ד' כסלו ה'תשע"ח

טומאשוב מאזובייצקי TOMASZOW MAZOWIECKI

 

 

     

 

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: טומאשוב מאזובייצקי
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-38,088

·  יהודים בשנת 1941: כ-13,000

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

טומאשוב מאזובייצקי נוסדה ב- 1786 בידי הרוזן י. אדם אוסטרובסקי, ונועדה להיות עיר מכרות ותעשיית-ברזל. תעשייה זו נכשלה, וב- 1815 הקים בנו, אנטוני אוסטרובסקי, תעשיית טקסטיל שהמריצה את התפתחות הישוב והפכה אותו תוך זמן קצר לישוב מסחרי-תעשייתי (1824). ב- 1830 זכתה טומאשוב במעמד-עיר. בשנים 1815- 1830 היתה העיר פרטית- רכושו של אוסטרובסקי, אדם ליבראלי ואוהב-ישראל. הוא פרסם ספר בצרפתית על הצורך להעניק שויון-זכויות ליהודים. לאחר המרד הפולני של 1830 הוחרם רכושו והעיר היתה לרכוש המדינה. הרוזן הציל חלק קטן מרכושו וכשעמד ארמונו למכירה, קנה אותו ידידו, ר' יעקב שטיינמן. כשביקר הרוזן בפולין לאחר החנינה, הוחזר לו ארמונו על כל רהיטיו. מ- 1830, ובעיקר מ- 1850, התפתחה העיר וגדלה, בעיקר עם גידולה של תעשיית הטקסטיל. בשנים אלו נעשה נסיון לחדש את תעשיית-הברזל בעיר. היוזם היה הבנקאי הנודע ל. קרוננברג, שהביא לעיר (1846- 1858) את חיים זליג סלונימסקי (לימים, עורך הצפירה), בעל המצאה חשובה לציפוי-הברזל. תעשייה זו שבה ונכשלה, וטומאשוב הוסיפה להיות עיר-טקסטיל. בשנות ה- 80 נמצא עוד מקור פרנסה: בטומאשוב חנה גדוד רוסי. נוכחותו וכן ביקוריו שנה-שנה של הצאר בספאלה הסמוכה, שהיה בה ארמון-ציד, הוסיפו ענפי פרנסה ותעסוקה.
ראשיתו של הישוב היהודי בטומאשוב ב- 1815, כנראה, עם פיתוח תעשיית הטקסטיל. אחד היוזמים של פיתוח זה, ר' יעקב שטיינמן, נסע בשליחות הרוזן אוסטרובסקי לגרמניה להביא משם אומנים. גם יהודים אחרים נסעו לגרמניה והביאו משם אומנים ובעלי-הון, שייסדו את תעשיית הטקסטיל בעיר. תחילה היו היהודים בטומאשוב תעשיינים או שותפים לתעשיינים גרמנים. במרוצת הזמן עלה מספר הפועלים היהודים, ואחר כך -גם אומנים. ברוב המפעלים של היהודים עבדו היהודים גם בשבת, ולכן כינו חסידי פולין את העיר "טמא-שב". בעלי המפעלים הפסיקו, כנראה, את עבודת השבת של היהודים כשהתחילו להפעיל את תעשיית הטקסטיל במכונות-קיטור. תעשיין אחד נתן את נולי-היד לפועלים שפיטר, בתורת פיצוי.
בין המפרנסים היהודים ב- 1840 נמצאו: 8 תעשיינים, 10 בעלי-בתים-להשכרה, 47 סוחרים, 74 פועלי תעשייה, 103 בעלי-מלאכה, 17 עגלונים, 20 שונים. מספר התעשיינים היהודים בטומאשוב עלה בהתמדה, וב- 1911 היו בין 109 תעשיינים בעיר 72 יהודים.
היחסים בין היהודים לבין שלטונות-העיר היו תקינים. ב- 1836 כתב ראש-העיר לשלטונות בווארשה - כנראה, לאחר דרישתם לצמצם את זכויות היהודים בעיר ולהושיבם ברובע מיוחד - כי הרוזן אוסטרובסקי הוא שייסד את העיר, וצמצום זכויותיהם יסתור את האידיאלים שלו. הגזירה בוטלה.
יהודי טומאשוב השתדלו עוד בשנות ה- 20 למאה ה- 19 לזכות בקהילה עצמאית. זכות זו נתן להם ב- 1831 אחיו של אוסטרובסקי, ממפקדי המרד הפולני, אולם כבר ב- 1828 בחרו היהודים את ראשי הקהל. ב- 1830 תרם הרוזן אוסטרובסקי ליהודים לבית-עלמין חלקה, השווה בגודלה לשטחם של בתי הקברות הקתולי והפרוטסטנטי. עד אז קברו יהודי טומאשוב את מתיהם בעיירה אויאזד. נוסדה חברה-קדישא, שהתפלגה לשתי חברות יריבות. רק בשנות ה- 80, ביטל ראש- הקהל שנבחר, אלכסנדר לנדסברג, את שתי החברות ומינה 4 מקברים שכירים של הקהילה. ב- 1837 נוסדה בטומאשוב חברת הכנסת אורחים, שהגישה לעניים 2 ארוחות ביום. אורחים היו לנים בהקדש, שליד בית-המדרש. בית-המדרש נוסד כנראה עוד בשנות ה- 20, ושימש שנים רבות בית-תפילה יחיד בעיר. עם ריבוי החסידים, נפתחו שטיבלך, שמספרם ב- 1892 היה 17. ב- 1864 החליטה הקהילה לבנות בית-כנסת מפואר. בנייתו נמשכה 14 שנה, ונסתיימה ב- 1878. ב- 1880 נחנך הבית באורח חגיגי. הוא נבנה בסגנון מאורי, ועוטר בידי אמנים יהודים מפיוטרקוב ומצ'נסטוחובה. גם בית- מדרש חדש נבנה אז בעיר.
הרב הראשון ששמו נודע, הרב אלטשולר, כיהן בטומאשוב בשנים 1847- 1853. בשנים 1857- 1888 היה רבה של טומאשוב ר' יעקב וייליצ'קר מגאליציה. מהמתנגדים היה, ועל כן היה שרוי במחלוקת עם החסידים, שמספרם עלה בעיר בשנים ההן. תומכי הרב היו פשוטי-עם, בעלי-מלאכה ואורגים. בימי כהונתו הזמינו החסידים לעיר שני רבנים נודעים, את ר' יהושע טרונק מקוטנו ואת ר' אליעזר ואקס מקאליש, כדי שיחלקו על פסקי הרב ויערערו את מעמדו. אולם הרבנים האורחים, ובעיקר ר' יהושע טרונק, הביעו אמון מלא ברב. לאחר פטירתו של הרב ווייליצ'קר ישב על כסאו בשנים 1890- 1916 ר' צבי איזראלביץ', לשעבר רבה של ניישאווה. הוא לא היה גדול בתורה כקודמו, אבל היטיב לדרוש. לפי שהיה מהמתנגדים, לא פסקה גם בימיו המחלוקת בין הרב לבין החסידים.
ב- 1897 בא לטומאשוב האדמו"ר ר' יהושע השל פדבה, משושלת רוז'ין, אבל לא האריך לשבת בה. אזרח-חוץ היה והשלטונות גרשוהו. אחר כך גרו בטומאשוב האדמו"ר מאויאזד והאדמו"ר מרוזפשה.
בשנות ה- 80 הוקמו בטומאשוב כמה מוסדות ציבור, בתרומות עשירי-העיר. התעשיין ר' מיכאל שפיבאק תרם 10,00 רובל, המחצית לביקור חולים והשאר לתלמוד תורה. בזמן הזה הגיע, כאמור, חיל המצב הרוסי לעיר, והקהילה פתחה מטבח כשר ל- 120 חיילים יהודים, המשרתים בגדוד. ב- 1887 נוסדה חברת "בחורים רודפי צדקה", שאספה תרומות למען בני העיר המתגייסים לצבא. באותה שנה נוסדה גם חברת ביקור חולים. מוסדות הקהילה נהנו מרווחה כספית עד 1914.
בשנות ה- 30 למאה ה- 19 נוסדו בטומאשוב בתי-ספר ללימודי- ערב לילדים יהודים. המורים היו מאנשי המקום, שלמדו בבית המדרש לרבנים בווארשה (שהיה, למעשה, מרכז להשכלה מתבוללת), ושבו לעירם להפיץ "השכלה" בקרב היהודים. ב- 1892 ייסדו השלטונות בית-ספר יסודי לילדים יהודים. בגימנסיה על שם הצאר אלכסנדר למדו כ- 150 תלמידים וביניהם כ- 20 יהודים. ב- 1903 ייסד אלכסנדר לנדסברג בית-ספר למסחר, ובו נשמרו מחצית המקומות לתלמידים יהודים. בזכות שפת-ההוראה הרוסית והזכויות הממשלתיות המלאות נהרו לבית-ספר זה תלמידים יהודים מכל רחבי האימפריה הרוסית. תלמידים אלה יצאו את העיר לאחר מאורעות 1905, כשנשללו זכויותיו של בית-הספר, והשפה הפולנית הונהגה בו כשפת ההוראה. ב- 1905 נוסד בית-ספר למסחר לבנות, ותלמידות יהודיות למדו בו. גם בגימנסיה הריאלית הממשלתית למדו יהודים, ואפילו בסמינר למורים למדו 4 יהודים. ב- 1913 נוסדה גימנסיה יהודית פרטית לבנות.
סימנים ראשונים לערותם הפוליטית של יהודי טומאשוב יש לראות בהשתתפות במרד הפולני של 1863. שלושה מהמורדים עוד היו בחיים ב- 1918, וזכו לעיטור הגבוה בפולין, "וירטוטי מיליטארי". מסורה היתה בעיר, שבראש אחת היחידות של צבא המורדים, בפיקודו של הגנרל לאנגייביץ', עמדה צעירה יהודיה מטומאשוב, אלטשולר. הרוסים הוציאו להורג אותה ואת אחותה, ובבית-העלמין בטומאשוב היו יהודים מצביעים על מצבותיהן.
הפעולה הפוליטית העצמית של היהודים התחילה בשנות ה- 80 למאה ה- 19. לאחר ביקורו של הרב אלקלעי בטומאשוב התארגנה בעיר קבוצת צעירים שקראה חוברות ציוניות והפיצה אותן. לקבוצה זו הצטרפו אורגים צעירים. לקונגרס הציוני הראשון שלחה טומאשוב ציר אחד. כן שלחה ציר לקונגרסים הרביעי, החמישי והשביעי. לקונגרס הציוני הששי שלחה טומאשוב 3 צירים - יותר מששלחה וארשה. ב- 1912 נוסד אירגון ציוני, "אגודת חובבי השפה העברית". בעלייה השנייה עלו כמה מבני טומאשוב ארצה. חוגים אלה ייסדו לפני המלחמה כמה איגודי תרבות, שפעלו בעיקר בין שתי המלחמות. ב- 1908 נוסדה חברת "הזמיר", ולה אולם משלה, חוג לדראמה, ספרייה וחדר-קריאה. "יידישער טורן ספארט פאריין" נוסד ב- 1911, ומספר חבריו הגיע ל- 300. הוא זכה לבניין משלו, והיו בו כמה סקציות ותזמורת.
ב- 1915 נוסדה תנועת הסקאוטים. תנועה זו הוסיפה לפעול לאחר המלחמה במסגרת השומר הצעיר. ב- 1904 נוסדה בעיר חברת אהבת ציון, אנשים מחוגי המתבוללים. החברה התפוררה ב- 1906. חבריה לא הצטרפו לתנועה הציונית והיו מראשי המתבוללים בעיר. בשנים האחרונות למאה ה- 19 היו כמה יהודים בני טומאשוב חברים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית, פ.פ.ס., אלא שיצאו את העיר והיגרו. ב- 1903 הגיעו לטומאשוב מלודז' פעילי הבונד הראשונים. הם הפיצו בעיר את כתב- העת של הבונד, "דער וועקער", ואירגנו שביתה באותה שנה. תחילה הופיע הבונד בשם "אייניגקייט", ובסוף 1903 התחיל להופיע בשמו.
 

בין שתי המלחמות

כלכלת העיר התאוששה עד מהרה לאחר הרס התעשייה בידי הכובשים הגרמנים במלחמת העולם ה-I. תרומה חשובה לפיתוח הכלכלה בטומאשוב הרים בית-החרושת למשי-מלאכותי, בבעלות יהודי ובשיתוף הון בלגי. המפעל נוסד ב- 1911, והעסיק ב- 1926 כ- 4,500 פועלים, וב- 1939 - כ- 9,000 פועלים. היהודים הועסקו במפעל כפועלים וכפקידים. אולם רוב היהודים בטומאשוב עסקו במקצועות האופייניים ליהודים באזור זה, במסחר, במלאכה וכיוצא באלה.
בשנים שבין המלחמות התפתחו כל המפלגות הפועלות ברחוב היהודי בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת בטומאשוב על כל גוניה. הציונים הכלליים היו רובם חסידי סיעה א' (על המשמר). בבחירות לסיים (פרלמנט) ב- 1922 בחרו רוב יהודי טומאשוב ברשימה הלאומית. בבחירות לקונגרסים הציוניים זכתה רשימה זו ב- 200 קולות, שהם %20 מכלל המצביעים. פועלי-ציון ימין קמה ב- 1919 מתוך איחוד של צעירי ציון ובנות ציון, והופיעה בשמה ב- 1923. אחד מחבריה, הסופר דלוז'אנובסקי, עסק בעיקר בפעולת התרבות, אירגן חוג לדראמה וספרייה. בשנות ה- 30 התארגנה ליד המפלגה תנועת-נוער "פרייהייט". עם התארגנותה של פועלי-ציון לא הצטרפו למפלגה חלק מחברי צעירי-ציון והקימו את מפלגת התאחדות. ליד המפלגה הזאת התארגנה תנועת-הנוער גורדוניה. אף על פי שהיתה בעיר הכשרה של גורדוניה על שם ויתקין, לא התפתחה התנועה בעיר. פועלי ציון שמאל נוסדה ב- 1927, ולה חברים בודדים. המזרחי נוסדה בטומאשוב ב- 1918, ובבחירות לקונגרסים הציוניים זכתה על פי רוב במירב הקולות- באחת ההצבעות: 867 קולות. סברה היא, כי כוחה של המזרחי עלה בימי כהונתו של הרב ברוט בעיר. ב- 1926 הוקם בטומאשוב הגרעין הראשון של המפלגה הרביזיוניסטית. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 זכתה המפלגה במספר הקולות השני בגודלו בעיר, וב- 1933 זכתה ברוב הקולות. על הפטיציה של ז'בוטינסקי (1934) חתמו בטומאשוב 2,000 איש. ב- 1929 נוסד בעיר בית"ר, ב- 1933 ייסדה המפלגה הרביזיוניסטית את ברית החייל. כאמור, המשיך השומר הצעיר את תנועת הסקאוטים מ- 1915. בשנים 1918- 1920 נקראה התנועה בר כוכבא, ומ- 1920 נקראה בשמה החדש. עד ל- 1928 היו רוב חבריה בני נוער לומד, והקן שכן ברובע פולני. מ- 1928 התבססה התנועה יותר על הנוער העובד. הקן עבר לסביבת יהודית, הקים ספרייה של כמה מאות ספרים, רובם בפולנית. ב- 1936 נוסדה בטומאשוב תנועת-הנוער עקיבא שחבריה נמנו עם הנוער הלומד בעיר.
אגודת-ישראל פעלה כדרכה בין חסידי גור, ועיקר מעשיה בקהילה ובבתי-הספר הדתיים. השפעתה עלתה וירדה בעיר. הבונד פעל בעיקר בעירייה ובין הפועלים היהודים. ב- 1921 ניסה לייסד בית-ספר צ.י.ש.א. ולא עלה בידיו. בתחום האיגוד המקצועי שיתף הבונד פעולה עם פ.פ.ס. ועמם צעד בהפגנות של ה- 1 במאי. בשנות ה- 20 ייסד הבונד את תנועת-הנוער "צוקונפט".
לא מעטים היו החברים היהודים במפלגה הקומוניסטית בטומאשוב. בכל המאסרים היו רבים האסורים היהודים. ב- 1931 נאסרו 80 פועלים מבית החרושת למשי-מלאכותי, וביניהם יהודים רבים.
יחסי הכוחות בין הזרמים היהודיים בעיר הומחשו בבחירות לעירייה ולהנהלת הקהילה.
בשנים 1931- 1936 שלטה בקהילה אגודת-ישראל בברית עם הסוחרים וחסידי אלכסנדר. בשאר השנים שלטו הציונים בקהילה. מצבה הכספי של הקהילה בין שתי מלחמות העולם הורע לגבי מצבה זה לפני מלחמת העולם ה-I: בשנים ההן היה לקהילה עודף בתקציב, ורוב הוצאותיה לסעד ומיעוטן להחזקת המנגנון פחות( מ- %40). בין שתי המלחמות לא היה לקהילה עודף בתקציב ורוב ההוצאות מעל(ל-%60) נועדו להחזקת המנגנון.
בין שתי מלחמות עולם פעלו בטומאשוב מוסדות ציבור יהודיים רבים. איגוד הסוחרים היהודי נוסד ב- 1925, והקים קופת גמילות-חסדים שהוסבה ב- 1928 ל"בנק מסחרי". הבנק הלווה לחברי האיגוד ללא-ריבית סכומים של 150- 200 זלוטי. מחזור הבנק עלה מ- 3,108 זלוטי ב- 1925 ל- 100,000 ויותר ב- 1930. האיגוד המרכזי של בעלי המלאכה נוסד ב- 1917, אבל התחיל בפעולה ממשית רק ב- 1925, והפעיל סקציות מקצועיות. האיגוד סייע לחבריו בקבלת רשיונות לבעלי- מלאכה, על ידי פתיחת קורסים מקצועיים. ב- 1929 התפלגו מאיגוד זה חלק מהחברים וייסדו איגוד "בלתי מפלגתי" של בעלי-מלאכה, שהמשיך ב- 1921 את פעולתה של קופת החסכון, שנוסדה ב- 1909.
ממוסדות הצדקה הרבים בטומאשוב ראויים לציון החשובים שבהם: חברת הכנסת אורחים נוסדה ב- 1837, הפסיקה את פעולתה לפני מלחמת העולם ה-I, וחידשה אותה ב- 1923. היא ראתה את תפקידה במתן לינה לעוברי-אורח עניים בבית בן 3 חדרים, ובו 13 מיטות. עזרת חולים נוסדה ב- 1921, וסיפקה לחולים עניים עזרה רפואית ותרופות חינם או במחיר מוזל. חבריה ביקרו אצל החולים היהודים בבתי- החולים העירוניים וסיפקו להם מאכל כשר. לינת חולים נוסדה ב- 1925. ב- 1926 היה מספר חבריה 250, וב- 1929 - 700. תפקידה היה דומה לתפקידה של עזרת חולים. בית יתומים ל- 12 חניכים נוסד ב- 1923, בבניין משלו. בגיל 15 היו היתומים עוזבים את המוסד ויוצאים לעבוד. רובם עבדו במפעליו של התעשיין שפס,אחד התורמים להחזקת המוסד. חברת עזרת יתומים שנוסדה בימי המלחמה והתארגנה מחדש ב- 1929, סיפקה ליתומים עניים בגדים ונעליים. חברת חסד של אמת היתה עוזרת למשפחות חבריה שנפטרו בתשלום הוצאות הקבורה ופרסום-האבל, ולעתים גם תמכה באלמנות וביתומים. מושב-זקנים נוסד בטומאשוב ב- 1935 בבניין משלו, ובו משכן לעשרה ישישים. כל מוסדות הצדקה האלה נעזרו לא מעט בתרומות נדיבות של בני טומאשוב שהיגרו.
מ- 1916 ועד 1928 היה כס הרבנות בטומאשוב פנוי. ב- 1928 נבחר לרב העיר ר' שמואל ברוט, מנהיג המזרחי בפולין. בגלל המהלוקת בקהילה והתנגדותה של אגודת-ישראל (ששלטה כאמור בקהילה מ- 1931) נענה הרב ברוט להצעתה של קהילת אנטוורפן ועבר לכהן בה ב- 1936. אחריו נבחר לרב ר' ירחמיאל משה רפפורט, לשעבר רבה של ראווה מאזובייצקה. הוא היה נכדו של האדמו"ר מפשיסחא וחתנו של האדמו"ר מראדומסק.
בין שתי מלחמות עולם פעלו בטומאשוב 3 בתי-ספר ממשלתיים ליהודים, ששפת-ההוראה בהם פולנית ("שאבאסובקה"). אגודת-ישראל הפעילה תלמוד-תורה ובית-ספר יסודי התורה. הגימנסיה היהודית בטומאשוב נוסדה ב- 1920 על ידי איחוד בית הספר לבנות מיסודה של הגב' וייסלפיש ובית-הספר לבנים התחייה, שנוסד לאחר מלחמת העולם ה-I. הגימנסיה היתה דו-לשונית, פולנית-עברית, ועל אף רמת-הלימודים הגבוהה לא העניקו לה שלטונות פולין זכויות מלאות, גם לאחר שעברה לבניין משלה ב- 1936. אחוז ניכר של תלמידים יהודים בטומאשוב למדו בגימנסיות פולניות. ב- 1924 נוסדה ביוזמת פועלי-ציון-ימין מכללה עממית, ולמדו בה גם לא-יהודים. מ- 1926 עד פרוץ מלחמת העולם ה-II הופיע בטומאשוב השבועון "טאמאשאווער וואכענבלאט", בעריכתו של ב. קורץ, והיה נתון להשפעה ציונית. האגודה הוותיקה "הזמיר" הוסיפה לפעול עד למלחמה. על במת "הזמיר" הופיעה בתפקידה הראשון השחקנית קלרה סגלוביץ', בת העיר. חוגים לדראמה פעלו גם ליד הבונד וגם ליד החוגים הדתיים, שתחילה לא הופיעו נשים בהצגותיהם. כל אירגון ציבורי הפעיל ספרייה. הבולטות בהן היו על-שם בורוכוב מטעם פועלי-ציון-ימין והספרייה של "הזמיר".
בסוף 1935 ובראשית 1936 היו בטומאשוב התפרצויות אנטי- שמיות. מועצת העירייה גינתה אותן בהחלטה מיוחדת. בפברואר 1936, בעקבות הסתה של אחד ממנהיגי האנדקים בעיר, התפרעו בני-נוער פולנים וניפצו שמשות בחנויות ובבתים של יהודים. חמישה מהמתפרעים נאסרו.
 

השואה

צבאות גרמניה נכנסו לעיר ב- 5.9.1939. ב- 6 או 7.9 הרגו הגרמנים בירייה 3 יהודים ברחוב מאלה. בגל של רדיפות היהודים, שהציף את טומאשוב בחודשי הכיבוש הראשונים, נפגעו בעיקר היהודים החרדים. בימים הנוראים של ת"ש ערכו הגרמנים מצוד גברים, ותפסו בעיקר את המתפללים במניינים חשאיים. באחד המצודים האלה בערב ראש-השנה או ביום-הכיפורים, תפסו הגרמנים כ- 90 גברים יהודים ושילחו אותם למחנה-הריכוז בוחנוואלד. רוב המגורשים נספו במחנה זה (לטומאשוב הגיעו תעודות-הפטירה שלהם). 13 מהם בילו את המלחמה. יהודים אחרים שתפסו הגרמנים במצוד הנ"ל תוך כדי תפילה, הוצאו לרחוב בטליתותיהם ואולצו לעשות בעיר עבודות מזהמות ומשפילות. באוקטובר 1939 העלו פולקסדויטשים וחברי-היטלריוגנד באש את בית-הכנסת ואת בתי-המדרש. היהודים הספיקו להציל את ספרי-התורה לפני הדליקה. בתקופת הגיטו החביאו את ספרי-התורה לתקופת-מה בבית-החולים, ואחר כך קברו אותם בבית-העלמין, ושם נמצאו אחר המלחמה.
מחשש רדיפות יצאו מספר יהודים את העיר בחודשים הראשונים לכיבוש. מספר ניכר של בני-נוער ברחו לברית- המועצות. אף על פי כן עלה מספר היהודים בטומאשוב משהגיעו בשלהי 1939 וב- 1940 פליטים רבים מאזור לודז' (ראווה מאזובייצקה, אויאזד), מאזור וארשה, וכן מלשנו וסביבתה. עם אלה הגיע מספר היהודים בטומאשוב ביוני 1940 ל- 16,500 נפש. רובם של פליטים-עקורים אלה באו ללא כל רכוש ובמצב גופני מחריד, בגלל קשיי-הדרך האיומים.
בסתיו 1939 התארגן בטומאשוב יודנראט, שחבריו חברי הנהלת- הקהילה לפני המלחמה ואנשים חדשים, בעיקר מחוגי האינטליגנציה. וזה הרכב היודנראט בשנים 1939- 1940: יו"ר - ברוך שפס, סגנו- לייבוש וארזאגר, חברים: עו"ד הירשפרונג, דאמנוביץ', שמשון קאשרובסקי, נובומיאסט, יצחק רוזנבוים, שמעון פרבר, שמואל יוסף אש, אוסקאר פישמן ועוד. נתארגנה גם משטרה יהודית, ולדברי עד אחד, התגייסו למשטרה בעיקר אנשים-מקרוב-באו, מפני שרוב בני הנוער המקומיים סרבו להשתתף ביחידה זו.
הצו של ראש-הנפה על קביעת גיטו בטומאשוב נתפרסם ב- 20.12.1940. לגיטו זה נצטרפו שניים או שלושה רבעי- מגורים: האחד - ממערבו של נהר וולבורקה הרחובות( וייצ'נושץ' וירוזולימסקה); השני- ממזרחו של הנהר הרחובות( ולאדיסלאבה ופרוייקטובה); השלישי- רחוב שרוקה. הקמת גיטו מטיפוס זה - בשלושה חלקים שונים של העיר- מתפרשת אולי על ידי כך, שגם לפני המלחמה לא התגוררו יהודי טומאשוב כגוש מלוכד בתחום מסויים, אלא היו פזורים בכל השכונות, לפי שייכותם לאחד הרבדים החברתיים. לא נקבע במדוייק, מתי נסתיימה עקירת היהודים לרבעים שהוקצו להם. ייתכן, כי העקירה נתמשכה זמן-מה, שכן טוענים כמה עדים, כי הגיטו בטומאשוב הוקם באביב 1941. רבעים אלה, הקשורים ביניהם על ידי הגשר על הוולבורקה, פתוחים היו, לא גדורים ולא שמורים. ההגבלה הקיימת היתה רק האיסור הרשמי לצאת את התחום ללא רשיון הניתן על ידי ראש-העיר, אך היהודים הרבו לעבור על האיסור.
בתקופה שלפני הגיטו, וכן בתקופת הגיטו הפתוח, הווי אומר עד נובמבר-דצמבר 1941, איפשר המגע עם אוכלוסי הסביבה פרנסות לא-חוקיות, מסחר, קניית מצרכי-מזון. ברור, כי לא נעדרו בחיי היהודים הגבלות ונגישות שונות מצידו של הכובש. בתקופה שלפני הגיטו הורשו היהודים להתהלך בעיר רק בשעות 8- 12 ביום. ב- 1940 נאסר על היהודים לחבוש מגבעות, והיה מותר לחבוש רק את הכובע המקובל על יהודי פולין. בראש-השנה תש"ב הוצאו יהודים מכמה מניינים, והגרמנים התעללו בהם ברחובות- תרגילי- התעמלות, עבודות מזהמות. בשמחת-תורה ערך ראש-העיר מצוד לשם עבודה בכפר הקרוב זאוואדה: כמה מאות גברים צעירים נכלאו בבניין לא-גמור של בית-ספר, ועבדו, בהשגחת שוטרים גרמנים ופולנים, בהשבחת אפיק הוולבורקה. במחנה שררו רעב ותנאים איומים. השומרים התעללו באסירים בצורות שונות. לא ידוע כמה זמן פעל מחנה זה.
מראשית הכיבוש היו עבודות-הכפייה סיוטם של היהודים, כפי שירדו לחייהם במקומות אחרים. החל בראשית דצמבר 1939 נדרש היודנראט לספק לגרמנים יום-יום 1,000 יהודים לעבודת-כפיים קשה. בשנים 1940- 1942 עבדו היהודים בעיקר בהשבחת אפיק הוולבורקה. היתה זו עבודה קשה, הכרוכה בעמידה במים אפילו בחורף, בפיקוחם האכזרי של פולקסדויטשים. היהודים עבדו גם בהשבחת קרקעות בסביבה. לא מן הנמנע הוא, כי מלבד מחנה זאוואדה היו קיימים עוד מחנות-עבודה קטנים בסביבת טומאשוב. יהודי טומאשוב נשלחו גם למחנות-העבודה באזור לובלין. באוגוסט 1940 (כנראה, בתשעה באב) רשמו הגרמנים את הגברים היהודים בני 14- 40, וכ- 1,200 מהם נשלחו בשני משלוחים למחנה בלובלין (ברחוב ליפובה 7), ומשם הופנו למחנות צ'יישאנוב, טישובצה, בלזץ יאבלון.
הזרם הנמשך והולך של פליטים-עקורים שדודים ותשושים החמיר את תנאי-הקיום של האוכלוסים היהודים. גל הפליטים הגדול בכולם - קרוב לאלף נפש - הגיע מפלוצק במארס 1941. הגרמנים פיזרו את רוב הבאים בעיירות הסביבה, היודנראט בטומאשוב טרח בלי-הפוגה בטיפול בהמוני העניים, המקומיים והבאים. ביוזמתו של היו"ר שפס, ובמידת-מה גם בכספו (הוא ניהל מטבח ציבורי גם לפני המלחמה) ובתמיכת וארזאגר, נפתח מטבח-ציבורי בבית- החרושת לשטיחים לשעבר של ברוך שפס עצמו, ברחוב וייצ'נושץ' 32- 34. השגת המצרכים לצורכי מטבח זה לא היתה מהמשימות הפשוטות, שכן תחילה לא הקציבו שלטונות-הכיבוש כל מנות-מזון ליהודים בטומאשוב, ולימים, כשהתחילו בהקצבה, היו המנות דלות וחלוקתן בלתי-סדירה. על כן נקנו המצרכים במחירים גבוהים בשוק השחור. בארוחת- הצהריים הוגשו מרק ומנת-לחם, ולעתים, כשלא נמצאו מצרכים, הוגש במקום המרק קפה שחור מחליפת-דגן. במרוצת הזמן עלה מספר הארוחות הניתנות במטבח ל- 1,500 ביום. הסועדים אכלו במקום (המעון הוסק בחורף בתנורי- ברזל), או לקחו את הארוחה לביתם. לאחר סגירת הגיטו בוטל המטבח, מפני שהקצבות המזון פחתו עוד יותר, וקניית כמויות כה גדולות של מצרכים בשוק השחור היתה למעלה מהישג-ידו של היודנראט. סברה היא, כי בטומאשוב - או בגיטו טומאשוב - פעל עוד מטבח-ציבורי, ששרת ילדי יהודים. מייסדו ומנהלו היה דוד גולדמן. גם המצרכים למטבח זה נקנו בשוק השחור.
בית-החולים היחיד בגיטו, ובו 60 מיטות, פעל בבניין הגימנסיה העברית לשעבר (גם הוא ברחוב וייצ'נושץ' 32- 34), ויחסית לתנאי-הגיטו היה מצוייד כהלכה: חדרים גדולים ומוארים, חדר-ניתוחים, מעבדה, מטבח, חימום מרכזי והספקת-מים בעזרת מנוע פרטי. הגרמנים לא הקציבו ליהודים תרופות, ובית-החולים קנה אותן במחירים מפול- פלים בשוק השחור. מארגן שרותי-הבריאות בגיטו ומנהל בית-החולים היה המנתח ד"ר אפרים מורדקוביץ' מלודז' בזכות קשריו הטובים עם הפולקסדויטש, ד"ר אויגשפאך, מנהל בית-החולים העירוני בטומאשוב, איש ישר והגון, והודות לכמה פקידים נאצים שהיו חולים שלו, הצליח ד"ר מורדקוביץ' להסדיר ענייני-בריאות רבים בתנאי הגיטו הקשים.
עד שלהי 1941 עוד ניסו אוכלוסי טומאשוב היהודים לעסוק במידת-מה בתחומי החינוך והתרבות. הוראה יסודית ותיכונית ניתנה בקבוצות חשאיות (קומפלטים). המורים היו: המנהל לשעבר של הגימנסיה היהודית, ד"ר בורנשטיין, ס. גלוגובסקי, פולה טושינסקה, שמואל ופלה טאלמן, הזוג מלדונג ואחרים. מורה למוסיקה ערכה קונצרטים סדירים למספר מאזינים מוגבל בבית שברחוב קשיז'ובה 24, בעליית- הגג. הספר זיגמונט טושינסקי אירגן וניהל זמן-מה חוג לסאטירה.
החמרה ניכרת חלה במצב היהודים בסתיו 1941: השלטונות הגרמניים החליטו להפחית את מספר היהודים בטומאשוב ולצופף אותם. מספר היהודים בטומאשוב היה 15- 16 אלף: ביוני 1940- 16,500; במאי 1941- 15,306, ביניהם 3,536 פליטים ועקורים. באוקטובר 1941 ציווה ראש-הנפה לגרש מטומאשוב את היהודים "הזרים", שבאו לעיר לאחר 1.9.1939. ואכן גורשו באוקטובר כ- 1,500 יהודים אל עיירות בסביבה: ז'ארנוב, דז'וויצה, ביאלה ראווסקה, נובה מיאסטו. ב- 25.12.1941 התחילו הגרמנים לטפל גם ביהודי המקום: פונו כל היהודים מהרבעים "2" ו-" 3", היינו "שמאחורי הגשר", ונצטוו להשאיר בבתיהם את כל רכושם. היהודים ברחובות הגדולים - וארשאווסקה, שרוקה, קולייובה - גורשו לקולושקי. דיירי רחובות קטנים יותר - ולאדיסלאבה, מילה, גוסטאבה, פרוייקטובה, קרוטקה, טקלי, וסולה - גורשו חלקם לאופוצ'נו, חלקם לרובע היהודי "1", מעבר לוולבורקה. ייתכן, כי חלק מיהודי טומאשוב גורשו לנובה-מיאסטו. הדעות חלוקות לגבי משך-הזמן של המבצע: גירסה אחת אומרת, כי הגירוש נערך במהירות קטלנית, תוך שעות אחדות; גירסה אחרת אומרת, כי השלטונות השלימו את הגירוש רק בדצמבר. סך הכל גורשו אז מטומאשוב כ- 1,000 נפש. כעבור זמן מה שבו בחשאי לגיטו טומאשוב רוב המגורשים, המקומיים והפליטים. אולם רבים מהשבים העדיפו שלא להתגלות, מחשש גירושים חדשים. ועל כן היו בתקופה מאוחרת יותר בגיטו טומאשוב 1,000- 2,000 תושבים יותר ממספרם הרשמי. גירושם וציפופם של היהודים בשכונה אחת שימשה לגרמנים הזדמנות לרדיפות נוספות, ואכן אסרו השוטרים הגרמנים כמה עשרות יהודים. הם נכלאו והוחזקו במאסר עד אביב 1942: אז נורו. עקירת היהודים מדירותיהם שימשה גם הזדמנות לשדידה של רכושם.
בדצמבר 1941, או בינואר 1942, הוקפה בגדר-עץ ובתיל- דוקרני השכונה היהודית היחידה הקיימת. על הגבול שמרו שוטרים גרמנים, הקשר עם העולם החיצוני היה דרך השער היחיד ברחוב זגוז'ליצקה 37, ועליו שמרו מלבד הגרמנים גם שוטרים יהודים. על מעבר לא-חוקי החוצה במקומות אחרים מבעד לחורים וכיוצא בזה- נגזר עונש-מוות. ליד חורים כאלה ארבו לפעמים זקיפים גרמנים, וירו בעוברים בהם, גם בילדים המנסים להבריח מזון. מהוץ לגיטו, ברחוב גראניצ'נה, היה מקום קבוע להריגת יהודים שנאסרו בגיטו או נתפסו בצד ה"ארי". בגיטו הסגור היה רעב, וכן פרצה והתפשטה מגיפת טיפוס-המעיים וטיפוס-הבהרות בעת ובעונה אחת, וקשה היה להדבירה בלי הקצבת-תרופות, כשלרשות הרופאים בית-חולים אחד ובו 60 מיטות בלבד. תושבי הגיטו הוסיפו לעבוד בעבודה קשה בהשבחת אפיק הנהר ובהשבחת-הקרקע בסביבה, בבניין מסילת-רכבת סלוטביניטומאשוב, בבניין מגרש-ספורט ליד תחנת-הגאז העירונית. הם היו שבים מעבודתם מוכים ופצועים. יהודים רבים הועסקו בקביעות בבית-החרושת לטקסטיל בעיר, בנגריה של אירגון "טודט", במקומות-עבודה של הצבא. יום-יום היו יוצאים לעבודה בלוויית שוטרים. בדצמבר 1941 היה מספר העובדים היהודים כ- 1,800. חופש-תנועה בכפרי- הסביבה ניתן לקבוצת אוספי-סמרטוטים וסוחרים בענף העור והפרוונות. בסרט ירוק על זרועם יצאו לקנות סחורה מידי האיכרים וסיפקו אותה לבתי-החרושת שעברו לידי הגרמנים.
עד סוף אפריל 1942 שררה בגיטו שלווה יחסית. בסוף אפריל ובראשית מאי ערכו הגרמנים שתי הוצאות להורג. בישר אותן בואם של אנשי הגסטאפו ליודנראט. הם דרשו לערוך רשימה מלאה של היהודים הנמצאים בעיר. בימים 28.4.1942- 27 אסרו השוטרים הגרמנים כמה עשרות יהודים, בעיקר אנשי-שמאל לפני המלחמה וכן מבריחים, והרגו אותם בירייה. מההרוגים ידועים: משפחת בלפר, חברי אירגון-נוער קומוניסטי, וכן פופוביץ' ווקסמן, חברי המפלגה הקומוניסטית. שבוע לאחר רצח זה, בימים 7.5.1942- 5, פתחו הגרמנים בסדרה הבאה. הפעם היו קרבנותיה נציגי האינטליגנציה, אנשי מדע, עורכי-דין, רופאים, קצינים לשעבר. ידועים כמה מההרוגים: ד"ר יובילר, ד"ר הרץ, ד"ר קון, ד"ר ברלינר, ד"ר גורצמן, עו"ד הירשפרונג ובניו. נורו כמעט כל חברי היודנראט, וראשון בהם היו"ר, לייבוש וארזאגר (לא נודע מתי נתמנה לתפקיד; מכל מקום, בשעת הגירוש, באוקטובר-נובמבר 1941, כבר שימש בתפקיד היו"ר). מפקד המשטרה היהודית, ר. ויינריב ידע כנראה על האקציה הקרובה לבוא, ונמלט מטומאשוב כמה ימים לפניה. משנודע לו, כי המשטרה הגרמנית המחפשת אחריו אסרה את הוריו כבני- ערובה, התייצב בפני השלטונות בפיוטרקוב, והם העבירוהו לידי הגסטאפו בטומאשוב. הוא נורה. דוד אובוואז'אנק, מנהל המחלקה הפוליטית במשטרה היהודית, שגם אותו חיפשו הגרמנים, התאבד בתלייה בדירתו. לפי גירסה אחרת, נקרא תחילה לקריפו, כדי להעיד על הסחורה שהחביאו יהודים עשירים. הוא התאבד כדי שלא להלשין על איש. באותה עת עונה עד מוות בקריפו שלמה זלמן מורדקוביץ', סוחר ותעשיין עשיר. תוך האקציה של מאי שדדה גם המשטרה את שרידי רכוש היהודים, ובוודאי נפלו מידיה יהודים רבים אחרים. מקום ההריגות של רוב הקרבנות בימי האקציה במאי נמצא ברחוב וייצ'נושץ. בשעת אחת משתי האקציות נורו (ביער טומאשוב, מאחורי הקסרקטינים) 33- 34 האסירים שנאסרו בימי העקירה בנובמבר 1941. מספר ההרוגים בשתי האקציות הוא ממאה ועד מאתיים נפש. לפי עדויות אחדות, היתה עמידתם של חברי היודנראט גאה ואמיצה. הם ניסו להתנגד למאסרים ולרציחות באפריל, ועל כן נספו באקציה הבאה. עדות אחרת מספרת, כי בשעת שתי האקציות חוסלו גם בלשים של המשטרה הגרמנית.
לאחר רציחת ראשי היודנראט והמשטרה היהודית, מינו הגסטאפו את מוסמן, יהודי מגרמניה, למפקד המשטרה היהודית, ודרשו ממנו להרכיב יודנראט חדש. המועמדים לחברות ביודנראט השתדלו בכל האמצעים להתחמק ממינוי מסוכן זה, אף הציגו תעודות-רופא על בריאותם הלקוייה. סוף-סוף הוקם היודנראט בלחץ הגסטאפו. ליו"ר נתמנה גראנאט.
בקיץ 1942 ניצלו השלטונות והמוסדות המקומיים במשנה מרץ את כוח-העבודה היהודי בטומאשוב, אולי כדי להספיק ולבצע את התכניות וההזמנות השוטפות לפני החיסול הצפוי של הישוב. בגיטו נוצר בלוק גדול של סדנות שהעסיקו 700 בעלי-מלאכה: חייטים, סנדלרים, נגרים, צבעים ודפסים. מלבד אלה הועסקו 300 יהודים בבית-החרושת לאימומי- סנדלרים, במפעל לנעלי-בית לצבא, במכבסה כימית ובכמה- וכמה מפעלים שבבעלות פולקסדויטשים. רוב מקומות-עבודה אלה נמצאו בוודאי מחוץ לגיטו.
לגיטו זרמו ידיעות על הגירוש הגדול בגיטו וארשה. אחר כך הביאו קוני הסמרטוטים והפרוות את הידיעה על חיסול הישובים בסביבת טומאשוב, אולם היהודים האמינו כי יינצלו בגלל חשיבותה של טומאשוב כמרכז התעשייה. אנשים שלא עבדו עד עתה במקומות-עבודה רשמיים השתדלו בקדחתנות למצוא עיסוק ולהשיג כרטיס-עבודה, השומר - כפי שהאמינו הכול - מפני גירוש. העשירים "קנו" עיסוק במקום-עבודה רשמי. רובם המכריע של היהודים סרבו להאמין בידיעות הקודרות על שילוחם למוות של אנשים בריאים ומסוגלים לעבוד. סבורים היו, שאולי הם נשלחים למחנות-עבודה בגרמניה, ולמרבה הרעה- למחנות-ריכוז. כשהגיעה באוקטובר הידיעה על חיסולם של יהודי פיוטרקוב, סברו רבים שאין להפיצה, כדי לא לגרום בהלה מיותרת, כי אולי הוצאה טומאשוב מהכלל. אבל כשהתחילו מנהלי מקומות-העבודה בעיר לייעץ ליהודים לעבור לגור בבנייני הסדנות שבתחום הגיטו, הבינו הכול שהחיסול קרב. ואכן הופרדו בגיטו מספר גושים למעין מובלעת: בלוק סדנות בתחום הרחובות ירוזולימסקה, פייקארסקה, האנדלובה, וסחודניה; בלוק אוספי הסמרטוטים ברחוב קשיז'ובה 16; בלוק היודנראט והמשטרה היהודית בקשיז'ובה 22; הבלוק המיוחד של בית-החולים (חלק הסגל, בעלי המשפחות הקטנות, עברו לגור עמן בבית-החולים). העובדים בעלי-המשפחות הגדולות נשארו בדירותיהם. הבלוקים הוקפו גדרות, שלטים אסרו את הכניסה ללא- מועסקים, ליד הפתחים הוצבו סוכות-שמירה. ועדות-גרמנים שונות הרבו לבקר בבלוקים אלה. בלי הרף נערכו בהם חיטויים, בדיקות כרטיסי-העבודה ותעודות-הזיהוי. נוכח החיסול הקרב ובא דיברו פולנים ופולקסדויטשים על לבם של יהודים מכרים להפקיד בידיהם את שארית רכושם, תמורת ההבטחה לתת מחסה ולעזור. יהודים תמימים רבים עשו כן. בימים האחרונים שקדמו לחיסול נקבעו ברחובות נורות חשמל גדולות. נתפרסמה גם תקנה, הקובעת עונש- מוות לנוצרים שיחביאו יהודים. בליל 28.10.1942 הקיפו את הגיטו שוטרים גרמנים ופולנים, וכן אוקראינים ולאטבים, חמושים במקלעים. הם ירו ביהודים שניסו לחמוק מהגיטו, היו הרוגים ופצועים. למחרת, ב- 29.10, הודיעו הגרמנים ליודנראט על הצו לגרש את כל היהודים "מזרחה". הוצאות- ההעברה הוטלו על היודנראט. עם ידיעה זו נשתררה בהלה אדירה. המונים יצאו לרחובות. בימים 30.10.1942- 28 נמשכו ביודנראט התייעצויות בלתי-פוסקות. מזמן לזמן באו ליודנראט פקידים גרמנים שונים. ב- 29.10 הגיעו לגיטו קבוצת גרמנים. הם ציוו לשוטרים היהודים ולשרות הסאניטרי לפזר את ההמון העצבני, ולהשפיע עליהם לשוב לבתיהם ולצפות לפקודות הגרמנים. על זריעת בהלה איימו הנאצים בעונש מוות. בערבו של 29.10 נצטוו השוטרים היהודים לצאת לתחנת-הרכבת, ושם מצאו במגרש מגודר-תיל מאות יהודים, שהובאו מהעיירות ביאלה ראווסקה, ראווה מאזובייצקה, אויאזד ומכפרי הסביבה. כל הלילה הוסיפו להגיע קבוצות יהודים. מעשי זוועה התרחשו, ומספר ההרוגים רב היה. השוטרים הגרמנים לא חסכו גם מכות ונגישות מהשוטרים היהודים של טומאשוב. בבוקרו של 30.10 נדחקו רוב היהודים המכונסים כאן לקרונות. חלק היהודים שלא נמצא להם מקום בקרונות הובאו לגיטו טומאשוב, כדי להישלח אחר-כך יחד עם יהודי המקום. הם כונסו באולמות הריקים של בתי-החרושת, ויהודי המקום לא הורשו להביא להם מים ומזון. זקיפים אוקראינים שמרו על הבניינים. אגב, גם אוכלוסי הגיטו ידעו רעב, שכן מאז ה- 28.10 נותק הגיטו מהחוץ, אין יוצא ואין בא.
ביום הראשון של החיסול - 31.10- גירשו השוטרים הגרמנים, בעזרת השוטרים היהודים, את כל האוכלוסים לרחובות והוליכו אותם תחילה אל הכיכר שליד הכנסייה הקטנה ברחוב וייצ'נושץ'. בדרך נרצחו יהודים רבים. מרוב בהלה השליכו המגורשים תרמילים וצרורות. ילדים אבדו להוריהם. בכיכר נערכו סלקציה ובדיקת כרטיסי-עבודה. בעלי כרטיס-עבודה נשלחו לבניין בית-החרושת לשעבר של בליי ברחוב סטולארסקה. אולם הגרמנים פסלו מספר רב של כרטיסי-עבודה ושילחו את בעליהם לתחנת- האיסוף - הכיכר שליד בית-החולים - ושם רוכזו רוב האוכלוסים המיועדים לגירוש. החולים המאושפזים בבית- החולים הורדו למטה או הושלכו לחצר. רבים נרצחו בוודאי במיטותיהם. אנשי-הסגל בבית-החולים שקלו בריחה, שכן פנה בניין בית-החולים אל הצד ה"ארי", אולם הרוב נשארו, מפני שלא היה סיכוי למצוא שם מחבוא. במהלך האקציה צורפו חלק מאנשי הסגל אל החולים וגורשו יחד עמם, וחלק הושארו בבניין בית-החולים. השוטרים הגרמנים הוליכו את רוב היהודים המכונסים בכיכר אל תחנת-הרכבת ודחקו אותם אל הקרונות, 120 איש לכל קרון. למחרת, ביום הראשון, 1.11.1942, הופסקה האקציה. היהודים שנותרו במקום השלו את עצמם, כי יינצלו. אולם ביום השני, 2.11, חודש הגירוש ושאר היהודים הוטענו בקרונות. לכל טור מגורשים נתלוותה עגלה שהובילה חלק מהמיטען, כדי ליצור את ההשלייה שאין המגורשים מובלים למוות. פעולת- הגירוש נוהלה בידי המשטרה הגרמנית. במשך כל האקציה גורשו למחנה-המוות בטרבלינקה כ- 15,000 יהודים. כמה מאות יהודים נרצחו במקום, במהלך הגירוש.
לאחר חיסול הגיטו נותרו בטומאשוב, לפי גירסות שונות בפי העדים, בין 900- 1,300 יהודים, גברים ונשים, רובם צעירים וחזקים. חלק ניכר מהם היו אנשים מהנפה. מבין יהודי טומאשוב עצמה נותרו ממאה עד כמה מאות: בעלי-מלאכה, קומץ בעלי מקצועות חופשיים, חלק מסגל בית-החולים, שרידים מהיודנראט ומהמשטרה היהודית. יו"ר היודנראט הוסיף להיות גראנאט, למפקד המשטרה היהודית נתמנה יוסף גולדברג, ולסגנו- מולק מילשטיין. כל היהודים האלה שוכנו בשטח מצומצם, שכינויו הגיטו-הקטן, והוא הקיף את הרחובות ירוזולימסקה, וייצ'נושץ', וסחודניה, האנדלובה, פייקארסקה, יוסלביץ'. כל התחום - גוש בתים צפוף וסגור - הוקף גדר-תיל ומשמר של גרמנים, פולנים ואוקראינים. היהודים הורשו לנוע רק בפנים, דרך החצרות והחורים בחומות הבתים; הם יצאו יום-יום לעבודה במשמר שוטרים. מקצתם אספו ומיינו את הרכוש שנותר בגיטו, אחרים עבדו בסדנות שבגיטו ובמפעלים בצד ה"ארי" (לנעלי- בית, לאימומי-סנדלרים ובמקומות אחרים). הם לא רעבו, לפי שיכלו לקנות מזון בצאתם לצד ה"ארי" תמורת החפצים והתכשיטים שמצאו בגיטו. פועלי-רכבת פולנים היו מביאים ידיעות, כי המגורשים הוסעו למאלקיניה, ומשם - למחנה- ההשמדה בטרבלינקה, אך היהודים סרבו להאמין בידיעות אלו. בנפש חפצה האמינו לשמועות המופצות (בוודאי- על ידי הגסטאפו), כי יהודי זה או זה מאנשי טומאשוב נמצא בגרמניה, עובד ומצבו שפיר.
בימים הראשונים לינואר 1943 - בדומה למקומות אחרים - הודבקו בגיטו הקטן של טומאשוב מודעות, הקוראות ליהודים שקרובים או ידידים להם בארץ-ישראל, להרשם ביודנראט כדי לנסוע לשם. יהודים נהרו להרשם, שיחדו פקידים וניצלו פרוטקציה. כשהושלמה הרשימה, הפיצו הגרמנים שמועה, שיש בה נתונים כוזבים. עתה טרחו היהודים הרשומים להימחק מהרשימה, מחשש לתוצאות. כידוע, איש לא נסע. ב- 6.1.1943- 5-הקיפו שוטרים גרמנים וכן אוקראינים, את הגיטו, והביאו לתוכו משאיות ועגלות. 250 יהודים גורשו לאויאזד, שם נערך עתה חיסול-הישוב. יהודי טומאשוב צורפו לטראנספורטים של מגורשי-המקום, המוסעים לטרבלינקה. בפברואר 1943, בתענית אסתר, עם שובם של הפועלים לגיטו ממקומות-העבודה, באו שני שוטרים גרמנים ובידיהם רשימה של 21 אנשים , "העומדים להישלח למחנה אחר" (ביניהם כמה שוטרים יהודים, כמה רופאים - בתוכם ד"ר מורדקוביץ'- ומשפחותיהם). כל אלה הובאו לבית- העלמין, שבו כבר הוכן קבר-אחים. הנדונים נצטוו לפשוט את בגדיהם ונורו בידי השוטרים. הפועלים היהודים נצטוו לצרף את בגדי ההרוגים אל ערמות הרכוש היהודי המאוחסן.
במארס 1943 כונסו כל היהודים המרוכזים בבלוקים ונצטוו למסור כסף ותכשיטים שברשותם. בהזדמנות זו נורו 4 יהודים. באותו חודש שולחו שתי קבוצות בעלי- מלאכה אל מחנות-העבודה בבליז'ין (נגרים, לשם בניין צריפים לאסירים שיובאו) ובפיונקי לבית-החרושת( לתחמושת). במאי 1943 היה מספר היהודים המרוכזים 600- 900 איש. בסוף החודש לא הוצאו היהודים לעבודה. ב- 30.5.1943 הודיעו הגסטאפו והמשטרה ליודנראט ולמשטרה היהודית, כי למחרת יגורשו היהודים שבטומאשוב למחנה בליז'ין. הם דרשו רשימה של כל היהודים. במקום עמדו להישאר קבוצה קטנה בלבד. ב- 31.5 יצאו היהודים, על תרמיליהם וצרורותיהם, אל כיכר-המיפקדים שבין הרחובות פייקארסקה והאנדלובה. שם נצטוו להסתדר לפי שייכותם למקומות-העבודה. 36- 38 איש שנועדו להישאר בטומאשוב, הופרדו והוצבו לחוד. המיועדים לגירוש היו בטוחים, כי היהודים שהופרדו מעליהם נועדו להריגה, שכן היו ביניהם יהודים אחדים שהגרמנים גילו אותם במחבוא. גם המופרדים סברו כך. הם שלחו קריאות תחנונים אל היוצאים את השער, התחננו שלא יפקירו אותם. המגורשים הובאו לתחנת-הרכבת והוסעו אל מחנה בליז'ין. הקבוצה שהופרדה הושארה במקום עד ספטמבר 1943, כדי לנקות ולסדר את תחום הגיטו. ב- 5.9.1943 הועברו אל מחנה-העבודה בסטאראחוביצה.
כמה מאות יהודים מתושבי טומאשוב בפרוץ המלחמה בילו אותה. כמאתיים מהם שבו לאט-לאט לעירם. מספר תושבי טומאשוב היהודים לא היה יציב לאחר המלחמה. באוקטובר 1945 היה מספרם כ- 150. היה ברצונם לחדש את הישוב היהודי. הם בחרו ועד-יהודי, שבין שאר פעולותיו עסק גם בהבאה לקבר-ישראל של היהודים שנרצחו בימי הכיבוש. הפולנים שנטלו את רכושם של היהודים, סרבו להחזירו. היו מקרים של רצח יהודים. בסתיו 1945 נרצחה בלודז' הלה גרוסמן בת טומאשוב. אווירת האנטשמיות וייסודה של מדינת ישראל הניעו את יהודי טומאשוב להגר. ב- 1957 גרו בעיר 5 יהודים בלבד, ביניהם ד"ר פאביאן וארשאווסקי, שעבד בטומאשוב שנים רבות לפני המלחמה. הוא שב לעירו ממחנה סובייטי, עבד בקופת- חולים ונפטר ב- 1963, בן 76 במותו.