כ"ח חשון ה'תשע"ח

טורובין TUROBIN

 

 

     

 

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: קרסניסטב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 1,400

·  יהודים לאחר השואה: לא נותרו

תולדות הקהילה:
כללי

ט' נזכרת לראשונה בתחילת המאה ה-14 ככפר פרטי של משפחת האצילים ג'רארי. בשנת 1389 העניק לה המלך ולדיסלאב יאגלו זכויות עיר. בשלהי המאה ה-16 נכללה העיירה בתשלובת האחוזות של האצילים לבית זמויסקי, שהשקיעו בה וסייעו לפיתוחה. בתקופתם גדלה חשיבותה הכלכלית של ט', ואף-על-פי שהיא שמרה על אופיה החקלאי נערכו בה ימי שוק ושני ירידים שנתיים והיא היתה למרכז מסחרי לסביבתה.
ואולם תקופת הצמיחה והשגשוג נקטעה בשנים 1648-1649, עם פלישת חילות הקוזקים, ושוב בשנת 1656, עם פרוץ מלחמת השוודים הראשונה. בשנת 1701 פקדה את העיירה מגפת כולרה, שהפילה חללים רבים. בשנת 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, נכללה ט' בתחומה של אוסטריה וב-1815 צורפה למלכות פולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה.

היישוב היהודי עד 1918

אפשר שמשפחות יהודיות ראשונות ישבו בט' כבר במחצית השנייה של המאה ה-16, שכן העיירה נזכרת ברשימת יישובים יהודיים מ-1580. לאחר שט' צורפה לתשלובת האחוזות של משפחת זמויסקי גדל בה מספר היהודים. הם נהנו מכל הזכויות שהעניקו אצילי זמויסקי ליהודים ביישובים שבבעלותם, ובין השאר יכלו לבנות בתים והיו חופשים לעסוק במסחר ללא הגבלות. על-פי כתב הפריווילגיה שלהם היו רשאים גם לבנות בית-כנסת, דירה לרב והקדש. בתקופה זו התפרנסו רוב היהודים ממסחר וממלאכה. במיוחד הצטיינו במלאכת הפרוונות, ענף שהתפתח עוד במאות קודמות והוציא לט' מוניטין בכל האזור ומחוצה לו.
גם במאות ה-19 וה-20 התפרנסו רוב יהודי המקום ממסחר זעיר וממלאכה. בשנת 1851 נפקדו בט' 126 ראשי משפחה יהודים, ומהם עסקו 75 במסחר, 30 במלאכה, 5 היו פונדקאים, כמה יהודים עסקו בחקלאות ובגידול בקר ואחדים היו חסרי מקצוע והתפרנסו מכל הבא ליד. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, ושניים להם הקצבים. בין העוסקים במסחר היו 54 בעלי דוכנים בשוק או רוכלים ו-16 חנוונים. בשלהי המאה ה-19 ייסד יהודי מקומי בית-חרושת קטן לעיבוד עורות, והתפתחה גם תעשיית אריגה ביתית.
קהילה מאורגנת היתה בט' כבר בראשית המאה ה-17. נציגיה נמנו עם פעילי "ועד דד' ארצות" ורבניה התפרסמו בפולין ומחוצה לה. בשלהי המאה ה-18 צורף משה בן פנחס מט' למשלחת היהודית ל"סיים ארבע שנים" (בשנים 1788-1792), שהוזמנה להשתתף בדיונים על "הרפורמה של היהודים". לקהילת ט' השתייכו גם היהודים מכמה כפרים סמוכים ומן העיירה ז'ולקייווקה (ע"ע). בשנת 1775, על-פי הסכם בין קהילת ט' ליהודי ז'ולקייווקה, הותר להם לכונן קהילה עצמאית. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הוקם בט' בית-כנסת חדש בנוי אבן וקודש בית-עלמין באחד מפרברי העיר.
בתחילת המאה ה-17 כיהן כרב וכאב"ד בט' ר' שמעון וולף אוירבך (נפטר ב-1632), שייצג גם הוא את הקהילה ב"ועד דד' ארצות". מבין הרבנים שכיהנו אחריו ידועים לנו בשמותיהם ר' שמואל ב"ר נפתלי הירש שור (נפטר ב-1632); ר' מנחם מוניש חיות, בנו של הרב הנודע ר' יצחק חיות מברודי (בשנות ה-70 של המאה ה-17);ר' יצחק ב"ר אורי שרגא פייבל (1673); ר' זכריה מנדל (ב-1691), מחבר "באר היטב" - פירוש ל"יורה דעה" ו"חושן משפט" של ה"שולחן ערוך" - שעבר אחר-כך לקרקוב ולבלז; ר' נתן נטע שפירא (נפטר ב-1762); ר' אלעזר לנדא (נפטר ב-1794); ר' אריה יהודה לייבוש איגרא ; ר' נח שמואל ליפשיץ (מ-1898), מחבר "דברי שמואל" ו"זר זהב" ומתלמידיו של "החוזה מלובלין"; ור' אליהו לנדא, מצאצאי ר' אלעזר, שכיהן בקהילה 40 שנה רצופות - עד לפטירתו ב-1910.
בקהילת ט' שררה במשך מאות בשנים אווירה דתית מובהקת ובלטה בה השפעת החסידות. במשך זמן מה ישב בט' ר' ישראל מורגנשטרן, אחיו של ר' מנחם מנדל מקוצק. רק בראשית המאה ה-20 חדרו לט' גם השפעות ההשכלה והציונות. קבוצה ציונית ראשונה התארגנה במקום בשנת 1904, וב-1906 נזכר סניף מקומי של "פועלי ציון". לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדו בעיירה סניפי "המזרחי" וכמה קבוצות נוער ציוניות. בט' נוסד גם סניף של ה"בונד" (ב-1906). ב-1913 נפתחה במקום ספרייה ציבורית יהודית.
ערב מלחמת העולם הראשונה פרצו בט' מהומות אנטישמיות אלימות שבמהלכן הוכו יהודים רבים. האשמה בגרימת המהומות הוטלה על היהודים עצמם, שלטענת תוקפיהם הם שהחלו במעשי האלימות. עם פרוץ המלחמה התחדשו מעשי התוקפנות. החיילים הרוסים הנסוגים חברו יחד עם תושבים מקומיים כדי לבוז ביזה בחנויות והיהודים ובבתיהם. בימי המלחמה שותקה הכלכלה המקומית כמעט כליל, חומרי גלם לא היו בנמצא, ורבים מיהודי המקום הגיעו עד פת לחם. הקהילה פתחה מטבח ציבורי לנזקקים שחולקו בו מדי יום ביומו כ-200 ארוחות חינם אין כסף. בסוף 1918, כשחייליו של הגנרל הפולני האלר שחררו את ט' מידי הכובשים הגרמנים והאוסטרים, הותקפו יהודים והוכו בידי חיילים פולנים.
בימי מלחמת העולם הראשונה בוטלו ההגבלות והאיסורים שהטילו שלטונות רוסיה הצארית על פעילות פוליטית וציבורית, ויהודי ט' היו חופשים לפתח פעילות תרבותית ופוליטית כראות עיניהם.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בשנים 1920-1921, עם פרוץ מלחמת פולין-ברית-המועצות, לקחו עמם הסובייטים בנסיגתם כמה בני ערובה פולנים ויהודים. בסופו של דבר שוחררו כל בני הערובה בידי הצבא הפולני. לאחר נסיגתם של הסובייטים התחדשו בעיר הפרעות ביהודים, בתואנה ששיתפו פעולה עם הבולשוויקים. רק לאחר שחבר הצירים היהודים בסיים הפולני הגיש לשר הפנים שאילתא שעניינה הפרעות בט' נחלצה המשטרה לדכא את המהומות, ותוך זמן קצר הוחזר הסדר על כנו.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עם ניתוקה של פולין משוקי רוסיה וגרמניה, איבדה ט' את מעמדה כעיר של סחר חוץ, וגם המסחר המקומי הצטמצם לנוכח השפל הכלכלי שפקד את כל פולין. בשנות ה-20 וה-30 התפרנסו יהודי המקום בדוחק, בעיקר ממסחר זעיר ורוכלות, תוך תחרות מתמדת עם חנויות קואופרטיביות פולניות שצצו בתקופה ההיא בזו אחר זו. רבים נותרו מחוסרי עבודה קבועה והתקיימו מסיוע בני משפחותיהם בארצות-הברית או על קצבות מקופת הציבור. עם האמידים המעטים נמנו הבעלים של שתי טחנות הקמח, מבשלת הבירה והמפעל לייצור לבנים, וגם כמה סוחרי עץ שחכרו חלקות יער לכריתה מידי בעלי אחוזות.
בשנות ה-20 הראשונות סייע הג'וינט האמריקני ליהודים מקומיים לשקם את עסקיהם. בשנת 1924 נוסד בעיר בנק יהודי קואופרטיבי שנתן לסוחרים ולבעלי מלאכה הלוואות עסקיות בריבית נמוכה, גם הוא בסיוע הג'וינט. בשנת 1927 מימן הג'וינט את הקמתה של קופת גמ"ח, שהצטרפו אליה אז כ-200 חברים ובמרוצת השנים גדל מספרם. בעלי המלאכה התארגנו באיגוד מקצועי משלהם וייסדו קופת גמ"ח נוספת, שהלוואותיה ניתנו ללא ריבית. חברות הצדקה המסורתיות "הכנסת אורחים", "ביקור חולים" ו"לינת צדק" התארגנו מחדש והרחיבו את פעילותן. גם ארגון יוצאי ט' בארצות-הברית (נוסד ב-1925) סייע למוסדות הצדקה בט'.
ואולם חרף המשבר הכלכלי הצטיינה דווקא התקופה שבין שתי מלחמות העולם בפריחה תרבותית ובפעילות ציונית ופוליטית ענפה. לצד סיעות "פועלי ציון" ו"צעירי ציון" הוותיקות נוסדו סניפי "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרוויזיוניסטים. בשנת 1931 נוסדו קן של תנועת הנוער "הנוער הציוני" וסניף של "החלוץ", שמ-1934 היה לו קיבוץ הכשרה בחווה חקלאית ליד ט'. גם קן של "השומר הצעיר" היה בתקופה זו בט'. חברי המפלגות ותנועות הנוער הציוניות הרבו לעסוק בפעילות חברתית ותרבותית, ולעתים שיתפו בה את כלל בני הקהילה.
וגם המחנה הלא-ציוני לא קפא על שמריו. לצד ה"בונד" הוותיקה, שהתבססה בעיקר על הפרולטריון היהודי הגדול בעיר, פעל בט' סניף גדול של "אגודת ישראל" (נוסד ב-1922), שחבריו באו בעיקר מקרב חסידי גור המקומיים. חברי ה"אגודה" התחרו עם הציונים על ההשפעה בציבור היהודי ובמוסדות הקהילה. בתחילה היתה ידם של הציונים על העליונה בבחירות למוסדות הקהילה, אבל בשנות ה-30 גברו עליהם אנשי "אגודת ישראל". בשנת 1926 ייסדו אנשי "אגודת ישראל" בית- ספר של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כ-150 בנות. ב-1929 נוסד בעיר גם סניף "פועלי אגודת ישראל", שהיתה לו חוות הכשרה חקלאית משלו.
בבחירות למועצת העיר השיגו הרשימות היהודיות על-פי רוב 6 מ-15 המושבים (אף שחלקם באוכלוסיית העיר היה גדול ממחצית). במשך כל התקופה כיהן אחד מחברי המועצה היהודים גם כחבר הנהלת העיר.

בימי מלחמת העולם השנייה

בתחילת ספטמבר 1939 הגיעו לט' פליטים יהודים מקרקוב וממקומות אחרים, ויהודי ט' סייעו להם. ב-18 בספטמבר 1939 נכנסו לט' הגרמנים, אבל כעבור זמן קצר נסוגו ופינו את מקומם לחיילי הצבא האדום. כשבועיים אחר- כך, בתחילת אוקטובר, נסוגו גם הסובייטים מזרחה, אל מעבר לגבול שנקבע על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. ביציאתם התלוו אליהם גם צעירים יהודים מבני המקום. לאחר צאת הצבא האדום ועוד בטרם שבו לט' הגרמנים פרצו בעיר מהומות אנטי-יהודיות אלימות. פולנים מבני המקום האשימו את היהודים באהדה לצבא האדום, ולא הסתפקו בדיבורים. הם פרצו לחנויות ולבתים של יהודים ופצעו כמה יהודים עוברי אורח. הגרמנים הפסיקו את המהומות והשאירו בעיירה יחידה צבאית קטנה כדי לארגן את השלטון המקומי.
כבר בימים הראשונים לכיבוש נלקחו יהודים לעבודת כפייה בשירותים, בבנייה ובעבודות שטח בעיר ובסביבותיה. בתחילה לא הכבידו הגרמנים את ידם יתר על המידה על היהודים. רובם יכלו להמשיך בעיסוקיהם ולהתפרנס למחייתם, יציאתם מט' לא נאסרה ורבים יצאו לעסקיהם בעיירות האזור ואף ללובלין הגיעו.
בתחילת 1940 באו לט' פליטים יהודים מלודז' וקליש שבמערב פולין ומקהילות פרמפול, ינוב ובילגוראי (ע' ערכיהן). הפליטים שוכנו בבית-הכנסת ובמבני ציבור אחרים. מחמת הצפיפות, תנאי התברואה הירודים והמחסור במזון פרצה ביניהם בחורף 1940 מגפת טיפוס, ובאין רופא יהודי במקום ניאות הרופא הפולני לטפל בחולים היהודים. כעבור זמן מה הצטרף אליו רופא יהודי מקרקוב ושניהם יחד הצליחו לבלום את המגפה - לא לפני ש-40 יהודים נספו בה.
בראשית 1940 הוקם בט' יודנראט בן 10 חברים, רובם מפעילי הקהילה לשעבר, בראשותו של שמואל דרימלר.ליד היודנראט הוקמה גם משטרת סדר יהודית בת 20 איש, מקצתם פליטים. מיד אחר-כך הוטלה על היהודים קונטריבוציה גבוהה. משלא עלה הדבר בידי היידנראט לגייס את הסכום כולו, נסע שמואל דרימלר אל מושל הנפה הגרמני בקרסניסטב (ע"ע) והצליח לשכנעו להפחית את הסכום לכדי מחצית.
ביוני 1940 הורו הגרמנים ליודנראט לגייס 500 עובדי כפייה שיישלחו למחנות עבודה באזור לובלין, אך בסופו של דבר יצאו לשם רק כ-200 יהודים. מאז הלכו ותכפו הדרישות לעובדי כפייה יהודים. קבוצת עובדים נשלחה לאזור זמושץ' (ע"ע) ואנשיה הועסקו במשך שישה חודשים בחפירת תעלות ניקוז ובעבודות בנייה. היודנראט שלח להם מפעם לפעם מוון ובגדים, עד שהוחזרו לט'. בשנת 1941 נשלחה קבוצת עובדים למחנה עבודה בראווה רוסקה שבגבול אזור הכיבוש הסובייטי, לחפור תעלות מגן נגד טנקים. גיוס העובדים הוטל על ועדה בת שלושה חברים שמינה היודנראט. ועדה אחרת, בת 15 חברים, הופקדה על משלוחי המזון והבגדים לעובדי המחנות. בקיץ 1941, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הורעו תנאי חייהם של היהודים, המחסור במזון גבר, ואף-על-פי שבמקום לא הוקם גטו נאסרה יציאת יהודים מן העיר אלא בהיתר מיוחד.
ב-15 במאי 1942 באו לט' 5 אנשי ס"ס מקרסניסטב ובראשם קצין הס"ס באואר. בתואנה שבאו לבדוק את משלוחי המזון והבגדים לעובדי הכפייה בראווה רוסקה עצרו 13 מבין 15 חברי ועדת הסיוע לעובדים והוציאו אותם להורג בירי. רק שניים מביניהם הצליחו להימלט. אנשי הס"ס אספו גם כ-50 יהודים נוספים, כלאו אותם בחדר בביתו של ולוול לורברבוים שהתגורר סמוך למשרדי היודנראט, והמיתו את כולם באמצעות רימוני-יד שהשליכו לתוך החדר. בפעולות הרצח סייע לאנשי הס"ס גנייק ברנקוביץ, מראשי האנטישמים המקומיים.
יומיים לאחר הרצח, ב-17 במאי 1942, באו לעיירה אנשי ס"ס רבים ועמם כוח עזר של אוקראינים. היהודים שעוד נותרו בעיר, כ-2,700 נפשות, רוכזו בכיכר השוק ושולחו למחנה ההשמדה סוביבור. מאחר שבט' לא היה גטו הצליחו רבים יחסית למצוא מקומות מסתור אצל שכנים פולנים או לברוח ליער.
אחרי הגירוש הגדול נשארה בט' קבוצה קטנה של עובדי כפייה. ב-14 באוקטובר 1942 שולחו העובדים הללו דרך גטו איזביצה (ע"ע) למחנה ההשמדה בלז'ץ, יחד עם אחרוני היהודים בנפה, ומצאו שם את מותם.