 היו 12 מכלל 24 חברי המועצה יהודים, אבל ככל שגברה האנטישמיות בפולין עשו השלטונות מאמצים לקצץ בנציגות היהודית, אף שחלקם של היהודים באוכלוסיית העיר היה קרוב למחצית וחלקם במסים העירוניים - יותר ממחצית. בבחירות 1929 נבחרו למועצה רק 9 יהודים ובשנת 1939 רק 6 (3 מהם חברי ה"בונד"). גם ההקצבות מתקציב העירייה למוסדות יהודיים היו זעומות, בהשוואה להקצבות למוסדות לא-יהודיים.
התגברות האנטישמיות בפולין בשנות ה-30 ניכרה היטב גם בז'. על הסוחרים ובעלי המלאכה היהורים הוכרז חרם, ורבים מבני הקהילה, שמצאו את פרנסתם בעיקר ממכירות לאיכרים בימי השוק, הגיעו עד פת לחם.
במאי 1936 פרצה בז' שרפה גדולה שכילתה כ-70 בתים וגרמה לנפגעום. רבים נותרו ללא קורת גג. האנדקים המקומיים הסיתו את תושבי העיר נגד היהודים, שלדבריהם היו אשמים בהצתה, וברחובות הודבקו כרזות שקראו "להכות ביהודים". נציגי הציבור היהודי מחו נגד ההסתה האנטישמית, אבל ראש העיר ועוזריו טענו שיש לראות בכך "פעולות לא רציניות של נערי רחוב" ותו לא, ונמנעו מלהתערב. ב-2 בנובמבר 1937, יום הצהרת בלפור, פרצו אנדקים ועמם אספסוף פולני לקייטנת טא"ז ותקפו רבים מן הילדים.

בימי מלחמת העולם השנייה

ביום השני למלחמה, 2 בספטמבר 1939, נקראו כל הגברים בעיר שגילם פחות מ-60 להתייצב במשרדי העירייה לצורך חלוקת תפקידים במסגרת ההגנה האזרחית. מספר היהודים שהתייצבו היה רב, וברחוב היהודי טענו שלמרות משקעי העבר חייבים לעשות הכל כדי להדוף את הגרמנים. רוב הנושמים היהודים הועסקו בחפירת תעלות מגן ובבניית מקלטים. ב-4 בספטמבר הגיעו פליטים יהודים ראשונים מקליש וממקומות נוספים במערב פולין וגם מאזור קיילצה ומז'נסטיחיבה (ע"ע), בדרכם לאזור הכיבוש הסובייטי שבמזרח פולין. הקהילה היהודית הכינה למענם מקומות לינה במבני ציבור וציירה אותם במזון ובבגדים. ב-9 בספטמבר היתה ז' נתונה להתקפות אוויר כבדות. ההפצצות כוונו בעיקר לעיר החדשה, שרוב תושביה היו יהודים מבני דלת העם, ועשרות יהודים נהרגו. בעיקר ניזוק רחוב הרוביישובסקה, שבו שכן בית-הכנסת. יהודים ובים נמלטו לכפרים וליערות. כעבור שלושה ימים, ב-12 בספטמבר, חירשו הגרמנים את ההפצצות, והפעם נפלו חללים בעיקר מקרב הפליטים ממערב פולין שלא מצאו מקומות מסתור מפני ההפצצות. בסך-הכל נהרגו בהפצצות כ-500 יהודים מקומיים ופליטים.
ב-14 בספטמבר נפלה העיר בידי הגרמנים. מיד עם בואם תפסו הגרמנים 1,500 גברים יהודים וקולנים בתור בני ערובה לקיום השקט בעיר. כעבור כמה ימים שוחררו בני הערובה לבתיהם. היהודים שנמלטו לכפרי הסביבה שבו בינתיים לז', אך רבים מצאו את בתיהם פרוצים ואת חנויותיהם ריקות מכל. כעבור 12 ימים פינו הגרמנים את העיר, על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וב-26 בספטמבר באו במקומם חיילי הצבא האדום. עם בואם הוקמה בעיר מיליציה עירונית לשמירת הסדר בעיר, ובין חבריה - קומוניסטים מקומיים - היו גם שלושה יהודים. כעבור שבוע נסוגו חיילי הצבא האדום אל מעבר לקו הגבול החדש במזרח פולין, וקבוצה של יהודים הצטרפה אליהם. בשבעת הימים שחלפו עד לשובם של הגרמנים נותרה ז' למעשה ללא שלטון. קבוצות של אנטישמים התפרעו ותקפו את היהודים, שהואשמו בפיהם כי שיתפו פעולה עם הסובייטים ובגדו באינטרס הפולני.
ב-7 באוקטובר 1939 חזרו לעיר הגרמנים ומיד החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה - ברחובות העיר ומפעם לפעם גם מן הבתים. בשעת מעשה גם שלחו ידם ברכוש ונטלו מן הבתים כל שחמד לבם. כחודשיים נמשכו החטיפות לעבודה, והיו גם מעשי התעללות לשמם. מפעם לפעם נהגו אנשי גסטאפו לתפוס יהודים ברחוב, להפשיטם מבגדיהם ולהלקותם להנאתם. שלושה יהודים שנחטפו נעלמו ולא שבו עוד לבתיהם.
בראשית דצמבר 1939 באו לעיר אנשי גסטאפו וארגנו את השלטון המקומי האזרחי. בד-בבד עם הסדרת ענייני השלטון המקומי הם זימנו למשרדי העירייה 8 מנכבדי הקהילה והטילו עליהם להקים יודנראט. מלבדם נמנו עם חברי היודנראט עוד 4 יהודים, כולם עסקני ציבור. הישיבה הראשונה של היודנראט נערכה בבניין "לינת צדק", אך כעבור זמן מה קבע היודנראט את משכנו בבית-הקהילה הישן. מיד עם ייסודו נצטווה היודנראט לערוך מפקד של יהודי ז' על-פי המין, הגיל ומשלח-היד, ומשהושלם המפקד הוטל עליו הטיפול בגיום עובדי כפייה. מכסת העובדים היומית נעה בין 500 ל-600 איש.
נוסף על גיוס עובדים נצטווה היודנראט בימיו הראשונים לאסוף למען הגרמנים קונטריבוציות. הקונטריבוציה הראשונה, בסך 10 אלפים זלוטי, נמסרה עוד למושל הצבאי בז', ואילו השנייה - בסך 75 אלף זלוטי - שולמה למושל האזרחי וייכנמאייר. בשנת 1940 הטילו הגרמנים קונטריבוציה שלישית בסך 150 אלף זלוטי.
בינואר 1940, כחודש ימים לאחר הקמת היודנראט, הוכפל מספר חבריו, וזמן קצר אחר-כך הוחלף גם ראש היודנראט הראשון, בן-ציון לובלינר. יורשו בתפקיד, עורך-הדין מייצ'יסלאב (ממק) גורפינקל, נשאר בתפקידו עד לחיסול הקהילה. בראש מחלקת העבודה של היודנראט עמד עזריאל שפס. בתוקף תפקידו נהנה שפס ממעמד ומהשפעה ואף קשר קשרים הדוקים עם הממונה הגרמני על עובדי הכפייה היהודים, פאול וגנר. שפס אפשר לאנשים להשתחרר מן העבודה תמורת כופר של 5 זלוטי לקופת היודנראט, והכסף הזה שימש לתשלום שכר לעובדים.
במפקד היהודים שערך היודנראט באוקטובר 1939 נפקדו 4,984 יהודים. באמצע דצמבר הובאו לז' כ-500 מגורשים יהודים מוולוצלאבק ומקילו ובהם כ-150 קשישים וילדים. היודנראט שיכן את הפליטים בבתים של יהודים שברחו לברית-המועצות וגם בבית-הכנסת ובבתי-המדרש שבעיר. הגרמנים הפרידו מתוכם את הקשישים והילדים, החזיקו אותם כשבועיים באחד מבתי-הכנסת בעיר (משום שהמושל הגרמני סירב לקלוט פליטים שלא היו כשירים לעבודה) ואחר-כך העבירו אותם לשצ'בז'שין (ע"ע), מרחק 20 ק"מ מז'; 19 מביניהם ניסו לחזור לז' אך בינובצה, 2 ק"מ מז', נתפסו בידי הגרמנים. תחילה הוחזקו במשך שעות עירומים בקור החורף והגרמנים שפכו עליהם מים קרים, ולבסוף הוצאו להורג בירי.
בדצמבר 1939 הקים היודנראט בז' ועד עזרה למען הפליטים, שהיו מסונף לארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב. הוועד פתח במקום מטבח ציבורי שחולקו בו ארוחות חמות במחיר סמלי; הנזקקים ביותר והפליטים היו פטורים מתשלום. המטבח התקיים עד לחיסול גטו ז' בסתיו 1942. ביזמת הוועד נפתח בז' גם בית-ספר שלימדו בו שתי מורות, ארנסטינה קאהן ואווה צימברג,והוא התקיים עד אפריל 1942. תקציב הסיוע ליהודי ז' ולפליטים הגיע ל-60 אלף זלוטי מדי חודש בחודשו. מזה התקבלו כ-5,000 זלוטי לחודש מן הג'וינט בוורשה ומארגון יס"ס, אבל את חלק האוי של תקציב הסיוע גייס היודנראט ממקורותיו שלו. בפברואר 1940 שלח הג'וינט לז' 16 אלף זלוטי, ולקראת חג הפסח הוסיף גם מצרכי מזון ומצות.
בסוף 1939 או בראשית 1940 פורסמו גזרות אנטי-יהודיות ראשונות, וביניהן החובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד צהוב; איסור על שימוש בכלי רכב כלשהם ; ואיסור היציאה מן העיר.
ביוני 1940 נצטווה היודנראט לכנס את הגברים היהודים מבני 14 עד 60 למפקד ורישום לצורכי עבודה. המפקד התקיים בינובצה הסמוכה. כ-500 מבין הנרשמים שולחו לוויסוקיה (ע"ע), כ-20 ק"מ מז', ומאז נשלחו מפעם לפעם קבוצות של עובדים למחנות עבודה שונים במחוז לובלין. ביוני 1940 שולחו כמה מאות יהודים מז' למחנה חדש שהוקם בביאלובז'גי (ע"ע) ועבדו שם בחקלאות ובעבודות חפירה וניקוז. הם שוכנו בכמה צריפים ומנת המזון היומית שלהם כללה כיכר לחם, ליטר מרק וחצי ליטר "קפה". כ-150 עובדים נוספים מז' והסביבה עבדו בינובצה בהכשרת שטחים לאורוות סוסים ומסלולי רכיבה בעבור הס"ס, ועוד 350 יהודים הועברו לקוולאר. בדרך התעללו בהם שומריהם אנשי הס"ס, ואחד מהם, פינקובסקי, אף ירה למוות ביהודי. בקוולאר עבדו יהודים מז' ומעיירות סמוכות בוויסות אפיק הנהר, ונאסר על היודנראט לשלוח להם מזון. כעבור זמן מה, תמורת שוחד גבוה, הורשו העובדים במחנה הזה ללון בבתיהם.
באחד מימי קיץ 1940 הקיפו ז'נדרמים גרמנים, שוטרים ואנשי גסטאפו את ז' ואספו את הגברים היהודים לבדיקת תעודותיהם. בעלי תעודות עובד נשלחו למקומות עבודתם, ומי שלא היתה לו תעודה כזאת הטביעו אנשי הגסטאפו חותמת על מצחו. מבין היהודים חסרי התעודות היו ששולחו ברכבת לבלז'ץ ושם הועסקו בהקמת סוללות חול, בתנאים קשים מאוד. במיוחד התאכזר אליהם קצין הס"ס דולף. מפעם לפעם נהג להסתובב בין העצורים רכוב על סוסו ולירות לעברם להנאתו, ולא מעט יהודים נרצחו בידיו בדרך זו. משלחת של היודנראט ביקרה בבלז'ץ ועם שובה הוקמה בז' ועדה שארגנה למען העובדים משלוחי מזון ובגדים. כעבור זמן מה הוחזרו עובדים רבים לז' תמורת כופר ששילמו בני משפחותיהם, ובנובמבר 1940 שוחררו גם האחרים ושבו ברגל לז'. בשנת 1941 הוקם באיזביצה מחנה עבודה גדול וכ-1,500-2,000 יהודים מו' והסביבה שולחו לשם. במשך כמה ימים הוחזקו יהודים אלה ללא מזון ומים, עד שהיודנראט הצליח להסדיר העברת אספקה לעובדים באיזביצה. בערך באותו הזמן הוקם גם מחנה עבודה קטן יותר, של "מינהל הבנייה האווירית הגרמנית", קרוב מאוד לז'. את העובדים במחנה הזה שיכנו הגרמנים בצריף עץ גדול בעיר.
בתחילת אפריל 1941 נצטוו היהודים באמצעות היודנראט להעתיק את מגוריהם לרובע מגורים דל בתחומי העיר החדשה, שבעבר רק יהודים מעטים התגוררו בו. רבים מבתי הרובע נהרסו בראשית המלחמה, והבתים שנותרו לפליטה היו מעטים ורעועים. הפולנים שוכני הרובע הועברו לבתיהם של היהודים בעיר הישנה. המועד האחרון שנקבע להעברה היה 1 במאי, וראש העיר הפולני קרול פוס הודיע ליודנראט שכל יהודי שיימצא מחוץ לרובע היהודי אחרי מועד זה יגורש לקומרוב (ע"ע). רק יהודים יחידים קיבלו היתר מיוחד להישאר בבתיהם, וגם בגטו נותרו כמה משפחות פולניות שסירבו לפנות את בתיהן. מספרם של יושבי הגטו מיד אחרי הקמתו, על-פי מפקד שערך היודנראט, היה 7,000 נפש לערך. הגטו בז' לא היה מגודר, אבל היציאה ממנו - בעיקר כדי להצטייד במזון - היתה מותרת רק בשעות מיוחדות. עם זאת היו פולנים רשאים להיכנס לתחום הגטו והיתה בכך משום הקלה. במשך ומן מה פעל בגטו סניף דואר, על-פי היתר מן השלטונות הגרמניים, ובו יכלו היהודים לקבל מכתבים וחבילות שנשלחו אליהם מפולין ומחוצה לה, אך הסניף נסגר ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות.
בגטו קבע היודנראט את מושבו בבניין בית הכנסת שבעיר החדשה. בשלהי 1941 הוקמה משטרה יהודית. תחילה מנתה 10 שוטרים, רובם ככולם צעירים ששירתו בצבא פולין. באביב 1942, עם בואם לז' של אלפי מגורשים מן הפרוטקטוראט (צ'כיה) ומגרמניה, הוכפל מספר השוטרים היהודים. מפקד המשטרה במאי 1942 היה אלבין ליפמן מדורטמונר, שלחם בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. השוטרים היהודים, שהופקדו על שמירת הסדר בגטו, נהגו לגבות מדי חודש בחודשו תשלום מיוחד מיושבי הגטו. באחד הימים תפסו 18 יהודים, הביאו אותם למשרדי היודנראט, ומיד אחר-כך הם הוסגרו לגסטאפו שהוביל אותם אל מחוץ לעיר וירה בהם למוות.
לנוכח הצפיפות ותנאי התברואה הירודים בגטו פרצה בו בחורף 1941/2 מגפת טיפוס. היודנראט הקים בית-חולים ובו 60 מיטות. כמנהל בית-החולים שימש רופא יהודי מפולטאווה, ד"ר פרידהופר, ולצדו עבדו כמה רופאים נוספים, בהם מומחים ידועי שם מן הפרוטקטוראט שגורשו לז' באביב 1942. אחדים מהם התגוררו בבניין בית-החולים. בית-המרקחת שליד בית-החולים שירת את כלל יושבי הגטו.
בסוף מרס ובתחילת אפריל 1942 פשטו בגטו שמועות על גירושים המוניים מגטאות במחוז לובלין למחנה ההשמדה החדש שהוקם בבלז'ץ. ראש היודנראט ממק גורפינקל למד על כך מפי אנשי יודנראט מלובלין (ע"ע), שהתקשרו אליו בטלפון וביקשו את עזרתו באיתור יהודים מקומיים שהובלו ברכבת לאזור ז'. בד-בבד נודע ליהודי ז' על הרציחות בבלז'ץ מפי פועלים פולנים שעבדו יחד עם יהודים במקומות עבודה משותפים.
בז' החלו הגירושים ב-11 באפריל 1942. בצהרי היום ההוא כיתרו את הגטו ז'נדרמים ואנשי ס"ס במספר רב. הממונה על הגירוש היה מפקד הגסטאפו בז', ברונו מאיירס, והמפקד בפועל היה אחד מעוזריו, קצין הגסטאפו שוברט. היודנראט נצטווה לכנס את כל יושבי הגטו בכיכר השוק. רבים חשבו שמדובר ברישום נוסף לצורכי עבודה והתייצבו במיטב בגדיהם כדי לעשות רושם טוב על הגרמנים. בשעה 5 אחרי הצהריים, לאחר שרוב היהודים כבר נאספו בכיכר, סרקו הגרמנים את הבתים. עשרות מסתאיים שנתפסו וגם קשישים וחולים שהתקשו לצאת מבתיהם נורו למוות בתוך הבתים או ברחוב. כ-3,000 יהודים המתינו בכיכר השוק יום שלם, ללא מזון ומים. רבים חשו ברע והיו גם עשרות מקרי מוות. בשעה 9 בערב יצאה שיירת המגורשים את העיר. בתחנת הרכבת המתינו להם 30 קרונות משא שהובילו אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ. בכיכר השוק נותרו מוטלות 89 גופות של יהודים שנפטרו, ועוד 150 יהודים שהתקשו בהליכה נורו בידי הגרמנים בדרך לתחנת הרכבת. המתים נאספו בידי עובדי מחלקת הקבורה של היודנראט ונקברו בבית-העלמין היהודי.
אחרי הגירוש הזה נותרו בגטו כ-2,000 יהודים -בהם אנשי היודנראט ועובדיו ויהודים שבעת הגירוש נמצאו במקומות עבודתם. ב-30 באפריל צורפו אליהם עוד 2,100 יהודים מצ'כיה ומסלובקיה. תחילה שהו הפליטים האלה באיזביצה ורק אחרי הגירוש, משנתפנה מקום בגטו ז', הועברו לשם. מיד אחריהם הגיעה לז' קבוצת מגורשים מדורטמונד וממקומות אחרים במדינת וסטפליה שבגרמניה. בארצות מוצאם היו הפליטים האלה אנשים מבוססים, רובם הגדול בעלי מקצועות חופשיים, ולפיכך התקשו מאוד להסתגל לתנאי החיים בגטו בפולין. היודנראט סייע להם כיכולתו וסיפק להם מזון וציוד בסיסי. אחדים מן הרופאים מצאו עבודה בבית-החולים היהודי.
ב-17 במאי 1942 החלה בז' "אקציית הזקנים", שנמשכה 10 ימים. ביום ההוא הודיעו הגרמנים שהקשישים בגטו נדרשים להתייצב כעבור יומיים, ב-19 בחודש, במקום איסוף, ובד-בבד פרסם היודנראט רשימה של אנשים שיועדו לגירוש. בגטו פרצה בהלה גדולה, וקרוביהם של המיועדים לגירוש ניסו בכל דרך למצוא בעבורם מקומות מסתור. קבוצה של זקנים מצאה מקלט במלון "ויקטוריה" שבעיר, בעזרתם של אנשי צבא גרמנים שהתגוררו במלון. משנודע הדבר לעזריאל שפס מן היודנראט בא למלון בלוויית כמה אנשי גסטאפו ויחדיו הוציאו משם את המסתתרים. השוטרים היהודים ערכו חיפושים מדוקדקים בבתים ולא נמנעו גם משימוש באלימות. כל קשיש ששמו הופיע ברשימה ושנתגלה במקום מחבוא נלקח לבית-הכלא של היודנראט, וכשלא נמצא האיש שהסתתר לקחו בן משפחה אחר. ב-26 או ב-27 במאי גורשה קבוצת הזקנים לבלז'ץ. ככל הנראה לא כולם הועלו לקרונות הרכבת, אחדים מהם נרצחו ליד מסילת הברזל עוד בטרם יצאה הרכבת לדרכה.
לאחר "אקציית הזקנים" השתררה לזמן מה רגיעה, אך ב-11 באוגוסט 1942 חודשו הגירושים. ביום ההוא נכנסו אל הגטו קבוצות של ז'נדרמים גרמנים ואנשי ס"ס והחלו לחטוף יהודים ברחובות ומן הבתים, עד שנתמלאה מכסת המגורשים ליום ההוא - 500 איש. רוב החטופים בבוקר ההוא היו נשים וילדים ממגורשי צ'כוסלובקיה וגרמניה, שכן הגברים היו אז במקומות עבודתם. גם קבוצת המגורשים הזאת שולחה ברכבת לבלז'ץ. בראשית ספטמבר 1942 שולחו לשם עוד כ-400 יהודים מגטו ז'. אחרי הגירוש של אוגוסט הוחזרו היהודים בז' ובסביבתה שעבדו בשירות הצבא הגרמני מדי ערב ללינת לילה בצריפים שהוקמו למענם בתוך הגטו. בד-בבד צמצמו הגרמנים את שטח הגטו ואפשרו ליהודים להתגורר רק בצדה הימני של הדרך לטומשוב לובלסקי (ע"ע). החיסול הסופי של גטו ז' החל ב-16 באוקטובר 1942. אלפי היהודים שעוד נותרו אז בעיר (יש אומדים את מספרם ב-4,000 נפשות לערך), הובאו לכיכר השוק.כ-50 איש - אנשי היודנראט ויהודים שעבדו בשירות הגסטאפו - הופרדו מן הנאספים והוצאו להורג בז'. שאר היהודים, למעט 300 איש שהועסקו באיסוף רכושם של המגורשים, הוצעדו ברגל לאיזביצה, מרחק 21 ק"מ מז'. כ-100 יהודים שכוחם לא עמד להם בדרך הארוכה, הוצאו מן השורות ונורו למוות ביער שבמבואות איזביצה. יומיים תמימים, עד 18 באוקטובר, נמשכו המצוד אחר יהודים והגירוש. באיזביצה לא היתה כל אפשרות לשכן אלפי מגורשים בתוך בתים והם הוחזקו תחת כיפת השמים, ללא מים ומזון. ב-19 באוקטובר שולחה קבוצה ראשונה מביניהם, בעיקר נשים וילדים, לבלז'ץ, וכעבור שבועיים לערך גורשה לשם קבוצה גדולה נוספת. הנותרים אחרי שני הגירושים האלה הוחזקו 8 ימים בחצר בית הקולנוע המקומי. ב-2 בנובמבר גורשו גם הם לבלז'ץ ולסוביבור. היהודים שנשארו בגטו אחרי הגירוש של אוקטובר נרצחו בידי הגרמנים במרס 1943. בראשית מאי 1943 חיסלו הגרמנים גם את רוב מחנות העבודה שבאזור ז'. כ-1,000 עובדים, רובם מז', גורשו למחנה ההשמדה מיידאנק.

אחרי המלחמה

בסוף 1944, עם שחרור האזור בידי הצבא האדום, חזרו לז' 12 ניצולים ראשונים, ובהדרגה גרל מספר היהודים בעיר והגיע ל-300 נפש בערך, רובם בני המקום שנמלטו עם פרוץ המלחמה לשטח ברית-המועצות. הניצולים התקבלו בעיר בעוינות ובאלימות. ב-1945 נרצחו לפחות שניים מהם, בהם חייל לשעבר בצבא הפולני, בירי פולנים אנטישמים. רוב היהודים מיהרו לעזוב את המקום וב-1947 נותרו בז' 5 יהודים בלבד.