ד' אייר ה'תשע"ז

טארנוב TARNOW

 

 

     

 

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: טארנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-35,347

·  יהודים בשנת 1941: כ-15,608

·  יהודים לאחר השואה: 115- 150

תולדות הקהילה:
 

קשים במיוחד היו הימים הראשונים של המימשל הפולני המחודש. חיילי הגנרל האלר התנפלו על היהודים ברחובות העיר, בתיהם הוצתו ורכושם נשדד. היהודים היו נתונים לטרור גם מצד האוכלוסייה המקומית, לפרעות האספסוף של העיר והסביבה. הפרעות נמשכו כשלושה שבועות. קודם לכן התנהלה במשך שנים תעמולה ארסית נגד היהודים על- ידי הארגון "יד שחורה", שהיה פעיל בגאליציה. גם ידה של הכנסייה בעיר היתה בהסתה נגד היהודים. השלטונות הפולניים עמדו מנגד ולא הגיבו כלל בעת הפוגרום. 

בט' הוקמה אז מועצה לאומית יהודית, ששמה לה למטרה להגן על בני הקהילה. ביוזמתה אורגנה מיליציה יהודית, מורכבת מחיילים ומקצינים יהודים לשעבר בצבא האוסטרי. מיליציה זו, נוסף על פעילותה לשמירת החיים והרכוש של האוכלוסייה היהודית, מילאה גם תפקידים חשובים אחרים. היא פרשה את חסותה על מוסדות היהודים, הקימה תחנות לעזרה ראשונה, ואף עסקה באספקת מזון לאוכלוסייה היהודית.
יחסם של השלטונות ליהודים היה בדרך-כלל עויין. השלטונות הפולניים העלילו על היהודים, שבשכונות יהודיות נורו יריות על החיילים הפולנים שנלחמו על כיבוש העיר. ראשי הקהילה דחו בתוקף האשמות אלו, והוקיעו את המדיניות האנטישמית של השלטונות הפולניים בפני רעת- הקהל בפולין ובעולם.
לעזרת הנזקקים בא הגו'ינט האמריקני. בתמיכתו הכספית שוקמו בתים וסדנאות שנפגעו בזמן המלחמה והפרעות שבאו אחרי כן. באוגוסט 1919 ביקר בט' השגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו, נפגש עם נציגי המפלגות היהודיות בעיר והבטיח את עזרת הג'וינט לנזקקי הקהילה. הג'וינט גם תמך במידה מסויימת במוסדות העזרה הסוציאלית שהתקיימו בט' שנים רבות או שנוסדו מחדש.נפתח מטבח עממי, שהגיש לנזקקים ארוחות חינם, או במחיר סימלי. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, קיימו מדי שנה בשנה ועד הקהילה והחברות הציבוריות מבצעי סעד מיוחדים כגון "קמחא דפסחא" או עזרה בחומרי הסקה בחורף, כן פעלו בט' ועדות לעזרה לפליטים : בשנות ה-20 -- לפליטים מרוסיה, ובסוף שנות ה-30, לפליטי גרמניה ואוסטריה. העיר היתה מלאה יתומים, תחילה טיפלו בהם אירגונים שונים, ביניהם ארגון נשים ציוניות "מרים", בית-היתומים ליד "פועלי ציון", וארגון "אוכרונקה" שתמך גם בתלמידים עניים שב"תלמוד תורה". מספר יתומים הובאו לט' ממחנה פליטים ניקלסבורג שבצ'כוסלובקיה. במרוצת הזמן התאחדו המוסדות הנ"ל לטיפול ביתומים, והוקם בניין שבו שוכנו היתומים. ב-1925 הפסיק הג'וינט את תמיכתו בטיפול ביתומים, וכל עומס העזרה להם הוטל על יהודי העיר. מספר היתומים פחת במרוצת השנים ; חלקם בגרו ויצאו מכלל טיפול. ב-1932 שהו בבית היתומים 24ילדים.
בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא התפתחה העיר מבחינה כלכלית. כמה מפעלים שהוקמו קודם למלחמה נסגרו, בעיקר בשנים הראשונות של שנות ה-20, ופוטרו חלק מן המועסקים בהם. הכלכלה היהודית היתה מבוססת בעיקר על המסחר והמלאכה. סחר-המעבר הסיטוני כמעט פסק, וט' איבדה את מעמדה כעיר מסחר, השוכנת על פרשת דרכים חשובה ממערב למזרח ומדרום לצפון. היקפו של המסחר המקומי צומצם. בנוסף לכך נאלצו הסוחרים היהודים להתחרות גם בסוחרים פולנים, וכן פגעו בהם הנסיונות שנעשו מצד האנטישמים להחרים את המסחר היהודי.
על פי נתונים חלקיים היו בט' ב-1921 584 מפעלי תעשייה זעירה, או סדנות-מלאכה של היהודים, מהם 360 בענף ההלבשה, 72 בענף המזון ו-30 בענף הבניין. בסך-הכל עסקו במפעלים אלה 1,960 איש, לרוב היו אלו בעלי- המפעלים ובני-משפחותיהם -- ורק מיעוטם פועלים שכירים. %75 מן האחרונים היו יהודים שהועסקו באורח ארעי ובעונות מסויימות בלבד.
מקום ראשון בין מקורות הפרנסה של יהודי ט' תפס המסחר. משקלם של היהודים בכלל המסחר הסיטונאי היה ב-1931 %66 לערך, ובקמעונאות %80.
מקום מיוחד במסחר היהודי בעיר נועד לרוכלות ולבעלי הדוכנים. מצבם הכלכלי של האחרונים היה ירוד מאוד והם היו גם מטרה נוחה לנגישות מצד האנטישמים ברחובות העיר ובשווקים. ב-1929 העלתה העירייה תוכנית לבטל מספר שוקי-דוכנים ולהתקין במקומם שווקים חדשים, שיוחכרו לחברות מיוחדות. תוכנית זו באה לנשל בעלי דוכנים יהודים מפרנסתם. ואולם מחאתו הנמרצת של הציבור היהודי הביאה לידי דחייתה של תכנית זו.
בענפי המלאכה בלטו החייטים, הסנדלרים, הפרוונים, והכובענים. בפרברי העיר גרו מספר משפחות שהתפרנסו על פי רוב כחלבנים. אחוז ניכר מבין היהודים היה חסר מקצוע וחסר מקור-פרנסה מוגדר. יהודים נמנו גם עם בעלי המקצועות החפשיים, כגון רופאים, עורכי-דין וכד', אך מצבם לא היה שפיר בדרך כלל.
מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ט' בלט במיוחד בתקופות של משבר כללי או קיפאון כלכלי, שפקד מדי פעם את פולין בתקופה שבין שתי המלחמות. מצב זה החמיר בסוף שנות ה- 20, ואחר-כך נמשך הקיפאון עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בשל המשבר הכלכלי הקיים פרצו מדי פעם שביתות שאורגנו על-ידי האיגודים המקצועיים הכלליים, שאליהם השתייכו גם היהודים. אחוז ניכר של מפרנסים נאלץ לחיות על התמיכות מבני משפחותיהם בחוץ-לארץ או על הקיצבה הציבורית.
כדי להתגבר על הקשיים הללו פותחה רשת עניפה של מוסדות לעזרה הדדית. לצד החברות שנתקיימו מזמן הוקמו עתה מוסדות חדשים. "האיגוד לאשראי" שהוקם ב-1889 הגדיל והגביר את פעולותיו, וב-1927 הגיע מספר חבריו ל- 650. הון-היסוד שלו גדל לסך 76,000 זלוטי. כן הרחיב את פעולותיו בנק דיסקאונט. ב-1929 נוסדה "האגודה לאשראי הדדי" ; מספר חבריה בעת היווסדה היה 500. כל הבנקים נתנו הלוואות לסוחרים ולבעלי-מלאכה בריבית זעומה. קופת "גמילות-חסדים" נתנה הלוואות בלא ריבית כלל, והושיטה עזרה של ממש לנזקקים. במקרים רבים, שבהם לא היה לאל ידם של מקבלי ההלוואות לפרוע את חובם, הוכרה ההלוואה כתרומת-סעד.
בשנות ה-20 המשיך איגוד הסוחרים היהודים, שנוסד בראשית המאה, להגן על הסוחר היהודי נוכח מדיניות מיסוי שהפלתה לרעה את היהודים. האיגוד התמודד גם עם המחסור באשראי, המונופוליזאציה של ענפי מסחר ותעשייה רבים והתחרות מצד גורמים כלכליים פולניים שזכו לתמיכה ממשלתית. ב-1931 פיזרו השלטונות את הארגון והאשימו אותו שהוא עוסק כביכול גם בעניינים פוליטיים. במקום האגודה שפוזרה הוקם ארגון-סוחרים חדש בשם "התאחדות הסוחרים". על ידו הוקמו בשנות השלושים איגודי-מסחר לסוחרים במקצועות שונים, וגם אורגנה עזרה כספית לסוחרים שפשטו את הרגל או ירדו מנכסיהם.
אחרי המלחמה חידשה את עבודתה אגודת בעלי-המלאכה "יד חרוצים", ובסוף שנות ה-20 מנתה זו 100 חברים. ב- 1931 עזבו את האגודה חבריה הציונים והקימו איגוד, "בעלי המקצוע. הציונים". ליד "יד חרוצים" הוקמה ב-1935 אגודה, שסייעה לילדי החברים בבתי-ספר במזון ובביגוד. על אף כל העזרה ההדדית והסיוע באשראי לא היה בכוחם של אלה למנוע הידרדרותו של המסחר היהודי והמלאכה, הידרדרות שהלכה וגברה משנות המשבר הגדול ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. מדי שנה בשנה פחת והלך מספר רשיונות-המסחר שבידי היהודים, וכנגדם גדל מספר השטרות שלא נפרעו, דבר שבישר פשיטת-רגל קרובה של בתי-העסקים. ואכן ב-1937 פשטו רגל בעלי חנויות שהתקיימו ממסחר שנים רבות ועתה הצטרפו לקהל הנתמכים על ידי מפעל "קמחא דפסחא" של אותה שנה.
מלבד מפעלי הסעד מטעם ועד הקהילה היתה בט' באותה תקופה גם רשת עניפה של ארגונים ציבוריים, אשר הושיטו עזרה מסוגים שונים ליהודים במצוקה. מתקציב העירייה ניתנה רק תמיכה מינימאלית למוסדות-הסעד היהודיים. למעשה הוטלה מעמסת הסעד על ועד הקהילה ועל שאר המוסדות היהודיים בעיר, אולם האמצעים לא סיפקו את הצרכים ההולכים ורבים. בית החולים היהודי הופקע בימיו הראשונים של המימשל הפולני לצרכי הצבא. לאחר השתדלויות רבות הוא אמנם הוחזר לידי הקהילה היהודית, אולם פעולתו באותה תקופה היתה מוגבלת. היו בו בסך-הכל 45 מיטות, והטיפול בחולים היה כמעט ללא תשלום. עבודה עניפה בתחום בריאות הציבור בקרב בני הקהילה ניהל הארגון "טאז". עובדי "טאז" קיימו פיקוח רפואי שוטף על כל מוסדות החינוך היהודי. ילדים שנזקקו לטיפול רפואי ממושך הופנו למרפאות. ה"טאז" הקים בעיר תחנות יעוץוטיפול, ובכל שנה קיים בט' קייטנות לילדי העניים. בט' נתקיים גם סניף של "צנטוס", שטיפל בילדים עניים. על-יד בית-החולים פעל בית-זקנים שהוקם עוד ב-1927, ושוכנו בו אז 27 קשישים. בתקופה ההיא המשיכו להתקיים החברות "לינת הצדק", "הכנסת אורחים", "ביקור חולים", "אגודת נשים ליולדות עניות", "נושאי המיטה ומנחמי אבלים", "אנשי חסד", "בית לחם" (הוקמה ב-1928) ו"צדקה". מטרתה של האחרונה לתת קיצבה חודשית לחוזרים על הפתחים כדי שיחדלו מלהטריד את "הבעלי בתים". הקהילה סיפקה מדי שנה מצות לאסירים, לבית-יתומים, למושב- זקנים ולקיבוצי הכשרה בסביבה.
היישוב היהודי בט' היה בשנים שבין שתי מלחמות-העולם מרכז לפעילות פוליטית. בט' הוקמו סניפים של המפלגות שנתקיימו בקהילות ישראל בגאליציה המערבית וכן של הארגונים הציבוריים הפוליטיים בעלי הצביון המקומי. הכח המרכזי בתנועה הציונית בט' היו "הציונים הכלליים" ; הללו טיפחו גם סניף של תנועת "הנוער הציוני". בראשית שנות ה-20 נוסד "החלוץ הציוני הבללי". פעילות עניפה קיימה בעיר אף הסתדרות "המזרחי". ביוזמת "המזרחי" הוקמו הארגונים הבאים ; "צעירי המזרחי", "החלוץ המזרחי", "בני עקיבא" ותנועת "תורה ועבודה". "המזרחי" קיימה בט' קיבוץ-הכשרה לכל סניפיה בערי הסביבה. בית הכנסת של "המזרחי" היה למרכז של "הציונים הדתיים" בט'.
"פועלי ציון" חידשה את פעולתה עם תום מלחמת-העולם הראשונה. הראשונה. כן חידש את עבודתו ארגון הנוער "צעירי ציון" שפעל בט' שנים רבות קודם למלחמת-העולם הראשונה.בראשית שנות ה-20 הוקם בעיר סניף של "התאחדות", ובשנות ה-30 קם איחוד בין "התאחדות" לבין "פועלי- ציון". ליד המפלגה המאוחדת פעלו ארגוני נוער "גורדוניה" ו"בוסליה" ; סניף "השומר הצעיר" חידש את עבודתו בשלהי המלחמה.
סניף "החלוץ" נפתח והגביר את פעילותו כבר ב-1919. שיתפו בו פעולה כל תנועות הנוער הציוניות- הסוציאליסטיות. "החלוץ" אירגן קבוצות הכשרה בסביבה. כדי לסייע לעבודת "החלוץ" הוקם סניף "עזרה" שטיפל באיסוף כספים למימון הכשרתם ועליתם של החלוצים. סניף הרביזיוניסטים בט' נוסד רשמית ב-1926, ושל בית"ר ב-1930. לאחר שנתפלגה התנועה הרביזיוניסטית נוסד בט' ב-1933 סניף של "מפלגת המדינה".
מבין ארגוני הנשים בלט "ויצו".
להלן הנתונים על מספר החברים בקיבוצי הכשרה בט' ב- 1934:
#1#ארגון #2#בחורים #3#בחורות #4#סה"כ

#1#עקיבא #2#31 #3#15 #4#46
#1#השומר הצעיר #2#24 #3#13 #4# 37
#1#בית"ר #2#17 #3#6 #4#23
#1#בוסליה #2#17 #3#5 #4#22
#1#המזרחי #2#8 #3#1 #4#9
#1#הנוער הציוני #2#18 #3#20 #4#38

בשנות ה-30 עלו לארץ ישראל אחדים ממנהיגי התנועה הציונית, וביניהם העסקן הציוני הוותיק חיים נייגר. על מעמדן של המפלגות הציוניות בקרב הציבור היהודי בט' ניתן ללמוד גם מתוך הנתונים על תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים .
סניף "אגודת ישראל" בט' נוסד ב-1920 וכעבור זמן מה הוקם הארגון "צעירי אגודת ישראל". בשנות ה-30 הוקם בית-ספר לבנות "בית יעקב".
לקראת שנות ה-30 קנה לו ה"בונד" השפעה בקרב העובדים היהודים בט' והוא חיזק בהדרגה את מעמדו. עיקר פעולתו של ה"בונד" היה בקרב האיגודים המקצועיים היהודיים שסונפו לאיגודים כלליים, וכן עסק בפעולה תרבותית בשפת יידיש. ב-1937 הקים ה"בונד" מועדון על שם מיכאלוביץ', ולו בניין משלו. בתאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית שפעלה בתנאי מחתרת ובתנועת הנוער שלה נמצאו מספר יהודים. בכל השנים שבין שתי מלחמות-העולם נערכו משפטים נגד קומוניסטים ואחוז היהודים בהם היה ניכר.
משנסתיימה מלחמת-הערלם הראשונה התפטר ועד הקהילה והשליטה בקהילה עברה לידי קומיסאר שנתמנה על ידיהשלטונות. עד 1922, נערכו שלוש פעמים הבחירות לוועד הקהילה, אולם הן בוטלו על ידי השלטונות והקומיסאר המשיך לנהל את ענייני הקהילה. עם החלת החוק החדש, שקבע את מעמדן הציבורי והמשפטי של הקהילות בגאליציה, נערכו בחירות ובהן ניצחו הציונים. תוצאות הבחירות היו כלהלן: הצביעו בהן 3,475 איש מבין 4,448 בעלי זכות בחירה. הגוש הציוני זכה ב-1,245 קולות. ו-8 מאנדאטים, החרדים -- 777 קולות. ו-5 מאנדאטים, ה"נאורים" -- 515 קולות. ו-3 מאנדאטים, ה"בונד" - 441 קולות, ו-3 מאנדאטים, ורשימה פרטית - מאנדאט 1.
הבחירות האחרונות לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה נערכו ב-1936, וגם בהן ניצחו הציונים. הפעם הצביעו 4,452 איש מתוך 5,546 בוחרים. הציונים זכו ב-1,392 קולות ו-7מאנדאטים; אחריהם ה"בונד" שהגדיל את מעמדו וקיבל 897 קולות ו-4 מאנדאטים; "אגודת ישראל" 561 קולות, ו-3 מאנדאטים; "יד חרוצים" - 503 קולות, ו-2 מאנדאטים; חסידי בלז 267 קולות, מאנדאט 1 ; "פועלי ציון", 264 קולות, מאנדאט 1 ; חסידי בובוב 239 קולות, מאנדאט 1; רשימה פרטית- 239 קולות, מאנדאט 1.
המקור העיקרי להכנסותיה של הקהילה היו ההיטלים על השחיטה הכשרה. אך השפל הכלכלי שבו היתה נתונה האוכלוסייה היהודית גרם לצמצום ההכנסות מן המיסים שהלכו ופחתו מדי שנה בשנה. ועד הקהילה תמך במוסדות החינוך והסעד בעיר, ובהנהלתו היה גם בית הכנסת. כן הוחזק על-ידי הקהילה בית-העלמין. ואלה המסודות שקיבלו תמיכה מוועד הקהילה: "תלמוד-תורה", בית-הספר "שפה ברורה", "בית יעקב", בית-הספר המקצועי, בית-הספר של "המזרחי", "יבנה", בית-יתומים, ספרייה עממית, "ביקור חולים", "אנשי חסד", "חברת יולדות", "בית לחם", חברת יינושאי המיטה", ארגון "אוכרונקה", ארגון "אוגניסקו", ארגון "נאדז'ייה", ארגון של חיילים יהודים משוחררים, "עזרה לסטודנטים".
ב-1920 נבחר כרב ואב"ד בט' ר' מאיר אראק, בעל "מנחת פתים" על השלחן ערוך, שאלות ותשובות "אמרי יושר" ו"טל אורה" על הש"ס. ר' מאיר כיהן בט' עד פטירתו ב--1926. אחריו לא נתמנה רב, וכס הרבנות נשאר פנוי עד פרוץ המלחמה. בט' ישבו בתקופה זו. ר' אלטר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, ר' אלעזר אונגר, האדמו"ר מז'בנו והיו בה קבוצות של חסידי בובוב סטוצ'ין, ובויאן, ולהם קלויזים משלהם. בשנות העשרים הוקמו כמה בתי-מדרש חדשים וכן הוקם בית-הכנסת הראשון בעיר של ה"נאורים" (ה"טמפל").
בתחום החינוך בלטה החברה "שפה ברורה" שנוסדה עוד בתחילת המאה ה-20 ויורשתה היתה "תרבות" שניהלה את הקורסים לעברית. בתקופה שבין שתי המלחמות היא הרחיבה את פעולותיה. החברה "שפה ברורה" הקימה גן- ילדים ובית-ספר יסודי לבנים ולבנות, ששפת הוראה בהם היתה פולנית ותוכנית הלימודים כמקובל במוסדות ממשלתיים, אלא בתוספת מקצועות עברית, תולדות ישראל ותנ"ך. בית-ספר זה נפתח ב-1922 ובו 13 תלמידים, מספר התלמידים גדל בו מדי שנה. ב-1927 זכה בית-הספר להכרה רשמית ממלכתית ובאותה שנה נפתחה בו הכיתה הראשונה של הגימנסיה. מכאן ואילך נוספה בו מדי שנה כיתה חדשה, עד שב-1935 סיים בה את לימודיו מחזור הבוגרים הראשון, 10 במניין. רוב הבוגרים עלו לארץ-ישראל להמשך לימודים באוניברסיטה העברית. עד 1939 סיימו את הגימנסיה חמישה מחזורים של בוגרים. ב-1937 נפתחה כיתה ראשונה של ליצאון מקצועי. הגימנסיה והליצאון זכו בהכרה רשמית מטעם הממשלה כמוסדות-חינוך מוסמכים. בליצאוןהמקצועי הוקדש ללימודי היהדות כשליש מיום הלימודים ושני-שלישים ללימודי חול ולשיעורים מקצועיים, כגון נגרות ומסגרות לבנים, ותפירה וסריגה לבנות. מספר התלמידים הלך וגדל מדי שנה. המורים של "שפה ברורה" זכו ליוקרה ולהשפעה ניכרת לא רק בתחומי בית-הספר אלא גם בציבור היהודי כולו. לבית-הספר של "שפה ברורה" היה בניין מיוחד בן שתי קומות שנחנך ב-1931.
בשנות השלושים נפתחו בט' שני קורסים מקצועיים. אחד לחשמלאות לבנים, והאחר לניהול משק-בית ותפירה לבנות. בעיר נתקיימו אז גם קורסים למוסיקה.
מטעם "המזרחי" הוקם ב-1926 בית ספר יסודי "יבנה", ובו למדו 120 ילדים. ב-1935 הגיע מספר התלמידים בו ל- 250.
מטעם "אגודת ישראל" הוקם ב-1926 בית ספר "בית יעקב" לבנות.
כ-300 תלמידים למדו ב"תלמוד תורה" המקומי ובחדרים. לרוב היו אלה ילדי העניים. החברה "אוכרונקה" תמכה בהם וסיפקה להם ארוחה אחת ליום וגם בגדים.
בבתי-הספר העממיים-הממלכתיים ובגימנסיות העירוניות היה מספר ניכר של תלמידים יהודים. בשנות השלושים, כשגברה התעמולה האנטישמית בעיר, לא פסחו גילויי האיבה ליהודים גם בגימנסיות, הן מצד המורים והן מצד התלמידים הפולנים. באחת הגימנסיות נאלצו היהודים לשבת על ספסלים נפרדים בכיתות.
ב-1926 הוקמה הספרייה העממית ובה רוכזו אוספי ספרים של ארגוני-הנוער הציוניים. ב-1925 מנתה כבר זו 15,000 ספרים, ומספר הקוראים הלך וגדל. משנת 1928 ועדפרוץ מלחמת-העולם השנייה התחיל להופיע בט' שבועון יהודי בפולנית ולו מוסף ביידיש בשם "טיגגודניק ז'ידובסקי" שבועון יהודי), והוא יצא לאור כבטאונה של ההסתדרות הציונית. עורכו היה חיים פרידמן. ב-1926 הקימה אגודת "תרבות" אוניברסיטה עממית וכן מועדון עברי, שהיה למרכז תרבותי חשוב. ארגון הספורט "שמשון", שנוסד ב-1912, התפתח אף הוא. היו בו סקציות לכדורגל, טניס, שחייה וענפי-ספורט אחרים.
בט' היתה ניכרת השפעתה של הנציגות היהודית במועצת העירייה. עד 1928 המשיכו לפעול מועצת העירייה והנהלתה בהרכב שנקבע עוד לפני חידושה של פולין העצמאית, או בשינויים קלים, אולם בבחירות שהתקיימו באותה שנה חבר הגוש, הלאומי היהודי, שכלל זרמים ציוניים ונציגי הסקטור הכלכלי, עם מפלגת השלטון הפולנית, "הסאנאציה", ומתוך 40 חברי המועצה נבחרו 12 מן הגוש הלאומי. ה"בונד", שהתקשר עם מפלגת הסוציאליסטים, לא השיג אפילו מאנדאט אחד. ד"ר אליגר מן הגוש הלאומי נבחר בסגן-ראש העיר ויהודי נוסף כחבר הנהלת העיר. בתקופת כהונתה של מועצת עירייה זו, שנמשכה עד 1933, היתה ניכרת השפעתם של חברי המועצה היהודיים ; הוקצבו כספים למוסדות חינוך וסעד יהודיים, וכן נקבעו בעת ההיא שמות יהודיים לרחובות ברובע היהודי, בבחירות ב-1933 נבחרו למועצה 10 יהודים בלבד, וגדל מספר חברי המועצה מבין חוגי הסאנאציה ובעלי הנטיות האנטישמיות. בתקופת כהונתה של מועצה זו פחתה במידה בולטת התמיכה שניתנה מטעם העירייה למוסדות הסעד והחינוך היהודיים בעיר. הבחירות האחרונות למועצת העיר נערכו בראשית 1939. הגוש היהודי הלאומי זכה בהן ב-10 מאנדאטים, ונסיון ה"בונד" להציג רשימה נפרדת נכשל. במועצה זו גבר כוחם של האנטישמים הפולנים, דבר ששיקף את המצב בט' כ-5 חודשים קודם שפרצה המלחמה.
הציבור היהודי בט' היה נתון במתח מתמיד, שנגרם על ידי גילויי האנטישמיות. הללו מצאו ביטוי במעשי השלטון המקומי ובפעולות מאורגנות של מפלגות וארגוני הימין הפולניים, תחילה מצד האנדקים ולמן שנות ה-30 גם מצד אנשי מפלגת השלטון. רגלי היהודים נדחקו מעמדות כלכליות וממקומות עבודה. התעמולה האנטי-יהודיות ומהומות הרחוב גברו. ובשנים האחרונות קודם מלחמת- העולם השנייה נעשה אף ניסיון להפעיל נגד היהודים את הסעיף ה"ארי" במוסדות ובמקומות ציבוריים.
ארגוני-נוער של האנדקים ושל מפלגת השלטון - הסאנאציה - קיימו משמרות-חרם קבועות ליד חנויות של יהודים, אף הרסו דוכנים.
אמנם הציבור היהודי וארגוניו מחו נגד תופעות האנטישמיות, אך הללו כבר בישרו גם בט' את השואה המתקרבת ובאה.

 

 

המתיחות בט' הורגשה בימים האחרונים של אוגוסט 1939. החבלה בתחנת-הרכבת שבעיר ב-28.8.39, מעשה- ידיהם של סוכנים גרמנים, שגרמה להרג אנשים, הגבירה את המבוכה. משפרצה המלחמה ב-1.9.39 התחילו להגיע לט' אלפי פליטים יהודים, שנמלטו מאיזור שלזיה וקראקוב מפני הגרמנים המתקדמים, והיו בדרכם מזרחה. הקהילה המקומית השתדלה להקל על מצוקתם, חילקה מזון ודאגה לקורת-גג לראשיהם. עם התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני החלה בריחה המונית מט' עצמה, ויהודים רבים, גברים בעיקר, נטשו את העיר והצטרפו אל זרם הפליטים, ששם פניו לעבר הסאן, לכיוון הגבול הרומני. ב-6.9.39 פונתה ט' על ידי השלטונות הפולניים וב-8.9.39 נכנסו אליה יחידות הצבא הגרמני.
כבר בימים הראשונים לכיבוש היו תופעות של התנכלות ליהודים מצד חיילי הוורמאכט. יהודים נחטפו לעבודות- כפייה שהיו מלוות התעללות והשפלה. הגרמנים ערכו חיפושים בדירות היהודים וגזלו את רכושם. ב-12.9.39 פורסם צו לסימון חנויות היהודים במגן-דוד כחול על רקע לבן. הוראה זו הקלה על הגרמנים ועל "הפולקסדויטשה" המקומיים להגביר את מעשי הגזל. הם היו לוקחים סחורות בלא כל תמורה, ולעיתים השאירו קבלות פיקטיביות.
18.9.39 הוקפאו כל חשבונות הבנקים של יהודי ט', וכן נאסר עליהם להחזיק במזומנים יותר מ-2,000 זלוטי. באוקטובר 1939 גברו החטיפות לעבודת-כפייה. ב- 20.10.39 חוייבו יהודי העיר לשאת אות קלון על הזרוע -- סרט לבן ובו מגן-דוד כחול. גם גזירה זו הקלה על זיהויים של היהודים ועל הפגיעות בהם. ב-4.11.39 הוצאו מעבודתם כל היהודים שהועסקו עדיין בשירותים ממלכתיים, עירוניים וציבוריים. לרופאים יהודים אסור היה לטפל בחולים "ארים", אך רבים מבין הפולנים התעלמו מצו זה ולא ויתרו על טיפולם המסור והאמין של רופאים אלה.
ב-9.11.39 הועלו באש כמעט כל בתי-הכנסת ובתי- המדרש בעיר וביניהם בית-הכנסת הישן (די אלטע שול) ובית-המדרש שלידו, בית-הכנסת החדש וה"טמפל". הגרמנים העלו טענה שהציתו את בית-הכנסת, משום שיהודי טי לא שילמו את הקונטריבוציה במועד שנקבע. כן שרפו הגרמנים באותה עת גם את בניין וער הקהילה מלפני המלחמה, בנובמבר 1939 נערך מיפקד כללי של כל האוכלוסייה היהודית, וכרטסת זו שימשה בסיס לגיוס האנשים לעבודות-כפייה. בעלי-מקצוע ובעלי-מלאכה נשלחו לעבודה במפעלים ובמוסדות לפי משלוח-ידם, באותו פרק זמן התחילה ה"אריזאציה" של הרכוש היהודי, בתי- מסחר ומפעלים הופקעו מידי הבעלים היהודים, והועברו לניהולם של הגרמנים, או של "הנאמנים הארים" שבאו בעיקר מבין "הפולקסדויטשה".
בסתיו 1939 הופסקה כל הפעילות היהודית הציבורית. מוסדות הקהילה נסגרו, מפלגות פוליטיות לא ניהלו שום פעילות ארגונית, ובין חבריהן נשמר רק קשר אישי רופף. קבוצה קטנה של עסקני-ציבור המשיכה בפעולות סעד לנזקקים מבין בני הקהילה המקומית ולפליטים, שבמהלך המלחמה נשארו בט'. כן נסגרו כל מוסדות-החינוך היהודיים ולאחר שילדי ישראל בעיר הוצאו גם ממערכת החינוך הכללי, הם נותרו בלא כל מסגרת חינוכית. רק בית-היתומים היהודי המשיך להתקיים. הוא העניק לחניכיו קורת-גג, מזון וביגוד, וכן הרביצו בו תורה. במרוצת הזמן הופעלו מחדש גם מוסדות אחרים כמו בית-החולים היהודי ובית-הזקנים.
בתחילת נובמבר, או סוף אוקטובר של אותה שנה הוקם היודנראט. עם חבריו נמנו עסקני-ציבור ידועים. הראשון שעמד בראשו היה ד"ר יוסף אופנר, לשעבר יו"ר ועד הקהילה. הלה נטש תפקיד זה תוך זמן קצר, כנראה בשל התנגדותו העקרונית לציית להוראות הגרמנים שפגעו קשה בבני-הקהילה. גם היו"ר השני של היודנראט, דוד לנקוביץ, נמלט מן העיר מזרחה אל האזור הסובייטי. לאחר מכן עמדו בראש היודנראט שני מנהיגים מקומיים בולטים, ד"ר וולף שנקל וד"ר שלמה גולדברג, שניהם פעילים ציונים חשובים לשעבר וחברי ועד הקהילה. הם ניצלו את מעמדם ואת תפקידם כדי להקל על הקהילה ולהמתיק את רוע הגזרות.
פעילותם זו לא היתה לרוחם של הגרמנים, ובפסח ת"ש הם נאסרו, נחקרו ועונו, וכעבור כמה שבועות שולחו למחנה ריכוז באושוויץ, שם מצאו את מותם. עם הסתלקותם, או סילוקם של עסקני-ציבור אחראים משירות המועצה היהודית, נשברה ההנהגה שבתנאים קשים אלה ניסתה למנוע, או לפחות לצמצם, את הפגיעות בקהילה. לאחר מכן חדרו ליודנראט, או שהוכנסו על-ידי הגרמנים אנשים אמינים פחות מבחינה ציבורית אבל כנגד זה צייתנים יותר במילוי הוראות הכובשים. ליו"ר היודנראט נתמנה ארתור פולקמן ולסגנו,אליהו לרהאופט, בתפקידים אלה שימשו עד לחיסולה של הקהילה, ובפי הניצולים היתה ביקורת קשה על התנהגותם בתקופה זו.
בחלקו של היודנראט נפלו ב-1940 אותם תפקידים, שאיפיינו את המוסד הזה בחודשים הראשונים לקיומו:אספקת מיכסות אנשים לעבודת-כפייה, חלוקת מנות-מזון מזעריות שהוקצבו לאוכלוסייה היהודית, תשלום קונטריבוציות ומסירת דברי-ערך לגרמנים, ליד היודנראט הוקמה לשכת עבודה שהיתה ממיינת את החייבים בעבודת- כפייה לפי מקצועותיהם. חלק מן האנשים היתה הלשכה מפנה לעבודות קבועות יותר, והאחרים נשלחו לעבודות ארעיות. תעסוקה במפעלים חיוניים למשק הגרמני העניקה חסינות מסויימת מפני החטיפות הפראיות לעבודה, שנמשכו גם לאחר שלשכת-העבודה סיפקה את כל מכסות העובדים לפי דרישות הגרמנים.
גזירות כלכליות בלתי-פוסקות, ניתוק ממקורות הפרנסה וגזל הרכוש רוששו את בני הקהילה, וגדל מספר הרעבים ללחם. המחלקה הסוציאלית שביודנראט וסניף הי.ס.ס. דאגו להושטת סיוע לנזקקים. הוקם מטבח ציבורי שחילק מאות מנות מזון וארוחות וכן בגדים והנעלה. באביב 1940 נאסרו בט' כמה אנשי-ציבור יהודים, ולאחר ש"הואשמו" בעבירות שונות שולחו באמצע אותה שנה למחנה אושוויץ ושם נספו. באותה עת נרצח גם חבר היודנראט שפייזר. בקיץ 1940הוצאו משפחות יהודיות רבות מדירותיהן, שהועמדו לרשות הקצינים הגרמנים ואנשי הממשל. כן הוכנסו לט' באותם החודשים אלפי יהודים מיישובי הסביבה, ומספר התושבים היהודים עלה ל-40,000. נישול מן הדירות והכנסת אלפי עקורים לט' גרמו למחסור במקומות מגורים ולהגברת הצפיפות. גם תנאי-התברואה הורעו וגדלה התחלואה. סיוע רפואי ניתן לקהילת ט' על-ידי סגל בית-החולים היהודי בניהולו של ד"ר א. שיפר. לצד רופאים ואחיות פעלה בבית- החולים קבוצת מתנדבים ובדרך זו עלה בידם למלא את יעודם. בבית-החולים היתה מחלקה מיוחדת למחלות מדבקות ולריפוי-שיניים; להללו שידם לא השיגה לשלם, ניתנו הטיפול והתרופות חינם.
ב-25.8.40 נפתחה בעיר לשכת-עבודה גרמנית, שהגבירה את הפיקוח על כח-העבודה היהודי. ההוראה הראשונה של הלשכה היתה, שעל כל היהודים מגיל 12 ומעלה להירשם ולהצטייד באישורי-עבודה עם תמונות. אישור זה היה צריךלהחתים בלשכה מדי חודש. בעת החתמת האישורים קרה לא אחת, שהאנשים נלקחו במישרין ממשרד הלשכה אל מחנות- העבודה בפוסטקוב או בסטאלובה וולה.
בסוף 1940 נאסרו כמה יהודים ב"עוון" מסחר בלתי- חוקי, ולאחר שהוחזקו כמה שבועות בבית-הכלא המקומי שולחו לאושוויץ ונספו שם. באותם הימים נהגו אנשי הגיסטאפו בט' לחטוף יהודים ברחובות העיר לצורך החקירות, אך בסופו של דבר היו מענים אותם ומוציאים להורג בבורות מחוץ לעיר ליד תחנת-החשמל, או ביער "ליפיה" וליד ההר זביליטובסקי. לכריית הבורות שנקברו בהם הקורבנות, לעיתים פצועים ועודם בחיים, חטפו אנשי הגיסטאפו יהודים ברחובות העיר. אירע שהיהודים אשר נתפסו לשם כריית הבורות וקבורת המתים נרצחו אף הם בסיום "עבודתם".
בתחילת 1941 נערך רישום חדש של "הכשרים לעבודה". היהודים השתדלו לקבל תעודת-אישור בצבע צהוב, שהעיד כי בעליו אמנם מועסק במפעל חיוני למשק הגרמני. כדי להשיג אישורים כאלה נוצלו קשרים אישיים עם בעלי מפעלים ומנהלי-העבודה, ושולם גם כסף רב. בפברואר של אותה שנה הפיצו הגרמנים שמועה, שיהודי פגע באיש גיסטאפו. השמועה היתה אמתלה לרצח כמה יהודים שנמצאו ברחובות העיר.
כבר בשלהי 1940 החלו חוזרים לט' פליטים אחדים, שברחו בתחילת המלחמה מזרחה ומצאו מקלט באזור הסובייטי, בעיקר בעיר לבוב. מצבם הכלכלי הקשה שם, הקשיים להשיג דיור, ובעיקר ההגליות ההמוניות של פליטים יהודים ממערב-פולין לפנים ברית-המועצות בקיץ 1940, כל אלה הביאו לידי חזרתם של עשרות פליטים אל משפחותיהם בט'. לגרמנים נודע, שקבוצה של פליטים כאלה שבו באורח בלתי-חוקי לעיר בחודשים הראשונים של 1941. אנשי הגיסטאפו ערכו חיפושים בדירותיהם, אסרו רבים מהם ואחרי חקירות ועינויים רצחום.
ב-16.10.41 הוצא צו, שלפיו נצטוו היהודים לגלח את זקניהם "מטעמים סאניטאריים". במודעות שפורסמו בעיר הוקעו היהודים כמפיצי מחלות מדבקות, והאוכלוסייה הנוצרית נקראה לנתק עמם כל קשר. הוראה זו פגעה במיוחד ביהודים חרדים, שבחלקם קיבלו את הדין והסירו את זקניהם ופיאותיהם, אך רבים העדיפו להימנע מלצאת לחוצות העיר. תהליך בידודם של היהודים נמשך, ובאותו חודש אוקטובר נאסר עליהם להלך ברחובות קראקובסקה, ואלובה, שרוקה, קאטדראלנה, בקירבת השוק ובאזורים אחרים של העיר. האחריות על קיום הגזירות הללו הוטלה גם על המשטרה היהודית, שהוקמה בספטמבר 1940. בין התפקידים הראשונים שנפלו בחלקה של המשטרה היהודית היו סיורים ברחובות העיר וברבעים המאוכלסים בצפיפות על-ידי היהודים, שמירה על הסדר במוסדות היודנראט, והבאת המתחמקים מעבודות-כפייה ללשכת-העבודה. המשטרה היהודית מנתה תחילה 40-30 איש, באמצע 1942 עלה מספר אנשיה עד ל-120. בשעת היווסדה היה מפקדה זיגמונד מילר ואחריו שימשו בתפקיד זה הרמאן ואסרמן וציסטלר. ב-15.10.41 נאסר על היהודים לצאת בלא רשיון מיוחד מכמה רבעים שהיו מרוכזים בהם, ובני הקהילה שיערו כי אמנם אלו הן ההכנות להקמת הגיטו. הגבלות-תנועה אלו הגבירו עוד יותר את מצוקתם ; מחירי המזון האמירו ורבים סבלו חרפת רעב.
בפרק-זמן זה הגביר את פעילותו הסניף של י.ס.ס. והוקם מטבח מיוחד שסיפק ארוחות לילדים. כ-750 ילדים בגילאים שבין 3 ל-14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 קיבלו כ-2,000 מבוגרים ארוחות ב-3 מטבחים ציבוריים.
בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור כל מוצרי פרווה, מגפיים וציוד סקי שברשותם.
ב-9.12.41 מיד לאחר שפרצה המלחמה בין ארצות- הברית ויפאן ובסמוך להכרזת המלחמה מצד גרמניה על ארצות-הברית, כילו הגרמנים את זעמם על יהודי העיר. באותו יום נאסרו בעיר יותר מ-100 יהודים, ומתוכם נורו למוות 7. הנותרים שוחררו כעבור כמה ימים לאחר שעונו.
בתחילת 1942 גבר קצב הוצאתן של משפחות מדירותיהן באזורי-מגורים מעורבים, והן רוכזו ברבעים המאוכלסים ביהודים בלבד. בפסח תש"ב נרצחו יהודים אחדים, ביניהם השוחט ליפא, באשמת שחיטה כשרה. ב-24.4.42 מצאו את מותם 56 איש. בין הנספים בלט מספר הפליטים שחזרו לט' מן האזור הסובייטי. במאי הוטלה על הקהילה קונטריבוציה בסך חצי מיליון זלוטי, והיודנראט נדרש לשלם סכום זה במשך 10 ימים. כן היה על היודנראט לספק רהיטים ל-500 דירות שנועדו לגרמנים. ביוני 1942 נערכה בדיקה והחתמה מחדש של כל האישורים ממקומות-העבודה. על האישורים הוטבעו שני סוגי חותמות ובקרב בני הקהילה רווחו השערות שונות בקשר למשמעותם של ההבדלים בין החותמות. מכל מקום, ההחתמה עוררה בהם אי-שקט. אולם, מאחר שהיה ברור שאישורים ממקומות-עבודה חיוניים מעניקים חסינות מסויימת, הם התחילו בחיפושים קדחתיים אחר מקומות- עבודה מוגנים. באותו זמן הוקמו מפעלים ובתי-מלאכה חדשים, כדי לספק תעסוקה ולהבטיח את "החותמות" המיוחלות. כך למשל, יזמו כמה יהודים את הקמתו של המפעל לייצור מיצים וריבות שכל תוצרתו שווקה לצבא הגרמני, ועבדו בו כמה מאות איש. ההכנסות ממפעל זה שימשו גם לכיסוי חלק מן ההוצאות להחזקתם של בית- היתומים ובית-החולים היהודי.
ב-10.6.42 פורסמו בחוצות העיר מודעות על גירושו של חלק מן האוכלוסייה היהודית מט'. כבסיס לרשימת המיועדים לגירוש שימשה כרטסת של לשכת-העבודה, בה צויינו כל הלא-כשרים לעבודה, קשישים וחולים, כן היתה בידי הגרמנים רשימה של ילדים ונשים. ואכן כל מי שנכלל ברשימות הללו נצטווה באמצעות שליחי היודנראט להתייצב למחרת היום, ב-11.6.42, בפתח דירותיהם עם מטלטליהם שמשקלם לא יעלה על 25 ק"ג. המסרב למלא הוראה זו היה צפוי לעונש מוות. בלילה שקדם לגירוש הורה פולקמן, יו"ר היודנראט לעובדי המועצה לא לחזור הביתה אלא להישאר במשרד. הוראה זו נתקבלה אצל הנאספים בתמיהה. היו שחשבו שהדבר בא להבטיח את עובדי היודנראט מפני הגירוש, והיו שהעריכו שאנשי מנגנון היודנראט יצטרכו לעזור בביצוע האקציה. באותו לילה גוייסה גם כל המשטרה היהודית. לכל שוטר ניתנה רשימה לפיה היה עליו לרכז ולהעביר לכיכר השוק את המיועדים לגירוש. כלפי השוטרים היהודים הופעל גם איום, שאם הללו לא ימלאו אחר ההוראות יישלחו בעצמם לגירוש. ואמנם השוטרים שלא נענו להוראות נשלחו אז להשמדה, ואילו האחרים נכנעו ללחץ הגרמני וסייעו בהעברת האנשים לכיכר השוק.
לצד הגרמנים השתתפו באקציה גם יחידות המשטרה האוקראינית ומשטרת-העזר הפולנית. אנשי המשטרה הפולנית (הכחולה) סיירו בעיקר ברחובות העיר, כדי למנוע את בריחת היהודים. לאחר שהיהודים התייצבו על-פי ההוראות בפתח בתיהם, החלו הגרמנים והאוקראינים להריץ אותם במכות וביריות לכיכר השוק. כבר בשלב זה נרצחו רבים בחוצות העיר. תחילה נהרגו אלה שלא צייתו לצו וניסו להסתתר בבתיהם. מחזות-אימים התרחשו בכיכר השוק עצמה. הגרמנים ועוזריהם ירו בנאספים, ורצח התינוקות נעשה לעיני הוריהם ; הגרמנים רוצצו את ראשיהם של העוללים באבני הכיכר. כמה עשרות ילדים הוכנסו לבניין בית-הספר על שם צ'אצקי ושם נרצחו. ביום הראשון של האקציה, ב-11.6.42, שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ כ-3,500 איש. במקביל לשילוח לבלז'ץ הובלו קבוצות יהודים לבית- העלמין המקומי, ושם נקטלו במכונת ירייה ליד בורות גדולים. כל שעה נוספת של אקציה הביאה כמה מאות נרצחים נוספים בכיכר השוק ובחצרות הבתים. גם הקורבנות הללו נקברו בקברות המוניים בבית-העלמין.
לאחר הפסקה קצרה חודשה האקציה ב-15.6.42. מאחר ובשלב זה לא היו הגרמנים מרוצים מקצב ההריגה במקום וממספר היהודים שנשלחו לבלז'ץ, הם פנו למחלקה הסוציאלית של היודנראט ודרשו רשימות נוספות של יהודים לשילוח. האחראי על מחלקה זו, פאול ריים, פליט מגרמניה, סרב למלא את דרישתם. רייס וכמה מעובדי היודנראט נורו למוות במקום. בעקבות סירוב זה הגבירו הגרמנים את החיפושים אחר המסתתרים ורצחו במקום את כל מי שנקרה על דרכם. בכיכר השוק נעשתה סלקציה. בעלי אישורים ממקורות עבודה מוגנים רוכזו בנפרד, ובסיום האקציה שוחררו. כל השאר, בעיקר קשישים, נשים וילדים הובלו מחוץ לעיר והוצאו להורג ביער שבגבעת זביליטובסקי, גם בשלב אחרון זה של האקציה, שנמשכה עד ל-18 ביוני נשלחו רכבות נוספות של האנשים לבלז'ץ, קציר-הדמים באקציה זו נע בין 15,000 ל-20,000 איש. לפי המקור, המעריך את מספר הקרבנות ב-20,000, שולחו כ-10,000 לבלז'ץ וב-10,000 נרצחו בבית-העלמין ובגבעת זביליטובסקי.
עם סיום האקציה, ב-19.6.42, הכריזו השלטונות על הקמת גיטו סגור. הגיטו הקיף את השטח הבא : הכיכר "פוד דמבם", הצד השמאלי של "פילזנער טיער", הצד השמאלי של רח' לבובסקה, סימטאות זאמקנינטה, שפיטאלנה, פולנה, הצד הימני של הרחובות גולדהאמר, דרוקארסקה, נובה, פולווארצ'נה ועוד כמה סימטאות נוספות. בתחום מצומצם זה התגוררו באותה עת כ-20,000 איש. הגיטו הוקף גדר- תיל, והשמירה על גבולותיו הופקדה בידי משטרת-עזר פולנית. הכניסה לגיטו היתה דרך שלושה שערים ; שני שערים היו באזור "פלאץ וולנושצ'י" והשלישי ברח' נובה.מצדו הפנימי של הגיטו שמרו ליד השערים שוטרים יהודים, ובצדו החיצוני שוטרים פולנים, ולעיתים הצטרפו אליהם גם שוטרים גרמנים.
כדי לעבור לגיטו הקצו ליהודים 48 שעות והותר להם להכניס לתוכו "חפצים חיוניים" בלבד; רהיטים וחפצי-בית אחריר הושארו לרוב בדירותיהם מחוץ לגיטו, ועברו לרשותם של הגרמנים, פולקסדויטשה והפולנים. המעבר לגיטו פגע קשה בקהילה היהודית מבחינה כלכלית וגרם לאובדן רכוש שהיה חיוני ביותר לקיום היומיומי, שכן, מכירת חפצי-בית או החלפתם במצרכי-מזון היו אחד המקורות העיקריים להבטחת הקיום באותם הימים. רבים מיהודי ט' נשארו חסרי-כל בעקבות המעבר אל הגיטו. על- ידי ניתוק מן העולם החיצון גברה איפוא מצוקת הרעב, ובגלל הצפיפות הגדולה והתנאים הסאניטאריים הירודים פרצו גם מגיפות. תפקיד חשוב בהקלת הרעב מילאה מחלקת הסעד של היודנראט, שבמסגרתה פעלו אנשי-ציבור ידועים. מחלקה זו זכתה להערכה חיובית בקרב בני-הקהילה על מסירותה וניסיונותיה לסייע לנזקקים בתנאים קשים אלה. אנשיה הפעילו 4 מטבחים ציבוריים, שסיפקו אלפי ארוחות חמות ליום. גם בית-החולים היהודי, שהועבר לתחום הגיטו, המשיך להושיט עזרה רפואית ועשה בעיקר לצמצוםהמגיפות.
הימים שלאחר הקמת הגיטו עמדו בסימן של רציחות ספוראדיות. השוטרים הגרמנים ואנשי הגיסטאפו היו פורצים לגיטו, נכנסים לדירות, ולפי שרירות-ליבם היו רוצחים יחידים ומשפחות שלמות. בדרך זו נפלו מידיהם עשרות יהודים.
למודי ניסיון מר אחרי האקציה של יוני ובעקבות ריכוזם בגיטו סגור גברו הניסיונות להינצל על-ידי השגת "ניירות אריים", או על ידי מציאת מחבוא אצל מכרים נוצרים. אולם רק למעטים ניתנה האפשרות להימלט. בגיטו עצמו החלו יושביו מכינים בקדחתנות מחבואים, שבהם קיוו למצוא מחסה באקציות הבאות. תושיה רבה הושקעה בהכנת מחבואים אלה ; מהם שתוכננו לצורך שהייה ממושכת והם עשויים לשמש עשרות אנשים, כגון המסתור ב"בית מנדלבאום" שהיה מסוגל לכלול יותר ממאה איש. אולם עיקר המאמצים הופנו להשגת אישורים ממקומות עבודה שלדעת יהודי ט' היה בהם להעניק חסינות מפני הגירושים.
כן יש לציין שעבודה במפעלים גרמניים איפשרה יציאה מחוץ לגבולות הגיטו, ובאורח זה היה ניתן להשיג מזון. מחמת הקשיים בהשגת אישורים ממקומות-עבודה שקדו בגיטו על זיוף האישורים והחותמות, ובמיוחד עסקו בכך בבית-המלאכה של ראב. בין מקומות-העבודה המבוקשים ביותר היו ה"אוסט-באהן", מתפרות שעבדו בשביל הצבא הגרמני, וכן מפעלי-מתכת. גם בגיטו עצמו הוקמו בתי- מלאכה לקונפקציה, שסיפקו את תוצרתם לגרמנים.
בראשית ספטמבר 1942 נצטוו השוטרים היהודים לאסוף את כל תעודות-הזהות בטענה שיש להטביע בהן חותמות חדשות. לאחר החזרת התעודות הסתבר שלא בכולן הוטבעו חותמות חדשות, והדבר עורר חשש שמי שלא קיבל את החותמת החדשה צפוי לגירוש. ואמנם החותמות החדשות לא ניתנו לקשישים, חולים, נשים וילדים, והללו החלו להסתתר במחבואים.
ב-9.942, פורסמו בחוצות העיר מודעות בדבר גירוש היהודים מט' שעמד להתחיל כבר למחרת היום, ב-10.9. באותה מודעה נמסר שכל אישורי היציאה מן הגיטו מבוטלים, וכן כל מי שינסה לצאת מגבולותיו יירה מיד. גם הפולנים הוזהרו שלא להושיט עזרה ליהודים ולא לתת להם מקלט ומחסה. ואמנם ב-10.9.42 הוקף הגיטו על-ידי יחידות המשטרה הגרמנית, וכל תושביו, לרבות בעלי האישורים ממקומות-העבודה, נדרשו לצאת מבתיהם ולהתרכז "בכיכר החירות", בכיכר נתקיימה סלקציה : מצד אחד הועמדו בעלי אישורים ממקומות-העבודה, ומן הצד האחר רוכזו כל מי שנועדו לגירוש למוות. במהלך הסלקציה התעללו הגרמניםועוזריהם בנאספים, ועשרות מהם נרצחו במקום. רבים מביןבעלי-האישורים, שניתנה להם לפי שעה האפשרות להשארבגיטו, העדיפו להצטרף לנשותיהם, לילדיהם ולהוריהם וללכת איתם בדרכם האחרונה. בשעת הסלקציה הוברר לגרמנים שמספר היהודים להמתה אינו די, ולפיכך התחילו להוציא גם אנשים בעלי חותמות ממקומות-עבודה והעבירו אותם אל המיועדים להשמדה.
ועדיין לא השביע את רצונם של הגרמנים מספר המרוכזים ב"כיכר החירות", והם הגבירו את החיפושים אחר המסתתרים במחבואים. מבין המסתתרים שנתגלו, יש שנרצחו במקום, ויש שהובלו לכיכר וצורפו אל העתידים להישלח מט'. באקציה זו שולחו למחנה המוות בבלז'ץ כ- 8,000 איש, ומאות מצאו את מותם בסימטאות הגיטו מידי הגרמנים ומשתפי פעולה.
לאחר האקציה המשיכו היהודים לבקש מקומות-עבודה מוגנים, אף-על-פי שכבר בגירוש האחרון לא כובדו כל האישורים על-ידי הגרמנים. באוקטובר 1942 היו בגיטו כ-15,000 איש, ובכללם היהודים מיישובי הסביבה, שגורשו באותה עת לגיטו בט'. גבולות וגיטו צומצמו, ועם הכנסת מגורשים מן הסביבה לתוכו גדלה הצפיפות יותר, והתנאים התברואתיים הורעו יותר. במצב זה לא עלה בידי סגל בית- החולים היהודי להתגבר על מוקדי המגיפות. בין המחלות שמקורן בתנאים ששררו בגיטו בלט טיפוס-הבהרות ; מחלה זו הפילה חללים רבים. הרעב החליש את החולים, ומחסור חמור בתרופות הכביד על הצוות הרפואי במאמציו להצלת חייהם של בני הקהילה.
בסוף אוקטובר הוגבר הפיקוח על הגיטו ; גדל מספר השוטרים הגרמנים והפולנים לכל אורך הגדרות וליד השערים ; בוטלו כל אישורי-היציאה האישיים. ולעבודה מחוץ לגיטו יצאו העובדים בקבוצות ובליויי כבר של שוטרים פולנים. הבדיקות ליד שערי הגיטו היו קפדניות יותר. וסיכלו את רוב הניסיונות להבריח מזון לתוכו. התוצאות המיידיות היו האמרת מחירי האצרכים והגברת הרעב.
בתחילה נובמבר 1942 פירסמו הגרמנים הודעה. שכל היהודים המסתתרים בעיר או מחוץ לגיטו. ואף בכפרים ובעירות בסביבה. יכולים לחזור לגיטו ולא יהיו צפויים לשום עונש. בדרך זו חשבו הגרמנים להחזיר לגיטו לקראת האקציה הנוספת את אלה שעלה בידיהם להסתתר "בצד הארי". ב-15.11.42, בשעות לפני הצהרים, לאחר שקבוצות העובדים יצאו לעבודתם, הוקף הגיטו על ידי משטרת-עזר פולנית ולתוכו פרצו אנשי הגיסטאפו, שהתחילו מיד בחטיפות היהודים. כל הנתפסים הובלו לתחנת-הרכבת, שם הוכנסו לקרונות-משא. עד מהרה נוכחו יושבי הגיטו לדעת, שמדובר באקציה המונית חדשה, וחלקם הצליחו להסתתר במחבואיהם. בשעות אחר הצהריים הסתבר לגרמנים שאין בידם למלא את המיכסה לגירוש, ואז פנו אל המפעלים שמחוץ לגיטו וצירפו את העובדים היהודים אל המשלוח. באותה אקציה חוסלו כליל כמה מקומות עבודה ובאחרים נתקיימה סלקציה. בסיומה של האקציה שולחו לבלז'ץ יותר מ-2,500 איש. כעבור כמה ימים צומצם שוב שטח הגיטו.
כדי להפיג את עירנותם של שרידי הקהילה הפיצו הגרמנים בסוף 1942 שמועות, שלא יאונה כל רע ליהודים שנותרו בגיטו ולכל היותר ישלחו קבוצות לעבודה במחנות שבניה ופלאשוב. אולם יהודי ט' למודי-הניסיון לא נתנו אמון בשמועות אלו והמשיכו בתיקון ובשיפור המחבואים בגיטו, או חיפשו מחסה מחוצה לו, אם אמנם היו להם קשרים אישיים עם נוצרים שהיו מוכנים להסתירם. הגרמנים איימו בעונש-מוות גם על מי שיעניק מחסה ליהודים.
במחצית השנייה של נובמבר חולק הגיטו לשניים : גיטו א' וגיטו ב'. בגיטו א' רוכזו כל "הבלתי-כשרים לעבודה" : קשישים, חולים נשים וילדים, וגם גברים שלא היו בידיהם אישורים ממקומות-עבודה. בגיטו ב' שוכנו כל המועסקים במפעלים ובבתי-מלאכה שבגיטו ומחוצה לו. חלוקה זו לכשרים ובלתי כשרים לעבודה עוררה חרדה, שכל יושבי גיטו א' מיועדים לשילוח קרוב. כן גברה שוב ההערכהשהסיכוי היחיד להארכת קיומם של שרידי הקהילה הוא הפיכתם ל"חיוניים" למשק הגרמני. ואמנם באותה עת הוקמו בגיטו ב' בחיפזון רב ותוך גילוי תושייה רבה,מפעלים וסדנאות כדי להגדיל את מספר מקומות-העבודה. כאמור, תושבי גיטו א' לא השלו את עצמם. ולכן השתדלו לעבור בחשאי ובתחבולות שונות לגיטו ב'. בגיטו א' שרררעב כבד, משום שליושביו לא ניתנה כל הקצבה של מזון וגם משום שממנו לא היו יוצאים לעבודה, ולא היה ניתן להבריח לתוכו מזון. כדי להקל על מצבם אורגנה בגיטו ב' עזרה חשאית לבני הקהילה בגיטו א'. אחד המטבחים הציבוריים בגיטו ב' היה סמוך לגבול גיטו א', ותוך סיכון רב הוברח מזון, ולעיתים אף הועברו ארוחות חמות.
קבוצת אנשי-ציבור בגיטו ב' עסקה באיסוף מזון, כסף ובגדים כדי לסייע לסובלים מעבר לגרר בגיטו א'.
התארגנות להתנגדות פעילה בט' החלה לאחר האקציה הראשונה ביוני 1942 בין חברי "השומר הצעיר" בגיטו. הם היו מונעים על-ידי הרעיון של התנגדות מזויינת לגרמנים, והם ששימשו גרעין למחתרת הלוחמת. במרוצת הזמן הצטרפו אל המחתרת אנשים שהשתייכו לזרמים פוליטיים אחרים. בראש הארגון עמדו יוסף ברודר, רבקה שוסלר, שמואל שפרינגר מ"השומר הצעיר" וקומוניסט אחד בשם מלך בינשטוק. אנשי הארגון יצרו קשר עם המחתרת הפולנית בעיר, ורכשו באמצעותם 4 אקדחים. בעזרתו של שמואל שפרינגר, שמילא תפקיד של שוטר יהודי, היו חברי- המחתרת יוצאים מן הגיטו וחוזרים אליו לפי הצורך. שפרינגר נרצח על-ידי הגרמנים, בשעה שניסה להכניס דרך השער לגיטו חבר-מחתרת בלא שיהיו בידו האישורים המתאימים. לפי מקור אחר, מצא שפרינגר את מותו בעת הברחת נשק לגיטו.
לאחר האקציה של ספטמבר 1942 התלבטו חברי המחתרת אם להמשיך להיערך להתנגדות בגיטו, או שמא לא נשאר עוד שום סיכוי ויש להעדיף להוציא קבוצות לפעולה פארטיזאנית באזור. בשלב זה נטה הרוב לצאת ליערות. ואמנם קבוצת לוחמים יצאה מן הגיטו והרחיקה לכת עד ליער טוחוב כ-20 ק"מ מט'. אולם שם היא הותקפה על-ידי יחידות האס-אס, וחבריה נפלו בקרב, למעט שלושה מהם. הניצולים, ובהם שני פצועים, חזרו לגיטו והמשיכו בפעולות מחתרת. לפי ידיעה אחרת, אחד בלבד משרידי הקרב עלה בידו לשוב לגיטו. כן יצאו חברי המחתרת, וקבוצות צעירים הנלווים אליהם, לכיוון הגבול ההונגרי במטרה למצא מקלט בארץ זו. אולם ברוב המקרים לא עלה הדבר בידיהם.
המחצית הראשונה של שנת 1943 עמדה בסימן התפרצויות בלתי-פוסקות של אנשי הגיסטאפו והמשטרה הגרמנית לגיטו. הם ערכו חיפושים בבתים, בדקו אישורים ממקומות-עבודה ורצחו אנשים ברחובות הגיטו בלא תואנות כלשהן. גם המצוקה הכלכלית החריפה. אמנם כלואי גיטו ב' בצאתם לעבודה במפעלים בעיר יכלו להשיג מזון, אך מצבם של אנשי גיטו א', שנותקו מכל קשר עם העולם החיצוני, היה חמור מאוד.
באוגוסט 1942 הגיעו לאזור הגיטו יחידות של המשטרה הגרמנית האוקראינית וקבוצות של משתפי-פעולה לאטביים. גם הופעתו של אמין גט, מפקד מחנה פלאשוב ורוצחם של יהודי האזור כולו, גרמה לחרדה עמוקה. בגיטו על שני חלקיו רווחה ההערכה, שעתידה להתקיים אקציה נוספת. שוב הוחל בבנית מחבואים חדשים ובשיפור הסוואתם של הקיימים. גם הפעם ניסו הגרמנים להרגיע את יושבי הגיטו, כי מדובר בהעברת כמה מאות איש למחנות- העבודה. ב-2.9.43 נסגרה חגורת החנק סביב הגיטו. לאורך כל גבולותיו הוצבו גרמנים ועוזריהם, המצוידים במכונות- ירייה כבדות. באותו יום הוסרו הגדרות שהפרידו בין גיטו א' לגיטו ב'. חברי היודנראט והשוטרים היהודים נדרשו להודיע, כי עומדים להעביר את האנשים למחנה פלאשוב, אולם הודעה זו לא היה בה כדי לשכנע את בני הקהילה. בהלה אחזה במיוחד ביושבי גיטו א' שהוגדרו כבלתי-כשרים לעבודה, ולכן חששו שאין הם מיועדים להישלח לעבודה אלא להמתה. ואכן הכל חיפשו דרכים להסתתר, אולם, כאמור, האפשרויות היו מעטות ביותר.
ביום הראשון של האקציה רוכזו בכיכר מאגדבורג כמעט כל יושבי הגיטו, קרוב ל-11,000 איש. שם התקיימה סלקציה ; קבוצות של עובדים הופרדו מכל השאר והועברו ל"כיכר וולנושצ'י", שהיתה מוקפת משמרות כבדים של גרמנים ואוקראינים. בעת הוצאות העובדים מככר מאגדבורג לכיכר וולנושצ'י נאסר עליהם לקחת עמם את ילדיהם, אך רבים בחרו לא להינתק מיקיריהם. הם ויתרו על האפשרות להימצא בקבוצה מועדפת, שהיה לה, לפי שעה, סיכוי להינצל מגירוש. בתום הסלקציה שולחו כ-7,000 לאושוויץ וכ-3,000 לפלאשוב. חלק מן המפעלים ובתי-מלאכה שהיו בגיטו פורקו אף הם והועברו למחנה פלאשוב. מספר קטן של אנשים נשלח באקציה זו למחנה שבניה. במהלך האקציה האחרונה חיסלו הגרמנים את בית-החולים היהודי; החולים נרצחו באכזריות באחת מסימטאות הגיטו.
בעת האקציה של החיסול היו בגיטו גילויים של התנגדות מזויינת. חברי המחתרת ניהלו ב-2.9.43 קרב עם גרמנים. אין לנו פרטים על היקפה של ההתנגדות ועל תוצאותיה, אך איש מבין הלוחמים היהודים לא ניצל כנראה. כן היו אז גם מקרים של התנגדות פיסית ; בידיים חשופות התנפלו האנשים על הגרמנים ועוזריהם, והגנו בגופם על ילדיהם.
300 איש ואישה השאירו הגרמנים בט' לניקוי הגיטו ולאיסוף הרכוש וסידורו, הם שוכנו בשני בתים ברח' שפיטאלנה, אורח החיים בהם היה כשל מחנה עבודה. לקראת סוף ספטמבר 1943 גדל מספר היהודים בט', לאחר שיצאו ממחבואיהם כ-400-300 איש ; מקומות- המסתור לא היו בנויים לשהייה ממושכת והיה בהם מחסור במזון, ובמיוחד במי-שתייה, מצבם של המתחבאים שנאלצו להגיח ממקומות המסתור היה קשה ביותר, משום שלא יכלו להמצא בתחום הגיטו, בידי הגרמנים היתה רשימה מדויקת של אותם 300 איש שהשתייכו ל"קבוצת ניקיון" ולא ניתן היה להצטרף אליהם. בסוף ספטמבר נלקחו כל שרידי הקהילה שיצאו מן המחבואים למחנה שבניה, אולם רובם נרצחו ביער שבדרך למחנה.
בסוף נובמבר 1943 נותרו בט' כ-150 יהודים ולפי מקור אחר 115 בלבד. קבוצה אחרונה זו הועברה לפלאשוב ב- 9.2.44 והעיר היתה "יודנריין

 

טי הוקמה ב-1330. קודם לכן, נתקיימו במקום במשך שנים רבות, שני ישובים בשם ט', אך באותה שנה חוברו אלה יחד וקיבלו מעמד של עיר על סמך החוק המאגדבורגי. המלך העביר את העיר לבעלותם הפרטית של בני האצולה, ובעלות זו נמשכה עד 1832. במשך השנים עברה ט' לבעלים ממשפחות שונות שהיו כולם מבכירי האצולה הפולנית. הגורם להקמתה ולפיתוחה של ט' היה מיקומה הגיאוגרפי, קרוב לדרך מפולין להונגריה. גורם זה הביא גם לבלימה בהתפתחותה עם ירידת חשיבותה של הדרך, בגין ניתוק המסחר עם הונגריה והבאלקאנים במאות ה-16 וה-17 ובעקבות מלחמות הטאטארים. אף הדליקות שפקדו את ט' לעתים קרובות בלמו את פיתוחה, בדליקות עלו באש רובעים שלמים, והמגפות פרצו בעקבותיהן. באמצע המאה ה-17 סבלה העיר מפלישות השבדים, אוכלוסייתה פחתה וכלכלתה היתה בשפל. רק בסוף המאה ה-18 חזרה ט' לחשיבותה הקודמת, ונעשתה שוב מרכז מסחרי חשוב.
יש להניח, שהמתיישבים היהודים הראשונים בט' נמנו עם אותו גל של התיישבות עירונית של גרמנים, שהוזמנו לבוא ולשקם את פולין במאות ה-14 וה-15, רחוב היהודים נזכר בין הראשונים בעיר. מתוך דאגה לפיתוחה של העיר העניקו בעליה זכויות ליהודים, על-פי זכויות אלה היתה להם זכות לגור בעיר, לרכוש בתים, לבנות בה, לסחור בכל חלקי העיר וכן לעסוק בכל מלאכה, בתנאי שעיסוקם לא יסתור את הפריבילגיות שהוענקו לתושביה הנוצרים, פריבילגיה מעין זו כבר ניתנה בשנת 1581 ואושרה מחדש ב-1627, היתה זו פריבילגית יסוד, שבה הובטחה ליהודים גם הזכות להיות נתונים לשיפוטו של המלך ונציגיו בלבד. למעשה, בטחונם ופרנסתם של היהודים היו תלחים במידה מרובה גם במערכת היחסים ביניהם ובין העירונים. האחרונים ניסו לבטל את זכותם של היהודים למגורים ולדחוק את רגליהם מעיסוקיהם במסחר ובמלאכה, והיחסים המתוחים ביניהם גרמו למשברים חריפים. אולם היהודים ידעו להתגבר על הקשיים. העירונים נאלצו להשלים עם המצב, וב-1670נחתם חוזה-פשרה בין היהודים ובין העירונים, וחתמו עליו גם גילדות של בעלי מלאכה. היהודים קיבלו על עצמם לשאת בעול המיסים העירוניים ולשלם עשרים וחמישה אחוזים מכל המיסים, שהוטלו על התושבים. כמו כן הרשות ניתנה ליהודים להביא סחורה מחוץ לעיר. כל זאת בתנאי שלחברי הגילדות תהיה זכות-קדימה לקנות את הסחורה בטרם ימכרו אותה היהודים לאחרים. מצד היהודים חתמו על החוזה מנהיגיהם דאז, שמואל בן ינקל יהושע, פייבוש בן משה- הירש ומרדכי שמואל. על אף החוזה לא שופרו היחסים המתוחים בין הצדדים ופעמים רבות הגיעו הדברים עד לערכאות.
ב-1708 וב-1711 פרצו דליקות בעיר ובהן ניזוקו היהודיםקשה. כמעט כל בתיהם, 23 במספר, עלו באש, וחנויותיהם על הסחורות שבהן נהרסו. כדי להקל במעט על היהודים, שיחררו אותם בעלי העיר ממס-גולגולת לתקופה של ארבע שנים. היתה זו גם תקופת שפל במצבה של העיר בכללה; הדלקות נשנו וחזרו ב-1732 ו-1735, ובעקבותיהן נגרם סבל נוסף ליהודים. ב-1737 נתחייבו היהודים לשלם את חלקם, עד חמישים אחוזים במיסים העירוניים.
בתקופה הראשונה להשתקעותם בט' התפרנסו היהודים מעסקי הלוואות בריבית במשכון, אולם כבר במאה ה-17 עסקו רובם במסחר ובמלאכה. העיסוק במלאכה היה בידי גילדות בעלי המלאכה הנוצרים, והיהודים נאלצו לפרוץ את מצור ההגבלות שהוטל עליהם אז באורח ליגאלי, או לעסוק במלאכה בהסתר ולהיות נתונים לרדיפות ולנגישות. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 הוקמו חברות של בעליי מלאכה יהודים. אולם הללו נאלצו לשלם תשלום קבוע לארגונים הנוצריים.
ב-1765 היו בערך 200 מפרנסים יהודים בט'. ביניהם היו 2 סוחרים, 7 חייטים, 15 כובענים, 1 פרוון, ו-4 שענים. כן ידועים לנו שלושה מפרנסים מכלי-הקודש: 2 רבנים ושו"ב אחד.
ראשיתו של הארגון הקהילתי בט' במחצית השנייה של בית-העלמין. קהילת ט' השתייכה ל"מדינת פולין-קטן", והיתה כפופה לקהילת שידלוב כעיר "המדינה". מסוף המאה ה-17 השתייכה ט' לגליל קראקוב. בין המנהיגים של הוועד דד' ארצות היו כמה מקהילת ט' : שמעון וולף, בנימין וולף ויחזקאל.
מרבני ט' במאות ה-17 וה-18 ידועים לנו ר' יהודה נתן ב"ר נתן, הקרוי מהר"ר ר"ן בעל "בית יהודה" (חידושים על ש"ס), הוא כיהן בט' בראשיתה של המאה ה-17 משך 12שנה. מט' עבר לקאליש כאב"ד. בעת ההיא כיהן בקהילה כדיין אברהם אבלי גומבינר, בעל "מגן אברהם". במחציתה של המאה ה-17 ישב על כס הרבנות בט' במשך ארבעים שנה רי שמואל שמלקא הלוי איש הורוויץ. אחריו בא חתנו ר' אלעזר, בעל "מעשה רוקח", שכיהן עד 1709. מט' עבר לברודי ואחר-כך לאמסטרדם, שם טבעו לכבודו מטבע עם דיוקנו. אחריו כיהן בט' ר' יצחק אייזיק בן ר' יהודה שהיה מן הרבנים החשובים ביותר בכינוסי ועד דד' ארצות. הוא היה אחד מן המתווכחים במושב הוועד ביארוסלאב ב-1710 עם המומר יאן שידלובסקי קודם שזה התנצר. ר' יצחק אייזיק נפטר ב-1756. בסוף המאה ה-17 היה רב בט' ר' יצחק, שכיהן עד 1811.

סגור

טקסט 5

עם סיפוחה לאוסטריה חל שיפור בכלכלתה של ט' בשל מצבה הגיאוגראפי של העיר היושבת על עורק תחבורה מרכזי של האימפריה האוסטרית. במצב החדש נקלעו היהודים לקשיים שנבעו מן המדיניות הריכוזית של השלטונות האוסטריים בכלל ובשל מגמותיהם כלפי היהודים בפרט ; הוכבד עול המיסים, ולמעמסה היו עליהם החובות, שנצטברו בשנות שלטונה של פולין. ואמנם עניין החובות והריבית הועלה פעמים רבות בבתי-המשפט על-ידי העירונים ושאר הנושים בשנים הראשונות שלאחר הסיפוח. על-פי התוכנית הממשלתית מ-1785 בדבר "פרודוקטיביזאציה" של היהודים והתיישבותם בכפרים הוטל על יהודי ט' לספק 19 משפחות להתיישבות חקלאית; מימון התיישבותה של כל אחת מהן נקבע ל-280 פלורין לשנה. אך בידי הקהילה לא עלה למלא את המיכסה, והתוכנית נכשלה. בראשית תקופת הסיפוח הטרידה את יהודי ט' בעיית ההשכלה והחינוך מטעם. הקהילה חויבה להקים בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של הרץ הומברג, ועל אף המיעוט הזעום של הנרשמים בו נאלצה הקהילה לשלם את משכורתם של המורה ועוזרו. סוף סוף נסגר בית-הספר ב-1806 יחד עם בתי-הספר הדומים לו בערי גאליציה האחרות.
מאורעות "אביב-העמים", שלפני 1848 בשנים שלאחר מכן עמדו בסימן מעורבותם של יהודי ט' בפעולות פוליטיות להשגת שיווין זכויות ליהודים, ובעיקר לביטול ההגבלות והמיסוי המיוחד שהוטלו עליהם. ואמנם חלקם של יהודי ט' בפעולות אלו היה ניכר. האב"ד דאז בט' ר' ישראל רפפורט היה חבר המשלחת של נציגי הקהילות בגאליציה, שנסעה לווינה להשתדל אצל הקיסר ושרי המדינה. כן נטלו יהודי ט' חלק במאורעות המהפכניים של התקופה ובהחתמתם של תושבי ט' על העצומות, שהוגשו אל הקיסר בסוף מארס 1848. ואמנם בנובמבר 1848 אישר הקיסר את התקנה שנתקבלה בפארלאמנט, ואשר לפיה בוטלו רוב המיסים המיוחדים שהוטלו על היהודים.
אולם, עוד בעיצומו של "אביב העמים", לצד ההטפה לאחווה בין יהודים ופולנים שהשמיעו הליבראלים הפולנים, רבו גם גילויי אנטישמיות ושנאה חריפה ליהודים, בעיקר בקרב שנבות העם הרחבות, בעיר ובסביבה. נעשה אף נסיון מצד האספסוף המוסת לפרוע פרעות ביהודים. בשנים 1839 ו-1844 הופצו האשמות של עלילת דם : רווחו שמועות שהיהודים הרגו במזיד אישה נוצרית צעירה (העלילה משנת 1839) ובחור נוצרי (העלילה משנת 1844) כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. נחקרו הרב בט' ורבים מבני הקהילה, אף כי התברר שהשמועות היו חסרות-יסוד. אך החקירה כשלעצמה גרמה סבל ליהודים והשביתה את מנוחתם. בשנים 1870, 1897, 1901 פרצו בט' פרעות ביהודים, ורק הצבא החזיר את הסדר על כנו.
בלחץ הסוחרים ובעלי-מלאכה, החליטה עיריית ט' ב- 1858 להגדיל את איכלוס רובעי המגורים היהודיים על אף הצפיפות הגדולה ששררה בהם שהגבירה את מספר הנפגעים במגיפת הכולירה ב-1848. זו היתה תגובתה של העירייה לבקשת היהודים להרחבת תחום מגוריהם. העירייה גם אסרה על היהודים להחזיק חנויות או בתי-מלאכה ברבעים לא- יהודים, ואפילו אסרה להציב שם דוכני-מכירה של רוכלים יהודים. ועד הקהילה הגיש תזכירים רבים בעניין זכות המגורים ובסופו של דבר הביאו הללו לידי ביטול ההגבלות.
עם התפתחותה של העיר החלו היהודים להתאושש ממצוקתם הכלכלית של השנים הראשונות בתקופת הסיפוח האוסטרי. כמה מיהודי ט' השתתפו גם בפיתוח מפעלי- תעשיה חדשים בעיר. היו בבעלותם טחנת-קמח ראשונה שהופעלה בקיטור, בית-חרושת לעולש (ציקוריה), בתי החרושת הראשונים לשמן, לסבון ולנרות, וכן מישרפות- לבנים. רבו בתי-המלאכה לייצור קונפקציה ולעיבוד עורות.
מעטים היו הסוחרים הסיטונאים בט' שהחזיקו במחסני סחורות גדולים, בעיקר מחסני עץ ותבואות, אך כנגד זה היה גדול מספרם של הסוחרים הקמעונאים היהודים ובעלי הדוכנים בשווקים, הרוכלים היו כמעט כולם יהודים, וכשנתגוונו עיסוקיהם של יהודי ט' במלאכה, רבו בעלי- המלאכה במקצועות המקובלים על היהודים (חייטות, פרוונות, זגגות, צורפות), ואף נרכשו ענפי מלאכה חדשים,שקודם לכן לא היתה ליהודים אחיזה בהם.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 גדל והלך מספר היהודים העוסקים במקצועות החופשיים, ועיקר ריכוזם בקרב עורכי-הדין והרופאים.
האוטונומיה של קהילת ט' לא נפגעה למעשה על-ידי השלטונות. כבעבר הוטלה האחריות לגביית מיסים על מועצת הקהילה, והיא ייצגה את הציבור היהודי לפני השלטונות. בראשה עמדו האמידים, והללו החזיקו במעמדם על אף העצומות והפניות לערכאות מצד מתנגדיהם שהאשימו אותם כי "עשו עושר רב בזה ששלחו ידם בכסף העדה, ואינם מגישים דו"חות כספיים, והרבה מן התרומות והכספים שנאספו לא נרשמו בפנקס הקהל". ב-898ו התקיימו בחירות לוועד הקהילה, לאחר הפסקה של עשרים שנה. נבחרו אז למועצת הקהילה 31 איש. הבחירות נשנו ב- 1906 ושוב ניצחה הקבוצה השלטת בוועד משנים את "האופוזיציה". משך שנים רבות היה ראש הקהל בט' יוסף משלר; הוא התפטר מתפקידו ב-1912. ברבע האחרון של המאה ה-19 נעשתה פעולה מאומצת לשיפור מצב הקהילה ומוסדותיה. ב-1864 נורתה אבן-הפינה לבנין בית-הכנסת החדש. מלאכת הבנייה נמשכה יותר מארבעים שנה, ונסתיימה אך ב-1908. אז נחנך הבית בטקס מפואר שהשתתפו בו גם שרי המחוז והצבא.
באותה תקופה היה פנוי כס הרבנות בט' שנים רבות. ואלה שמות הרבנים הידועים לנו ששירתו בקודש בט' במאה ה- 19: ר' נפתלי סגל גולדברג, בעל "בית לוי", ר' ישראל כץ רפפורט (נפטר ב-1881) ור' אברהם אבלי שנור, שנבחר לרב אב"ד ב-1899. קודם היה ר' אברהם רבה של קהילת אושפיצין (אושוויינצים) ובט' הוא כיהן עד פטירתו ב-1917. כאמור, רובם המכריע של היהודים בט' היו שרויים במצוקה כלכלית. מצבם הורע יותר בשנות ה-90 של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כאשר היסודות הלאומניים הקיצונים מבין הפולנים הכריזו חרם על המסחר והמלאכה היהודיים ואף הקימו קואופראטיבים כדי להביא לידי "פולאניזאציה" של המסחר. אמנם היהודים לא נפגעו מהכרזות החרם, או נפגעו במעט, אולם רבים מן הסוחרים הקמעונאים נעשו בעלי דוכנים בשווקים.
העזרה הסוציאלית שהושיטה הקהילה לנזקקים, לא הקיפה את כל הנצרכים, גם לא היתה מסוגלת לספק להם אפילו מעט מצרכיהם. באותה תקופה עברו הסמכות והתפקידים בתחום העזרה ההדדית והסעד לידיהן של אגודות כלכליות וחברות צדקה וסעד שקיבלו עתה עליהם תפקידים בתחומים שבהם עסקה הקהילה בלבד.
עיקר פעולתן של החברות הכלכליות היה תמיכה באשראי זול בסוחר או בבעל-המלאכה וביסוסו מבחינה ארגונית, נוכח התחרות הגוברת של הלא-יהודים, שלא פעם נתלוותה אליה מגמה אנטי-יהודית מובהקת.
לאחר נסיונות להתארגנות, שהוחל בהם כבר בסוף המאה ה-19, הוקם ב-1905 איגוד הסוחרים היהודים. עם חברי איגוד זה נמנו כמעט כל העוסקים במסחר בט'. האיגוד תמך בחבריו, בעיקר בהלוואות. בעלי-המלאכה הקימו "יד חרוצים" ב-1876 לערך. מוסד זה תמך בחבריו, ונתן להם הלוואות בריבית נמוכה. אולם המוסדות החשובים למתן הלוואות לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים בט' היו חברות- אשראי, שהראשונה -הן "האיגוד לאשראי" הוקמה כבר ב- 1829. בסוף שנות ה-80 הוקמו "האיחוד לאשראי" ו"בנק דיסקאונט". בראשית המאה ה-20 הוקמה קופת מלווה מטעם ה"אליאנס" שמנתה 763 חברים ב-1913, מהם 496 סוחרים, 131 בעל מלאכה, 34 בעלי מקצועות חופשיים ו-99 מפרנסים בלא הגדרה מקצועית, באותה שנה נתנה הקופה 452 הלוואות שכל אחת מהן עלתה על 100 כתרים. הלוואות בסכום 300-151 כתרים ניתנו ל-271 איש, הלוואות בסכום 150-100 כתרים ל-69 איש, בסכום 400-300 כתרים ל-56 איש, והשאר בסכומים שונים. ב-1864 הוקמה בט' קופת "גמילות חסדים", מדי שנה בשנה נתנה קופה זו הלוואות לעשרות משפחות ובלא ריבית כלל, בסך 150-100 כתרים.עם היווסדה השתייכו לקופה 1,500 חברים לערך. מאורע חשוב בחיי הקהילה היה דבר הקמת בית-חולים. בית-חולים זה נפתח ב-1842 והיה מצוייד כראוי לפי תנאי הזמן.
קהילת ט' היתה במאה ה-19 מקום להתפשטותה של החסידות מצד אחד, ושל ההשכלה מצד אחר, בעקבות ההשכלה, היכתה גם התנועה הציונית שורשים בט', תחילה פעלו החוגים הציונים בארגון הרצאות ושיעורים. הוקמו שני ארגוני-נוער : האחד של זבנים והשני של בוגרי בתי-ספר תיכוניים ובעלי-מקצועות חופשיים. כבר ב-1891 הוקמה האגודה הציונית הראשונה, "אהבת ציון", למען הקמת מושבה גאליצאית בארץ-ישראל. החברה עמדה גם להקים את המושבה מחניים, אולם התוכנית נכשלה והאגודה נתבטלה כעבור שנים אחדות. בראשית המאה ה-20 הוקמו החברה "חובבי ציון" ואגודת "השחר". תכליתה של האחרונה היתה להחדיר אצל בחורי בתי-המדרש את הרעיון הציוני ולארגנם ללימוד השפה העברית. כן נוסדו סניפים של "פועלי ציון" ו"המזרחי". פעילותם של הציונים הלכה וגברה, ותנועתם הפכה להמונית בשנים שלפני מלחמת- העולם הראשונה.
בתחום החינוך המאורגן בלטו בעיקר המוסדות המסורתיים של החדרים על מלמדיהם. הקהילה קיימה "תלמוד-תורה" לילדי העניים, אולם מספר הלומדים בו היה מועט. אף שררו בו תנאי-תברואה ירודים. ב-1906 למדו ב"תלמוד-תורה" 150 ילדים. בשנות ה-90 הוקם בט' בית- ספר מיסודו של הבארון הירש; ב-1894 למדו בו 232 תלמידים, ולעברית הוקדשו בכל כיתה וכיתה שישה שיעורים לשבוע. ב-1896 הוקם בית-ספר עברי ליד האגודה "אהבת ציון". ב-1902 נוסד בית-ספר "שפה ברורה", ובו למדו 200 ילדים לערך. ב-1901 החל להופיע בט' שבועון יהודי בשם "טארנאווער איזראעליט".
במחצית השניה של המאה ה-19 הסתמנה פעילות יהודית פוליטית בתחום המוניציפאלי. למעשה היתה הנציגות היהודית במועצת העירייה מוגבלת במספר; ב-1874 היו בה רק 10 נציגים יהודים מכלל 36 חברי המועצה - ייצוג שלא הלם את מספרם של היהודים בעיר, המצב לא השתנה עד מלחמת העולם הראשונה.
עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עזבו רבים מיהודי המקום את העיר, אלה שנותרו בט' היו מטרה להתעללות מצד החיילים הרוסים, שבכניסתם העירה ערכו פוגרום ממש. יום-יום נחטפו יהודים לעבודת-כפייה, ועד-הקהילה פוזר, וכל עבודה ציבורית התנהלה רק במחתרת. כחודשיים לפני נסיגתם לקחו הרוסים 31 איש מבני הקהילה כבני- ערובה, והעבירו אותם לפנים רוסיה. לאחר נסיגת הרוסים חידשה הקהילה במעט את פעילותה. יהודים רבים שחזרו אז לבתיהם מצאום הרוסים, ורכושם שדוד. השוד נעשה לא רק בידי החיילים הרוסים אלא גם בידי תושבי המקום, שטענו כי "הכל שדדו הרוסים". לא מעטים מן הגולים היהודים לא שבו לעירם והמשיכו לשבת בווינה ובמקומות אחרים של האימפריה האוסטרית. לפיכך לא חזרו מאז חיי הקהילה למסלולם התקין. להוציא פעולות-עזרה מאולתרות, כגון הקמת מטבח עממי ודאגה ליתומים, שותקה למעשה פעילותם הכלכלית, הפוליטית והחברתית-תרבותית בקרב יהודי המקום.