כ"ז תמוז ה'תשע"ז

ז'מיגרוד נובי ZMIGROD NOWY

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיירה בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: יאסלו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,959

·  יהודים בשנת 1941: כ-940

תולדות הקהילה:

בסוף המאה ה- 13 ובתחילת ה- 14 היתה ז'מיגרוד נובי מקום מבצר בדרך-המסחר המוליכה לרייסן מזרחה ולהונגריה דרומה. במאה ה- 14 ניתן לז'מיגרוד נובי מעמד של עיר והיא היתה בבעלותם הפרטית של בני האצולה. התפתחותה באותם הימים היתה קשורה בסתר היינות המיובאים מהונגריה. העיר נהרסה ב- 1474 בעת פלישת ההונגרים, ובמאה ה- 16 עלתה פעמיים באש, ב- 1522 וב- 1577. מסוף המאה ה- 18, וברובה של המאה ה- 19 נסתמנה ירידתה, ורק בשנות השמונים למאה ה- 19 ידעה ז'מיגרוד נובי עליית-מה מבחינה כלכלית ובריבוי אוכלוסייה. האוכלוסייה הנוצרית עסקה בחקלאות ובמלאכה, ובעבר בטוויה ביתית. ב- 1919 נשלל מז'מיגרוד נובי מעמד של עיר. לאחר מלחמת-העולם השנייה הוסב שמה לנובי-ז'מיגרוד. הידיעה הראשונה בידנו על מגורי יהודים בז'מיגרוד נובי היא מ- 1410. היהודים לא נתקלו בהגבלות של מגורים בה, וגם נמשכו אל האפשרויות לעסוק בסחר הבינארצי שהתפתח בעיר זו. על כל לא יצאו כמאה שנה וכבר היה למקום יישוב יהודי, אחד הגדולים בסביבה. עדות לכך בית-הכנסת המפואר בן שתי הקומות שנבנה בשלהי המאה ה- 16 ושופץ במאה ה- 17. על הכיור שבו היתה חרוטה השנה שס"ו (1606) ועל אחת הפרוכות היה רקום התאריך ת"ל (1670). היישובים היהודיים שביאסלו ובגורליצה היו כפופים בתקופה ההיא לז'מיגרוד נובי, ובבית-העלמין שבמקום קברו קהילות אלו את מתיהן. במרוצת הזמן השתחררו קהילות יאסלו וגורליצה מחסותה של ז'מיגרוד נובי, היו לעצמאיות ומספר אוכלוסיהן עלה על זה של קהילת-האם. לאחר הדליקה של 1577 התאושש היישוב היהודי בז'מיגרוד נובי, אולם כעבור דורות אחדים פגע בו משבר בעקבות מלחמות הקוזאקים והשבדים. במחצית השנייה של המאה ה- 17 שקעה הקהילה בחובות, סילוקם של אלה נמשך כמה שנים. ב- 1694 לוותה הקהילה אצל הכמורה שבכנסייה בקרוסנו 125 טאלר, ולא פרעה את החוב עד לשנת 1785; כל אותו זמן שולמה ריבית וריבית- דריבית. ב- 1765 חלשה קהילת ז'מיגרוד נובי על 1243 יהודים שבכפרים הסמוכים, ויחד עם תושבי העיר גופא מנתה אז 1,926 נפשות מעל גיל שנה. נמנו אז 159 מפרנסים יהודים ומשלח-ידם של 41 מהם היה כלהלן: מוכסן אחד, 2 חנוונים, 8 חייטים, 7 כובענים, 2 עושי-כפפות, 2 צורפי-זהב, קצב אחד, רב אחד, חזן אחד, 7 מלמדים וכלי-זמר אחד. שאר המפרנסים התחמקו מן המיפקד או שלא היו עצמאיים בעסקיהם והיו סמוכים אל שולחן הוריהם או חותניהם. הנתונים הנ"ל מלמדים כי רוב המפרנסים היו בעלי-מלאכה, ואילו המלמדים שירתו כנראה בהוראה גם בכפרים הסמוכים. בבעלות יהודית היו אז 67 בתים שבהם הצטופפו לעתים עד 6 משפחות. לפי הנתונים משנת 1781, כלומר מראשית התקופה האוסטרית, היו רוב משלמי המסים מעוטי-יכולת. מתוך 350 יהודים משלמי המסים שב-ז'מיגרוד נובי ובכפרים הסמוכים חויבו 183 לשלם פחות מ- 25 גולדן מס לשנה, 160 - 25 - 100 גולדן, 6 - 101- 300 גולדן, ואחד בלבד חוייב לשלם יותר מ- 300 גולדן לשנה. השלטונות הפיסקאליים האוסטריים לא נחשבו אז מקלים בעול המסים על היהודים, סכומי המס הכבידו על יהודי ז'מיגרוד נובי ולא היה בידם לפרעם בזמן. בשנת 1781 נדרשו היהודים לסלק בדחיפות ובאיום בקנסות כבדים את חוב הארנונה, שנצטבר משנים קודמות בסך 34 גולדן. במסגרת גזרת התיישבות היהודים בכפרים נתחייבה ב- 1791 קהילת ז'מיגרוד נובי לממן את התיישבותן של 17 משפחות בסך 250 פלורין למשפחה. ואמנם עד ל- 1805 עברו לגור בכפרים 4 משפחות יהודיות מבני קהילת ז'מיגרוד נובי. ב- 1794 הוקם ב-ז'מיגרוד נובי בית-ספר יהודי מיסודו של ה. הומברג; לא ידוע לנו כמה זמן פעל בית-ספר זה ומה היה היקף פעולתו. אפשר שקיומו לא היה אלא למראית-עין. מסוף המאה ה- 16 ועד אמצע המאה ה- 18, היא תקופת הזוהר של קהילת ז'מיגרוד נובי, היה נחשב בה כס הרבנות למכובד באזור כולו. הקהילה קיימה ישיבה ורבניה עמדו בראשה. ידועים לנו כמה משמות הרבנים שכיהנו באותה תקופה. ב- 1680 כיהן בקודש ר' אברהם וממנו קיבל בנו, ר' יעקב (נפטר ב- 1720). בין השנים 1692- 1695 ישב על כס הרבנות ועמד בראש ישיבה ר' מנחם-מנדל שעבר אחר-כך לכהן בקהילת ונגרוב. ב- 1698 כיהן בקודש בז'מיגרוד נובי ר' בנימין- זאב-וולף רימנר (נפטר ב- 1721) וממנו קיבל כנראה ר' אברהם שור. ואחרי ר' אברהם שור עלה על כס הרבנות ר' יהושע השיל בלומנפלד (ב- 1770 ישב בז'מיגרוד נובי). כאמור, נבלמה במאה ה- 19 התפתחותו של היישוב היהודי בז'מיגרוד נובי. רבים מבני הקהילה אף עברו לגור בערים, כגון יאסלו וגורליצה, שהתפתחו בסביבה. משנות ה- 80 ואילך נסתמנה ירידה במספר האוכלוסים היהודים בעיר, וזו גברה והלכה בראשית המאה ה- 20, ובעיקר בימי מלחמת-העולם הראשונה. רבים מבני הקהילה היגרו באותו זמן לארצות שמעבר לים. רוב יהודי ז'מיגרוד נובי במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו חסידים, בעיקר חסידי צאנז; לא ייפלא אפוא שאת כס הרבנות במקום תפסו חסידי צאנז או בני שושלת זו; הללו ניהלו גם חצר-אדמו"רות, ראשון בהם היה ר' בנימין זאב, תלמידו של ר' חיים מצאנז. לאחר פטירתו של ר' בנימין- זאב ב- 1902, ירש את כיסאו ר' מרדכי דוד אונגר. את שני כתריו קיבל ממנו חתנו, ר' אשר ישעיה רובין. ב- 1907 נתקבל לרב בז'מיגרוד נובי ר' סיני הלברשטאם, ששימש בקודש עד 1939 (נפטר בהיותו בגלות בסיביר). במארס 1905 אירעה עלילת-דם בז'מיגרוד נובי. נוצרי אחד האשים בני משפחה יהודית, שהללו שבו את בתו, בת ה- 14, וזממו לרצוח אותה מטעמי פולחן. נעצרו 5 יהודים, ורק לאחר חקירה שהוכיחה את חפותם, ובעקבות הפקודה שהגיעה מווינה, שוחררו העצורים ממאסר ואילו הנערה הורשעה כעבור זמן-מה בעדות-שקר ונידונה לשלושה חודשי-מאסר. זמן רב לא שקטו הרוחות בז'מיגרוד נובי; כפריי הסביבה באו אל בית-הנערה לראות את "הקרבן הקדוש" ובעיר הופצו דברי- שיטנה נגד היהודים. התקופה שבין שתי מלחמות-העולם נפתחה ליהודי ז'מיגרוד נובי בפרעות שפרעו בהם בנובמבר 1918 כפריי הסביבה בשיתוף האספסוף המקומי. הכפריים הגיעו בעגלות אל ז'מיגרוד נובי "כדי לעשות קניות זולות ביריד", כפי שהתבטאו, כלומר לשדוד רכושם של יהודים. ואכן הם החלו בשוד רכוש בבתים ובחנויות מכל הבא ליד, ומה שלא יכלו לבוז השחיתו. כמה יהודים הוכו, ואף נפצעו, ואחדים מהם קשה. התושבים הנוצרים, ובכללם האינטליגנציה המקומית, התייחסו למאורועות באדישות, והיו מהם שהוליכו את הפורעים אל בתי היהודים. אמנם הוזעקה המיליציה מיאסלו בתואנה "שהאוקראינים התנפלו על הפולנים", אך אנשי המיליציה בראותם שעניין להם בפרעות ביהודים, חזרו על עקבותיהם והצהירו כי "שקט שורר בז'מיגרוד נובי והיהודים הם שעושים מעשי- פרובוקאציה". כאמור, ב- 1919 נשלל מז'מיגרוד נובי מעמד של עיר. האוכלוסייה היהודית נדלדלה וב- 1939 הגיע מספרם כדי 800 נפשות בלבד. בעיירה שררו עזובה ודלות. קופת "גמילת-חסדים", שהוקמה בתמיכת הג'וינט ב- 1927, חילקה ב- 1929 שלושים הלוואות לנצרכים ביותר בשיעור של 3,000 זלוטי. ב- 1938 עמדה קופה זו בפני סגירה, ורק בתמיכתם של יוצאי ז'מיגרוד נובי בארצות-הברית המשיכה איכשהו להתקיים. כזכר לחורבן עמד על תילו בית-הכנסת המפואר והעתיק ואת השמירה עליו נטל אגף-העתיקות הממשלתי שבמחוז קראקוב. בוועד הקהילה ישבו עד 1928 12 נבחרי העדה, ומאותה שנה 8 בלבד, בצירוף הרב המקומי, ר' סיני הלברשטאם. בז'מיגרוד נובי התארגנו בתקופה שבין שתי המלחמות סניפים של "הציונים הכלליים" ושל "המזרחי". מארגוני הנוער התקיימו במקום "הנוער הציוני", וב- 1933 ארגון "עקיבא" שלידו התנהלו קורסים ללימוד השפה העברית. ב- 1919 נפתח מועדון ציוני "התחייה". מטרתו של המועדון היתה ארגון הרצאות וקיום ספרייה. ב- 1939 נפתח ליד הספרייה אולם-קריאה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 השתתפו בז'מיגרוד נובי 28 שוקלים בלבד, והללו נתנו את קולותיהם לרשימת "הציונים הכלליים". בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נחלקו קולותיהם של 145 הבוחרים כלהלן: 66 ל"ציונים כלליים", 73 ל"המזרחי" ו- 6 קולות ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת". את ירידתה של קהילת ז'מיגרוד נובי בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם סימלה גזירת השחיטה ב- 1937: השחיטה הכשרה חוסלה במקום, השלטונות התירו הבאת בשר-כשר מיאסלו בלבד ולשם כך אישרו רישיון אחד בלבד לקצב יהודי בז'מיגרוד נובי. משפרצה המלחמה נמלטו יהודים רבים מזרחה אל מעבר לסאן, אולם רובם חזרו תוך זמן קצר לעיירה, ורק מקצתם נשארו בתחום השליטה הסובייטית. בקיץ 1940 הוגלו מרביתם לפנים ברית-המועצות. לאחר כניסת הגרמנים לז'מיגרוד נובי הוטלו על היהודים גזירות שונות, כגון הגבלות תנועה, נשיאת אות-קלון, קונטריבוציות ועבודות-כפייה. בסוף 1939 הוקם היודנראט ובראשו הרש אייזנברג. על- פי הוראות הגרמנים קיים היודנראט מיפקד של כל האוכלוסייה היהודית במקום, והיה אחראי לגיוס המיכסות היומיומית של פועלים לעבודות-כפייה. היהודים הועסקו בתיקון כבישים וגשרים, ואף בעבודות חקלאיות. ב- 1940 הוכנסו לז'מיגרוד נובי עקורים מן היישובים שבאזור, וכן ממקומות מרוחקים, וביניהם היו גם פליטים מלודז'מיגרוד. היודנראט ואנשי י.ס.ס. הושיטו סיוע חומרי ורפואי לנזקקים. עשרות רבות של בני הקהילה המקומית והפליטים קיבלו ארוחות חמות במטבח ציבורי. במחצית השנייה של 1940 רבו באזור ז'מיגרוד נובי החטיפות לעבודות-כפייה ולמחנות-העבודה. מקצת מן החטופים עבדו בבניית ביצורים ליד הגבול עם ברית-המועצות ובעבודות ניקוז. רעב, מחלות והתעללויות היו מנת-חלקם. במחצית הראשונה של 1942 הוקם ב-ז'מיגרוד נובי, גיטו. באותה עת הוכנסו לתוכו גם עקורים נוספים מיישובי האזור, ומספר תושבי הגיטו הגיע אז ליותר מ- 2,000. הצפיפות בו היתה גדולה. היודנראט והאוכלוסייה היהודית עשו מאמצים למצוא מקומות-עבודה מחוץ לגיטו כדי לשמור על הקשר עם העולם החיצוני, ובעיקר כדי לקבל אישורי-עבודה ממפעלים חיוניים למשק הגרמני. בתחילת יולי 1942 נדרש היודנראט למסור קונטריבוציה של 100 אלף זלוטי באיום שאם הכסף לא יימסר במועד יוצא יו"ר המועצה להורג. ב- 7.7.42 היתה אקציה. כל היהודים נדרשו להתייצב בכיכר, והמשטרות הגרמנית, הפולנית והאוקראינית הקיפו אותם. נעשתה סלקציה: נשים, ילדים, קשישים וחולים הופרדו מן "הכשרים לעבודה". ליד שולחן, באמצע הכיכר, ישבו שוטרים גרמנים ונציגי המפעלים והחתימו לצעירים בחותמת מיוחדת אישורים ממקומות-עבודה. הללו רוכזו בפינה אחרת של המגרש. בכיכר נפרשה שמיכה והיהודים נצטוו להניח עליה את כל חפצי-הערך שברשותם. ביום האקציה רצחו הגרמנים את יו"ר היודנראט, הרש אייזנברג, בתואנה שלא מסר את הקונטריבוציה הנדרשת, יחד עמו נרצחו 3 איש, מהם 2 ילדים. לאחר שעות רבות של ישיבה בכיכר הובלו כ- 1,250 "בלתי-כשרים לעבודה" ליער ליד הכפר האלבוב, והוצאו שם להורג בבורות. מבין הנותרים לאחר האקציה בז'מיגרוד נובי שולחה ב- 15.8.42 קבוצה של בעלי- מלאכה למחנה בזאסלאב. קבוצה אחרת הועברה למחנה פלאשוב, ושרידי הקהילה שולחו בסוף הקיץ 1942 למחנה- המוות בבלז'ץ. בשעת האקציה בתחילת יולי 1942 נמלטו כמה עשרות איש ליערות. קבוצה של כ- 70- 80 יהודים שוטטה באזור ז'מיגרוד נובי ואנשיה חיפשו מסתור מפני השוטרים והמתנכלים מקרב האוכלוסייה המקומית. בהתנגשות שבין אנשי קבוצה זו לבין השוטרים הגרמנים והפולנים נפלו כמה יהודים, אחרים נתפסו, נחקרו, עונו, ובסופו של דבר הוצאו אף הם להורג. במחצית השנייה של 1943 נתפסו 3 מיהודי ז'מיגרוד נובי בידי הגרמנים ונכלאו בבית-סוהר ביאסלו, שם שלחו כולם יד בנפשם.