ג' חשון ה'תשע"ח

טורקה TURKA

 

 

     

 

ישוב עירוני בפולין
מחוז: לבוב
נפה: טורקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,030

·  יהודים בשנת 1941: כ- 4,117

·  יהודים לאחר השואה: כ-30

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

טורקה מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1431. באותה שנה היא הופרדה מאחוזותיו של המלך ונמסרה כשי לאחד המפקדים הוואלאכים שהתגייסו לצבא פולין. מזמן זה היתה טורקה לאחוזה כפרית בעלת ישוב עירוני למחצה לצידה באיזור נידח רחוק מדרכי-המלך. אף הטאטארים בפלישותיהם הגיעו לעתים רחוקות לאיזור זה, ואולם באחת הפלישות שאירעה בסוף המאה ה- 16 הם הוכו שוק על ירך על-ידי צבאות פולין. ב- 1729 עברה טורקה לבעלותו הפרטית של האציל קאלינובסקי, ואז הוכרזה כעיר. כשעברה טורקה לשלטון אוסטריה היו בה 3 קהילות נפרדות: של האצולה הפולנית, של העירונים ושל היהודים. מצב זה נמשך עד שנת 1868, בה אוחדה טורקה ליישוב עירוני אחד וב- 1874 הוכרז בה על בחירות לעיריה. ב- 1903 נסללה מסילת-הברזל לבודפשט שעברה דרך טורקה, והדבר הביא לידי התפתחותה המואצת של העיר. ב- 1914 כבש אותה לפרק זמן של שנה הצבא הרוסי. ב- 1919, אחרי תקופה קצרה של הרפובליקה האוקראינית המערבית, נכון בה שוב שלטון פולין. היהודים הגיעו לטורקה עם הכרזתה כעיר פרטית על-פי הזמנתו של בעליה דאז האציל קאלינובסקי. באו אז כ- 25 משפחות, ובראשן עמד ר' אברהם שמעונוביץ רטושני שהיה כנראה גם ראש הקהילה וגם רבה. בעל העיר בנה בכספו בית-כנסת, שעלה אז 30,000 זהובים, בית-מחסה לעניים, וכן הקציב חלקת-אדמה לבית-עלמין יהודי. הוא התיר ליהודים לכרות מיערותיו עצים לבניית בתיהם. נוסף על כך ייסד האציל קאלינובסקי בית-דפוס עברי, שהודפסו בו סידורי-תפילה וספרי-קודש אחרים. ב- 1813 היו בטורקה גם 5 משפחות של קראים (19 נפשות). במאה ה- 19 לא היתה בטורקה קהילה מאורגנת על מוסדותיה. הרבנים קיבלו את משכורתם מהשוחטים, שהוסיפו תשלום נוסף לדמי השחיטה לצורכי הרב. יהודי טורקה התפרנסו ממסחר וממלאכה שהיו באותו זמן בידיהם רובם ככולם. בסביבות טורקה היו איכרים יהודים, ולהם חלקות קרקע קטנות. היהודים, כיתר התושבים, גרו בבתי-עץ בעלי חדר אחד בלבד. התפתחות חלה, כאמור, במקום בראשית המאה ה- 20 עם סלילת הרכבת. באו אז לטורקה פועלים זרים, רובם איטלקים. בין המהנדסים שעסקו בבניית המסילה היה גם יהודי אחד ושמו רוזנבלאט, שהשפיע הרבה על הפצת ההשכלה בקרב בני העיר, ובעיקר בין בני-הנוער. בתקופה של סלילת קו-הרכבת גדלה גם האוכלוסיה היהודית ובאו אליה תושבים נוספים, ביניהם בעלי מקצועות חופשיים. כשאוחדה העיר ליחידה אדמיניסטראטיבית אחת התקיימו ב- 1874 הבחירות הראשונות לעיריה. אז נבחר רק נציג יהודי אחד לעיריה והוא משה שכטר, עשיר העיירה. לימים, כנראה בראשית המאה ה- 20, נבחר הלה לראש העיר. קודם מלחמת-העולם הראשונה כיהן כראש העיר ד"ר לנדס יהודי ששמו נזכר בכבוד בין בוני העיר ואשר עשה רבות לקידומה ולפיתוחה. ב- 1903 התקיימו הבחירות הראשונות לקהילת טורקה, ובהן נבחר משה שכטר לראש הקהילה. בבחירות של 1908 נבחר לראש הקהילה ד"ר לודינגר. כרבני המקום כיהנו בטורקה ר' יעקב-מנדל ב"ר דוד שמואל שמלקא, שכיהן ברבנות בטורקה עד 1776 ועבר ממנה לפשמישל, בה כיהן עד לפטירתו ב- 1792. בראשית המאה ה- 19 כיהן כרבה של טורקה ר' יעקב-נפתלי אייזנברג, לאחר-מכן רבה של אוליאנוב וסאמבור, בה נפטר ב- 1825. ב- 1820 ישב על כס הרבנות ר' שלמה סרדיר, גיסו של האדמו"ר ר' ישראל מריז'ין. אחריו בא ר' פנחס-אריה, בעל "כתפות האפוד". הוא היה אהוב על בני קהילתו, וכשנפטר ב- 1852 נקראו על שמו כל הבנים שנולדו באותה שנה בטורקה. את כסאו ירש בנו ר' יעקב, שנספה במגיפה ב- 1855. הואיל ואחר פטירתו פסקה המגיפה, רווחה בטורקה האמונה שהוא הקריב את עצמו למען קהילתו. על כס הרבנות עלה אז ר' מאיר-לייבוש לאנגרמאן בעל "בנין שלמה", ואחריו - בנו ר' נחום לאנגרמאן. בסוף המאה ה- 19 ישב על כס הרבנות עד פטירתו ב- 1906 ר' אברהם יעקב איסרליס, מצאצאי הרמ"א. כרבה האחרון של טורקה שימש ר' אליעזר מישל, בעל "משנת אליעזר". הוא כיהן ברבנות בשנים 1909- 1939. אולם ב- 10 השנים האחרונות היה משותק-למחצה ומרותק לרוב למיטתו. בטורקה גרו האדמו"רים ר' ישעיהו שלום רוקח מוויניוויטש, ובין שתי מלחמות-העולם ר' אברהם-יעקב יולס מסאמבור ור' יחיאל מיכל ברנדוויין-לנדא. נוסף לבית-הכנסת שנבנה עם היווסדה של טורקה, היו גם בית-המדרש, קלויזים של בלז, של חסידים לבית ריז'ין ומניינים של בעלי-מלאכה למקצועותיהם. ב- 1904 ייסד המהנדס רוזנבלאט הנ"ל ארגון ציוני בשם "מזרחה". אמנם הציונים, שכולם היו דתיים, גורשו מן הקלויז של בלז, אולם הצטרפו אליהם בעלי המקצועות החופשיים שבאו אז לטורקה וכראש הארגון נבחר ד"ר לאון טורנהיים, שאף ייצג את ציוני טורקה בקונגרס הציוני ב- 1905. הציונים פיתחו פעולה תרבותית רחבה ללימוד השפה העברית, וכן הקימו חוג לדראמה. ב- 1910 הצטרפו כמה מבני העיר אל פועלי ציון, וכנראה שהוקם באותה שנה חוג קטן של המפלגה הסוציאליסטית היהודית - ז'.פ.ס. משפרצה מלחמת-העולם הראשונה נמלטו אך מעטים מיהודי טורקה לפנים האימפריה האוסטרית. בראש השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לטורקה. עם כניסתו נורו לעברו יריות. הרוסים האשימו את היהודים במעשה זה, וכעונש העלו באש חלק מהשכונה היהודית, ובתוכה את בית-הכנסת והקלויזים. האוכלוסיה האוקראינית המקומית בזזה את הבתים שעלו באש, וכשהיהודים ניסו להציל חלק מרכושם היכו בהם החיילים הרוסים. לאחר יומיים פרצו החיילים הרוסים לבתי היהודים ואנסו נשים רבות. שני יהודים נרצחו בלילה כשהגנו על נשותיהם. אחרי ימים אחדים כבש הצבא האוסטרי לזמן קצר את טורקה, וכשנאלץ לפנות שוב את העיר עזבוה כמעט כל תושביה היהודים והתפזרו ברחבי האימפריה. הנותרים בטורקה, שלפי גירסה אחת, היו יחידים מעטים ולפי גירסה שנייה 35 איש, נרצחו בידי הרוסים או גורשו לסיביר, ואף אחד מהם לא חזר לעירו. בסוף 1915 חזרו וכבשו האוסטרים את טורקה, ויהודיה החלו לאט לאט חוזרים אליה. יהודים אלה באו בעת גלותם במגע עם "העולם המודרני", ועל כן הקימו עם שובם לעיר-מולדתם מפלגות חדשות ובית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" וארגנו פעולות סעד ועזרה הדדית. באותו זמן הוקם כנראה גם בית-יתומים. מבין תנועות הנוער ראוי לציין את השומר הצעיר, שאורגן ב- 1916 על-ידי אבא שנלר (לימים אבא חושי, ראש עיריית חיפה). כינוס "השומר הצעיר" הראשון בגאליציה התקיים בקיץ 1918 בכפר ליד טורקה.
 

בין שתי המלחמות

אחרי התפוררותה של אוסטריה היתה טורקה בתחום שליטתה של הרפובליקה האוקראינית המערבית. אמנם ליהודים ניתנה אז האפשרות לפעילות פוליטית, אלא המצב הכלכלי היה קשה מאוד. באותם הימים פרצה גם מגיפת טיפוס, שכילתה רבים מבין האוכלוסים היהודים מה גם שחלקם היו חסרי-בית לאחר הדליקה ב- 1914. ב- 1919 חזרה טורקה לשלטון הפולני. תחילה התייחסו השלטונות באיבה ליהודים, אבל לאחר זמן קצר שופר היחס. הנורמאליזאציה בעיר הביאה אף לפיתוח מפעלי תעשייה בה. בסוף המאה ה- 19 היתה בעיר רק מנסרה אחת שהופעלה על-ידי מים, ואילו ב- 1927 כבר היו בה 22 מנסרות שהעסיקו 1,000 איש, חלקם יהודים. בראשית שנות ה- 30 העסיק ענף זה יותר מ- 2,000 איש; במפעל הגדול "גדוליה" בלבד עבדו 500 פועלים. יהודי טורקה התחילו לבנות מחדש את בתיהם, את בתי-התפילה ומוסדות-הציבור. השיטפון של הנהר העובר בעיר הרס ב- 1927 חלק מבתי העיר. יהודי טורקה נעזרו באותה תקופה בתמיכה כספית מבני משפחותיהם בארצות הברית. גם באותה תקופה היה רובו המכריע של המסחר והמלאכה בידי יהודים, אם כי נמצאו נוצרים יחידים שהתחילו לעסוק במלאכה בעיקר, אבל גם במסחר. מבין מוסדות העזרה ההדדית יש לציין את הבנק השיתופי של הסוחרים ששירת רבים מהם, ואת קופת גמילות חסדים שפעולתה היתה צנועה יותר. ב- 1933- 1934 נתנה האחרונה 89 הלוואות בסך של 11,000 זלוטי, וב- 1936- 1937 סך האשראי שלה היה 3,565 זלוטי בלבד. הסוחרים היו מאורגנים באיגוד הסוחרים, ואילו בעלי-המלאכה הקימו איגוד משלהם. בבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1927 הצטרפו היהודים לגוש אחד עם האוקראינים. הם זכו ב- 22 מאנדאטים, האוקראינים ב- 12 וגם הפולנים ב- 12 מאנדאטים. כסגן-ראש העיר נבחר יהודי. בבחירות של 1934 הקימו הפעם היהודים בלוק עם הפולנים, ובלוק זה זכה ב- 23 מאנדאטים מתוך 24. מרשימה זו נבחרו 8 יהודים. הפעם לא נבחר יהודי לסגן-ראש העיר אלא לחבר הנהלת העיר בלבד. עד 1925 לא התקיימו בחירות לקהילה. ועד הקהילה שמלפני המלחמה, ובראשו הד"ר לובינגר, המשיך לכהן. לראש הקהילה נבחר ד"ר לודינגר גם אחרי הבחירות ב- 1925 וב- 1928. בבחירות האחרונות היו 5 ציונים בין 12 הנבחרים לקהילה. ב- 1935 פוזרה הנהלת הקהילה בגלל אי-סדרים ועו"ד ד"ר מוריץ ברוך נתמנה לקומיסאר. על כס הרבנות המשיך לשרת ר' אליעזר מישל שהתקרב באותו זמן לתנועה הציונית. בין המפלגות היהודיות שפעלו בטורקה היו הציונים הכלליים, התאחדות ופועלי ציון (למן 1923). המזרחי התחילה לפעול כנראה ב- 1931 ולידה צעירי המזרחי. בראש המאבק המקצועי בטורקה עמדה מפלגת פועלי ציון שניהלה כמעט את כל השביתות שהיו במנסרות. מבין תנועות-הנוער פעלו בטורקה השומר הצעיר שחלק גדול מחבריו ובראשם אבא חושי עלה ארצה ב- 1920. בסוף שנות ה- 20 ובראשית שנות ה- 30 הוקמו גורדוניה ועקיבא; האחרונה הוציאה במשך זמן-מה דו-שבועון מקומי משלה. ב- 1925 הוקם איגוד "עזרה" ובראשו יעקב חושי. אחיו של אבא חושי. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים ציונים פועלי ציונים השנה כלליים המזרחי התאחדות ציון רביזיוניסטים ראדיקאלים 1927 78 1 64 31 - - 1931 98 1 113 7 - 1933 163 39 251 - 44 1935 349 184 453 - - 1939 121 71 107 - 104 בתאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית פעלו יהודים, וכמה מהם אף נתנו את הדין על כך. מבין מוסדות הסעד ראוי לציון בית-היתומים, שהוקם בסוף השלטון האוסטרי או בראשית השלטון הפולני. ב- 1932 נחנך בניין משלו על מגרש שנתרם במאה ה- 19 לצורכי ציבור על-ידי הרב לאנגרמאן. פעולות-הסעד האחרות אורגנו בעיקר על-ידי ועד הקהילה, כגון: מתן עצי-הסקה לעניים ומפעלי "קמחא דפסחא". הנהלת הקהילה הממונה ב- 1935 עשתה מאמצים להקים מושב זקנים בטורקה. בשנות ה- 30 החלה לפעול בטורקה יק"א. זו הגישה עזרה לחקלאים היהודים הרבים בסביבות העיר. בגמר מלחמת-העולם הראשונה למדו ילדים רבים בבית-הספר "שפה ברורה". מספר תלמידיו ב- 1922 הגיע ליותר מ- 200. עם הנהגת חוק חינוך חובה חינם פסק בית-ספר זה לפעול. בשנים 1932- 1934 פעל בטורקה בית-ספר עברי משלים "תרבות" ובו רק מורה אחד בלבד. רוב הילדים היהודים למדו בבתי-ספר עממיים כלליים וחלקם בגימנסיה שהוקמה בטורקה באמצע שנות ה- 20. הילדים שקיבלו חינוך מסורתי בלבד - 170 במספר - למדו ב- 12 חדרים שבעיר. חדרים אלה קיבלו סיוע חודשי בסך 25 דולר מיוצאי טורקה בארצות הברית. באמצע שנות ה- 20 הוקם בית-ספר לבנות "בית יעקב". באותו זמן הוקמה בטורקה ישיבה "דגל התורה" ובה 120 תלמידים, רובם המכריע בני העיר. בראש הישיבה עמד הרב אלתר וויינברגר (לאחר המלחמה ראש ישיבה בניו-יורק). החשוב בין מוסדות התרבות היה "החוג התרבותי" על שם י.ל. פרץ ובו חוג דראמאטי ומקהלה. בטורקה פעל איגוד ספורט "הפועל", ובו כמה סקציות בענפים שונים
 

במלחה"ע ה - II

בשבועיים הראשונים למלחמה, בספטמבר 1939, הופצצה טורקה וסביבותיה על-ידי הגרמנים. הללו ביקשו לפגוע בדרכי הנסיגה של הצבא הפולני אל הגבול ההונגרי והרומני. במהלך ההפצצות נפגעו גם מספר יהודים. לטורקה הגיעו פליטים יהודים ממערב-פולין. ערב יום הכיפורים ת"ש נכנסו לעיר הגרמנים, אבל שהו בה כ- 30 שעות בלבד. בפרק-זמן זה לא היו פגיעות ביהודים, אך האוכלוסיה האוקראינית. במיוחד מכפרי הסביבה, נערכה להתנפלויות על בני הקהילה, ולכן כאשר נסוגו כעבור יומיים הגרמנים ויחידות הצבא האדום נכנסו לטורקה קיבלו אותם היהודים ברגשות הקלה. במשך כחודש ימים דרשו השלטונות הסובייטיים מאת החנוונים היהודים למכור את סחורותיהם במחירים קודמים. בדרך זו. התרוששו משפחות הסוחרים, ובסופו של דבר נאלצו לסגור את עסקיהם. קומוניסטים יהודים היו פעילים במוסדות עירוניים ובלט מספרם בשורות המיליציה. אולם מאביב 1940 הורחקו היהודים באופן הדרגתי מהמיליציה ואת מקומם תפסו אוקראינים. באפריל ובמאי 1940 נאסרו מספר משפחות יהודיות אמידות לשעבר, וכן פעילי מפלגות ציוניות מלפני המלחמה. חלקם שוחררו אחרי החקירות ובחלקם הוגלו לפנים ברית-המועצות. אחרי פלישת הגרמנים ב- 22.6.1941 גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. כן ניסו להימלט עם הסובייטים כמה מאות יהודים, אך לא כולם הגיעו לפנים ברית-המועצות. היו שנפלו בדרך, וקבוצות מסוימות אף חזרו לעיר. בתחילת יולי 1941 נכבשה העיר על-ידי הגרמנים, וכבר בימים הראשונים לכיבוש פרעו האוקראינים המקומיים פרעות ביהודים. בשלב זה היו מעשי התעללות, השפלה וגזל הרכוש. כן הגיעו לטורקה ידיעות על רצח יהודים בכפרי הסביבה. הגרמנים והמשטרה האוקראינית חטפו יהודים לעבודת-כפייה, ובעיקר לתיקון גשרים ומסילות-הברזל שניזוקו במהלך הקרבות. היהודים נדרשו לענוד סרטי קלון, ונאסר עליהם לקיים כל מגע עם האוכלוסיה הנוצרית לשם השגת מזון. ביולי הוקם יודנראט ובראשו הועמד יהושע נחמן מיינר, יו"ר ועד הקהילה מלפני המלחמה. עם חברי היודנראט נמנו: יהושע אדרמן, בריש לוברבוים, מלך ויזנר ואחדים מקרובי משפחה של היו"ר מיינר. ואמנם בני הקהילה האשימו את יו"ר היודנראט בנפוטיזם. ליד היודנראט אורגנה המשטרה היהודית. יש אי-בהירות בקשר לזהותם של מפקדי המשטרה ומוזכרים 3 שמות שמילאו תפקיד זה: סוחר בשם רוט יעקב-לייב ברוינר ואלימלך מיינר; ייתכן מאוד כי כל האנשים הללו מילאו תפקיד זה בתקופות שונות. היודנראט והמשטרה היהודית בטורקה היו אחראים כלפי השלטונות הגרמניים גם על היהודים בכפרי הסביבה. בתחילה התייחסה האוכלוסיה היהודית בהבנה לפעילות היודנראט והמשטרה, שניסו להקל על מצוקתם אך במרוצת הזמן נוצר יחס שלילי אל הארגונים הללו, בשל הצייתנות היתירה במילוי הוראות הגרמנים, ובמיוחד בעת האקציות ב- 1942. בחורף 1941- 1942 גברה מצוקת הרעב. המטבח הציבורי שהוקם על-ידי היודנראט חילק 200 מנות מרק דל ליום, ולא היה בזה כדי להציל רבים שמתו ברעב ובמגיפת הטיפוס. בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור לגרמנים כל חלקי ביגוד העשויים פרווה: מעילים, כובעים, כפפות, וכן מגפי-לבד. במשך שבוע ימים נמסרו יותר מ- 1,000 פריטי פרווה. ב- 7.1.1942 החלה אקציה. הגרמנים והשוטרים האוקראינים חדרו לבתי היהודים בכל חלקי העיר וריכזו את הנתפסים - תוך מעשי התעללות - בתחנת-המשטרה האוקראינית. גם בבניין התחנה נמשכו העינויים. למחרת הוצאו היהודים לבורות שהוכנו מראש בקרבת העיר ליד בית-חרושת ללבנים, ושם נורו למוות במכונות-ירייה. רבים נפצעו ונקברו חיים. ומאחר שהרוצחים לא השלימו את מלאכת ההריגה באותו יום, החזירו העירה את אלה שנותרו עדיין בחיים, ולמחרת היום שוב הביאו אותם לבורות ורצחום. קציר-הדמים באקציה זו הסתכם ביותר מ- 500 איש. כדי להגן על עצמם מפני חטיפות למחנות-העבודה חיפשו יהודי טורקה מקומות-עבודה שהעניקו אישורים אשר כובדו לפי שעה על-ידי אנשי המשטרה הגרמנית והאוקראינית. לצורך זה ניסו רבים להשיג עבודה במפעל של "האחים הס" מברסלאו. במארס 1942 ניתנה הוראה, שלפיה כל הגברים מגיל 17 שלא עבדו במקומות-עבודה קבועים עליהם להתייצב בפני ועדה לבדיקת כושרם לעבודה. קבוצה ראשונה של 50 צעירים שהתייצבו נשלחה מיד לסינאווצקו לבניית גשר. מהם שנרצחו במהלך העבודה, ומהם שמתו ברעב ובמחלות; רק יחידים הצליחו לחזור לטורקה. ביוני 1942 נתפסו כ- 150 קשישים, חולים ובעיקר ילדים, והוצאו להורג באיזור שבין רוזלוץ' ובולושנקי. בשבועות שלאחר מכן הועברו לטורקה שרידי קהילות יהודיות מכפרי הסביבה. ב- 4.8.1942 החלה "האקציה הגדולה" שנמשכה 4 ימים. הגרמנים פרסמו צו, שלפיו כל היהודים חייבים להתאסף ליד תחנת-הרכבת. תחילה נאמר שמותר להם לקחת עמם 25 ק"ג מטלטלים, אלא ששארית זו של רכושם נלקחה מהם עוד בדרך למקום האיסוף. חלק מן האוכלוסיה היהודית לא נענה לצו והסתתר במחבואים. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים חיפשו אחרי המסתתרים, ורבים מאלה שנתגלו נרצחו במקום. הנאספים בתחנת-הרכבת הוכנסו לרכבת משא שהובילה אותם להשמדה בבלז'ץ. אין הערכות אחידות על מספר המגורשים באקציה זו; המספרים נעים בין 2,000 ל- 4,000 איש ואף יותר. באמצע אוקטובר 1942 שולחו כ- 60 קשישים וילדים להשמדה בבלז'ץ, ולמעשה עד סוף חודש זה נמשכו החטיפות. הנשלחים רוכזו בקבוצות גדולות וצורפו לרכבות שהובילו יהודים מיישובים הסמוכים לבלז'ץ. למן קיץ 1942 נעשו נסיונות לברוח להונגריה. במקרים רבים הנוצרים, שהובילו את הנמלטים לעבר הגבול ההונגרי רצחו אותם במו ידיהם או הסגירום בידי הגרמנים, וזאת לאחר שגזלו את רכושם. קבוצה אחת, שהצליחה להגיע להונגריה, נתפסה על-ידי השוטרים ההונגרים והוחזרה לידי אנשי הגיסטאפו בשיאנקי, וכל 19 האנשים הוצאו להורג. בסתיו 1942 השתדלו כמה יהודים למצוא מחסה אצל מכריהם הנוצרים וכן לבנות מחבואים - בונקרים - ביערות הסביבה. לחלק מיושבי הבונקרים היה נשק, ששימש בעיקר להגנה עצמית בפני האוכלוסיה המקומית העויינת; ואמנם רבים מבין המסתתרים ביערות נפלו חלל בעקבות הלשנות. מספר יהודי טורקה הסתתרו בבונקר בסביבות הכפר שימונקה, אך האיכר הסגיר אותם תמורת קילו סוכר וליטר וודקה. ידועים מקרים רבים כגון זה. בתחילת נובמבר 1942 אספו השוטרים היהודים שהגיעו מסאמבור קבוצת יהודי טורקה, והעבירוה לידי הגרמנים להשלמת מכסת הקרבנות שנדרשו לספק בעירם. האנשים הוחזקו בבניין המשטרה האוקראינית, ואחרי זמן קצר צורפו לרכבת השילוחים להשמדה בבלז'ץ. ב- 1.12.1942 נדרשו שרידי הקהילה להתייצב בתחנת-הרכבת כדי להעבירם לגיטו סאמבור. היתה זו האקציה האחרונה לקראת הפיכתה של טורקה ל"יודנריין". אמנם מרבית השרידים הובלו לסאמבור, ושם חילקו את גורל קהילה זו. קבוצות אחדות התפזרו ביערות. הגרמנים השאירו בטורקה מספר משפחות של בעלי-מלאכה. אולם אף הם הובלו אחרי זמן-מה לגיטו סאמבור ומצאו שם את מותם. המצוד אחר המסתתרים ביערות ובעיר נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים בספטמבר 1944. גם בשבועות האחרונים לפני השחרור נתפסו ונרצחו רבים. עם כניסת הצבא הסובייטי נמצאו בטורקה כ- 30 ניצולים יהודים. כעבור מספר חודשים חזרו לעיר יהודים ספורים שעשו את שנות המלחמה בברית-המועצות, אולם רובם המכריע עזבו את טורקה והגיעו לפולין, ומשם המשיכו בדרכם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות. בשנות ה- 50 גרו בטורקה מספר משפחות יהודיות, ואולם החיים היהודיים לא שוקמו. כך, למשל, בית-הכנסת של חסידי צ'ורטקוב הפך למחסן של קואופרטיב הנגרים, ולבית-הכנסת הגדול הוכנס מנוע דיזל והוא שימש תחנת-חשמל