כ"ז תשרי ה'תשע"ח

אולאנוב ULANOW

עיירה בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ניסקו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
כפר בייליני
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-2,192
• יהודים בשנת 1941: כ-861

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
בשבוע הראשון של המלחמה הגיעו לאולאנוב פליטים יהודים משטחי מערב-פולין, שנמלטו מפני הצבא הגרמני המתקדם מזרחה. בני הקהילה המקומית התארגנו להושטת סיוע להם. הפליטים סודרו בדירות פרטיות ובמבני ציבור וסופק להם מזון. ב- 10.9.39 כבשו הגרמנים את העיירה והתחילו להתנכל לאוכלוסייה היהודית. חיילי הוורמאכט חטפו גברים לעבודות-כפייה והתעללו בהם. בסוף ספטמבר 1939 פינו הגרמנים את אולאנוב ואת מקומם תפסו יחידות הצבא האדום, ואולם על-פי ההסדר לקביעה סופית של הגבול בין השטחים שיוחזקו בידי הסובייטים והגרמנים, נסוג הצבא האדום כעבור שבועיים. הסובייטים איפשרו ליהודים שהעדיפו לא להישאר תחת השליטה הגרמנית לצאת מזרחה. ואמנם עשרות רבות של יהודי אולאנוב נטשו את עיירתם ועברו לתחום גאליציה המזרחית, שסופחה לברית-המועצות, כאוקראינה המערבית. חלק ניכר מן הפליטים הללו מצא מקלט בלבוב ובלובאצ'וב. בקיץ של שנת 1940 הוגלו רובם לברית-המועצות. הגרמנים, שחזרו שוב לאולאנוב, התיחסו באכזריות כלפי היהודים שנשארו במקום, והאשימו אותם בשיתוף-פעולה עם השלטונות הסובייטים. כבר במחצית השנייה של אוקטובר 1939 תפסו את הדירות של היהודים שנמלטו לשטח הסובייטי והחרימו את הרכוש שבהן. במיוחד התעללו החיילים ואנשי המשטרה הגרמנית ביהודים שהיו לבושים בלבוש המסורתי וגזזו את זקניהם ופיאותיהם. בשלהי 1939 הובאו לאולאנוב יהודים שגורשו מניסקו, טרנובז'ג, רוזוואדוב ורודניק. הבאתם לאולאנוב העמיקה את המצוקה הכלכלית ופעילי הציבור אירגנו עזרה לנזקקים מבין הפליטים ויהודי המקום. בתחילת 1940 נדרשו יהודי אולאנוב לכונן יודנראט. בראש היודנראט הועמד משה רייך. כן הוקמה משטרה יהודית. אנשי היודנראט ערכו מיפקד של הכשרים לעבודה וסיפקו קבוצות אנשים לעבודות-כפייה. אף-על-פי-כן לא מנע הסדר זה גם חטיפות לעבודה בלא כל הודעה מוקדמת. בסוף ינואר 1940 נצטוותה כל האוכלוסייה היהודית להתרכז בכיכר השוק. לאחר התעללות קשה שולחו הנשים לבתיהן והגברים נלקחו מחוץ לעיר להקמת גשר שנהרס במהלך המלחמה. במהלך העבודה בהקמת הגשר פגעו המשמרות הגרמנים בעובדים והיו אף אבידות בנפש. בינואר 1942 הוקם באו, גיטו, והדבר החמיר עוד יותר את מצבה של הקהילה. אותה שעה רוכזו בגיטו כ- 1,400 איש. בגיטו פעלה נציגות של י.ס.ס. ופעיליה חילקו ליושביו מזון, לבוש ותרופות. בפברואר של אותה שנה קיבלו 460 יהודים סיוע מי.ס.ס., כלומר כשליש מכלל תושבי הגיטו. בחג שמחת תורה 1942 ניתן צו לפיו כל יהודי אולאנוב חייבים לעזוב את היישוב ולעבור לזאקליקוב. רוב תושבי הגיטו עברו אפוא לזאקליקוב וגורלם היה כגורל בני קהילה זו. כמה עשרות יהודי אולאנוב נמנעו מלעבור לזאקליקוב, וניסו להסתתר ביערות ובכפרי הסביבה, אך רובם המכריע נתפסו על-ידי הגרמנים ומשתפי פעולה עמהם והוצאו להורג.

העיירה אולאנוב הוקמה בסמוך לכפר בייליני, שנודע עוד במאות ה- 15 וה- 16 בבניית דוברות וסירות, שהיו מושטות על נהר סאן. בכפר זה, על שפת הנהר, התיישבו גם יהודים. ב- 1616 קיבל הסטארוסטה סטאניסלאב אולינסקי, בעל הכפר באותם הימים, זכות מאת המלך להקים באחוזתו בייליני עיר, שתהא מושתתת על החוק המאגדבורגי. העיירה נקראה בשם אולינה, שמה של העיר הפך לאולאנוב כנראה בראשית המאה ה- 19. ב- 1627 נמסר על קיומה של גילדת הסנדלרים בעיר, ששמרה על זכויות חבריה ודרשה לאסור את מכירתם בעיר של מינעלים מתוצרת חוץ, או מתוצרתם של "הפארטאצ'ים" (סנדלרים לא מאוגדים בגילדה). פעמים רבות סבלה העיירה מפלישות הטאטארים, אפילו בתחילת המאה ה- 17. בימי מלחמות הקוזאקים נהרסה אולאנוב כליל; רבים מתושביה נהרגו או נשבו. אבל העיירה קמה מהריסותיה, וב- 1672 נמסר על קיומן של שתי כנסיות קאתוליות ובית-כנסת של יהודים. במאות ה- 18 וה- 19 הלכה העיירה והתפתחה, ועיקר פרנסותיהם של התושבים היה על הירידים שהתקיימו בה, מאחר שהייתה גם תחנת מעבר בשייט על הנהר סאן. הקמתה של רשת מסילות-הברזל באיזור לקראת סוף המאה ה- 19 פסחה על אולאנוב וביטלה כמעט כליל את ההובלה על הנהר. אולאנוב נמצאה מרוחקת כ- 6 ק"מ מתחנת-הרכבת ומדרכי ההובלה החדשות ואיבדה אפוא את תפקידה הכלכלי הקודם. תעשייה ביתית של מוצרי נצרים, שהיתה מפותחת במקום, לא היה ביכולתה לבוא במקום הירידים שפסקו מלהתקיים; וכך התחילה ירידתה הכלכלית של אולאנוב ונטישתה על-ידי תושביה. הרס חמור נגרם לאולאנוב בימי מלחמת-העולם הראשונה, וכשנספו תושביה היהודים במלחמת-העולם השנייה לא נותרו בה אלא 1,400 תושבים (לפי המיפקד בשנת 1966). נראה שראשוני היהודים התיישבו במקום בהיותו עוד כפר בשם בייליני. היהודים היו גם בין מייסדי העיירה, לאחר שנת 1616. ב- 1627, כשיצאה גילדת הסנדלרים, בין השאר, נגד מתחריהם הפארטאצ'ים, נתכוונה, בדומה למקרים דומים בערים אחרות, לסנדלרים יהודים שלא היו מאוגדים בגילדה. בגזרות ת"ח ות"ט באה כליה על היישוב היהודי באולאנוב, כל תושביו נטבחו. אך היישוב קם מהריסותיו, וכבר ב- 1672 נמסר, כאמור לעיל, על בית-כנסת שעמד על תילו בעיירה. היהודים הלכו ורבו במאה ה- 18; הקהילה שבמקום פרשה את חסותה גם על יהודי הכפרים הסמוכים. לפי המיפקד משנת 1765, היה מספר התושבים היהודים מעל לגיל שנה - 387. באותה שנה היו בבעלות היהודים 47 בתים, בהם גרו מלבד בעלי הבתים ומשפחותיהם גם 63 דיירי-משנה על משפחותיהם. רוב היהודים עסקו אז בחכירה, פונדקאות, מזגנות ומסחר. מן הנתונים החלקיים שיש בידנו מאותה שנה ידועים גם מקצועותיהם של 11 מפרנסים אחרים, מהם 7 בעלי-מלאכה (2 חייטים, קצב אחד, עושה-דוודים אחד ו- 2 גלבים) ו- 4 כלי קודש (רב, מלמד, חזן ושמש). כבשאר המקומות, התקשו גם יהודי אולאנוב בראשיתה של התקופה האוסטרית לעמוד בנטל המסים שהוטל עליהם; ב- 1781 לא היה ביכולתם לשלם אפילו את דמי הארנונה בשביל בתיהם, ונשארו חייבים 20 פלורינים. ב- 1789 נתחייבה הקהילה לממן את התיישבותן של 7 משפחות יהודיות בנות המקום בכפרים, במסגרת מפעל העברת היהודים לעבודה בחקלאות; הקהילה נתחייבה להוציא 250 פלורינים על כל משפחה. ואמנם עד 1800 התיישבו בכפרים כל אותן 7 המשפחות. על מצבם הכלכלי הירוד של יהודי אולאנוב בתחילת המאה ה- 19 תעיד העובדה, שב- 1830 לא קיבל רב העיר את משכורתו מקופת הקהילה, אלא היה אנוס להתפרנס מתרומותיהם האישיות של בני הקהילה. היישוב היהודי הלך וגדל במאה ה- 19 וריבויו הגיע לשיאו בשנות ה- 80 של אותה מאה. נתגוונו גם פרנסותיהם של ראשי המשפחות. רבו העוסקים במסחר זעיר וברוכלות וכן בעלי-המלאכה. לשיפור מצבו הכלכלי של היישוב גרמה גם העובדה, שאולאנוב נעשתה בתקופה ההיא מרכז חסידי, ואל האדמו"רים שקבעו את חצרם במקום נהרו מאות חסידים, לשבות או לחוג במחיצת מנהיגיהם הרוחניים. ירידתו של היישוב היהודי חלה בתקופה שאולאנוב הפכה למקום נידח, מנותק מן הכבישים הראשיים ומרשת מסילות-הברזל, שעה שהנהר סאן והשייט בו איבדו את תפקידם הקודם. אז נפתחה הגירה המונית של תושבי אולאנוב היהודים אל ערים גדולות יותר וכן לארצות מעבר לים. אירועי מלחמת העולם הראשונה הפחיתו את אוכלוסי העיירה היהודים כמעט בחצי. יהודים רבים נטשו את עירם בהתקרב הצבא הרוסי ב- 1914, ובתלאות הדרך מתו עשרות מהם מרעב וקור. את הנשארים בעיר העבידו הרוסים בעבודות-פרך. בעת נסיגתם ב- 1915 הם הגלו את רוב תושבי העיירה היהודים, הציתו את בתיהם ובזזו את רכושם בבתים ובחנויות. מכל הבניינים נשארו לפליטה אלה שבפרבר הנוצרי בלבד, וכן בניין בית-הכנסת במרכז העיר. הרוסים שפכו עליו כמויות-נפט גדולות וניסו פעמים אחדות להציתו, אך הדבר לא עלה בידם. בעיירה היו גם גילויי אנטישמיות מובהקים. ב- 1905 הופצה עלילת-שוא, שהיהודים חיללו את הצלב שעמד ליד הדרך. האספסוף השתער על היהודים בדרכם לבית-הכנסת והיכה בהם. אמנם היהודים עמדו על נפשם, אולם זמן רב חרדו להסתובב ולרכול בכפרים הסמוכים. בסופה של אותה שנה חזרו ונשנו המהומות נגד היהודים והפעם בשל סכסוך שנתגלע בין היהודים והנוצרים בנוגע להצבת עמודי העירובין. בנובמבר 1918 שוב חזרו ונשנו הפרעות ביהודים; רבים מהם הוכו ונשדד רכושם. בהתקרב צבאות הבולשביקים לאזור, אסרו השלטונות הפולניים המקומיים כמה מראשי הקהילה, בעיקר את המנהיגים הציוניים, באשמת "אהדה לקומוניזם", ורק לאחר השתדלויות אצל שלטונות המחוז שוחררו העצורים. יציאת היהודים את אולאנוב היתה בעיקר תוצאת הירידה שחלה בכלכלתה. מן ההרס שהיה כרוך בפגעי מלחמת-העולם הראשונה נשתיירו אך מקורות-פרנסה מעטים. ב- 1920 נסקרו 56 בתי-מלאכה יהודיים, שבהם הועסקו 123 איש; 78 מהם היו בעלי המפעלים, או בני משפחותיהם, ורק 38 עבדו כשכירים. רוב המפעלים הללו היו: 28 בתי-מלאכה של חייטים וכובענים, ובהם הועסקו 38 איש, מהם 6 שכירים בלבד; 13 בתי-מלאכה למוצרי מזון (28 מועסקים ובתוכם שכיר אחד); 5 מפעלים של תעשיית-העץ (מינסרה ומחסני-עצים לבנייה ולהסקה), עבדו בהם 44 איש, מהם 29 שכירים, ובהם 26 יהודים. שאר המפרנסים היו סוחרים, רובם זעירים, וכן רוכלים שחיזרו על הכפרים עם מרכולתם הצנועה. לעזרתם של יהודי אולאנוב, שמצבם החומרי הלך ורע בתקופה שבין שתי המלחמות, בא הג'וינט: בתמיכתו הוקם ב- 1919 מטבח עממי (בעיקר לילדים), וכן חולק לחם לנצרכים ביותר. ב- 1920 התארגן ועד מקומי, שטיפל ב- 22 יתומי-מלחמה וגם הוועד נתמך בכספי הג'וינט עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב- 1930 חילק הוועד בגדי חורף ונעלים לילדי-העיירה העניים שבעניים ולא רק ליתומים. ב- 1937 שקד ארגון "צנטוס" על אספקת מזון נוסף ל- 55 ילדי אולאנוב. ב- 1928 הוקמה "קופת גמילות חסדים", וזו חילקה באותה שנה 50 הלוואות בסך כולל של 3,852 זלוטי. ב- 1938 קיבלה הקופה מענק של 500 זלוטי מאת ארגון יוצאי אולאנוב בארצות-הברית. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נעשו גם באולאנוב ניסיונות להושיט עזרה פרודוקטיבית ליהודי המקום. ב- 1920 נתארגנו קורסים מקצועיים לנוער יהודי ללימוד מלאכת מוצרי הנצרים, שהייתה נפוצה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. איגוד הסוחרים שהוקם באותו זמן בערך והמשיך בפעולתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שקד בעיקר על קבלת רשיונות בשביל חבריו. אין בידינו ידיעות על ארגונה של הקהילה היהודית עד השמדתה בגזירות ת"ח ות"ט. היישוב היהודי שהוקם במחצית השנייה של המאה ה- 17 השתייך מבחינה ארגונית לקהילת יארוסלאב. בסוף המאה ה- 17, או בתחילת המאה ה- 18, נעשתה קהילת אולאנוב עצמאית ולה רב משלה. באותו זמן שימש בקודש ר' אליהו ב"ר ברוך, בעל "ברכת אליהו". לפי עדותו של ר' י. אייבישיץ, "היה הלה רב דק"ק אולינוב וקאלטשין ונתפס על דבר מצוה, אשר הוצרך לצאת מהמדינה". רב אליהו עסק בקבלה כולל כתיבת קמיעות. הוא הרחיק נדוד והגיע עד לאיטליה ותורכיה, כדי ללמוד שם את חכמת הנסתר. בשנות השישים למאה ה- 18 ישב על כס הרבנות באולאנוב ר' יצחק ב"ר יוסף משה חריף (אייזנברג) מסאמבור, בעל "פני יצחק", כשעלה אביו לארץ-ישראל באחרית ימיו (נפטר בצפת ב- 1781), עזב ר' יצחק את אולאנוב ועבר לכהן במקום אביו בסאמבור. על כסאו באולאנוב ישב בנו ר' יעקב נפתלי, שעבר גם הוא אחר-כך לכהן בסאמבור. את מקומו באולאנוב מילא אחיו ר' אברהם, בעל "תולדות אברהם" ו"זרע יצחק". ר' אברהם נפטר באולאנוב ב- 1824. לקראת סוף המאה ה- 18 נפוצה באולאנוב החסידות, ובתחילת המאה ה- 19 קבע את חצרו במקום האדמו"ר ר' דב-בר, מחותנו של ר' משולם ז'וסיה מאניפולי. חצר אדמו"רות באולאנוב ניהל גם ר' חנינא הורוויץ ב"ר יעקב ממיילץ, שנתפרסם במופתיו (נפטר ב- 1881). בנו, ר' חיים יעקב, ירש את מקום אביו באולאנוב. נכדו, ר' מרדכי-דוד, אב"ד אולפיני, נספה בתקופת השואה. באולאנוב שרר עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה הווי חסידי מובהק. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 התארגנה במקום חברת "מחזיקי הדת". ב- 1894 נוסדה אגודה בשם "השכלה", "למען הפצת השפה העברית ולתמיכת היישוב בארץ ישראל". כ- 20 מחבריה נרדפו על-ידי הדיין, וראשי הקהילה והבחורים (רובם חובשי ספסל בית-המדרש) נאלצו לעסוק בפעולתם בסתר. אולם כעבור כמה שנים גדל מספר הציונים וכבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת-העולם הראשונה היתה הסתדרות ציונית מקומית בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על היישוב היהודי. ביוזמתה הוקמו ב- 1920 איגוד הסוחרים היהודיים, הקואופראטיב למייצרים סלסלות-נצרים, המטבח העממי לנצרכים וכן שיעורי-ערב ללימוד השפה העברית. ב- 1927 נוסדה "עזרה" החלוצית, וארגון הנוער "עקיבא"' שהוקם כמה שנים לאחר-מכן, גילה פעילות ציונית-חינוכית ערה עד 1939. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נמכרו במקום 110 שקלים, וכך הצביעו הבוחרים: 50 קולות ל"ציונים הכלליים", 30 ל"המזרחי", 20 ל"גוש ארץ-ישראל העובדת" ו- 10 ל"מפלגת המדינה".

 

http://data.jewishgen.org/wconnect/wc.dll?jg~jgsys~shtetm~-533954

 

http://www.snunit.k12.il/htbin/bbsnunit/noar/bbs.cgi?forum=polin_madrichim&task=show_msg&msg=5821.0002

 

קישור לעיריה המקומית

http://www.ulanow.pl/pl