כ"ה אב ה'תשע"ז

טארנופול TARNOPOL

 

 

     

 

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: טארנופול
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 35,644

·  יהודים בשנת 1941: כ- 13,999

·  יהודים לאחר השואה: כ- 739

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות

אירועי המלחמה לא נסתיימו בטארנופול בנובמבר 1918. כאמור, סבלה העיר מחילופי השלטונות בין הצדדים הלוחמים - הפולנים והאוקראינים - ב- 1919. ב- 26 ביולי 1920 כבש הצבא האדום את טארנופול וזמן שלטונו בעיר היה 56 יום. ימי כיבוש אלה עמדו בסימן של אי-סדרים שגבלו באנרכיה. המצב הכלכלי היה ירוד והורגש מחסור בכל המצרכים החיוניים. יום יום התקיימו החרמות רכוש וסחורות אצל הבורגנים כביכול. תושבי העיר נתפסו ברחוב לכל מיני עבודות ציבוריות. שעל פי רוב היו מיותרות. אולם, כמקובל בשאר המקומות שבהם הושלט המשטר המהפכני, הוקמו בטארנופול בתי-ספר נוספים ברוח המהפכה וחובת הלימודים הוטלה על כל הילדים מגיל 5. בסוף ימי השלטון הבולשביקי הוטלה קונטריבוציה על 240 משפחות אמידות (רובן יהודיות) בסכום של 115 מיליון רובל, אף נלקחו 20 בני-ערובה. הסכום לא ניגבה, שכן בינתיים החלה נסיגת הצבא האדום משטחי פולין, שנטש גם את טארנופול. בעיר עוצב השלטון הפולני, אולם שקט לא השתרר בה במשך כל שנת 1920 ו- 1921. בסביבות העיר נמצאו שרידי חילות פטלורה, ורוכלים יהודים שעסקו במסחר בכפרים הסתכנו בשוד ואף רצח. אל טארנופול נהרו המוני פליטים יהודים ממזרח אוקראיניה, רובם חסרי-כול. במכתב אזעקה לעזרה ששלח ועד קהילת טארנופול אל ארגון יוצאי טארנופול בארה"ב מיולי 1921 מציינים כותביו ש"טארנופול, שהיתה פעם עיר של משפחות אמידות, המרכז של גאליציה מזרחית ומחסן תבואה של אירופה, מוקד מסחר, עירו של י. פרל ושל התרבות המערבית - חרבה כיום". ואכן באותה שנה לא התאוששה עדיין כלכלת יהודי טארנופול. מ- 300 מפעלי-תעשייה זעירים ובתי-מלאכה שנבדקו בעת ההיא, 19 לא שוקמו כלל ויתרם פירנסו בסך-הכול 807 איש. מחצית העובדים בהם היו בעליהם ובני משפחותיהם, והשאר שכירים - לכל היותר שכיר אחד או שניים למפעל. מן הראוי לציין, שרוב המפעלים נמנו עם בתי-מלאכה שסיפקו שירותים, כגון - 105 בתי-מלאכה לחייטות ולכובענות, 2 לנגרות ולחומרי בנין, 56 מפעלים זעירים לייצור מיצרכי מזון או לעיבודם. בדומה למצב הנסיגה בענפי-התעשייה והמלאכה היה מצבו של המסחר היהודי בטארנופול. כלכלתם של יהודי טארנופול לא חזרה לאיתנה אף בשנים שלאחר-מכן ובוודאי לא סייעו לה האינפלאציה הדוהרת שנמשכה עד 1924 ואשר רוששה משפחות יהודים רבות, המיסוי השרירותי שהטילה על היהודים ממשלת גראבסקי וכן המשבר הכלכלי החמור בשנים 1929- 1931, שלא פסח גם על טארנופול. כתוצאה מכך כמעט שלא גדלו אוכלוסי היהודים בטארנופול בתקופה שבין שתי המלחמות, ואילו הריבוי הטבעי אוזן על-ידי הגירתם של אלפים אחדים מהם. ב- 1931 (והמצב לא נשתנה בשנים שלאחריה) חיו 6,600 נפשות על מסחר שרובו היה זעיר, ויעיד על כך מספר (כ- 5,900) המוצהרים כמתפרנסים עצמאיים בענף זה. רק 350 נפשות התפרנסו מפקידות ו- 350 מעבודה שכירה אחרת (שוליות, פועלים) במסחר. מתוך כ- 800 בתי-מסחר רק 90 עסקו בסחר סיטוני (קניית פירות, תבואות, בהמות, עורות וכד') ובמכירה 655 (מחציתם חנויות-מכולת שהכנסתן קטנה מאוד). עם האמידים יותר נמנו 60 בעלי מלונות ומסעדות ועם העשירים שבעיר 8 בעלי טחנות-קמח גדולות, שהיו מגדולי מפעלי התעשייה בעיר. מתעשייה וממלאכה מצאו את פרנסתם כ- 4,100 נפשות, אלא שרוב המפרנסים בעלי-מלאכה (היו 550) ומרביתם (כ- 70%) הוצהרו כעצמאיים, כלומר שאינם מעסיקים אפילו פועל שכיר אחד. גם בקרב העוסקים בהובלה (כלומר בעלי עגלה, סבלים ואף בעלי משאיות מעטים) כ-70% מהמתפרנסים מענף זה "עצמאיים" היו. 3,100 נפשות הוגדרו כמתפרנסים "מעיסוקים שונים". אחוז ניכר מהם היה חסר מקצוע ומחוסר מקור-פרנסה-מוגדר. מעטים היו מקבלי גימלאות, "בעלי הון", בעלי בתים. 1,350 התפרנסו מפקידות וממקצועות חופשיים (רופאים, עורכי-דין). בפרברי העיר גרו מספר משפחות יהודיות (כ- 200 נפשות) שהתפרנסו מחקלאות (על-פי-רוב חלבנים). מצבם הכלכלי הקשה של יהודי טארנופול בלט במיוחד בעיתות משבר כללי או קיפאון כלכלי שלא חדל בפולין בתקופה שבין שתי המלחמות. ב- 1930 היו 95%-כ של בעלי-מלאכה יהודים בטארנופול מחוסרי עבודה לחלוטין או חלקית. באותה שנה קיבלו כשליש מיהודי טארנופול עזרת "קמחא דפסחא" מוועד הקהילה וממוסדות-סעד אחרים. ב- 1932 התקשו רוב חברי איגוד הסוחרים הזעירים (כ- 500 במספר) לפדות את רשיונותיהם ועמדו בפני הסכנה של סגירת חנויותיהם. אפילו מצבם של היהודים בעלי המקצועות החופשיים היה עלוב. עורכי-דין יהודים, שכל המשרות הממשלתיות והעירוניות היו נעולות בפניהם, השתכרו בשנות ה- 30 מעבודתם 100- 200 זלוטי לחודש והיו על סף העוני. ירוד ביותר היה מצבם של השכירים (משכורת נמוכה ויום עבודה ארוך). ב- 1936 שבתו כ- 300 שוליות חייטים זמן ממושך בדרישה לקיצור יום העבודה ולהעלאת משכורתם. כתוצאה מהשביתה, שהיתה מלווה אף מעצרים של השובתים בידי המשטרה, השיגו השוליות העלאת-מה במשכורתם וקיצור יום עבודה ל- 10 שעות. השכבות העניות של יהודי טארנופול סכלו ממצוקת הדיור. ב- 1935 היו בטארנופול כ- 100 בתים רעועים, המיועדים להריסה מחשש התמוטטות, ודייריהם היו יהודים. הדיירים המשיכו לגור בבתים אלה בגלל מחסור בדירות בכלל, וכמובן מחוסר אמצעים לשכור דירה מתאימה יותר. כבשאר ישובי היהודים בפולין השתדלו יהודי טארנופול להקל על מצבם הכלכלי והסוציאלי הירוד על-ידי התארגנות לעזרה הדדית. ליד האיגודים שהיו קיימים מזמן (של סוחרים, סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה או שכירים) נוסדו בנקים לאשראי זול, קופות גמילות-חסדים וכדומה. ה"איגוד לאשראי זעיר", שהוקם בתמיכת הג'וינט בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, כלל ב- 1925 659 חברים (180 בעלי-מלאכה, 270 סוחרים זעירים ורוכלים, 161 סוחרים ותעשיינים, חקלאי 1 ושונים - 47), העניק 163 הלוואות בסך כולל של 29,927 זלוטי. קופת גמילות- חסדים, אף היא בתמיכת הג'וינט, הגדילה משנה לשנה את מספר ההלוואות ואת סכומן הכולל. להלן רשימת ההלוואות בשנים 1933- 1937: #1#השנה #2# 1933-1934 #3# 1934-1935 #4# 1935-1936 #5# 1936-1937
#1# ------------#2# -------------#3# --------------#4# --------------#5# -------------
#1#מספר #2# #3# #4# #5#
#1#הלווים #2# 79 #3# 235 #4# 226 #5# 432
#1# ------------#2# -------------#3# --------------#4# --------------#5# ------------
#1#סכום #2# #3# #4# #5#
#1#כולל של #2# #3# #4# #5#
#1#ההלוואות #2# 4,504 #3# 12,567 #4# 12,265 #5# 30,280
הלווים בקופה זו בשנת 1936- 1937 היו: 140 בעלי-מלאכה; 58 סוחרים זעירים; שונים 90. זולת שני המוסדות הגדולים הנ"ל פעלו בטארנופול בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, חרף הקשיים והמשברים שפקדו אותם, גם בנקים אחדים לאשראי. הגדולים שבהם: "בנק לאשראי לסוחרים ובעלי-מלאכה", ה"בנק לתעשייה ולמסחר", ה"בנק היהודי הקואופרטיבי", ו"האיגוד היהודי לאשראי". האחרון העניק אשראי לחבריו בסך כולל של יותר ממליון זלוטי בשנה. נוסף למוסדות לאשראי זול ניסו בעלי-מלאכה להתארגן בקואופרטיבים לייצור ושיווק. אחד הנסיונות המוצלחים היה של הנגרים שהקימו ב- 1925 קואופרטיב שהמשיך לפעול עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב- 1937 עלה בידי הקואופרטיב לספק עבודה ל- 150 מפרנסים ולקיים, אמנם בדוחק, את משפחותיהם. פעילות עניפה בתחום העזרה ההדדית בקרב שכבת השכירים גילה "איגוד הפנקסנים והזבנים", שהוקם עוד ב- 1882, והמשתייכים אליו למאותיהם היו שכירים בענפי מקצוע שונים ולאו-דווקא אלה הנקובים בשמו של האיגוד. ב- 1934 חילק האיגוד מענקים עד 100 זלוטי לחבריו הנצרכים, וב- 1937 עלה סכום ההלוואות שהעניק לחבריו עד 1,000 זלוטי לאיש. ואם פעולתם הארגונית של יהודי טארנופול בתחום שיפור המצב הכלכלי והסוציאלי היתה מוגבלת מראש בתנאים האובייקטיביים ששררו בפולין בכלל ובטארנופול בפרט, הרי בתחום החיים הפוליטיים גילו יהודי המקום פעולה עניפה ותוססת, ואף מצאו בה פורקן לכוחות החיוניים שפעמו בה בעלייה מתמדת בתקופה ההיא. בטארנופול התארגנו (פעמים מחדש) סניפי כל המפלגות היהודיות שפעלו בעת ההיא בפולין. בראש כל המחנות צעדו הציונים על מיגוון סיעותיהם (ציונים כלליים, התאחדות, פועלי ציון, המזרחי, רביזיוניסטים). על השפעתם ההולכת וגוברת תעיד עליית מספר השוקלים והמצביעים לקונגרסים הציונים כלהלן: #1#הסיעות #2# 1927 #3# 1931 #4# 1935
. #1#ציונים כלליים #2# 94 #3# 416 #4# 1,850
#1#המזרחי #2# 134 #3# 198 #4# 550
#1#התאחדות #2# 142 #3# 389 #4# -
#1#רביזיוניסטים #2# 15 #3# 164 #4# -
#1#פועלי ציון #2# 1 #3# - #4# -
#1#א"י העובדת #2# - #3# - #4# 1,400
#1#השחר #2# - #3# - #4# 225
#1#ראדיקאלים #2# - #3# 1 #4# -
#1#מפלגת המדינה #23 - #3# - #4# 390
במיוחד הסתעפו בתקופה ההיא ארגוני-נוער ציוניים ורב היה מספר חבריהם. מארגון הצופים שיסודותיו הונחו עוד ב- 1913 נבנה ב- 1917 התא הראשון של השומר הצעיר. לאחר הפסקה בשנים הסוערות של 1918- 1921 שוקם הקן ב- 1921 והמשיך בפעולתו עד 1939. באותו זמן בקירוב הקימה התאחדות את ארגון הנוער גורדוניה המסונף אליה והציונים הכללים את השחר שעל בסיסו הוקם הקן של הנוער הציוני ב- 1929. בית"ר התארגן בטארנופול ב- 1930. כן נוסדו בטארנופול קן עקיבא ב- 1931, וליד אחוה שהתקיימה מ- 1925 - אחוה הצעירה (1936), ב- 1930 הקימה המזרחי את ארגון הנוער שלה צעירי מזרחי וכן את בני עקיבא. רוב ארגוני הנוער של הציונים בטארנופול השתייכו לגדולים ולפעילים שבתחומי הפעולה הציונית, החינוכית והתרבותית במזרח גאליציה. משורות החלוץ שהתארגן ב- 1923 עלו ארצה לאחר הכשרה בקיבוצי ההכשרה בטארנופול ובסביבה, מאות חלוצים. ארגוני-נוער הקימו ספריות, חוגים לאמנות וספורט. בדומה לארגונים ציוניים אחרים (כגון ויצ"ו, ארגוני האקדמאים - בר-כוכבא, מכביאה, האיגודים המקצועיים של התופרות, של העגלונים והסבלים שהוקמו בהשפעת התאחדות, ארגון ציונים בעלי מקצוע) סייעו ארגוני הנוער בידי ההסתדרות הציונית בכל תחומי פעולותיה הפוליטיים, הארגוניים וההסברתיים (בחירות לקהילה, לעיריה, לסיים - הפארלאמנט הפולני, איסוף תרומות לקק"ל וכד'). ב- 1934 הצליחו ארגוני הנוער להקים ועד אנטי-היטלריסטי. דבר שלא עלה בידי ארגוני המבוגרים. חוגי החרדים בטארנופול התארגנו, כאמור, עוד ב- 1911 ב"תפארת הדת" שהתאחדה כעבור מספר שנים עם אגודת ישראל. ב- 1927 הוקם סניף של צעירי אגודת ישראל. עיקר פעולתה של האחרונה התבלט בבחירות לקהילה ולעיריה. כן טיפחה אגודה זו את החינוך הדתי (ב- 1927 הקימה בית-ספר לבנות "בית יעקב") והיתה מעורבת בענייני הרבנות. סניף הבונד שנתקיים בטארנופול בין שתי המלחמות יסודו במפלגה הסוציאליסטית היהודית מהתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה, לא היה גדול במספר חבריו, ואף פעולתו היתה מוגבלת לענייני תרבות והסברה. בתקופה הנדונה לא עלה בידי הבונד לשלוח נציגו לוועד הקהילה או למועצת העיריה. לעומתו גדול היה יחסית כוחם של הקומוניסטים היהודים בטארנופול שפעלו בתנאי מחתרת. ב- 1927 נאסרו ונשפטו 14 קומוניסטים יהודים. במארס 1935 נידון קומוניסט יהודי ל- 6 שנות מאסר, ובמשפט שהתקיים באוקטובר-נובמבר של אותה שנה ובו נשפטו 18 קומוניסטים, נידונו 6 יהודים מביניהם ל- 4- 6 שנות מאסר. בתקופה שבין מלחמות-העולם ירדה קרנו של ועד הקהילה בטארנופול, ולא רק בשל העברת רבים מתפקידיה אל המפלגות והמוסדות הציבוריים שרבו בעת ההיא, אלא גם בשל הסכסוכים הפנימיים בין אגודת ישראל ושרידי המתבוללים, מצד אחד, והבלוק הלאומי, מצד אחר. במרבית הזמן שלטו בוועד הקהילה קומיסארים שנתמנו על-ידי השלטונות שנוכחו לדעת כי בעקבות הבחירות משיגים את הרוב דווקא נציגים שאינם לרוחם, כלומר - הציונים. בבחירות שנתקיימו ב- 1924 חלקו של הבלוק הלאומי היה 20 נציגים, ואילו יתר 9 המאנדאטים חולקו בין שאר הרשימות. הוועד לא התקיים זמן רב ונתמנה קומיסאר. ב- 1928 היו תוצאות הבחירות נוחות יותר לשלטונות (נבחרו 6 אנשי אגודת ישראל, 3 נציגי חסידים בלתי מפלגתיים ורק 6 ציונים) ועל-כן כיהן הוועד כמעט קאדנציה שלמה. כדי להימנע מבחירות מינו השלטונות ב- 1932 קומיסאר ולידו 5 יועצים, ששניים מתוכם היו אנשי אגודת ישראל. שליטתם של קומיסארים מנויים בוועד נמשכה עד למלחמת-העולם השנייה. גם בעניין הרבנים התפלגו הדעות, ולמעשה כיהנו כרבנים ראשיים בקהילה שני רבנים - האחד ממשפחת באב"ד הקשורה מדורות לכס הרבנות בטארנופול ומחסידי בלז. ר' מנחם מאניש ב"ר יהושע-השיל בעל "חבצלת השרון" שהחל בכהונתו בטארנופול ב- 1912 ונפטר ב- 1938. את כסאו ירש חתנו ר' יהושע-השיל באב"ד. הרב הראשי השני גם הוא קשור במשפחת באב"ד (היה חתנו של ר' יהושע-השיל) וחסיד של שושלת אדמו"רים לבית רוז'ין - ר' יעקב שליטא - החל בכהונתו בטארנופול ב- 1919 ונספה בשואה ב- 1942. גם חבר הדיינים, 2- 4, נמנו עם אוהדי אחד הרבנים. את משרת המטיף בביהכ"נ לנאורים מילא הד"ר שמואל א. טאובלס, וזו לא היתה כרוכה בבעיות הרבה. מלבד הרבנים הרשמיים קבעו את חצרותיהם בטארנופול מספר אדמו"רים, ובתוכם ר' נחום פרידמן משושלת ריז'ין (נספה בשואה) ור' יוסף אייכנשטיין לבית ז'ידיצ'וב (אף הוא נספה בשואה). תקציב הקהילה, שהכנסותיו רובן מהשחיטה ומיעוטן מהמיסים הישירים ומשירותי הקבורה, הסתכם בשנות ה- 30 ב- 170,000 זלוטי בקירוב. הוא הספיק רק לכיסוי ההוצאות האדמיניסטראטיביות, למשכורות הרבנים, לקיום בתי-הכנסת ובית-העלמין, ורק 30% ממנו הוקצבו לבית-החולים, מושב-הזקנים, לתרבות וחינוך ולמטרות סעד אחרות. החברה קדישא בטארנופול ידעה להתגבר בעצמה על המחסור בתמיכה כספית מטעם הקהילה, ולא זו בלבד שקבורת הנפטרים העניים היתה חינם, אלא אף הציבה להם מצבות בלא תשלום. במועצת העיריה נתמעט מספר נציגי היהודים והגיע ל- 12 בלבד, בהשוואה ל- 18 לפני מלחמת-העולם הראשונה. כדי לקיים מספר נציגים זה נוכח הצעדים המינהליים של השלטונות, שהיו מכוונים לקיום רוב המאנדאטים בידי פולנים, התחברו יהודי טארנופול ב- 1933 עם רשימת הבלוק של הסאנאציה (מפלגת השלטון) ומרשימה זו נבחרו 12 יהודים (5 ציונים והשאר אנשי אגודת ישראל, חברי "יד חרוצים" ומתבוללים). חלו גם שינויים לרעה בתעסוקת יהודים בעיריה ובמוסדותיה; מכ- 200 מועסקים היו בשנות ה- 30 רק 6- 9 יהודים. מתקציב העיריה ניתנה רק תמיכה מינימאלית למוסדות הסעד והחינוך של היהודים. ב- 1933 הקציבה העיריה: לבית-הספר תרבות - 300 זלוטי, לתלמוד-תורה - 600, לבית-יעקב - 300, למושב-הזקנים 4,500, לבית-חולים יהודי - 900, לבית-יתומים על-שם פליישמן - 750, לבורסה ללימוד מלאכה - 300, ולבית-הספר על-שם י. פרל - 7,500 זלוטי. תמיכה כספית זו הלכה ופחתה בשנים שלאחר-מכן והקצבות אחדות אף נמחקו כליל. למעשה הוטלה מעמסת הסעד, החינוך והתרבות על ועד הקהילה ועל שאר המוסדות היהודים בעיר, כלומר על משלמי המיסים לקהילה, על הקינים בשר כשר, על משלמי שכר הלימוד ועל התורמים לפעולות צדקה וסעד למיניהם. אולם האמצעים לא תאמו את הצרכים ההולכים ורבים. בית-החולים היהודי בטארנופול, שהיה קיים כבר עשרות שנים, ניזוק בעת המלחמה, ועל אף התמיכה הכספית של הג'וינט בשנות ה- 20 לא הצליחו הקהילה והתורמים האחרים לשפצו כהלכה לפני השנים 1936- 1938 והוא נחנך מחדש רק בינואר 1939. פעילותו בתקופה שבין שתי המלחמות היתה מוגבלת, ותנאי התברואה והשירותים הרפואיים בו היו לקויים כל כך, שרבים נמנעו מלפנות אליו לאשפוז. מושב-הזקנים הסמוך לבניין בית-החולים לא הספיק אלא לכ- 30 איש בלבד ולקיימם בתנאים צנועים ביותר. נצרכים רבים נמצאו אפוא מחוץ לתחומו והגיעו עד כדי פשיטת-יד. אחרי המלחמה היה צורך דחוף לטפל בכ- 120 יתומים חסרי-כול. מקצתם (30 בנות) מצאו מחסה בבית-היתומים שהוקם עוד לפני המלחמה, בעיקר מתרומתה של משפחת פליישמן, והשאר נמסרו לטיפול לידי משפחות פרטיות על חשבון הקהילה. מריפוי במוסד רפואי כללי "קופת-חולים" נהנו רק שכירים מאורגנים, והם היו המיעוט בין הנצרכים. ב- 1924 הוקמה בטארנופול "אגודה להפצת היגיינה בין יהודים" וראשית פעולתה בין ילדי בתי-הספר. באותה שנה נבדקו על-ידי הרופאים 2,090 ילדים ומבוגרים, ונתקיימו על-ידי הרופאים והאחיות 380 ביקורי-בית. כמה רופאים מבין חברי אגודה זו עבדו בלא שכר. לנצרכים ביותר ניתנו חומרי ניקוי ולבנים. ב- 1937 הוקם בטארנופול סניף "טאז". נוכח הצרכים הרבים אורגנו על-ידי הקהילה או על-ידי מוסדות אחרים מיבצעי-סעד מאולתרים חד-פעמיים לעניים שבעניים. ב- 1934 נפתח בבנין בית-הספר על-שם פרל מטבח-תה, ובו קיבלו הנצרכים מדי יום לחמניה וכוס תה. בכל שנה אורגן מיבצע חלוקת עצי-הסקה ומלבושים חמים לחורף. ב- 1937 נהנו ממפעל קמחא דפסחא 1,500 משפחות, כלומר 40%-כ מיהודי המקום. הקהילה סיפקה שנה-שנה מצות לאסירים, לחיילים, לבית-היתומים, למושב-הזקנים ולחלוצים בקיבוצי ההכשרה בעיר ובסביבה. בשנות ה- 30 קטן זרם התמיכה מארה"ב, שהסתכם רק בכמה מאות דולרים בשנה. ב- 1937 שלח איגוד יוצאי טארנופול לידי הרב שליטא תמיכה כספית בלוויית הוראות לחלוקה כלהלן: לבית-החולים - 200 דולר, למושב-הזקנים - 200, לבית-היתומים - 100, ל"בורסה" ללימוד מקצוע - 100, להנעלת תלמידי ה"תלמוד תורה" - 200, ו- 200 דולר לחומרי הסקה בשביל העניים. במקום הראשון ברשת החינוך היהודי בטארנופול מבחינת מספר התלמידים המשיך לעמוד בית-הספר העממי על-שם י. פרל. למדו בו עד 500 תלמידים, אולם מספר השעות שהוקדשו ללימודי יהדות היה מוגבל, עד שבסופו של דבר היה לבית-ספר פולני (על-פי שפת ההוראה והמקצועות הנלמדים בו) לילדי ישראל. המוסד הזה, התקיים בעיקר כאמור, על מס-מוסף לשחיטה, ולא פעם פיגרו הקצבים בתשלומיהם. ב- 1934 אף פתחו הללו בשביתה ודרשו להקטין את המס (ואמנם מס-המוסף הוקטן אז), ועל-כן היה כל הזמן מחסור בתקציבים דרושים (לא הספיקה התמיכה של הקהילה ושל העיריה). ב- 1937 אף הוצע להפוך את בית-הספר למקצועי, אך ההצעה לא יצאה לפעול. בית-ספר עברי (משלים), שראשיתו ב- 1902 ואשר הורחב ב- 1909, נפתח מחדש בהיקף מלא לאחר המלחמה. ב- 1922 וב- 1932- 1934 הועסקו בו 4 מורים. לידו התקיימו שיעורי עברית למבוגרים בשם "עבריה". ב- 1924 סונף בית-הספר לרשת החינוך של "תרבות". בית-ספר עברי קטן לפי מספר תלמידיו הקימה "המזרחי" ב- 1926 ושמו מת"ת ("מציון תצא תורה"). ב- 1937 פתחה ההסתדרות "תרבות" בטארנופול קורס סמינריוני שנתי להכשרת מורים עברים, וב- 1938 תיכננה להפוך את בית-הספר העברי המשלים שלה בטארנופול לבית-ספר עממי בהיקף מלא, אולם מלחמת-העולם השנייה שמה קץ לתוכנית זו. ה"בורסה" שהוקמה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואשר בניינה נשרף בעת המלחמה. וכן האגודה הציבורית שטיפלה בה, נפתחה מחדש רק ב- 1930 ובה כ- 20 חניכים, רובם יתומים. ב- 1939 נפתחו מטעם איגוד הסטודנטים "מכביאה" קורסים מקצועיים לנוער, ובכללם שיעורים משלימים לניהול חשבונות, לצילום ולטכניקה חדישה. ילדי טארנופול המשיכו ללמוד תורה ב"תלמוד תורה" ובחדרים פרטיים, וכנהוג בגאליציה למדו הבחורים והאברכים בבתי-מדרש ובקלויזים. גן-ילדים עברי נפתח ב- 1920 אולם הפסיק פעולתו לשנתיים מפני אי היציבות ששררה אז בעיר, וחידשה ב- 1922. מאחר שרק מעטים מבין ילדי ישראל נתקבלו לגימנסיה הממשלתית, נאלצו רבים ללמוד בשתי גימנסיות פרטיות בטארנופול (באחת מהן היו רוב התלמידים יהודים) תמורת שכר-לימוד גבוה. מספר היהודים שלמדו באוניברסיטאות היה גבוה יחסית בטארנופול. בין העולים ארצה היו גם סטודנטים שהמשיכו את לימודיהם באוניברסיטה העברית. רק ב- 1936 עלו לארץ 36 סטודנטים מטארנופול במטרה להמשיך בלימודיהם בארץ-ישראל. במקום הוקם איגוד של שוחרי האוניברסיטה העברית. הסטודנטים המשיכו בפעולתם בתחומי תרבות, ספורט, עזרה הדדית ופעולה ציבורית-חברתית במסגרת ארגוניהם שהוקמו עוד לפני המלחמה (הגדול שבהם - אגודת "בר-כוכבא"). באיגוד לעזרה הדדית ל"אקדמאים" היו מאורגנים ב- 1936 כ- 120 סטודנטים יהודים בטארנופול. מרכזי-תרבות חשובים היו הספרי ת הציבוריות היהודיות. הגדולה שבהן לפי מספר ספריה ובאיכותה היתה הספריה על-שם י. פרל. מלבדה היו הספריות "גדעון" ואלו שליד מועדוני המפלגות, האיגודים המקצועיים וארגוני-הנוער (ליד ה"טוינבי-האלה", איגוד הפנקסנים והזבנים, התאחדות, הבונד ועוד). הלהקות הדראמאטיות ע"ש אנ-סקי וליד המועדון של התאחדות התאגדו ב- 1925 לחוג על-שם י. ל. גורדון. חוג זה וכן החוג הדראמאטי של הסטודנטים "הארמוניה" הציגו בפני הקהל מחזות ברמה העולה על זו של חובבנים. בשנות ה- 30 התארגנו שחקני הלהקות ב"תיאטרון הספרותי", שהציג בהצלחה מספר מחזות מן הדראמאטורגיה היהודית והלא-יהודית. בתחום הספורט עמדו בטארנופול בראש המועדונים "בית"ר" ו"יהודה" שהוקמו עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ובתקופות קצרות יותר פעלו לסירוגין המועדונים "הפועל" (של פועלי ציון). "הוראגאן", ו"יידישער ארבעטער קלוב" (המקורב לשמאל הלא-ציוני).
 

במלחה"ע ה - II

אף-על-פי שקיבלו יהודי טארנופול את כניסת הצבא האדום (17.9.1939) בהרגשת רווחה, עד מהרה חזו מבשרם את טעמו של המשטר הסובייטי. השלטונות החדשים ראו באמידים, ובעיקר בסוחרים ובבעלי-מפעלים, אויבים מעמדיים, ובעסקני ציבור ומפלגות לאומנים ואויבים פוליטיים. צפו ועלו השמאלנים, או האופורטוניסטים שהעמידו פני שמאלנים. נפתחה סידרה של חקירות-משטרה ומאסרים. הטרדות קשות הטרידו השלטונות, בין השאר, את המנהיגים הציוניים פרנס, ליפה, הורוויץ, קורפירסט ואקסלבירט, אך הם ניצלו מהגלייה לפנים ברית-המועצות. הלאמת הרכוש היהודי והחרמתו הקיפה בתים, חנויות, מחסני-סחורות, בתי-חרושת ומשקים חקלאיים. היו גם החרמות של רהיטי-בית ורכוש אישי ולשם כך נתמנו ועדות מיוחדות, שהיו סובבות בבתים. האוכלוסיה היהודית הצטופפה, שכן הוחרמו חלק מהדירות למגורי הפקידים והקצינים הסובייטים. לסוחרים, לבעלי המפעלים ולבעלי-המלאכה בחלקם אבד מקור פרנסתם מחמת ההלאמה, או מחמת העדר-האספקה של סחורה וחומרי-גלם והם ביקשו עיסוק כלשהו בחנויות, בבתי-החרושת, במוסדות המדינה או במפעלים המולאמים. מקום-עבודה המוכר רשמית שמר גם מפני סיווג אנשים אלה כ"אלמנטים עויינים" או "בלתי-פרודוקטיבים"; סיווג זה מסוכן היה, שכן עם הנהגת תעודות-זיהוי קיבלו אנשים אלה "סעיף 11" שפירושו, כי אסור להם להתגורר בערים הגדולות בקרבת הגבול ולכהן במשרות אחראיות. אנשים אלה נאלצו לעקור לערי-השדה, ושם התקשו למצוא לעצמם דיור ועבודה. רבים מהם הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות בסוף יוני 1940. חלק ניכר בין הגולים היו הפליטים משטחי פולין המערביים, שכבשו הגרמנים. בתקופה שבין פרוץ המלחמה ועד לסוף 1939 ותחילת 1940 הגיעו לטארנופול כמה אלפים יהודים כאלה והגדילו את האוכלוסיה היהודית במקום עד ל- 20,000 נפש ויותר. הגולים היו בעיקר הפליטים שביקשו לשוב לשטחים שכבשו הגרמנים, כשהודיעו השלטונות הסובייטיים על הרשמה ל"חילופי אוכלוסים" כביכול. תקופה קצרה עוד הוסיפו לפעול כמה מוסדות ציבור ותרבות יהודים וכן בית-החולים היהודי ובית-היתומים. בלטה במיוחד פעילותו של הוועד למען הפליטים. אין זאת כי שימש המשך לאותו סוג וועד, שדאג לפני המלחמה לפליטים שהגיעו לטארנופול, היהודים מאוסטריה, מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. בימי השלטון הסובייטי הקים ועד זה כמה קואופרטיבים למלאכה: של חייטים, סנדלרים, פחחים, נגרים. במרוצת הזמן גדלו הקואופרטיבים והיו לבתי-חרושת שהעסיקו מאות מיהודי המקום. הוועד הקים גם מטבח עממי אחד, או אחדים, לפליטים. כפי שנהגו בערים אחרות תחת השלטון הסובייטי, לא התנגדו השלטונות בטארנופול להוראה בלשון-האם, ולפי דרישת ההורים התירו לפתוח בית-ספר אחד שלשון ההוראה בו יידיש (שפת ההוראה הזאת הוחלפה לאוקראינית בשנת הלימודים 1940- 1941). מנהלו הראשון של בית-ספר זה היה הירשברג. אולם בנובמבר-דצמבר 1939, כשצורפו שטחי גאליציה המזרחית לרפובליקה האוקראינית, חדלו המוסדות היהודים להתקיים, וקודם לכל - הקהילה היהודית. מוסדות-הסעד והקואופרטיבים שהוזכרו לעיל עברו לידי שלטונות העיר. עם פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית היו בטארנופול, כמשוער. 17,000 יהודים. הירידה במספר היהודים נגרמה על-ידי העקירה לערי-השדה, שדובר בה קודם, ועל-ידי ההגלייה לברית-המועצות. עד יום כיבושה של טארנופול בידי הגרמנים (2.7.1941) הצליחו רק כמה מאות יהודים לצאת מזרחה, בעקבות השלטונות והצבא הסובייטיים. יומיים לאחר כניסת הנאצים התחיל פוגרום, שנמשך יותר משבוע ימים (11.7.1941- 4). בסיוע השוטרים האוקראינים היו הנאצים מוציאים את הגברים היהודים מדירותיהם ויורים בהם בחצרות הבתים. יהודים נחטפו גם ברחובות, הובלו אל תחנות-איסוף ושם נורו. בית-הכנסת "ר' יענקליס קלויז" ברחוב סטארושקולנה נעשה עתה מקום טבח קיבוצי, ובית-הכנסת עצמו הועלה באש. ניספו בו למעלה ממאה יהודים. יהודים רבים נורו גם בשטח בית-הספר גורפיין לשעבר. עם כניסתם לטארנופול מצאו הגרמנים בבית-הסוהר שברחוב מיצקייביץ' גופות אסירים שנרצחו בידי המשטרה הסובייטית. אף-על-פי שבין הנרצחים היו גם יהודים, הואשמו יהודי טארנופול ברצח זה. כך אפוא הפך בית-הסוהר לגיא-חיזיון של התעללות מיוחדת במינה ביהודים. הובאו לכאן מאות גברים יהודים, שנצטוו לנשק את גופות ההרוגים, לרחוץ אותן ולשתות את מי-הרחצה, ואחר-כך נרצחו באכזריות. הגרמנים ציוו לקבור את ערימות הגופות שנערמו בעיר בימי הפוגרום בקברות-אחים בשני בתי-העלמין היהודים, או לקברם באורח זמני בחצרות. לא אחת נורו גם הקברנים לאחר סיום מלאכתם. השוטרים האוקראינים והאספסוף העירוני היו פעילים מאוד בפוגרום. בדרך כלל היו הגרמנים יורים בגברים בלבד, ואילו האוקראינים לא פסחו על הנשים והילדים. הם רצחו בברבריות: במוטות-ברזל, בגרזנים, בסכינים, בכל הבא ליד. הם הרסו גם את דירות היהודים, את הקלויזים, ושדדו את הרכוש. בעת ובעונה אחת השתולל הפוגרום בכל סביבת טארנופול: האיכרים (ובראש-ובראשונה האוקראינים) רצחו את היהודים בכפרים. פוגרום אכזרי במיוחד היה בכפר גאיה ויילקיה. ההשתוללות הגיעה עד כדי כך, שהגרמנים הדביקו בעיר ב- 6.7.1941 מודעה, כי "נקמת" האוכלוסיה המקומית ביהודים נסתיימה, ומעתה נאסר באיסור חמור לשפוך דם ולשדוד. על אף הוראה זו נמשך הפוגרום עוד ימים אחדים, כאמור לעיל. בעיר טארנופול גופא ניספו בפוגרום 5,000 נפש, רובם המכריע גברים. השלטונות הנאציים בטארנופול טרחו במיוחד להיפטר בימי הפוגרום מהאישים הבולטים בציבור היהודי. הם ציוו למורה מארק גוטפריד לארגן ועד רחב או מועצה יהודית. ואכן, תוך ימים אחדים, עלה בידי גוטפריד להניע, על-ידי שכנוע אישי, 60- 70 מעסקני-הציבור ומנציגי-האינטליגנציה להשתתף בנציגות זו. בפקודת השלטונות התייצבו כל אנשי הקבוצה בבית שהיה משרד המחוז בימי השלטון הפולני, ברחוב שוויינטויאנסקה, כביכול לשם דיון בשאלות אקטואליות לאוכלוסיה היהודית. שם סקרה אותם קבוצת קצינים גרמנים סקירה חטופה, הפרידו מהם שלושה גברים מעל גיל 60, וביניהם את גוטפריד. כל השאר הוטענו במשאיות והוסעו אל הפרבר זאגרובלה, למרגלות ההר הידוע בכינוי "עורפי הכלבים". שם נצטוו לכרות קבר אחים ונורו כולם. לאחר הפוגרום נתמלאה העיר גופות מרוטשות, מתפוררות. היהודים חיפשו כמה שבועות את קרוביהם שאבדו. הגופות הוצאו מקברות ההמונים שבחצרות, בבתי-העלמין ובמקומות הטבח. בעת ובעונה אחת (ביולי ובאוגוסט 1941) פירסמו הגרמנים את הגזירות על היהודים: החרמת הרכוש, איסור על המסחר ועל הייצור, הקטנת מנות-המזון, הגבלת חופש התנועה ושינוי מקום-המגורים. הגרמנים והאוקראינים היו מחרימים את מיטב הבתים של היהודים, פולשים לדירות ולוקחים מכל הבא ליד. ברחובות נצודו יהודים; הם נשלחו לעבודות גופניות שונות ושומריהם התעללו בהם. בראשית אוגוסט נצטוו היהודים לענוד סרט נושא מגן-דוד. הם נצטוו גם להדביק תווית מגן-דוד על בתים שהתגוררו בהם יהודים ועל דלתות הדירות. העיריה מכרה את התוויות במחיר של 400 רובל התווית. באוגוסט או בספטמבר הוטל על היהודים קנס של מיליון וחצי רובל, והאמתלה בפי השלטונות היתה, כי היהודים הרסו כביכול את המועדון האוקראיני בטארנופול, והכסף נועד כאילו לשיקומו. בספטמבר 1941. לעת הימים הנוראים , יצא הצו על הקמת הגיטו. תחום הגיטו הוגבל על-ידי כיכר קאזימייז', רחוב רייטן, רחוב פרל, כיכר השוק הגדול, הרחובות פול, לבובסקה, פודולסקה ניז'שה, מיודובה, שפטיצקי, סרברנה, צ'אצקי, סטארושקולנה, רוסקה, השוק הקטן, בארון הירש, זאצרקייבנה. שטח זה, המקיף כ- 5 אחוזים משטח כל העיר, היה רובע דל, מוזנח, על-פי-רוב ללא ביוב, ובו מספר מועט של בארות. גם בתי-המגורים היו מעטים וכולם במצב עלוב. בשטח זה התגוררו בעבר 4- 5 אלפי יהודים, ועתה נדחסו לכאן 12- 13 אלף נפש. מועד סיומה של ההעברה נקבע עד סוף ספטמבר בלבד. היהודים טרחו לקחת עמם את כל רכושם, אולם רק ידם של האמידים השיגה לשכור עגלות אצל האוכלוסים הארים. בשעת ההעברה היו האוקראינים תוקפים את היהודים, מתעללים בהם ושודדים חפצים שונים. רק האמידים ובעלי-הקשרים השיגו את הדירות הטובות יחסית בגיטו. הרוב המכריע של הציבור נאלצו להשתכן בצפיפות - משפחות אחדות בחדר, בעליות-גג, במרתפים, וכן בבתי-התפילה. בשבועות שלאחר-מכן הוקף הגיטו גדר ותיל-דוקרני. לפי המשוער, נסתיימה עבודה זו עד 1.12.1941. שני שערים היו בגדר: האחד ליד הכנסייה האורתודוכסית והשני בקרן הרחובות.שפטיצקי ומיודובה. על השערים בלט שלט: "תחום מחלות מידבקות. ללא-יהודים הכניסה אסורה". שמרו ליד השערים שוטרים גרמנים ויהודים. הם בדקו את כל התנועה בשערים, חיפשו בכליהם של העוברים וכיוצא באלו. בגיטו טארנופול נסתמנו הבדלים חברתיים בולטים. העניים, החולים, הזקנים והיתומים - גוועו עד מהרה. אנשים אלה היו תלויים אך ורק במנות-הרעב שנתנו הגרמנים ובנדבות, והתייסרו ברעב, בצינה ובמחסור במלבושים, נפגעו על נקלה במחלות, מה גם שהצטופפו בתנאים בלתי-היגייניים. מגיפות הטיפוס עשו את שלהן בעיקר בשכבה זו. במרוצת הזמן היה מראה עניים וקבצנים לבושים בלואי-סחבות, מזי-רעב כחושים או נפוחים, שרבים מהם גוועים ברחוב, למראה-שבכל-יום. שכבה תשושה זו היתה גם הקרבן הראשון באקציות ההשמדה של הגרמנים. טוב לאין-ערוך היה סיכויים של העשירים, בעלי-הקשרים, שהיו להם מכרים ביודנראט, בשלטונות העיר, או ידידים בצד הארי. טוב היה גם סיכויים של אנשים חזקים ובריאים, בעלי מרץ ויוזמה, של כמה סוגי מומחים מבוקשים, וכן - והדבר מובן מאליו בתנאי הגיטו - של כל מיני תחבלנים ו"מאכרים". ואכן משפחות עשירות אחדות הצליחו להביא לגיטו עגלות מלאות מזון וחומרי-הסקה. המגע עם הצד הארי היה קל, שכן עברו בשערים יום-יום מאות יהודים (צוותי-עבודה, בעלי רשיונות יציאה ואחרים) שתיווכו בסחר-החליפין הבלתי-ליגאלי בין הגיטו לבין הצד הארי: היהודים העשירים מכרו לארים את רכושם ותמורתם קנו מזון. כל איש בגיטו דאג לעצמו כפי יכולתו: אנשים עסקו ברוכלות ברחוב, ניהלו בתי-תה, או מכרו מאפה-בית מקמח שהוברח. בעלי-מלאכה עבדו בסדנאותיהם בשביל לקוחות יהודים וארים. ברור כי כול המעשים האלה אסורים היו, ומי שנתפס על-ידי הגרמנים, נשקף. לכל המוטב, לשילוח למחנה-עבודה, אבל על-פי-רוב למוות. בתנאי-קיום טובים יחסית היו שרויים גם פקידי היודנראט ומחלקותיו, השוטרים היהודים והעובדים הקבועים במשרדים ובמוסדות שבצד הארי. רובם של עובדים אלה (רופאים, רוקחים, פקידים, בעלי-מלאכה ומשרתים) קיבלו מידי הגרמנים תוספת מזון וגם תשלום, וכאמור איפשר המגע הקבוע עם הצד הארי לעסוק במסחר ובהברחה. בתקופת הגירושים להשמדה שימשה עבודה זו לא אחת הגנה. היודנראט בטארנופול הוקם באוגוסט 1941, בפקודת השלטון הגרמני. היו בו 12 עד 18 חברים. כיושב-ראש נתמנה עורך-הדין גוסטאב פישר, וכסגנו - יעקב ליפה. שמות שאר חברי היודנראט הראשון הידועים: הירשברג, בלומנפלד, אייזיק קלינגר, יעקב לאבינר, בארט, דרטלר, פוהורילס, הלמן, שאפקוף. הציבור היהודי קיבל בהרגשת-רווחה את הידיעה על הקמת היודנראט, לפי שקיווה כי חיי הציבור יתארגנו מעתה והיחסים עם השלטון הגרמני יוסדרו. אולם כוונת הגרמנים היתה להקל על עצמם בעזרת היודנראט את שוד הרכוש היהודי והספקת כוח-עבודה. אחת התביעות הראשונות של הגרמנים מהיודנראט היתה לגבות מהיהודים תוך ימים אחדים את הקנס, שדובר בו לעיל. אחר-כך הומטרו על היודנראט תביעות שונות לאין קץ: רהיטים. סחורות (עור, טקסטיל), תכשיטים וחפצי-ערך. כל אלה מלבד השוד על-דעת-עצמם של פקידים גרמנים ואוקראינים בדירות היהודים ומלבד החיפושים וההחרמות הרשמיים, שהוצאו לפועל בגיטו על-ידי המשטרה הגרמנית הפלילית (קריפו). כדי להיענות לתביעות אלו ערך היודנראט מגביות באוכלוסייה, שתרמה חפצים שונים וכסף. בכך עסקה המחלקה ביודנראט שנקראה "לייסטונגסאבטיילונג". כמחסן לחפצים אלה, שימש מעון לשעבר של "יד חרוצים". כשציוו הגרמנים בדצמבר 1941 להחרים את כל הפרוות בגיטו, ולשם הבטחת הדבר לקחו 12 בני-ערובה, היה תפקיד היודנראט להוציא מידי האוכלוסים את כל הפרוות, למיינן ולתקנן. בני-הערובה שוחררו, אבל הגרמנים חיפשו בבתים פרוות מוסתרות. ואכן מצאו פרווה במשפחת האופה שווארץ וכל בני המשפחה (5 נפשות) נורו למוות. לשכת העבודה של היודנראט נתחייבה לספק יום-יום צוותים של עובדי-חינם לעבודה שחורה במוסדות שונים של הגרמנים והאוקראינים. במרוצת הזמן היו למקומות-עבודה עיקריים קסרקטיני-הצבא בפרברים יאנובק וזאגרובלה, משרד הגיסטאפו ברחוב ליסטופאדה ותחנת-הרכבת. גם הנשים גויסו לעבודה לשרותים שונים. לעבודה עצמה נתלוו לעתים קרובות התעללויות ונגישות, הכול לפי שרירות לבם של מנהלי-העבודה או השומרים. ואולם היו כמה מקומות-עבודה שבהם היחס אל היהודים היה לא-רע; למשל, בקסרקטינים. סברה היא, כי הפועלים קיבלו שכר זעום כלשהו מהיודנראט, אך אין ידיעות על כך וגם לא על המזון שניתן לעובדים ביום-העבודה שלהם. גם שילוח יהודים למחנות-העבודה בסביבה (ועוד ידובר באלה) היה מוטל על היודנראט ועל המשטרה היהודית. כל חובותיו של היודנראט כלפי האוכלוסים היהודים היו למעלה מכוחותיו בתנאים הקיימים. לא היו ליודנראט שום הכנסות, ועל-כן היה עליו להשיג את כל הכסף והחפצים הדרושים לו לצורכי הסעד על-ידי מגביות-מרצון ותרומות מאת היהודים העשירים. בפעולות אלו סייעו ליודנראט ועדים ספונטאניים וקצרי-ימים של יהודים אמידים ובעלי-השפעה, שגייסו כספים לארגון מטבח-עממי לעניים, לסיוע למשפחות הרבנים, לאנשים שירדו מנכסיהם ולמטרות דומות. בעמל רב נוסד בגיטו בית-יתומים (בבית-המדרש שממול בית-הכנסת הישן), בית-זקנים (בקלויזים של חסידי צ'ורטאקוב ושל קופיצ'נצה) ובית-מחסה לחסרי קורת-גג (בבית-המדרש הישן שליד בית-הכנסת הגדול). ב"בית מאיקה" שבשוק הקטן פתח היודנראט בית-חולים. כנראה שנפתחה גם מרפאה. אולם מוסדות אלו היו כטיפה בים צרכיה של האוכלוסיה. לא היה בכוחו של המטבח לגבור על הרעב בגיטו, והתנאים בבית-היתומים (המנהל: יואכים הירשברג) ובבית-הזקנים היו איומים: בחדרים בלתי-מוסקים בחורף, ישנים על לוחות-הרצפה החשופים, רעבים ולבושי-סחבות היו הילדים והזקנים מתים בקצב מהיר. בבית-המחסה לחסרי-בית פרצה בנובמבר או בדצמבר 1941 דליקה, ולדייריו העניים אבדה גם קורת-גג עלובה זו. השלטונות הגרמניים ניצלו גם אסון זה, האשימו את היודנראט בהזנחה ובחוסר- אחריות וקנסו אותו ב- 25 אלף זלוטי. בבית-החולים הקטן לא הספיקו המיטות המעטות שנאספו אצל האוכלוסים. חסרו גם מיתקנים רפואיים, כלים, תרופות ומיצרכי מזון. כל חולה היה חייב להביא עמו כלי-מיטה. על אף שהיו די רופאים בגיטו, לא ניתן היה בתנאים אלה לעשות הרבה בשרותי-הבריאות. מקרי הטיפוס הועלמו מידיעת השלטונות, מכיוון שהחולה היה צפוי להוצאה להורג. כשגברה התמותה בין עניי הגיטו - בעיקר בחורף ובמגיפת הטיפוס - נבצר ממחלקת הקבורה של היודנראט לטפל בקבורת-יחידים, והנפטרים נקברו בקברות-אחים, בלי ארונות ותכריכים. מחלקות היודנראט (ששכן בבית איגוד מנהלי החשבונות והזבנים היהודים לשעבר, ברחוב פרל). עסקו, כמובן, מלבד בעניינים שהוזכרו, גם ברישום האוכלוסים, הנפקת תעודות-זיהוי, רישום לידות ופטירות, הקצאת דירות וניהול הבתים, ענייני משק ואספקת-המזון. בתי-ספר לא הופעלו בגיטו, והילדים למדו בהוראה פרטית בקבוצות של 5- 8 לפי תוכנית בית-הספר היסודי. כארגון-עזר ליודנראט הוקמה ב- 1941 בפקודת הגרמנים, המשטרה היהודית. לשם ארגונה הגיע לטארנופול מווארשה פירסטנברג, קצין המשטרה היהודית בגיטו וארשה. במשטרה בטארנופול שרתו כ- 60 צעירים. מפקדיה היו לפי הסדר: שלאכט, שמואל קופלר, ויינשטיין, ריטנברג, פנחס גרינפלד. בסוף 1941 ובראשית 1942 הקימו הגרמנים בסביבת טארנופול כמה מחנות-עבודה וכלאו בהם יהודים מגיטו טארנופול וממקומות סמוכים. מחנה קאמיונקה העסיק יהודים בסלילת הכביש טארנופול - פודוולוצ'יסקה. מחנה הלובוצ'ק-ויילקי שירת את המחצבות המקומיות. המחנה בפרבר טארנופול זאגרובלה לסלילת הכביש לייזיירנה. כלואי מחנה זה נצטוו לעקור את המצבות בבית-העלמין הישן ולרצף בהן את הכביש. גם במחנה בבורקי-ויילקיה נכלאו יהודי טארנופול. יהודים מגיטו טארנופול עבדו גם בחוות קוטקובצה, צ'וסטילוב, גאייה-ויילקיה, וכפי הנראה החזיקו אותם במחנות הצמודים לחוות. בברזוביצה היה מחנה לנשים מטארנופול, שטארנופול נוסדה ב- 1540 כעיר פרטית על-ידי הווייבודה של קראקוב יאן טרנובסקי ומכאן שמה. על עיר זו היה לשמש מבצר נגד הפלישות של הטאטארים והוואלאחים וחולייה בביצורים בחבל-הספר הפולני. ב- 1548 הוענקה לטארנופול הזכות להנהיג את החוק המאגדבורגי. זכות האמפוריום (חובת אחסון הסחורות של הסוחרים העוברים דרכה וזכות-קדימה בקנייה לתושבי המקום) הוענקה לטארנופול ב- 1566. העיר בוצרה וחוזקה בעת פלישות הטאטארים, בשנים 1575 ו- 1589. מ- 1621 עברה העיר לרשותו של הקאנצלר טומאש זאמויסקי. בשנים 1648 וב- 1653 סבלה טארנופול מפלישות הקוזאקים והטאטארים, וכתוצאה מהן נהרסו כמעט כליל הארמון וכן העיר. בעליה החדשים של טארנופול, אלכסנדר קונייצפולסקי, שיקם את העיר, אלא שב- 1672 הותקפה זו על-ידי התורכים ושוב נפגעה. כעבור שלוש שנים הופצצו מצודות העיר ומבצריה בידי התורכים שגרמו לה הרס רב. מ- 1690 עברה טארנופול לבעלותו הפרטית של בית-המלוכה סובייסקי, ומהם קיבלוה הפוטוצקים, שהחזיקו בה כעיר פרטית עד 1843 - השנה בה בוטלה הבעלות הפרטית על העיר. ב- 1694 ניסי הטאטארים לפלוש לטארנופול בפעם האחרונה אולם נהדפו. במאה ה- 18 סבלה העיר מפלישות הרוסים וקונפדראציות (ברית פוליטית וצבאית של האצולה הפולנית) שונות. ב- 1770 פגעה בעיר "המגיפה השחורה" ורבים מתושביה ניספו בה. ב- 1772 סופחה העיר לאוסטריה יחד עם כל חבל גאליציה. מ- 1809 עד 1815 שלטו בה זמנית הרוסים, ומאז ועד 1918 חזרה לשלטון האוסטרי. מנובמבר 1918 עד סוף שנה זו היתה טארנופול תחת שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית ומסוף 1918 עד 17 בספטמבר 1939 היתה טארנופול עיר-מחוז של פולין העצמאית. תחילת התיישבותם של היהודים בטארנופול חלה לאחר שנוסדה העיר. בזכויות שהוענקו להם מידי המלך ב- 1550 הותרו מגוריהם בכל חלקי העיר, להוציא כיכר השוק. כעבור כ- 10 שנים כבר התגוררו בעיר כמה עשרות נפשות ויעיד על-כך סכום מס-הגולגולת ששולם על-ידי יהודי טארנופול; ב- 1564 - 20 זהובים; ב- 1565 - 23 זהובים. ב- 1623 נפלה תבערה בעיר ובה ניזוקו גם בתי היהודים. בעלי העיר דאז, טומאש זאמויסקי העניק ליהודי המקום פריווילגיה, ולפיה הותר להם לבנות מחדש את בתיהם בכל חלקי העיר (להוציא כיכר השוק) וכן לבנות בית-כנסת חדש תחת קודמו שנשרף. ואמנם הוחל בבניית הבית בצורת מבצר שהגנתו הוטלה על האוכלוסים היהודים, והוא נחנך כנראה בשנות ה- 40 למאה ה- 17. בכתב-הזכויות הנ"ל אישרו בעלי העיר ליהודים לסחור בכל הסחורות, להוציא הגבלות מסוימות בסחר-העורות, וזאת על מנת לשמור את זכויותיהם של הסנדלרים הנוצרים שהיו כעין בעלי מונופלין בענף זה. על סמך אישורו של בעל העיר הורשו הקצבים היהודים לבנות מחדש אטליז ובעבור זה היה עליהם לתת 10 "אבנים" חלב מדי שנה בשנה ל"מבצר", כלומר לבעל העיר. ב- 1625 קיבלו יהודי טארנופול זכות לייצור תמד ולשיווקו, אולם נאסר עליהם לחלוטין לרכוש שדות ולעבדם. נראה שכבר אז נמצאו בטארנופול סוחרים אמידים ותעיד על כך, בין השאר, העובדה שב- 1636 לווה בשטר ברוך בן דוד מטארנופול מאת נוצרי בלבוב סכום ניכר של 2,000 פלורין לקניית סחורות בעת היריד שהתקיים שם. תקנון בעלי העיר התיר לבעלי-מלאכה יהודים לעסוק במלאכתם, אלא שהללו חויבו לחתום על חוזה עם הגילדות הנוצריות: החוזה מ- 1632 חייב את החייטים היהודים לשלם לגילדה הנוצרית 8 זהובים לשנה בעד הזכות לעסוק במלאכה. עד גזירות ת"ח ות"ט היתה הקהילה היהודית מבוססת דייה. היא מנתה אז כ- 300 משפחות ולה מוסדות משלה: בית-העלמין, בית-כנסת מפואר. על אף כפיפותה לקהילה הראשית במדינת רייסן בלבוב, לא הגזים ר' מאיר ב"ר יצחק טרנפולר, רב באטינגן (הוא נטש את עיר מולדתו בהיותו בן 12) בתארו בספרו "מאור הקטן" (פיורדא 1696) את קהילת טארנופול: "קהילתנו טרנופול הבירה". בגזירות ת"ח ות"ט נמלטו מטארנופול רוב תושביה היהודים והמעטים שנותרו במקום נספו. בעת מלחמות הקוזאקים והשבדים חוייבו יהודי טארנופול להגן על העיר יחד עם שאר תושביה. היה עליהם להצטייד ברובים ובאבק שריפה ואף לרכוש תותח. החובה להגן על בית-הכנסת - מבצר ועל מצודות ושערים "יהודים" הוטלה במיוחד על איגודי בעלי-מלאכה יהודים, ומהם נבחר אף מפקד המכונה בתעודות מאותו זמן "הטמאן ז'ידובסקי" (המפקד היהודי). בשיקומה של הקהילה הוחל לאחר מלחמות הקוזאקים והשבדים, בשנות ה- 60 למאה ה- 17. אלא שמצבם הכלכלי של היהודים שחזרו לעירם היה רע, והסיימיק (כנס של אצולת רייסן) שנתכנס בהאליץ' ב- 1675 אף הגיש הצעת-חוק שלפיה יחליט הסיים בווארשה לשחרר את יהודי טארנופול ממס-גולגולת (הנימוק: רבים מהם נספו ועל-כן נבצר מהנותרים לשלם סכומי כסף גבוהים כל כך). שיקומה המלא של הקהילה חל בתקופת בעלותו על העיר של בית סובייסקי ופריחתה באה בתקופת בעלותם של הפוטוצקים. בסוף המאה ה- 17 ותחילת ה- 18 ריכזו הסוחרים היהודים בידיהם את הסחר בתבואה ובבקר, שגבר במיוחד בעיר כשנחסם הגבול למעבר סחורות לאימפריה העותומאנית מפולין ל- 27 שנים עד חוזה השלום בקארלוביצה (1699). בירידים שנמשכו בטארנופול אפילו חודש ימים השתתפו סוחרים מכל ערי רייסן וביחוד מברודי. הם קנו מוצרי חקלאות מכל חבל פודוליה המבורכת ביבולים טובים ושיווקו אותם בגרמניה ובשלזיה. מוצרי התעשייה המיובאים משם אוחסנו בטארנופול ושווקו באיזור כולו. מעמדם הטוב יחסית של יהודי טארנופול, בהשוואה לקהילות אחרות, משתקף בתקנון שהעניק להם בעלי העיר יוזף פוטוצקי ב- 1740: ליהודים ניתן חופש המגורים והמסחר בכל חלקי העיר להוציא( ימי א' בשבוע והחגים הקאתולים שהמסחר בהם הוגבל עד תום התפילה תויסנכב). לידיהם נמסרה מחצית השחיטה בעיר ובהתאם לכך איטליזים תמורת תשלום של 2 "אבנים". חלב. היהודים היו רשאים להחזיק בתי-מרזח, לייצר ולשווק משקאות תמורת תשלום מס-המשקה. בעלי-מלאכה יהודים היו חייבים להרשם לאגודות בעלי-מלאכה נוצריות, אולם שוחררו מלהשתתף בתהלוכות דתיות ופוטרו ממתן נרות לכנסייה. תמורת שיחרור זה היה עליהם לשלם סכום שנתי קבוע לקופת האגודה. היהודים היו רשאים למכור את בתיהם ולקנות בתים חדשים בלי להזדקק לאישור מבעלי העיר. כבכל הערים הפרטיות של בית סובייסקי ופוטוצקי השתתפו יהודי טארנופול בבחירות לעיריה. התחייבויות היהודים כלפי העיר היו דומות לאלו של שאר התושבים, הן בנוגע למיסוי והן בעבודות ציבוריות וכו'. פטור ממיסים בעד בית מגורים ניתן לרב, חזן, שמש, לבית-החולים היהודי (ההקדש), לבית-המרחץ ולבית-העלמין. הקהילה בטארנופול הלכה והתחזקה מבחינת ריבוי אוכלוסיה ומעמדה הכלכלי. בחלוקת מס-הגולגולת במדינת רייסן לשנת 1716 הוטל על קהילת טארנופול לשלם 524 זהובים מסך כולל של 3,141 זהובים. לאחר שירדה קרנה של קהילת לבוב במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתחזק מעמדה של קהילת טארנופול (בדומה לחיזוקן של קהילות בוצ'אץ, ברודי וז'ולקייב), ומכאן שאיפתה להינתק מחסותה של הקהילה הראשית במדינה, מלבוב, שאיפה שתאמה גם את כוונותיהם של בעלי העיר. בעת ההיא התחרו לא אחת רבני טארנופול ובוצ'אץ עם רבני לבוב על משרת רב המדינה. בוועד דד"א השתתף ר' ישראל בן שמואל מטארנופול (רב בלוצק) במושבים בין השנים 1671 ו- 1683. הוא כונה בתעודות "המפקח הראשי על כל ישראל בכלל ובפרט בכל מלכות פולין ופרנס הוועד הכללי". בתחילת המאה ה- 18 ישב על כסא הרבנות בטארנופול רב בעל מוניטין - ר' יהושע-השיל, בנו של אב"ד ומנהיג הקהילה בברודי ר' יצחק באב"ד. מפני הכבוד והאהדה שרחשו לר' יצחק קראו אנשי הקהילה לבניו בני אב"ד, ומכאן שם המשפחה באב"ד שנתקבל בשושלת עניפה ונודעת של רבנים בפולין, ובמיוחד בגאליציה. ר' יהושע-השיל השתתף בכנס ועד המדינה ביאריצ'וב (1711). במחלוקת שפרצה בקהילה הצליחו מתנגדיו לדחותו מכהונתו בטארנופול (ב- 1718), ובמקומו נתקבל ר' אריה לייב ב"ר שאול (גיסו של חכם צבי אשכנזי), שנתמך בידי ראש ועד מדינת רייסן ר' גרשון-נתן ב"ר בצלאל. ר' אריה-לייב כיהן בטארנופול קרוב ל- 5 שנים ואחר-כך עבר לדוקלא ומשם נתקבל כרב בז'שוב. בינתיים שפרו כנראה יחסיו של ר' יהושע-השיל עם בני קהילתו והוא חזר ב- 1724 לכס הרבנות בטארנופול. אחרי פטירתו, בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 18, נבחר לרב בטארנופול ר' יעקב ב"ר יצחק לנדא. הוא חתם על הכרוז שהוצא בברודי (1754) נגד השבתאים. ר' יעקב נפטר ב- 1777. בשלהי כהונתו נכנסה קהילת טארנופול לעידן חדש. והוא ראשית הסתגלותה לשלטון האוסטרי (אחרי חלוקת פולין ב- 177 חבל טארנופול והעיר טארנופול גופה סופחו יחד עם חבלי גאליציה לאוסטריה ב- 1772, אולם כתוצאה ממלחמת אוסטריה נגד נפוליאון ובעלת-בריתו דאז - רוסיה - נמסר חבל זה ב- 1809, למעשה ביוני 1810, לשלטונה של רוסיה, ושלטון זה נמשך עד 1815. באותה שנה הוחזר בו השלטון האוסטרי. הערים טארנופול, גז'ימאלוב, סקאלאט, זבאראז', מיקולינצה וסביבתם היוו מחוז מיוחד. המיפנה שחל בכל איזורי גאליציה עם סיפוחה לאוסטריה נתן את אותותיו גם במצם של יהודי טארנופול. כבשאר המקומות כן בטארנופול כרעו היהודים תחת נטל המשטר הפיסקאלי הכבד שהונהג על-ידי שלטונות הכיבוש. נציגי קהילת טארנופול שמעון-לייבל, הירש-מיכאל ומיכאל-יוסף הגישו ב- 1776 וב- 1778 עצומות לשלטונות, בהן ביקשו לבטל את החובות של הקהילה מתקופת השלטון הפולני ולהקטין את המס השנתי בסך של 4,000 פלורין. בקשתם לא נענתה, אף לא הועילו הערעורים שהגישו לשלטונות המרכזיים בלבוב. ב- 1790 הוטל על קהילות מחוז טארנופול (והנטל העיקרי על קהילת טארנופול) על 2,279 משפחות יהודיות, לשלם מס-סבילות בסך של 11,395 פלורין. גזירה נוספת וגם נטל כספי הוטלו על יהודי טארנופול עם הגשמת תוכנית הממשלה "להפוך את היהודים למועילים יותר" ולהושיבם על הקרקע. נקבע שעל קהילת טארנופול לספק 84 מתיישבים מתוך מספר כללי של 1,410 בכל גאליציה, ולממן את התיישבותם בסך 60 פלורין לערך לשנה לכל משפחת מתיישבים. למעשה הגיע מספר המתיישבים מטארנופול ב- 1803 ל- 79. כידוע, נכשל מיבצע ה"פרודוקטיביזאציה" של היהודים מטעם, וב- 1882 נותרו בסך הכל 10 משפחות מיוצאי טארנופול כמעבדי קרקע, וכולם התקיימו גם אז על חשבון הקהילה. להרעת מצבם הכלכלי של יהודי טארנופול בעת ההיא תרמה גם הכרזת העיר ברודי כעיר חופשית, וכתוצאה מכך פסקו סוחריה לבקר בירידי טארנופול, והדבר פגע בפרנסת היהודים בטארנופול. גזירה נוספת שפגעה ביהודי טארנופול היה האיסור משנת 1791 לעסוק בייצורם ובשיווקם של משקאות חריפים ולהתגורר בכפרים. אמנם איסור זה לא הוחל בכל המקרים, כיוון שבעלי האחוזות הנוצרים סייעו בידי היהודים להתחמק ממנו, אולם הוא גרם לאובדן פרנסות של היהודים תושבי טארנופול, וכן לנהירת יהודים מנושלים מפרנסותיהם בכפרי הסביבה אל העיר. נוסף לכל ה"חסדים" של "הציוויליזאציה" מטעם שהרעיפו השלטונות על יהודי גאליציה זכו גם יהודי טארנופול ב- 1788 לבית-ספר מיסודו של ה. הומברג ולמס הנרות הכרוך בו. אך מעטים למדו בבית-ספר זה, אולם על הקהילה היה לקיים את המורה הירש אייזנשטטר במשכורת שנתית של 200 פלורין. ב- 1806 נסגר בית-ספר זה יחד עם הדומים לו בערי גאליציה האחרות. עול המיסים גדל משנה לשנה, ועתה עמדו יהודי טארנופול גם בפני הגזירה של חובת הגיוס לצבא. אין תימה אפוא, שיהודי המקום חשו הקלת-מה, כשהעיר והמחוז הועברו ב- 1809 לרשות רוסיה. אמנם השלטונות הרוסיים השאירו בעינו את המיסוי על היהודים, אולם את יכולתו של המשלם העריכו עתה לא השלטונות ואף לא החוכרים שנהגו בשרירות, אלא ועדות-הערכה מורכבות מנציגי האוכלוסיה, והדבר הקל במידה רבה על חייבי המס. השלטונות ביטלו את כל ההגבלות שהטילו האוסטרים על היהודים בדבר חופש בחירת מקום המגורים בעיר, רכישת נכסי דלא ניידי ואף אישרו את הקניות שנעשו קודם-לכן, כשרכש יהודי נכס מידי נוצרי. בתקופת הכיבוש הרוסי קנו יהודי טארנופול ברשיון השלטונות כמה עשרות בתים בטארנופול. מאורע חשוב בחיי הקהילה היהודית בטארנופול היה הקמת בית-ספר לילדי ישראל ב- 1813 על-ידי יוסף פרל, האיש אשר הטביע חותמו על חיי היישוב היהודי בטארנופול ולא רק בה, במשך דור שלם. הוא היה בנו של תודרוס פרל. סוחר יינות, וזמן-מה חוכר מס בשר וטחנות בטארנופול. יוסף עבד תחילה בעסקיו של אביו ולשם כך היה נוסע לעתים קרובות הונגריה ולווינה הבירה. אחר-כך נעשה לשותפו של אביו ולבסוף היה לחוכר עצמאי, הצליח בעסקיו ועשה הון רב. בהשפעתו של דוד גינצבורג מברודי התקרב אל חוגי המשכילים דאז (בנסיעותיו הכיר את מנדל לפין מסאטאנוב, נ. קרוכמל, ש. י. רפפורט יעקב-שמואל ביק, יצחק ארטר ושאר משכילי הדור); למד לשונות ומדעים כלליים. בניגוד למשכילי ברודי דאז התנגד ל"אפיקורסות" סתם וכן לשיטות-חינוך מיסודו של ה. הומברג. הוא הטיף לשמירת המסורת ולקיום מצוות. בתוכניתו על הקמת בית-ספר מודרני הושפע מרעיונותיו של מ. לפין. עוד ב- 1809 פנה אל השלטונות בווינה וביקש רשיון להקמת בית-ספר. בתזכירו מ- 1812 אל השלטונות הרוסיים בעיר הצביע על חסרונותיו של החינוך המסורתי מחד גיסא ועל המגרעות שבשיטת ה. הומברג מאידך גיסא. הוא המליץ על הנהגת לימודי השפה העברית והמסורת היהודית בבית-הספר העומד לקום, וכן על ייסוד בית-תפילה מודרני בבית-ספר זה. הוא הציע להנהיג את הגרמנית כשפת-הוראה ואת משך זמן הלימודים של הבנים ל- 8 שנים ב- 4 כיתות (לנערות - 5 שנים ותוכנית לימודים מוגבלת ללימוד השפות גרמנית ורוסית, תורת הדת והמידות, חשבון במסגרת מוגבלת, ניהול משק-בית ומלאכת-יד). לאחר שקיבל את הרשיון מטעם השלטונות הוחל בבניית בית-הספר מתרומות נדבני המקום, ובמיוחד מכספי פרל עצמו. עד לסיום הבנייה העמיד פרל לרשות בית-הספר 6 חדרים בביתו הפרטי המרווח. בספטמבר 1813 נפתח בית-הספר ובו 16 תלמידים. בחג השבועות 1813 נחנך בית-התפילה, ובו 130 מקומות לגברים ו- 63 מקומות בעזרת הנשים. ב- 1814 גדל מספר התלמידים ל- 24 וב- 1815 ל- 36. כמנהלו נתמנה המשכיל יעקב ניימן, שעמד בראשו עד שנת 1817. כאמור, ב- 1815 שבו העיר והמחוז לרשות אוסטריה, ועד 1868 הלך וגדל היישוב היהודי בטארנופול ומנה כ- 11,000 איש. בכלכלתו לא חלו בתקופה ההיא תמורות יוצאות-דופן; עיקר פרנסתם של היהודים נשאר המסחר הקמעוני והמוזגנות, או חכירת בתי מזיגה בכפרי הסביבה וכן המלאכה. אחדים מהחוכרים ומהסוחרים הרחיבו את גבולם. ב- 1827 נרשמו בטארנופול 884 סוחרים, רובם המכריע יהודים ומ- 76 בתי מסחר גדולים הרשומים בעיר היו 75 בידי יהודים. אחדים מהם אף צברו הון. לאחר שהותר ליהודים ב- 1850 לרכוש נכסי דלא ניידי (בעיקר קרקעות), הגישו 35 יהודי טארנופול בקשות לקבלת רשיון ואף נענו בחיוב. בראשית המאה ה- 19 נמצאו כמה בתי-דפוס בבעלות יהודית בטארנופול. מן הראוי לציין, שבית-מרקחת יהודי ראשון באוסטריה כולה פתח בנו של י. פרל ב- 1832 ברשיון הקיסר, שנענה לבקשתו של אביו. בתקופות הסוערות שלפני מהפכת 1848 ולאחריה עד מתן שיווי-זכויות ליהודי גאליציה ב- 1868, גילו יהודי טארנופול, ובעיקר נציגיהם שבוועד הקהילה, פעילות פוליטית היאה ליישוב שבראשו התייצבו משכילים. חרף כל ההגבלות (בדבר ההשכלה וההון) ניתנה ל- 150 יהודי טארנופול זכות הבחירה לעיריה. ב- 1847 הגיש ועד קהילת טארנופול תזכיר אל הקיסר, ובו תיאור מצב היהודים בעיר ובקשה לבטל את אפלייתם לרעה. במשמר האזרחי שהוקם בטארנופול בעת מהפכת 1848 היתה פלוגה שהורכבה מיהודי המקום. מן הראוי לציין שכציר לפארלאמנט בקראמזיר נבחר בטארנופול היהודי קארמין, אולם מטעמים בלתי ידועים ויתר הלה כעבור מספר שבועות על המאנדאט. הנטייה הפרו-פולנית אצל אחדים מיהודי טארנופול באה לידי ביטוי בהשתתפותם במרד הפולני של 1863. מביניהם ידועים שמות כפראנק-פורטר, רוקח ואדולף אפשטיין שהתמנה אף לקומיסאר על-ידי הממשלה הלאומית הפולנית. אולם לא הפעילות הכלכלית השיגרתית כמעט ולא הזריזות הפוליטית יצרו את תדמיתו היוצאת-דופן של היישוב היהודי בטארנופול. פירסומה של טארנופול בכל ערי גאליציה ואף מחוצה לה בא לה כתוצאה מריכוז ניכר של משכילי הדור בעיר בתקופה הנדונה, ובעיקר אישיותו ופעילותו של י. פרל, וכן מלחמת התרבות שהתנהלה בעיר בין המשכילים ובין האדוקים. משכילי המקום והללו שנהרו אל טארנופול כמקום השכלה, התרכזו סביב י. פרל ובית-ספרו, שעל-אף הקשיים שנערמו על דרכו עמד איתן ואף התפתח במרוצת השנים. מ- 1820 ניהל י. פרל בעצמו את בית-הספר; הוא עיבד את תוכנית-הלימודים שלו ואף הכין ופירסם ספרי-לימוד. בשנים 1814- 1816 הוציא לאור כתב-עת לנוער בשם "צור נאמן". את קשייו הכספיים של בית-הספר פתר פרל על-ידי שהוסיף סכומי כסף ניכרים לתרומותיו (עד 1817 השקיע כ- 18,000 פלורין) ועל-ידי ההסכם שעשה עם קהילת טארנופול וכן עם קהילות גז'ימאלוב, סקאלאט, מיקולינצה וטרמבובלה בדבר מענקים קבועים לבית-הספר תמורת חינוך ילדיהן. בתוכניות החינוך שלו הגה פרל ב- 1826 רעיון להקים כעין בית-ספר תיכון בטארנופול, שבו ימשיכו בלימודים כלליים או בלימודי מלאכה בוגרי בית-ספרו. כן הציע ב- 1833 לשלטונות להקים בית-מדרש לרבנים דוגמת בית-המדרש בבודאפשט, אולם תוכניותיו לא יצאו לפועל. ב- 1828 עיבד תוכנית "לייסד אגודה להפצת תעשיה ומלאכות מועילות" בקרב יהודי גאליציה, אולם האישור מטעם הקיסר להקמת אגודה זו ניתן אך תשע שנים לאחר מותו של י. פרל ב- 1848. את מלחמת ההשכלה ניהל י. פרל לא רק בדרך ניצול השפעתו על היישוב היהודי בטארנופול אלא גם בעט-הסופרים שחונן בו. חיצי ביקורתו כוונו לא רק נגד החסידים, מתנגדיו המושבעים, אלא גם נגד המימסד בקהילות ישראל בעת ההיא: רבניו, מגידיו ומשכיליו הנוטים לאפיקורסות לשמה. עיקר דעותיו באו לכלל ביטוי בספריו "מגלה טמירין" ו"בוחן צדיק". וכן בתזכירים הרבים ששלח אל השלטונות. בצוואתו ציווה י. פרל סכום של 6,000 זהובים למילגות ללימודי המלאכה, ואת בית-הספר, ספרייתו וכן אוסף ספריו הפרטיים בסך - 4,000 כרכים יקרי-ערך ונדירים - הוריש לקהילת טארנופול; את בנו יחידו מיכאל מינה למנהל בית-הספר. סביב י. פרל, שהיה כאמור עמוד-התווך של ההשכלה נוסח טארנופול וליד בית-ספרו התרכזו משכילי טארנופול רובם מנהלי ביה"ס או מוריו. בטארנופול היתה עיקר פעולתו של שמואל לייב גולדברג, יליד בולוחוב. משפסקה הופעתו של "ביכורי העתים" ב- 1831 הוציא גולדברג את קבצי ה"כרם חמד" (הופיעו 7 כרכים בשנים 1833- 1843) ובו חומר רב במדעי היהדות (בין השאר נדפס בו השער הראשון של "מורי נבוכי הזמן" לרנ"ק). מיכאל מונוס, ממקורביו של י. פרל והמורה הראשון לתלמוד בבית-ספרו, הוציא לאור ספר על תולדות המגיד מדובנא בצירוף מאמר של המו"ל "על חכמת המשל והשיר". במאמרו בשם "שאלה ותשובה על המנהגים" (נדפס ב- 1844 ב"ירושלים" של מ. מוהר) הסביר את מהותם והתפתחותם של מנהגי ישראל. בשנים 1817- 1820 ישב בטארנופול אחד מגדולי ההשכלה בגאליציה מנדל לפין מסאטאנוב, ועיבד בה רבים מכתביו ומתרגומיו הנודעים. ביתו שימש בית ועד לחכמי הדור עד לפטירתו ב- 1826. ר' נחמן קרוכמל השתקע בטארנופול באחרית ימיו (ישב בה מ- 1838 ועד לפטירתו ב- 1840). בצלאל שטרן, תלמידו של י. פרל, עבר ב- 1828 לאודיסה והיה שם מנהל בית-הספר המקומי מיסודו של פרל ומראשוני המשכילים. החניך השני של בית-הספר בטארנופול, זאב דימנט, משורר וכתב של "אלגעמיינע צייטונג דעס יודנטומס" עבר בשנות ה- 70 למאה לברודי וניהל שם בית-ספר. בין שאר משכילי טארנופול וידועי-שם נמנים שמואל וייסטמן הנודע בשמו הספרותי משו"ש; אבאל'ה הורוויץ מסופרי "הצפירה" של מאיר לטריס; קרל לפוהן, מורה ביה"ס מ- 1818 ומשנות ה- 40 מנהל רישום האוכלוסיה היהודית בטארנופול וכן צעירי המשכילים בדור ההוא: המשורר שאול-כתריאל הורוויץ, שלמה-צבי בן שמחה הירש, מחבר הספרים "נצח ישראל" ו"קורות ישראל", בריש גולדנברג שהוציא בטארנופול כתב-עת עברי בשם "נוגה הירח" (נדפס בלבוב ומ- 1880 בטארנופול) ומשתתפי "כוכבי יצחק" יחזקאל דוקש, יוסף-בנימין גרוס וחיים בן נתן גורפינקל. עם משכילי טארנופול נימנו גם מספר אישים בעלי השכלה אקדמאית: ד"ר נתן הורוויץ, רופא שניסה את כוחו גם בספרות (תרגם בחרוזים את "שיר השירים" לגרמנית), הרופא ד"ר פראנקלפלד ועורכי-הדין ד"ר אלכס פרוהלינג, ד"ר יוסף בלומנפלד וד"ר קולישר. פעולתם הציבורית. החינוכית והספרותית של י. פרל וחבורת משכילי טארנופול לא עברה בלא תגובה חמורה מצד האדוקים של טארנופול ושל שאר ערי גאליציה. ב- 1816 הכריז רבה של לבוב, ר' יעקב אורנשטיין, חרם על משכילי טארנופול. ב- 1822 שוב החרים אותם האדמו"ר הז'דיצ'ובאי ר' צבי הירשאייכנשטיין; האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין כינה את י. פרל "יוסף בן מרים השני". בטארנופול נמנעו האדוקים מלעצור ברחוב בו שכנו בית-הספר ובית-הכנסת של פרל. תדיר השמיעו חרפות וגידופים נגד המשכילים "פושעי ישראל", והדברים אף הגיעו להתנכלויות ולניפוץ שמשות בבתי מגוריהם של המשכילים. פרשה בפני עצמה במאבקם של האדוקים עם המשכילים היתה כרוכה בבחירתו של שלמה יהודה רפפורט (ר"יש) לרבה של טארנופול. ב- 1837, בגיל 82, עזב מסיבה בלתי-ידועה ר' יהושע השיל באב"ד, בעל "ספר יהושע", את כס הרבנות בטארנופול, עליו ישב עשרות שנים, ופרל מצא הזדמנות להושיב עליו רב כרוחו. בסוף 1837 קיבל שי"ר את כתב-המינוי, דבר שהלהיב את רוחות המשכילים ועורר את האדוקים להגביר את מלחמתם במשכילים ובבחירם בפרט. קנאי האדוקים רדפו את שי"ר עד חורמה, ואף הפרו את שלוותו ואת שלום ביתו. אחרי מות אפוטרופסו פרל, נאלץ שי"ר לעזוב את טארנופול ועבר ב- 1839 לכהן כרבה של פראג. כנראה שכוחות הצדדים היו שקולים, שכן "גירושו" של שי"ר אירע בזמן שראשות הקהילה היתה ברובה בידי המשכילים. בשנים 1846- 1849 עמד בראש ועד הקהילה בטארנופול גיסו של מיכאל פרל, ד"ר יעקב אטלס, בשנים 1834- 1847 רופא בטארנופול, אחד ממארגני בית-החולים בטארנופול וחבר מועצת-העיר. שלטון המשכילים בקהילת טארנופול נמשך עד קרוב לשנות הששים, בשנות כהונתם הוקמו רוב חברות הציבוריות בטארנופול, כגון "גמילות חסדים", "חסד ואמת", "האגודה להלבשה ולהנעלת נערי ביה"ס לחנוכה". הקהילה הרחיבה את בית-החולים ל- 40 מיטות ותמכה בארגון בעלי-מלאכה "יד חרוצים". כסימן לאיזון בין הכוחות היריבים ואף להכרעת-מה לצד האדוקים יש לראות את מינויו של נצר דגול ממשפחת באב"ד לרבה של טארנופול, הוא ר' יוסף בעל "מנחת חינוך" ל"ספר החינוך" של אהרן הלוי מברצלונה. באותו הזמן קבע את חצרו בטארנופול האדמו"ר ר' יעקב-קאפל לאנדמן (משושלת סטרליסק) בעל "השב לב אבות" על פרקי אבות ו"תולדות יעקב" על תהילים בדרך הדרש והקבלה. אחרי ר' יעקב קאפל נמשכו רבים מבני העיר והסביבה. אולם גם הצד שכנגד לא צמצם את פעולותיו. ב- 1869 למדו בבר בבית-הספר על-שם פרל 656 תלמידים, ובגימנסיה המקומית הכללית 90 תלמידים יהודים (ב- 1866). גם על התלמוד-תורה עבר תהליך המודרניזציה; הוקם בשבילו בניין חדש ולמדו בו בשנות ה- 60 למאה ה- 19 כ- 300 תלמידים

 

הישוב היהודי מראשיתו

בתולדות יהודי טארנופול לא הצטיינה תקופה זו בהתפתחות ניכרת בתחום הכלכלה. במשך כ- 40 שנה גדל מספר האוכלוסים היהודיים רק בכ- 3,000 נפש, ובשנים 1900- 1910 נסתמן אף קיפאון במספר התושבים היהודים בשל הרעת המצב הכלכלי וההגירה לאמריקה. עיקר פרנסתם של יהודי טארנופול היתה על המסחר (בעיקר מסחר זעיר ורוכלות) ועל המלאכה. מפעלי תעשייה יחידים שבידי היהודים היו קרובים יותר לסוג של בתי-מלאכה, ועיסוקם - עיבוד התוצרת החקלאית (בית-חרושת לקנקלים), מנסרות-עץ קטנות וכו'. המצב הלך ורע בתחילת המאה ה- 20 כשגברה התחרות מצד הסוחרים ובעלי-המלאכה הלא-יהודים שהתארגנו בקואופרטיבים ונתמכו באשראי על-ידי הבנק של המחוז. כך, למשל, הוקם ב- 1912 איגוד פולני לסחר בעצים, ומאחר שניתן לו אשראי זול פגע קשה בכמאה יהודים סוחרי עצים בטארנופול. באותה שנה הפעיל ה"איגוד לחינוך עממי" הפולני חברה להסעת אנשים מתחנת-הרכבת אל פרברי טארנופול, ועשרות עגלונים יהודים נותרו ללא מקור מחיה. באותו זמן הוקמו גם הקואופרטיבים הראשונים לשיווק צורכי מזון של האוקראינים, והדבר פגע בסוחרי-מכולת רבים מקרב היהודים. נוכח המצב ההולך ורע גילו יהודי טארנופול יוזמה מרובה בתחום ההתארגנות והעזרה ההדדית. לאחר נסיונות להתארגנות שכבר נעשו בסוף המאה ה- 19, הוקם ב- 1905 "איגוד הסוחרים היהודים", שבו נכללו כמעט כל העוסקים במסחר בטארנופול. האיגוד שקד על הוצאת רשיונות ותמך בחבריו בהלוואות. בעלי-מלאכה הקימו "יד חרוצים" ב- 1892 לערך. העוזרים בבתי-מסחר ושכירי-היום התאגדו בחברה-מועדון בשנים הראשונות של המאה ה- 20. ב- 1912 הוקם איגוד של עורכי-דין יהודים. חשיבות כלכלית מרובה היתה לקופות הלוואה שנת-קיימו ליד הארגונים הנ"ל. אולם המוסדות החשובים בתחום מתן הלוואות לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים בטארנופול היו "קופת מלווה" מטעם איק"א, שהוקמה בשנות ה- 90 למאה ה- 19 ו"איחוד לאשראי" שהוקם מטעם הציונים בתחילת המאה ה- 20. ל"קופת מלווה" השתייכו ב- 1913 1,526 חברים, ומהם 860 סוחרים, 335 בעלי-מלאכה, 86 בעלי מקצועות חופשיים ו- 245 מפרנסים בלא הגדרה מקצועית. באותה שנה העניקה הקופה 884 הלוואות, וכל אחת מהן יותר מ- 100 כתרים. עד שנות ה- 90 למאה ה- 19 היתה הפעילות הפוליטית כעין מונופולין של חוגי המתבוללים היהודים מיסודו של "השומר ישראל" בגאליציה. מטעמם באו המועמדים לנציגות בפארלאמנט הווינאי. כגון ד"ר יוסף כהן (ב- 1873) וד"ר יקלס (בבחירות של 1879). אגב, שניהם לא נבחרו כי גברו עליהם המועמדים הפולנים באיזור. בשנות ה- 80 מופיעים בטארנופול החוגים הציונים הראשונים. רקע מתאים לפעולתם נמצא להם בעיקר בשל רוח ההשכלה מיסודו של י. פרל ששררה בטארנופול. ב- 1893 נוסדה אגודת בני ציון ומיד עם הקמתה הצטרפו אליה 300 חברים. ב- 1901 התקיימו בטארנופול 3 אגודות ציוניות - בר-כוכבא שרוב חבריה היו סטודנטים, יהודית לנשים ו"עזרא" שנשאה גם את השם "ציון". פעולות הארגונים הציוניים התרכזו בעיקר בניהול שיעורים לעברית, בקיום הרצאות והסברה ציונית וכן באיסוף כספים למען ארץ-ישראל או למטרות מקומיות (תמיכה בסטודנטים נצרכים, קיום שיעורי עברית וכו'). את פעולתם ניהלו הציונים תוך מאבק עם החרדים ועם המתבוללים, מצד אחד, ועם המפלגה הסוציאליסטית היהודית שחוגיה התארגנו באותה עת בקירוב, מצד אחר. חזית מיוחדת במאבקם נגד הציונים ראו חברי סניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית, בעומדם נגד אנשי פועלי ציון שהתארגנו בטארנופול ב- 1902 בקירוב (כ- 80 חברים). ב- 1909 הקים סניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית ארגון סטודנטים בשם "חרות". ב- 1905 הוחמרו יחסי המפלגות והדברים הגיעו לפיצוץ אסיפות של המתחרים ואף למעשי-אלימות. המאבק בין שני הזרמים הלך וגבר, בעיקר בעת הבחירות לקופת-חולים ובעת הבחירות לפארלאמנט. סניף המזרחי בשם "ישורון" הוקם בטארנופול ב- 1908. לעומתו עמדו ארגוני החרדים תפארת הדת, שקנה ב- 1911 את בניין הסמינריון המקומי בסכום של 250,000 כתרים למען החדר הכללי שעמד לקום, ואגודת החרדים שהתארגנה ב- 1912. כאמור, בתחילת המאה ה- 20 ירדה קרנם של המתבוללים ואת מקומם במועצת העיריה תפסו הציונים. עוד מ- 1874 היו ליהודים במועצת העיריה מחצית החברים (18 מתוך 36), רובם מתבוללים. בבחירות של 1910 בבר קיבלו הציונים 15 מאנדאטים, ואילו המתבוללים 3 בלבד, ובבחירות של 1912 נבחרו כל המועמדים הציונים. הבחירות נפסלו על-ידי השלטונות, אולם בבחירות החוזרות שנתקיימו באותה שנה שוב ניצחו המועמדים הציונים. במועצת הקהילה שהמתבוללים היו בה ראשי המדברים בה עד תחילת המאה ה- 20, החליפום החרדים ובמקצתם הציונים. בבחירות של 1914 היו רוב חברי הוועד חרדים, הציונים קיבלו 3 מאנדאטים ואילו מבין המתבוללים לא נבחר אף נציג אחד. עד הבחירות כיהן כיו"ר במשך שנתיים ימים קומיסאר שנתמנה מטעם השלטונות, לאחר שפוטר היו"ר ד"ר לאנדסברגר משום שהיה "לאומני". על כס הרבנות בטארנופול המשיכו לשבת נציגי שושלת הבאב"דים. אחרי פטירתו של ר' יוסף באב"ד ב- 1874 ירש את כסאו ר' שמעון באב"ד, שכיהן עד 1909. ב- 1911 נבחר כרב בטארנופול ר' דוד מנחם מאניש באב"ד בעל "חבצלת השרון" (ישב על כסאו עד 1937) ולצדו ר' יהושע-השיל ב"ר שמעון באב"ד עד פטירתו ב- 1919. בין המטיפים בבית-הכנסת לנאורים בטארנופול נתבלטה אישיותו של הד"ר שמעון דאנקוביץ, תלמידו של ד"ר מרדכי יאסטרוף בווארשה, ממשתתפי המרד הפולני של 1863. הלה כיהן זמן-מה כמטיף בקראקוב, ובטארנופול החל לכהן ב- 1890. אחרי תקופת כהונתו הקצרה (םייתנשכ) נבחר במקומו הד"ר טאובלס, שניהל גם את בית-הספר על-שם י. פרל. גם במחצית השנייה של המאה ה- 19 ותחילת ה- 20 למדו רבים מילדי ישראל בבית-הספר מיסודו של י. פרל, לא מעטים למדו גם בבתי-ספר יסודיים כלליים בעיר, שבהם הורו גם "דת ישראל". ב- 1869 היו בבתי-ספר אלה 8 מורים ל"דת ישראל". מיעוט לא מבוטל של ילדים המשיכו ללמוד אך ורק בחדרים. מצבם של החדרים היה ירוד כל כך, שהשלטונות סגרו אותם ב- 1905 בגלל הליקויים החמורים בתברואה. ב- 1912 הוקם, כאמור, חדר כללי בבניין חדיש ובו הוקצו גם שעתיים ללימודי חול. ב- 1907 הוקם בית-ספר עברי משלים בשם "מכבי", שהיה מסונף לרשת בתי-ספר עבריים באוסטריה ונרשמו בו בשנתו הראשונה כ- 160 תלמידים. לשם הגשת עזרה לתלמידים עניים פעלו בטארנופול, החל בשנים האחרונות של המאה ה- 19, שני בתי-תמחוי, שבהם קיבלו כ- 60 תלמידים צורכי הנעלה והלבשה ואף ארוחת-מנחה יום יום. בבית תמחוי הוסדרו גם מקומות להכנת השיעורים לתלמידים בהדרכה. המוסד השני, שנשא את השם "עזרה לתלמידים", ריכז עשרות נערות שטיפלו בתלמידים נצרכים שלא נכללו בבית התמחוי. בשביל תלמידי-תיכון יהודים, מרובים בטארנופול יחסית (ב- 1911 למדו בגימנסיה 135 יהודים מתוך 662 כלל התלמידים ובגימנסיה הריאלית 89 מתוך 213) הוקמה עוד ב- 1904 פנימיה בשביל התלמידים שאינם תושבי טארנופול. אחד המוסדות התרבותיים החשובים בעיר היה המועדון "טוינבי-האלה" (דוגמת המועדונים באנגליה, גרמניה ואוסטריה), שהוקם ב- 1901 על-ידי האיגוד הציוני בר-כוכבא. ב- 1906 התקיימו במועדון 19 נשפים, ונכחו בהם יותר מ- 10,000 איש. ליד ה"טוינבי-האלה" הוקמה ספריה שבה כ- 1,000 ספרים ו- 17 עיתונים להשאלה ולקריאה במקום. מועדוני-זוטא ואולמי-קריאה הוקמו גם ליד המפלגות. באותו זמן הרצו בטארנופול מנהיגי הציונים בגאליציה וכן הסופרים היהודים הדגולים: אש, רייזן, פרץ ונומברג. מלבד חוגים לחובבי דראמה התקיים בטארנופול זמן מה תיאטרון יהודי מקומי, בראשותו של י. ב. גימפל. להקות התיאטרונים היהודים בגאליציה ואף מחוצה לה הציגו את הצגותיהן בטארנופול בטובי האולמות שבעיר ובפני קהל-צופים רב. מוניטין יצאו לתזמורת משפחת וולפסטאל בטארנופול, שאחד מבניה, ח' וולפסטאל, התפרסם כמלחין. מאורע תרבותי חשוב בטארנופול היתה הוצאת כתב-עת עברי בשם "נוגה הירח" בעריכתו של ב. גולדנברג. בשנות ה- 70 הופיע כתב-העת בלבוב ומ- 1880 בטארנופול. ב- 1904 הוקם איגוד ספורט "בית"ר" - אחד הראשונים מסוגו בגאליציה כולה. ב- 1912 פעלה זמן-מה קבוצת כדורגל "יהודיה". טארנופול נחשבה בתקופה ההיא ליוצאת דופן באשר ליחסי הסובלנות השוררים בה בין תושביה מבני שלושת הלאומים. ביוזמת חברי העיריה היהודים החליטה מועצת העיריה אף לקרוא שני רחובות בשמות יהודים נודעים. (נוסף לרחוב על-שם פרל): האחד על-שם הבארון הירש והשני על-שם רב העיר ר' יוסף באב"ד. ואולם על האווירה הטובה האפילו הדי הפוגרומים על היהודים מעבר לגבול הלא-רחוק ברוסיה. פליטי הפוגרומים הגיעו לטארנופול ב- 1904 ויהודי המקום התארגנו לעזרתם. בהגשת העזרה לפליטי רוסיה עסקו כל האיגודים והמפלגות, החל ב"הומאניטאס" של המתבוללים וגמור ב"בר-כוכבא" ושאר הארגונים הציוניים

הישוב היהודי מראשיתו

כשבועיים לאחר שפרצה מלחמת-העולם הראשונה נכבשה טארנופול בידי הצבא הרוסי. אמנם טארנופול לא סבלה כמעט במישרין. היא לא הופגזה ולא נהרסו או נשרפו בתים, ואף הצבא הכובש לא השתולל בחוצות, אולם מצבם הכלכלי של היהודים התערער ופעילות הקהילה צומצמה לשירותים הפשוטים ביותר, כגון שחיטה וקבורה. מאימת צבא הכובש המתקרב נטשו את העיר רבים מתושבי הקהילה, בעיקר מן האמידים. המסחר היהודי וכן המלאכה שותקו כמעט לחלוטין, להוציא המסחר בסיגריות וביי"ש שהציעו הרוכלים היהודים לחיילי היחידות שעברו דרך טארנופול לחזיתות. רבים מאמידי העיר נתרוששו ביום אחד כיוון שכספם היה מושקע בבנקים אוסטרים והסחר עם פנים האימפריה שותק לחלוטין. לטארנופול זרם בלי הפסק - וביחוד אחרי ההתקפה האוסטרית - זרם פליטים ומגורשים על-ידי השלטונות הרוסיים מעיירות הסביבה, ואף מרחבי גאליציה המרכזית והמערבית. כמקובל בשאר מקומות הכיבוש, נקבעו בקרב יהודים בני-ערובה למקרה של "התנגדות או חבלה". העיר מלאה סוחרים רוסים מרחבי האימפריה, שבאו לזכות ברווח קל מהמסחר הפרוע בעיר-המעבר של גייסות, והם אשר דחקו את רגלי הסוחרים המקומיים. השלטונות הרוסיים הנהיגו עבודת-כפייה (במקומות ציבוריים ובחפירות), שאליה נלקחו תחילה יום-יום כ- 500- 600 איש מבין יהודי המקום. רובם עבדו בלי בגדי חורף והנעלה מתאימים וסבלו קשה מן הקור. במרוצת הזמן, לאחר השתדלויות, גויסו לעבודת-כפייה רק 100- 150 איש. משרידי העסקנים שנותרו במקום הוקם שבועות אחדים לאחר כניסת הרוסים לטארנופול ועד-הצלה יהודי. עם חבריו נמנו בין היתר: ד"ר שמטרלינג, שפרלינג, רוזנבוים, נאכט וטאובר. עיקר התמיכה מבחינה ארגונית, ההשתדלות הדרושה וכן מרבית הכספים קיבל הוועד המקומי מ"הוועד לתמיכת היהודים נגועי המלחמה" בקיוב. תקציב ועד- ההצלה בדצמבר 1914 עלה על 20,000 רובל; כל נתמך קיבל 18 קופיקות ליום. ואולם המצב הלך ורע, כאשר במאי 1915 גבר זרם הפליטים או המגורשים על-ידי הצבא הרוסי הנסוג לכיוון טארנופול, ומספרם נאמד אז ברבבה לערך. אז נפתח מטבח ציבורי גדול, והאמצעים סופקו אף ביד-רחבה על-ידי ועד העזרה הקיובי. בין היתר חולק מזון בכמות מוגברת לחולים, קשישים, וילדים קיבלו אף ביצים, חלב ובשר. לאחר שנסגרו בתי-הספר, השתדל הוועד אצל השלטונות בדבר פתיחת מוסד חינוכי כלשהו, שלא יהיו הילדים בטלים מלימודים. ואמנם לאחר מאמצים נתקבל רשיון לפתיחת מוסד "בו יתפללו הילדים". לחדר זה נרשמו כ- 800 תלמידים, אולם רק חלק מהם ביקר בו, שכן לרובם חסרו בגדים ונעלים מתאימים. בשביל הילדות הוקם מעון ובו 300 מקומות. אחרי מהפכת פברואר 1917 ברוסיה נעשה גם השלטון הרוסי המקומי בטארנופול ליבראלי יותר. אף נבחרה ליד מושל המחוז האזרחי מועצה ציבורית ובה 9 חברים; 3 מכל אומה המאכלסת את טארנופול. באי-כוח היהודים נבחרו באסיפה פומבית. היהודים הורשו לפרסם מודעות ביידיש, ניתנה להם הרשות לפתוח בית-ספר עברי שבו למדו כ- 300 תלמידים. דבר זה לא מנע פגיעות מיהודי המקום, וכשנסוגו הרוסים מטארנופול בקיץ 1917, שדדו החיילים בעת נסיגתם והיו אף מקרי אונס נשים, הצתות של חנויות, בתים והרג. אי-השקט והמהומות בעיר חזרו ונשנו בעת התפוררותה של האימפריה האוסטרית בנובמבר 1918. טארנופול היתה לעיר-מעבר של החיילים האוסטריים מלאומים שונים, החוזרים מן החזית או מן השבי, ורבים מהם השתוללו בה ואף שלחו ידם בביזה. כעבור זמן קצר הוקם בטארנופול שלטון אוקראיני, והעיר היתה לעיר הבירה הארעית של הרפובליקה האוקראינית המערבית. כבשאר המקומות במזרח גאליציה הכריזו גם יהודי טארנופול על נייטרליות בסכסוך הפולני-אוקראיני על השליטה באיזור, והשלטון האוקראיני המקומי קיבל הצהרה זו אף בהבנה. היהודים הורשו להקים מיליציה להגנה עצמית (התגייסו במקום כמה מאות איש), ולידיה נמסר השיפוט בין היהודים והסמכות להטיל עונש מאסר עד 5 ימים. התארגן הוועד הלאומי היהודי שבראשו ד"ר אלכסנדר רפפורט, וחבריו ציונים, חרדים וסוציאליסטים. הארגונים היהודיים כגון יד חרוצים אגודת הסוחרים וכן המפלגות הציוניות "בר-כוכבא" ושאר הארגונים הציונים בטארנופול חידשו את פעילותם. אולם לא לזמן רב נמשך השקט בקרב היהודים. בהשפעת השמועות על שוד ורצח יהודים באיזורי מזרח אוקראיניה, ניסה גם ערב-רב מקרב האיכרים האוקראינים שבסביבת טארנופול לפרוע פרעות ביהודים. ב- 15 בפברואר 1919 פרץ ההמון העירה והחל בשוד חנויות ובתים של יהודים, בניפוץ שמשות וכדומה. כעבור שעות אחדות של השתוללות נהדפו המתפרעים על-ידי המיליציה, ובתוכה יחידות המיליציה היהודית. הוועד הלאומי היהודי פנה לממשלת אוקראינה המערבית ודרש הגנה על חייהם של יהודי טארנופול ועל רכושם. הממשלה הבטיחה לפצות את נפגעי הפרעות ובציינה שאוצרה ריק הציעה לספק ליהודי טארנופול קרון נפט למכירה ובתמורתו יכסו את הנזקים. הוועד היהודי הצהיר שאין לראות הצעה זו כרצינית, נוכח הנזקים החמורים שנגרמו לאוכלוסים היהודים. ב- 3 במארס 1919 התקיימו הבחירות לוועד הלאומי היהודי בטארנופול. הציונים השיגו רוב מוחלט בוועד. אחרי הכיבוש הקצר של טארנופול בידי הפולנים באביב 1919 נתארגנה בטארנופול "פלוגת-מחץ יהודית טארנופולית" ובראשה הועמד הקצין האוסטרי לשעבר ליינברג. בתקופת ארגונה של הפלוגה נסוגו האוקראינים מטארנופול מזרחה ואתם חלק מן הפלוגה וחלק מאנשי-המיליציה היהודים. יחידות אלה השתתפו בקרבות מוצלחים של הצבא האוקראיני ליד סקאלאט, סאטאנוב והושיאטין. בייחוד הצטיינה יחידת הפרשים בפיקודו של יעקב פלאנר ובה כ- 60 איש. כשעברה היחידה את נהר הזברוץ' מזרחה, נתקלה בתוהו-ובוהו ששרר שם, שכן לא היה ידוע לפעמים מה המצב הפוליטי שהשתנה מיום ליום, עם מי ונגד מי נלחמות היחידות המערב-אוקראיניות (נגד צבאות פטלורה או בברית עמם, נגד יחידות אוקראיניות של הצבא האדום, או המען). עם זאת נוכחו אנשי היחידה לדעת מה עלוב מצבם של יהודי מזרח-אוקראינה, הסובלים מנגישות, שוד ורצח, מצדם של כמעט כל הכוחות הצבאיים הנמצאים שם. רוב מרצה של היחידה היהודית הטארנופולית הופנה להגנת יהודי הערים מפני הפורעים. הם הגנו בין שאר על יהודי חמיילניק, באלטה, ז'יטומיר וויניצה, ואחדים מאנשי טארנופול אף שילמו בחייהם בהגינם עליהם.