ג' תמוז ה'תשע"ז

זקליקוב ZAKLIKOW

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ינוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
על שפת נהר הויסלה

תולדות הקהילה:

ז' שוכנת על שפת הנהר ויסלה בלב יערות אורן עבותים ואגמים, ותושביה הראשונים התפרנסו בעיקר מדיג. היישוב נזכר לראשונה בתעורות מן המאה ה-15, ובשלהי המאה ה-16 קיבלה ז' זכויות עיר. במאה ה-17 נתגלו בסביבתה מחצבי סיד והוחל בכרייתו, ובמאה ה-18 הוקמו בעיירה כמה טחנות קמח, מלבנה, כבשן לשרפת אבני סיד ומפעל ליציקת ברזל. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נוסדו גם בית-חרושת גדול למסמרים וכמה בתי-מלאכה לאריגת פשתן וכותנה, שזכו למוניטין בכל האזור. גם ענף הקיט התפתח בתקופה זו ובעיירה נבנו בתי הארחה ופנסיונים לנופשים.
בעקבות חלוקת פולין הראשונה (ב-1793) סופחה ז' לאוסטריה, בשנים 1807-1815 נכללה ב"נסיכות ורשה" ומאז ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה בגבולותיה של מלכות פולין הקונגרסאית.

היישוב היהודי עד סוף מלחמת העולם הראשונה

היהודים הראשונים - חוכרי משרפת היי"ש המקומית - התיישבו בז' בשלהי המאה ה-16 (ב-1592). כבר אז היו להם בתים אחדים ועד מהרה היו לרוב בקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים בעיירה. בשנת 1765 ישבו בז' 203 יהודים ועוד 241 יהודים בכפרי הסביבה. במאות ה-19 וה-20 הלך וגדל מספר היהודים בעיירה, אף-על-פי שהשלטונות הרוסיים במלכות פולין הגבילו את ישיבתם בה בהיותה עיירת ספר. משנת 1857 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה היה חלקם של היהודים באוכלוסייה המקומית 40% לערך.
רוב יהודי ז' התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בייחוד בימי שוק ויריד, ומהם שהיו רוכלים בכפרי הסביבה. במאה ה-19 הקימו יהודים גם בית-חרושת גדול למסמרים ומפעל לעיבוד סיד.
בשלהי המאה ה-18 קידשו יהודי ז' בית-עלמין ובנו בית-הכנסת, ובשנת 1840 נוסף לו אגף חדש והוקם גם בית-מדרש. בית-הכנסת ובית-המדרש עמדו על תלם עד לימי השואה. בשלהי המאה ה-19 נפתח תלמור-תורה בן שלוש כיתות. ב-1905, לאחר שבית-העלמין הראשון כבר היה מלא, הפקיעו הרשויות חלקת אדמה מאחוזה סמוכה ומסרו אותה לקהילה כדי שתפתח בית-עלמין שני.
מבין רבני הקהילה ידועים לנו בשמותיהם ר' ברוך (נפטר ב-1808), ובנו ר' ישראל (נפטר ב-1810). אחריהם כיהן ר' יהודה לייב (נפטר ב-1826), מחבר "ליקוטי מהרי"ל", מגדולי התלמידים של ר' אלימלך מליז'נסק ו"החוזה מלובלין", שהנהיג עדה חסידית בז'. אחריו כיהן בז' ר' זלמן משולם (נפטר ב-1868). בעיר ישב גם ר' גצל, מגדולי החסידים של ר' מנחם מנדל מקוצק.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם בתקופה זו שמרו רוב יהודי ז' על משלחי ידם המסורתיים - מסחר זעיר ומלאכה. כמה יהודים עבדו בכריית סיד ובעיבודו, והיו שחכרו חלקות יער והיו לסוחרי עץ, או חכרו מבעלי אחוזות את משק החלב. בתקופה זו הורע מצבם הכלכלי של יהודי ז'. בשנת 1926 נוסד בעיירה בנק יהודי קואופרטיווי,ובסיועו הצליחו רבים להמשיך ולקיים את עסקיהם. ב-1927 נוסדה גם קופת גמ"ח, שהיה לה מדור מיוחד להלוואות ליהודים בכפרים.
בשנות ה-30 גברה התחרות בין יהודים ולא-יהודים בתחומי המסחר והמלאכה - מגזרים שקודם לכן היו נתונים בעיקר בידי היהודים. בשרפה גדולה בשנת 1932 עלו באש 10 בתים של יהודים ו-28 משפחות יהודיות נותרו ללא קורת גג.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית היו שנות ה-20 וה-30 עת פריחה לחיי הציבור היהודיים. סניפי המפלגות הציוניות שנוסדו בתקופה זו היוו מוקד משיכה לרבים. בד-בבד התחזק גם המחנה האורתודוקסי הלא-ציוני של "אגודת ישראל", וממול - סניף ה"בונד" הסוציאליסטי. בבחירות 1933 לוועד הקהילה זכתה הרשימה הציונית המאוחדת ב-4 מנדטים, "אגודת ישראל" קיבלה 2 מנדטים ואיגוד בעלי המלאכה - גם הוא 2 מנדטים. בבחירות 1934 למועצת העיר זכו הציונים ב-2 מנדטים ואילו "אגודת ישראל" לא קיבלה אף לא מנדט אחד. בבחירות 1938 נבחרו שני חברי מועצת העיר מתוך רשימה יהודית מאוחדת (מתוך 8 חברי מועצה).
המפלגות הציוניות והאחרות הטביעו את חותמן גם על חיי התרבות בקהילה, ייסדו חוגים, קיימו הרצאות ופתחו ספרייה יהודית. עם מוסדות החינוך הדתיים והמסורתיים נמנו התלמוד-תורה של הקהילה (נפתח בראשית שנות ה-20) ובית-ספר "בית יעקב" לבנות (נוסד ב-1925 ביזמת חברי "אגודת ישראל").
בשנת 1934 עלה על כס הרבנות בז' רב צעיר לימים, ו' ברוך הלברשטאם, בנו של האדמו"ר ר' סיני הלברשטאם מז'מיגרוד. ר' ברוך נספה בשואה.
בשנות ה-30 גברה גם בז', כבכל פולין, ההסתה האנטישמית, והדברים הגיעו גם לידי אלימות של ממש. ביולי 1937 הותקפו רוכלים יהודים בידי צעירים אנטישמים שהפכו את דוכניהם, פיזרו והשחיתו את הסחורה, היכו את בעלי הדוכנים וגירשו אותם מן הכפרים. בספטמבר 1938 נופצו שמשות בכמה בתים של יהודים ובבית-הכנסת.

בימי מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ המלחמה נמלטו רבים מיהודי ז' ליערות מפחד ההפצצות. באותה עת עברו דרך ז' פליטים יהודים ממערב פולין בדרכם מזרחה, אל אזור הכיבוש הסובייטי. ז' נפלה בידי הגרמנים ב-15 בספטמבר 1942. כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודת כפייה ובהחרמות רכוש. בראשית 1940 הוקם בז' יודנראט ולידו משטרת סדר יהודית, ופורסמו גזרות אנטי-יהודיות ראשונות, ביניהן החובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד. תוך זמן קצר החרימו הגרמנים את בתי-המלאכה של היהודים ופיטרו את היהודים שעבדו בהם. רק מנסרה אחת, שבעליה העביר אותה בעוד מועד לבעלותו של שכן פולני, המשיכה בייצור והעסיקה כ-200 יהודים.
בז' לא הוקם גטו והיהודים יכלו לצאת לכפרים ולהצטייד במזון. עם הזמן באו לז, פליטים ממקומות אחרים ומספר היהודים במקום גדל. במרס 1941 באו כ-400 פליטים מיישובים באזור לובלין, ובנובמבר 1941 נוספו עליהם כ-200 ממגורשי קרקוב. בסתיו 1941 היו בו', על-פי נתוני הממשל בלובלין, כ-2,200 יהודים.
הגירוש הגדול מז' למחנות השמדה היה ב-3 בנובמבר 1942. היהודים פונו מבתיהם, רוכזו יחדיו בכיכר השוק, הוצעדו לתחנת הרכבת ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.