ה' סיון ה'תשע"ז

חלם CHELM

 

 

     

 

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: חלם
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
על שפת הנחל אוהרקה, 64 ק"מ ממזרח ללובלין
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 15,000

תולדות הקהילה:

העיר חלם שוכנת על שפת הנחל אוהרקה, מיובלי הבוג, 64 ק"מ ממזרח ללובלין. על-פי מקורות אוקראיניים נוסדה בראשית המאה ה-13 בידי הנסיך של הליץ', ולדימיר דניאל רומנוביץ. הפולנים היו קבוצת תושבים יציבה בעיר וחשובה לכלכלתה. רובם עסקו במלאכה לסוגיה. למן המחצית השנייה של המאה ה-13 סבלה העיר מחדירות הטטרים. בשנת 1251 פרצה בה דלקה גדולה שכילתה את רוב בתיה. ואולם ח' המשיכה להתקיים חרף כל הקשיים והפורענויות, ככל הנראה בזכות מיקומה על צומת דרכי מסחר חשובות שהוליכו מרייסן אל הים הבלטי. בסוף המאה ה-13 היו הערים לבוב והליץ' שני המרכזים החשובים של נסיכות הליץ' והן בלמו את התפתחותה של ח'. במחצית הראשונה של המאה ה-14 חדלה נסיכות הליץ' להתקיים כיחידה ממלכתית עצמאית ונכללה בחלקה בממלכת פולין וחלקה צורף לממלכת ליטא, וב-1377 נכללה כולה בממלכת פולין. הפלך ולדיסלאב יאגלו גילה עניין מיוחר בח' והעניק לה זכויות עיר על-פי החוק המגדבורגי. המעמד החדש של ח' נקבע סופית בשנת 1392. ב-1473 פרצה בח' דלקה גדולה נוספת שגרמה הרס רב, ומלבד זה איבדה ח' את מעמד הבכורה שלה, לאחר שדרך המסחר הראשית שקישרה את הים השחור עם הים הבלטי עברה בעת ההיא ליד לבוב והליץ', והבישופות העתיקה את מושבה להרוביישוב (ע"ע) ומאוחר יותר לקרסניסטב (ע"ע). כל הגורמים האלה עיכבו מאוד את התפתחותה של ח' ואף החזירו את הגלגל לאחור למשך שנים רבות.
במאה ה-16 התאוששה העיר ונפתחו בה בתי-מלאכה חדשים. באותו זמן היתה ח' צומת של ארבע דרכי מסחר חדשות. שתיים מהן הובילו דרומה, האחת דרך קרסניסטב ליריסלב והשנייה דרך זמושץ' ללבוב, הדרך השלישית הוליכה דרך ולודאווה לליטא שבצפון, ואילו הדרך הרביעית הוליכה מזרחה, דרך לובומל לויהלין. במאה ההיא הוענק לח' היתר לקיים ירידים שנתיים, הוקמה בה תחנת מכס, והמבצר שלה שימש חוליה חשובה במערך ההגנה על הנהר בוג מפני פולשים זרים. בשנת 1594 נרשמו בח' 145 בעלי מלאכה. ואולם מלחמות השוודים באמצע המאה ה-17 ומלחמת הצפון בתחילת המאה ה-18 שמו קץ למאה ויותר שנות שגשוג וסימנו את ראשיתה של תקופת קיפאון ממושכת.
בשנים 1795-1809, אחרי החלוקה השלישית של פולין, נמסרה ח' לאוסטריה, בשנים 1809-1815 נכללה ב"נסיכות ורשה", ואחר-כך חזרה לריבונותה של מלכות פולין הקונגרסאית. רק במאה ה-19 התחדשה תנופת הפיתוח בח', אוכלוסייתה גדלה והוקמו בה בתי-מלאכה חדשים. בסוף אותה מאה נוסדו בה גם מבשלות בירה וטחנות קמח, ונסללו מסילות-ברזל שחיברו אותה עם ולודאווה ולובלין והגיעו עד קובל.
כישלונן של מרידות הפולנים בקיסרות הרוסית בשנת 1831, ובעיקר בשנת 1863, הביא בעקבותיו תהליך רוסיפיקציה גם בח' ובסביבתה. מאוחר יותר נקרעה ח' ממלכות פולין וסופחה לרוסיה כמחוז (גוברניה) של הקיסרות, וכך נשארה עד 1915. אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה ח' במדינת פולין העצמאית.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התחדשה תקופת השגשוג והפיתוח בח', אוכלוסייתה גדלה ותעשייתה המתפתחת קלטה עובדים חדשים רבים. ואולם המשבר הכלכלי שפקד את פולין בשנות ה-30 שם קץ לתקופת השגשוג והפיתוח, וח' נכנסה לשפל כלכלי.
מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני בח', שראשיתו בספטמבר 1939, שיתקו כמעט כליל את הפעילות הכלכלית בה. הגרמנים הטילו על התושבים הפולנים הגבלות קשות בכל תחומי החיים. בתקופה זו התארגנו ביערות שהקיפו את העיר יחידות פרטיזנים מחוגי השמאל הפולני, שהשתתפו בהן גם יהודים מח' והסביבה.
ביולי 1944 שוחררה ח' בידי הצבא האדום. באותו חודש הוקם בח' "הוועד לשחרור פולין". שהיה הגרעין של הממשלה הזמנית הפולנית.
 

היישוב היהודי עד סוף מלחמת העולם הראשונה

על-פי מסורת מקומית ועל-פי השערות שונות סבורים שיהודים ישבו בח' כבר במאה ה-13 וכנראה אף קודם לכן, במאה ה-12. על-פי גרסה אחת ישבו שם יהודים בתחילת המאה ה-12, וב-1120 גורשו בידי הנסיך ולדימיר מונומך. גרסה שנייה מוסרת שבתקופת מסעי הצלב התיישבו בח' יהודים שגורשו מבוהמיה ומהונגריה, והם שהשליטו את הלשון הגרמנית-יהודית גם על היהודים שישבו במקום עוד קודם לכן. העדות הממשית הקדומה ביותר לישיבתם בח' היא מצבה בבית-העלמין היהודי משנת 1442. ב- 1941, כשהעיר כבר היתה שייכת למלכות פולין, נזכר יהודי מקומי ושמו יעקב ששימש מוכס של מלך פולין קז'ימייז' הרביעי. בימים ההם היתה המוכסות עיסוק כלכלי חשוב שהצריך השקעת הון רב, וגם הרווחים שהופקו ממנו היו עצומים.
מן המאה ה-16 ואילך נעשו אזכורים של התיישבות יהודים בח' שכיחים יותר ויותר בתעודות ממלכתיות. תעודה אחת מספרת שב-1581 מינה מלך פולין זיגמונט הראשון סטארי את יהודה אהרן מח' לגובה המסים במחוז ח' כולו. שנתילם אחר-כך, ב-1520, מינה המלך את היהודי הזה לרב הראשי של מחוזות לובלין, חלם ובלז'ץ, והעניק לו סמכויות נרחבות. כך נעשתה אדמת חלם למחוז יהודי אוטונומי, "מדינת חלם", ומקום הכינוס של "ועד המדינה" נקבע בלובומל. בתעודות פולניות נזכר יהודה אהרן דנן כבעל תואר דוקטור למשפט יהודי (DOCTOR LEGUS MOSAICAE).
בראשית המאה ה-16 עסקו יהודי ח' בין היתר בחקלאות ושילמו לכנסייה המקומית מעשר מייבוליהם. הכנסייה טענה כי כשיהודי קנה מנוצרי חלקת ארמה נגרם לה אובדן הכנסה, שכן הנוצרים שילמו לה מעשר, ולפיכך חייבה הכמורה גם את בעלי האדמות היהודים בעיר בתשלום דומה.
במאה ה-16 היתה קהילת ח' אחת הגדולות והחשובות בממלכת פולין. לפי מפקד אוכלוסין רשמי של היהודים בפולין משנת 1550 התגוררו אז בח' 371 יהודים ב-40 בתים, וצוין במסמכי המפקד שחובם למלך מגיע ל-171 פלורינים - קרוב לוודאי שהמדובר במס של כל "מדינת חלם-בלז" שטרם שולם אז. יהודי ח' ניהלו בתקופה זו עסקאות פיננסיות שונות עם הכנסיות, הן הקתולית והן האורתורוקסית. מצד אחד נהג הבישוף האורתודוקסי של ח' ללוות סכומי כסף לפרקי זמן קצרים ולעשות עסקאות שונות עם היהודים, ומצד שני נהגה הכנסייה שלו, בדומה לכנסייה הקתולית, לדרוש מן המלך כי יגביל את זכויות היהודים. כך, למשל, תבעה הכנסייה לאסור על יהודים להעסיק משרתים נוצרים ובפרט משרתות נוצריות. במסמכים מאותה תקופה חוזרות ונשנות תלונות של הכנסייה על התנהגותם של היהודים, והיהודים מצדם התלוננו על מעשי איבה כלפיהם ובמקרים רבים אף פנו לבתי-המשפט. בשנת 1580 העיר שמש קהילת ח' בבית-המשפט על תקרית אלימה בשעת התפילה. תושבים נוצרים יידו אבנים אל בית-הכנסת, עקרו את הגג, ניפצו שמשות, תקפו אחדים מן המתפללים ובזזו כלים וכסף שהיו בבית-הכנסת. על-פי עדותו של ראש הקהילה נאמד אז הנזק ב-2,000 זהובים. בשנת 1582 התפרצו לבית-הכנסת בשעת התפילה מנהל בית-הספר וחברו. המנהל היה שיכור ושניהם עוררו מהומה בבית-הכנסת והינו מתפללים, תקפו את החזן וקרעו את בגדיו, ולבסוף יצאו ונטלו עמם כמה פמוטי זהב. וכאילו לא די בכך, חזר אותו מנהל לבית-הכנסת בלילה, כשהיה סגור וריק מאדם, והביא עמו כמה מתלמידיו שהצטיידו במקלות ובלפידים. מאחר שלא מצאו איש במקום פנו לביתו של שמש הקהילה, שמעון, וצעקו בקולי-קולות: "שמש! שמש! בית-הכנסת שלכם בוער ! "
למרות הגילויים האנטישמיים הרבים, הרי עד 1648 חיו היהודים בח' חיים מסודרים. אבל אז ניחתו עליהם גזרות ת"ח-ת"ט. חילות הקוזקים בפיקודו של חמיילניצקי שמו מצור על המבצר של ח', כבשו אותו וגם את העיר, שהיו בה אז 400 יהודים, העלו אותה באש וערכו טבח ביהודים. בתפילת "אל מלא רחמים", שחוברה בימים ההם, נזכרים קרבנות הטבח בח'. בשנים 1655-1656 שבו הקוזקים ויחד עם הרוסים תקפו את ח' שנית. על-פי מסורות שונות נטבחו אז כל יהודי העיר. קשה לדעת מה מידת האמת בידיעות האלה.
נראה שקהילת ח' השתקמה במהירות, שכן כעבור שנים מעטות העלו תושבי העיר הנוצרים דרישה להגביל את פעילותם הכלכלית. הנוצרים פנו אל הסיים של הפרובינציה ודרשו לסלק את מתחריהם היהודים מן העיסוק במשקאות חריפים, ענף חשוב שהיה שייך לאצולה והוחכר ליהודים, ולבטל את ההיתר שניתן ליהודים בזמנו להחזיק בקרקעות בתחומי העיר. סביר להניח שהדרישה השנייה הועלתה ביזמת המנזר הדומיניקני בח', שכן הדומיניקנים תפסו חלקות אדמה של היהודים בעת פרעות הקוזקים, וכשהיהודים שבו אל העיר סירבו הנזירים להחזירן להם ודרשו מן יהסיים כי ייתן אישור רשמי לבעלותם. פנייתם של הדומיניקנים נידונה בסיים של פרובינציית ברצלב, שח' השתייכה אליה. הסיים תמך בדרישת הנזירים, ונציגו בסיים הארצי של ורשה העלה את העניין גם שם. בשנת 1667 מינה הסיים בוורשה ועדה מיוחדת לחקור בדבר, אך לא ידוע לנו כיצד הסתיימה הפרשה.
ב-1684, שנים מעטות אחרי פרעות חמיילניצקי, נאלצה קהילת ח' המרוששת ללוות סכום כסף גדול מן הכמרים כדי לממן תשלום שוחד לפקידי השלטון.
בשלהי המאה ה-17 חזרה הקהילה היהודית בח' וכבשה לה מעמד נכבד בין קהילות ישראל בפולין, אף שלא הגיעה למעמדה החשוב בעבר. יהודי ח' היו פעילים הן ב"ועד הגליל" של חלם-בלז והן ב"ועד דד' ארצות", והנציג של ח',י' היו העשל (נזכר ב-1739), שימש במשך שנים גם יושב-ראש שלו וחתם ראשון: "פרנס ונאמן דד' ארצות". אחרי פירוקו של הוועד הראשי (בשנת 1765) היה הוועד של חלם-בלז אחד הגלילים האוטונומיים הקטנים שעדיין התקיימו אז, והוא המשיך להתכנס בלובומל.
הרב הראשון בח' הידוע לנו היה ר' יהודה אהרן, שנזכר בתעודה פולנית מ-1520 כ"דוקטור יודיאורום". הוא היה רב "כולל" - גם על לובלין ובלז - ובמקביל שימש גם גובה המסים של מחוז ח'. שני רבנים נוספים שלא נזכרו במקורות יהודיים היו ר' יהודה (1550) ור' יעקב (1582). אחריהם כיהנו בח' ר' שמעון (נזכר בספר "צמח דוד"); ר' שלמה זלמן (נפטר ב-1570);ר' אליהו בעל שם ב"ר יהודה אהרן (נפטר ב-1590), תלמיד המהרש"ל ומגדולי המקובלים בדורו; ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי אידלס (המהרש"א), מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות (כיהן בח' בשנים 1605-1615); ר' אליעזר פרלס ב"ר אברהם חנוך (נפטר ב-1632 בפראג); ר יצחק ב"ר שמואל הלוי, מחבר "שיח יצחק" (על אותיות העברית ודקדוקה) ו"שו"ת מהר"י הלוי", שעבר מח' לפוזנן ר' משה קצנלבוגן בן ר' מאיר בן "השר" שאול ואהלן (נפטר ב-1689), שהשתתף ב-1643 במושב "ועד דד' ארצות"; ר' מרדכי ב"ר בנימין וולף גינזבורג (כיהן בח' ב-1663); ר' מאיר רפפורט; ר' יקותיאל ב"ר משה אהרן (עד 1678); ר' שאול בן ר' משה קצנלבוגן; ר הלל ב"ר יונה הלוי; ר' מאיר בן ר' בנימין וולף הלפרין (נפטר ב-1722); ר, שלמה ב"ר שמחה הכהן רפפורט (בח' בשנת 1718); ר' שלמה אשכנזי-רפפורט, מחכמי הדור, שהיה גם בעל השכלה כללית. לצד חיבוריו בתחום ההלכה, וביניהם "מרכבת המשנה", חיבר גם ספרי דקדוק, מתמטיקה וגיאוגרפיה (בח' ב-1724, לימים רבה של לבוב); ר' יצחק הלוי ב"ר מרדכי רייצס, שלחם עד החסידים; ר' אהרן גליבטר, "רב החייטים"; ר' צבי הירש ב"ר יוסף, שפרסם קונטרס "על תיקון מצב היהודים" (1789); ר' יצחק שטיינהרדט (נפטר ב-1825), מחבר "זכרון יצחק" (1800).
ח' היתה מן הערים הראשונות שנתפסו לחסידות. אחרי ר' יצחק שטיינהרדט כיהן בה ר' יוסף קעזיס, מתלמידיו של "החוזה מלובלין". הוא הקים בעיר שושלת חסידים שנמשכה עד לימי השואה. האדמו"ר האחרון בעיר, ר' ישראל שמואל ב"ר מאיר יחיאל נייהויז, נספה בשואה. לצדו של ר' יוסף קעזיס פעל בח' האדמו"ר ר' נתן נטע (נפטר ב-1812), מחבר "נטע שעשועים", שהיה תלמידם של ר' אלימלך מליז'נסק ור' מרדכי מנעשכיז. לימים השתקע בעיר אדמו"ר נוסף בן משפחתו של ר' נתן נטע, ר' אדרוס לרר (נפטר ב-1887); בנו, ר' נתן נטע, ונכדו ר' פנחס לרר (נפטר ב-1927) המשיכו את השושלת. אדמו"ר נוסף שהיתה לו חצר בח' היה ר' אברהם יהושע השל ליינר, נצר לאדמו"רי איזביצה-רדזין.
בשנים 1788-1792, כשב"סיים ארבע השנים" התקיימו דיונים על רפורמה בחיי היהודים, השתתף רבה של ח', ר' הירש ב"ר יוסף, בוויכוח שרק יהודים יחידים נטלו בו חלק. המשתתפים היהודים באו בעיקר מקרב המשכילים שצידדו ברפורמה, אבל הרב הירש העז לחלוק עליהם, וטען שהרפורמה תגביל את עצמאות הקהילות ובתי-הדין היהודיים, וחובת הלימוד של ילדי ישראל בבתי- הספר הכלליים תרחיק אותם מן הדת והמסורת היהודית. בסופו של דבר לא בוצעה הרפורמה, משום שב-1795 חולקה פולין בשלישית בין המעצמות והנושא ירד מן הפרק.
במרוצת המאה ה-18 הוטב מצבם של יהודי ח' והם חזרו ומילאו תפקיד נכבד במסחר, ובכלל זה בייצוא עורות לפרוסיה ולשלזיה ובסחר סוסים לייצוא. בשנת 1789 הטיל הסיים על היהודים מס עורות, שנפגעו ממנו הן סוחרי העורות והן הבורסים. גם הקצבים חויבו לשלם את המס - בעורות בקר ובהמה דקה. בו בזמן אסר הסיים גם על ייצוא עורות לא מעובדים, והממשלה החרימה את מלאי העורות שהיה ברשות היהודים וחילקה אותו בין הסנדלרים הנוצרים. אחרי חלוקתה השלישית של פולין בשנת 1795 נהרסו גם דרכי המסחר והקשרים הכלכליים נפגעו. בעקבות המרד הפולני של 1863 הנהיגה הממשלה הרוסית מדיניות של רוסיפיקציה, והמתח הגובר בינה לבין האוכלוסייה הפולנית ערער את היציבות הכלכלית וסייע להתגברות האנטישמיות. על הקבוצות האנטישמיות הוותיקות נוספו גם כמרים של הכנסייה הרוסית ופקידי השלטון הרוסי.
מכלול הגורמים האלה פגע קשות בפעילות הכלכלית של יהודי ח', וכמה משפחות יהודיות עזבו את העיר. עוד לפני כן, ב-1772, העתיקו כמה משפחות יהודיות מח' את מושבן לברסלאו (ברשימה בת 159 שמות של ראשי משפחות יהודים תושבי ברסלאו נזכרו גם 9 משפחות מח').
רק בראשית המאה ה-20 הסתמנה התאוששות במצבם הכלכלי של יהודי ח', מספרם בעיר גדל מאוד והם ניהלו פעילות כלכלית ערה.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה התחדשו גילויי האנטישמיות בעיר ביתר שאת. ב-24 באפריל 1919 ניפצו בריונים את שמשות בית-המדרש וה"שטיבל" הסמון לו והיכו יהודים שנמצאו שם. ראשי הקהילה התלוננו בפני ראש העיר ובמשטרה, ואמנם לזמן-מה השתררה רגיעה. אבל כעבור חודש בלבד התחדשו ההתקפות על מוסדות יהודיים ועל יהודים עוברי-אורח. ב-25 במאי ערכו בריונים מקומיים מצוד ברחובות, תפסו יהודים בעלי זקנים וקיצצו את זקניהם, וב-30 באותו חודש תקפו את רב הקהילה, ר' פנחס, בעת שבא עם כמה מחסידיו לבית-העלמין היהודי. האנטישמים יידו אבנים ברב ובאנשיו וקראו לעברם קריאות גנאי. גם הפעם מחו היהודים בפני הרשויות, שהבטיחו לנקוט בצעדים כדי לרסן את התוקפנות.
בפולקלור של יהודי פולין שמור מקום מיוחד לח'. עשרות מעשיות נפוצו על ריבוי הטיפשים בעיר זו דווקא, כולן משעשעות מאוד והן זכו לתפוצה רחבה אף מחוץ לפולין; חלקן נאספו בקבצים כגון "חכמי חלם" ו"חלם וחכמיה", שהופיעו בעברית בשנות ה-50 של מאה ה-20 ותורגמו לשפות רבות. המושגים "חלם" ו"חלמאים" הפכו להיות שם דבר בעולם היהודי. מקורן של אגדות אלה והנסיבות שהולידו אותן אינו ידוע לנו. סופרו גם אגדות על ר' נתן, שחי בח' בתחילת המאה ה-19 ונחשב צדיק גדול בעיני החסידים, ועדיין במאה ה-20 עברו הסיפורים עליו מפה לאוזן.
החסידים בח' השתייכו לזרמים שונים בחסידות ולכל קבוצה היה "שטיבל" משלה. עם זאת ח' לא נחשבה מרכז חשוב של החסידות למרות שכמעט כל הקהילה היתה חסידית. גם בשנים שבין שתי מלחמות העולם, כשיהודים חילונים רבים בח' היו חברים במפלגות מודרניות, עדיין שמרו החסידים על כוחם ולעיר באו אדמו"רים נוספים: ר' משה לייב טברסקי מהשושלת הטשרנובילית (נספה בשואה) ; ר' משה בגימין סוכטשבסקי ובנו ר' יהושע אלטר - האדמו"רים מריובייץ ; ר' זונדל רוקח - האדמו"ר מרישא (נספה בשואה). עם רבני העיר הלא-רשמיים נמנו בתקופה זו ר' משה הכהן אדמשיק, שנפטר בתקופת הנאצים ועוד זכה לקבורה; ר' יהודה הכהן מנדלסון (נספה בשואה) ; ר' גמליאל הוכמן (נספה בשואה); ר' בנימין שור.
במשך מאות בשנים למדו הילדים היהודים בח' בחדר המסורתי, בקבוצות לימוד שדורגו לפי הגיל ורמת הידיעות. בני 3-4 למדו בשנתם הראשונה את האלפבית; אחר-כך עברו לחדר שני שבו למדו חומש; בשלב הבא למדו תנ"ך וגמרא ; ובהגיעם לגיל בר-מצווה עברו ללמוד בישיבה. המוכשרים שבהם ובני המשפחות האמידות המשיכו בלימודיהם בישיבות הטובות והיוקרתיות. לאחר שהיהודים חויבו לדעת את שפת המדינה החלו ללמד בחדר גם פולנית, עברית ומקצועות כלליים נוספים. בעבור ילדים שהוריהם התקשו לשלם שנר לימוד למלמד ייסדה הקהילה תלמוד-תורה. בימי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 ריחפה על התלמוד-תורה סכנת סגירה, אך קבוצת יהודים יזמה מבצע התרמה כדי לממן את המשך קיומו. בעיר היתה גם ישיבה, שנוסדה ביזמת הרבי מלובביץ', אך בשנות ה-30 נקלעה גם היא לקשיים תקציביים וחסידי ח' נאבקו על המשך קיומה.
ב-1918 נפתחה במקום גימנסיה עברית. לאחר שכל המאמצים להשיג את הכרתה של ממשלת פולין בגימנסיה ותמיכה כספית בה עלו בתוהו ייסדו בוגריה ותלמידיה חברה לעזרה עצמית וקרן להחזקת המוסד. ב-1935, כשהמשבר הכלכלי בפולין היה בעיצומו, נסגרה הגימנסיה העברית. בעיר היתה גימנסיה יהודית נוספת שנוסדה אף היא ב-1918 ונקראה "גימנסיה מורגנשטיין", על שמה של המייסדת. שפת ההוראה בה היתה פולנית. עם ייסודה היתה גימנסיה פרטית, אבל כעבור זמן קצר הכיר בה משרד החינוך והיא נהנתה מתמיכה ממשלתית. בשנות ה-30 הוסב שמה ל"גימנסיה על שם קז'ימייז' הגדול". ב-1918 נוסד בעיר גם בית-ספר עממי יהודי, ביזמת "פועלי ציון שמאל" וה"בונד". שפת הלימוד בו היתה יידיש אבל לימוד עברית ונושאים הקשורים לארץ-ישראל היו בו מקצועות חובה. תקציב בית-הספר הזה מומן בעיקר מתרומות של יוצאי ח' שהיגרו לארצות שמעבר לים. בשנת 1932 הוא נסגר בגלל דרישת בעל הבניין לפנותו. איגודים מקצועיים ותומכים אחרים אמנם הצליחו לגייס את המימון להקמת בניין חדש, אבל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 לא מומשה התכנית הזאת. את מקומו של בית-הספר היהודי הזה מילא בית-הספר העממי של רשת "תרבות" שנפתח ב-1932, השנה שבה בית-הספר הקודם נסגר. מקצת הילדים היהודים, ובעיקר בנות, למדו בתקופה זו בבתי-ספר ממלכתיים פולניים, ולפיכך החליטה "אגודת ישראל" לפתוח בעיר בית-ספר דתי לבנות.
ראשיתה של הפעילות הציונית בח' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אף שאז היתה מוגבלת בהיקפה. לאחר הצהרת בלפור, ב-2 בנובמבר 1917, זכתה הפעילות הציונית בעיר להתעוררות מחודשת, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוקם בח' סניף של ההסתדרות הציונית. הפעילות הציונית התמקדה בגיוס תרומות למען הקרן הקיימת וקרן היסוד ובבחירת נציגים למועצת העיר ולסיים הפולני, אבל גם בתחום החינוך. הציונים עשו מאמצים לשכנע את יהודי ח' לשלוח את ילדיהם לבתי- ספר העבריים.
עם המפלגות הציוניות הראשונות שהיו פעילות בח' נמנית "צעירי ציון", שהסניף המקומי שלה נוסד ב-1907 -1908. ב-1916 נקראה המפלגה הזאת צ"ס (ציונים סוציאליסטים), ויחד עם סיעת "פועלי ציון" בעיר היא עסקה בפעולות תרבות שכללו בין השאר חוגים לדרמה, מקהלה ואת מועדון הספורט "הכוח". שתי הסיעות גם יסדו בעיר ספרייה על-שם בורוכוב. אחר-כך התפלגו "פועלי ציון" לסיעת "פועלי ציון שמאל" ולפלג שהתאחד עם צ"ס ונקרא "פועלי ציון צ"ס". ב-1925 נוסד בעיר סניף "המזרחי", וב-1935 - סניף של הרוויזיוניסטים. ב-1930 נוסד בח' סניף "אגודת ישראל", אז מפלגה אנטי-ציונית (בשנות ה-30 המאוחרות, כשהאנטישמיות לבשה ממדים מאיימים, שינתה מפלגה זו את יחסה לציונות).
בשנות ה-20 וה-30 התנהלה בח' פעילות ערה גם בתנועות הנוער היהודיות ובעיקר אלה הציוניות. "השומר הצעיר", התנועה הראשונה בח' שנוסדה עוד בימי המלחמה, חינכה לאידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית לעלייה לארץ-ישראל במסגרת של קיבוץ. למטרה דומה חינכה גם "החלוץ", שסניף שלה נוסד בח' ב-1930 וחבריה באו בעיקר מקרב החוגים הפרולטריים. ב-1931 הקימה "החלוץ" קיבוץ הכשרה בח'. בקרב הנוער הציוני-דתי שהיה קשור ל"המזרחי" פעלו התנועות "צעירי המזרחי" ו"השומר הדתי", שעסקה גם היא בחינוך להגשמה חלוצית. ב-1932 נוסד בח' סניף תנועת בית"ר הרוויזיוניסטית. היו בעיר גם סניפים של תנועות נוער לא-ציוניות - "צעירי אגודת ישראל", תנועת הנוער של ה"בונד" "צוקונפט", וארגון הילדים "סקיף".
על השפעתה הגוברת של התנועה הציונית בח' יעידו מכירות ה"שקל" הציוני בעיר. ערב הקונגרס הציוני הט"ו (ב-1927) נמכרו בח' 105 "שקלים", לקראת הקונגרס הציוני הכ' (ב-1937) נמכרו בה 424 "שקלים", ולפני הקונגרס הכ"א (ב-1939) נמכרו 892 "שקלים".
הראשונה מבין המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות שפעלו בח' היתה ה"בונד", שסניפה בח' הוקם עוד בשנת 1905. אחת מפעולותיה החשובות ביותר היתה הקמת ארגון יהודי להגנה עצמית בח'. ה"בונד" פעל גם בתחומי התרבות והחינוך בקרב הנוער והפועלים היהודים בח' והניח את היסוד לשיעורי ערב ומפעל השכלת מבוגרים. אחרי 1924 פחת בהתמדה מספר חברי ה"בונד" בח', לאחר שרבים מחבריו היגרו לארצות אמריקה הלטינית. גם המפלגה הקומוניסטית הפולנית היתה מקובלת על חלק מיהודי ח', ובפרט על הפועלים והסטודנטים שביניהם. גם קומוניסטים יהודים השתתפו בפעילות כללית, היו פעילים באיגודים המקצועיים והשתתפו בייסוד האוניברסיטה העממית בעיר. ב-1926 נאסר קיומה של המפלגה בכל פולין והקומוניסטים ירדו למחתרת.
בשנים אלה הופיעו בח' שלושה עיתונים ביידיש: "כעלמער שטימע", שזכה לתפוצה גדולה בח' ובסביבתה ; "כעלמער פאלקסבלאט", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון שמאל"; ו"כעלמער וואכנבלאט" הבלתי מפלגתי, שהיה לו קהל קוראים גדול בין יהודי העיר.
עם מוסדות הסעד והצדקה שפעלו בעת ההיא בקהילת ח' נמנות חברות מסורתיות כמו "לינת צדק", "ביקור חולים", "קופת גמילות חסדים" ו"הכנסת כלה". בשנת 1926 יזמו נשי ויצ"ו בעיר מפעל סיוע ליתומים ולילדי עניים. בשנות ה-30 הקימה "אגודת ישראל" את חברת "בית-לחם", שפעיליה אספו בקרב היהודים חלות ולחם למען משפחות נצרכות. תפקיד חשוב ביותר מילא הסניף המקומי של טא"ז, ארגון הבריאות המרכזי של היהודים בפולין. טא"ז דאג לבריאותם של ילדי בית-הספר היהודים, לתזונתם ולחיסונם מפני מחלות מדבקות, וכמה וכמה רופאים יהודים היו פעילים בו בהתנדבות. בעיר היו באותן השנים שלושה בנקים יהודיים. הבנק שנוסד ראשון לא התקיים זמן רב; הבנק השני, בנק הסוחרים, שירת בעיקר את היהודים האמידים ; ואילו הבנק השלישי, "הבנק העממי" היהודי (פאלקסבאנק), היה לקואופרטיב והתקיים עד מלחמת העולם השנייה. בנק זה פעל שלא למטרות רווח ונתן הלוואות בריבית נמוכה לחנוונים זעירים ולבעלי מלאכה. חשיבותו היתה גדולה במיוחד בשנות המשבר הכלכלי של שנות ה-30 המוקדמות, כשלא היו מקורות אחרים לאשראי. בשנים 1922-1927 היה ההיסטוריון הנודע יצחק שיפר נציג ח' והאזור בסיים הפולני. בבחירות 1927 למועצת העיר נבחרו 12 יהודים. "הרשימה הציונית המאוחדת" זכתה אז ב-6 מנדטים, "פועלי ציון שמאל" קיבלו 3 מנדטים וה"בונד", "פועלי ציון צ"ס" והאיגוד המקצועי היהודי קיבלו כל אחת מנדט אחד.
בבחירות למועצת הקהילה שהתקיימו במאי 1931 זכתה "פועלי ציון שמאל" ברוב - 361 קולות; "אגודת ישראל", קיבלה 292 קולות ו"הרשימה הציונית המאוחדת" 165 קולות.
בשנות ה-30 החלה ממשלת פולין לממש את תכניתה לשינוי פני העיר ח' ובפרט רחובה הראשי. ברחוב הראשי היו חנויות ובתי-עסק מובחרים, רובם של יהודים, ומולם גם שורה של חנויות גדולות בבעלות המינהל העירוני. ברחוב זה נמצאו גם קולנוע ותיאטרון והוא שימש מקום מפגש לנוער יהודי, אך גם לאנטישמים הצעירים. במסגרת תכניתה החדשה החלה הממשלה להרוס את חנויות היהודים, דבר שפגע קשה בפרנסתן של מאות משפחות יהודיות. ברחוב הזה היו גם משרדי הקהילה, בתי-דפוס של יהודים, מערכות עיתונים, בית-תרבות יהודי, משרדי האיגוד המקצועי היהודי ומשרדי ה"בונד" ומפלגת "פועלי ציון". ואולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופסק מימושה של התכנית.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

בתחילת ספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את ח', אבל ב-25 בספטמבר נסוגו, ואת מקומם תפס הצבא האדום. בעיר התגוררו אז כ-15,000 יהודים. חיילי הצבא האדום שהו בח' רק שבועיים. ב-9 באוקטובר פינו אותה, ועם נסיגתם נלוו אליהם מאות מיהודי ח' ועברו לפולין המזרחית, שהיתה תחת שלטון הסובייטים. אחרי צאתם חזרו לעיר הגרמנים.
מיד עם כניסתם לעיר פתחו הגרמנים במעשי התעללות ביהודים. חיילים מיחידה שחנתה בח' ערכו מצוד אחר יהודים בעלי זקן ברחובות העיר, גזזו את הזקנים, השפילו אותם ולבסוף שחררו אותם לדרכם תמורה תשלום של 5 זלוטי. חיילים אחרים סבבו ברחובות, תפסו כמה יהודים ובאיומי רצח אילצו אותם להכות זה את זה. כעבור ימים אחדים עברו הגרמנים מבית לבית ובידיהם רשימות שמיות של משפחות שבניהן ברחו עם הצבא האדום, שהכינו למענם רשויות העיר. רכושן של משפחות אלה הוחרם.
ב-1 בדצמבר 1939 הורה המפקד הגרמני של ח', פישר, לראש הקהילה היהודית א' בידרמן לרכז בכיכר השוק את כל הגברים היהודים הבריאים שגילם 16-60, והתרה בו שמחובתו לאסוף 2,000 איש לפחות. ראש הקהילה התרוצץ במשך כל הלילה מבית לבית כדי למלא אחר הפקודה, אבל לא גילה שחובת ההתייצבות חלה רק על גברים בריאים בגופם, מחשש פן רבים ישתמטו באמתלה שהם חולים. הוא הצליח לגייס כ-2,000 יהודים, ובהם גם חולים. הגרמנים הקיפו את היהודים האלה בשומרים חמושים והובילו אותם לכביש המוליך להרוביישוב, בדרך לנהר בוג, באמתלה שעומדים להעבירם לעבר השני של הנהר, לשטח שבשליטת הסובייטים. כבר בכיכר השוק רצחו הגרמנים כמה יהודים. ראשון הנרצחים היה יהודי בן 63, שניגש למפקד הגסטאפו ואמר לו כי מחמת גילו ההוראה לא חלה עליו; במקום להשיב לו שלף הקצין את אקדחו והרגו. אחרי כן, עוד לפני שיצאו לדרך, ירו הגרמנים בשני יהודים נוספים, ועוד כמחצית הגברים שנאספו נרצחו בדרך, עד שהכביש מח' להרוביישוב היה זרוע גוויות. איכרי הסביבה מיהרו לספר זאת ליהודי ח', ובני המקפחות שנותרו בעיר פנו אל השלטונות וביקשו לחוס על יקיריהם.
בהגיע השיירה להרוביישוב צירפו אליה הגרמנים עוד 800 יהודים מקומיים, ואחר-כך הריצו את כולם אל שפת הנהר בוג. ואולם רק 400 איש הצליחו לעשות את הדרך לשם. המפקד הגרמני הבטיח ליהודים הנותרים שלא יאונה להם כל רע, אבל אסר עליהם לשוב לבתיהם והזהיר שמי שינסה לעזוב את המקום יירה. אחר-כך ציוו הגרמנים על היהודים לצלוח את הנהר, שמימיו היו קרים כקרח באותו לילה חורפי. מוכים, רעבים ורועדים מקור עברו היהודים את הנהר כשהם נושאים עמם 8 מחבריהם שמתו בדרך. הסובייטים שבעבר השני אמנם נתנו להם אוכל ובגדים, אבל אחר-כך העלו אותם לסירות ושלחו אותם בחזרה לעבר הגרמני. מבין 400 היהודים שהצליחו לצלוח את הנהר נותרו בחיים רק 150 איש, ולאחר תלאות וייסורים הם שבו לח'.
בדצמבר 1939 נתמנה בח' יודנראט בן 10 איש, בראשותו של י' פרנקל, ובסוף אוקטובר 10 הוקם גטו בשכונת עוני שבקצה העיר. ההעברה לגטו נמשכה עד סוף מרס 1941. הרכוש שנאלצו היהודים להותיר בבתיהם הוחרם, ובכל זאת הוטלו עליהם קונטריבוציות גבוהות חדשים לבקרים. הגרמנים לקחו מקרב היהודים בני ערובה ואיימו להוציאם להורג אם לא ייאסף הסכום הנקוב תוך שעות מעטות.
בסוף 1941 נסגר הגטו ועל שעריו הופקדה שמירה של שוטרים גרמנים ופולנים. על היהודים נאסר לבוא במגע כלשהו עם האוכלוסייה הלא-יהודית. בתוך הגטו שררו רעב וצפיפות, ומגפת טיפוס הפילה חללים רבים מדי יום ביומו. ראשונים נפגעו במגפה העניים ביותר, שלא נותרו להם אמצעי מחיה או חפצים שתמורתם יכלו להשיג מזון מאיכרים. הרעב אילץ רבים לעסוק בהברחת מזון אל הגטו. אלה שנתפסו שילמו על כך בחייהם.
דרישות הגרמנים שהיודנראט יספק להם עובדי כפייה נמשכו גם בתקופת הגטו. צעירים רבים שולחו למחנות עבודה מרוחקים. על-פי הוראות הגרמנים הוקמה בגטו גם משטרה יהודית שמנתה 150 איש. יהודי ושמו פנחסל'ה, שהיהודים הדביקו לו את הכינוי "דער יידישער קומיסאר" (המפקח היהודי), שירת את הגרמנים בדבקות וסייע להם גם בעת אקציות הגירוש למחנות ההשמדה.
לפני האקציה הראשונה, שנערכה ב-22 במאי 1942 (ערב חג השבועות), ציוו הגרמנים על היודנראט להעסיק את כל היהודים הכשירים לעבודה בניקוי עליות הגג והמרתפים. מטרת מבצע הניקיון היתה להקשות על המסתתרים. ברשימת המגורשים נכללו 3,000 גברים, נשים וטף שהוגדרו בלתי כשירים לעבודה. ואכן היו ביניהם חולים רבים וגם עניים שידם לא השיגה לפדות את עצמם, אך מלבדם היו ברשימה גם לא מעט צעירים ובריאים. השוטרים היהודים, בפיקוחם של שוטרים גרמנים, ריכזו את המגורשים ב"שטיבל" של חסידי בלז ובבית-המדרש ושמרו עליהם עד לבואם של אנשי הגסטאפו. יחד עמם נא גם משתף הפעולה פנחסל'ה. במכות ובחרפות, ותוך ירי, הובלו המגורשים אל תחנת הרכבת, נדחסו לקרונות בקר בצפיפות נוראה, ללא מזון ומים, והובלו למחנה ההשמדה סוביבור. עוד באותו יום עצמו הובאו לגטו ח' כ-2,000 יהודים מסלובקיה, ששולחו גם הם מגטו ח' לסוביבור, לא לפני שכמה מאות מהם נרצחו במקום. ביוני 1942 התקיימה בגטו ח' האקציה השנייה, עם בואה לעיר של קבוצת אנשי גסטאפו מסוביבור שדרשו לקחת עמם אלפי עובדים יהודים מן הגטו. מפקד הגסטאפו בח' העמיד פנים תחילה כמגן על היהודים, אבל אחר-כך הורה לכל היהודים להתייצב תוך חצי שעה ליד ה"שטיבל" של חסידי בלז. ובינתיים סרקו אנשי הגסטאפו ושוטרים פולנים ואוקראינים את הבתים, הוציאו החוצה כל יהודי שלא התייצב מרצונו וירו בו למוות. ברחבה שלפני ה"שטיבל" נערכה סלקציה ונבחרו 600 יהודים כשירים לעבודה ששולחו לסיבובור.
ב-27-28 באוקטובר 1942 נערכה בגטו ח' האקציה השלישית. היודנראט נצטווה לרכז בתחנת הרכבת יותר מ-3,000 יהודים שיישלהו לוולודאווה (ע"ע). שוטרים אוקראינים ופולנים, בסיועם של אנשי המשטרה היהודית, הוציאו את היהודים מן הבתים והובילו אותם לתחנת הרכבת. משם ו;חל מצעד המוות. המגורשים הוצעדו לוולודאווה ברגל, כששומריהם פלים אותם ויורים בהם בשעת מצעדם. רוב הצועדים נרצחו בדרך, ורק מעטים מביניהם הגיעו לוולודאווה, ומשם שולחו לסוביבור.
האקציה הרביעית החלה ב-6 בנובמבר 1942 ונמשכה יממה. הגרמנים הכריזו כי בכוונתם להפוך את ח' ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים). במשך כל היום כולו חיפשו אנשי הס"ס יחד עם השוטרים האוקראינים אחר יהודים מסתתרים. אלה שנתגלו הוצאו מן הבתים, מן הבונקרים ומשאר מקומות המסתור והובאו אל חצר הכנסייה הקתולית. שם צורפו אליהם גם יהודים מן העיירות והכפרים הסמוכים. ביום ההוא נצטוו גם 150 השוטרים היהודים להתייצב בגן סמוך למטה הגסטאפו, ומשנאספו כולם נורו למוות עד האחרון שבהם. מחצר הכנסייה הקתולית הובלו המגורשים אל תחנת הרכבת, נדחסו לקרונות בקר והובלו גם הם, כקודמיהם, למחנה המוות סוביבור.
רק מעטים מיהודי ח', רובם ככולם צעירים, שרדו אחרי האקציה הזאת, בהם 50 בעלי מלאכה שהועסקו בשירות הגרמנים. בינואר או בפברואר 1943 שולחו רוב העובדים האלה, שכבר היו תשושים מאוד, לסוביבור.

אחרי המלחמה

עם שחרור העיר עוד נותרו בכלא המקומי 16 בעלי מלאכה יהודים, ששבו להתגורר בעיר. אליהם הצטרפו עוד כמה עשרות ניצולים שהצליחו לשרוד בפולין הכבושה, מקצתם בעזרתם של פולנים שסייעו להם להסתתר. שרדו גם כמה מאות מיהודי ח' שברחו לשטח ברית-המועצות עם פרוץ המלחמה. מהם שלחמו בשורות הפרטיזנים והאחרים עברו את המלחמה בברית-המועצות. אחרי המלחמה סייע להם "הוועד לשחרור פולין" (הממשלה הזמנית) לשוב לפולין ולח' עירם, ויחד עם המעטים ששרדו בפולין הם ניסו לכונן שוב קהילה יהודית. באמצעים משפטיים הצליחו הניצולים לקבל לידיהם שוב כמה מבנייני הקהילה. ואולם לנוכח האנטישמיות האלימה בעיר ובפולין כולה עזבו כעבור זמן מה את ח'.