ד' תמוז ה'תשע"ז

טיקוצ'ין TYKOCIN

 

 

     

 

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: ויסוקיה מאזובייצקיה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,993

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,461

·  יהודים לאחר השואה: כ-17

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

טיקוצ'ין , השוכנת על גדות הנהר נארב, נוסדה במאה ה- 15 ובתעודות מתקופה זו היא כבר מוזכרת כיישוב עירוני חשוב. מעמד של עיר הוענק לה על-ידי נסיך מאזוביה, יאנוש הראשון, בשנת 1425. טיקוצ'ין היתה תחילה עיר פרטית וכשנת 1542 היתה למלכותית. הנהר נארב שימש גבול טבעי בין פולין לליטא ולכן נבנה בטיקוצ'ין בשנח 1568 מבצר, שהפך את העיר לנקודת הגנה קבועה נגד הפולשים הזרים. הנהר נארב שימש גם עורק התחבורה העיקרי של האיזור. טיקוצ'ין התפתחה במהירות. הבסיס הכלכלי שלה היו המסחר, המלאכה והחקלאות. פעמיים בשבוע התקיימו בטיקוצ'ין שווקים וכמו-כן התקיימו בה 8 ירידים בשנה, ואלה משכו קונים רבים מכל הסביבה. בשנת 1576 כבר נמנו בה 237 בתים והיו בה 4 טחנות קמח ומספר מפעלי תעשייה. טיקוצ'ין נפגעה קשה במלחמת השוודים, בשנות ה- 50 למאה ה- 17 ובראשית המאה ה- 18. במרוצת הזמן נבנתה העיר מחדש ושוב היתה למרכז מסחרי חשוב באיזור. בחלוקת פולין, בסוף המאה ה- 18, עברה לשליטתה של פרוסיה. בשנת 1807 נכללה בנסיכות וארשה ובשנת 1815 - במלכות פולין. במאה ה- 19 שגשגה העיר, מספר תושביה גדל וכלכלתה התפתחה. בשלהי אותה מאה הונחו לראשונה פסי רכבת באיזור, מביאליסטוק לגראייבו, במרחק של 12 קילומטרים מטיקוצ'ין . ריחוקה מן הכביש והמסילה פגע בה מאוד ומאז נמצא מצבה הכלכלי בירידה מתמדת. במלחמת העולם הראשונה נכבשה טיקוצ'ין בידי הגרמנים ואלה שהו בה משנת 1915 עד להקמתה של פולין המחודשת בשנת 1918. ראשוני היהודים הגיעו לטיקוצ'ין בשנת 1522. בעלי העיר הזמינו אז עשרה יהודים מגרודנו לבוא ולהשתקע בעיר ולסחור בה. בעלי העיר העניקו ליהודים פריווילגיה שקבעה את זכויותיהם. לימים אושרה הפריווילגיה בידי מלכי פולין סטפן בטורי בשנת 1576 וולאדיסלב הרביעי בשנת 1639. בנוסף לזכויות נתנו בעלי העיר ליהודים מגרשים לבניית בית הכנסת ולבית העלמין. היישוב היהודי הלך והתבסס. רוב היהודים עסקו במסחר ובמלאכה ואחדים מהם עסקו בחכירת אחוזות בסביבה ובייצוא סחורות לארצות חוץ. כבערים אחרות בפולין הסתמנה גם בטיקוצ'ין שאיפה בקרב העירוניים הפולניים ליטול לידיהם את המסחר ואת המלאכה ולדחוק את רגלי היהודים מתחריהם. כבר במאה ה- 17 התארגנו בטיקוצ'ין חברות מקצועיות (גילדות) של בעלי המלאכה הנוצריים ולעומתן גם כאלה של יהודים. לאחר התחרות קשה בין החברות הגיעו הצדדים לעתים גם להסכם שהיה מושתת על פשרה. על אחת הפשרות שהושגה בשנת 1646 חתום, כנראה ליתר תוקף, גם הכומר המקומי. הסכסוכים בין היהודים והעירונים התמידו שנים רבות והמתיחות החריפה במחצית השנייה של המאה ה- 17. יריביהם של היהודים השתמשו בעלילת דם, שפרצה כשנת 1657 בעיר רוז'אני הסמוכה, על מנת לנגח את מתחריהם. העלילה נמשכה כשלוש שנים ובעקבותיה נידונו שניים מראשי הקהילה ברוז'אני למוות ואף הוצאו להורג. המצב החמור שנמצאה בו קהילת טיקוצ'ין מצא הדים בישיבות ועד ד' ארצות שנתקיימו בשנים אלה. עירוני טיקוצ'ין השתמשו באמתלה של עלילת הדם כדי ליזום מהומות נגד יהודי המקום, שעמדו אף בפני סכנת גירוש מן העיר, אלא שהדבר לא בא לידי ביצוע. היישוב היהודי בטיקוצ'ין השתחרר במהירות מתלותו בקהילת האם שלו, גרודנו. היהודים היכו שורשים במקום ואירגנו לעצמם חיי קהילה עצמאית כבר במאה ה- 16. במאה ה- 17 היתה טיקוצ'ין למרכז הגליל. לאחר פרישת "מדינת" ליטא מוועד ד' ארצות והקמת ועד נפרד של הקהילות הראשיות בליטא (בשנת 1623) ניסה כל אחד מן הוועדים לשלוט על גליל טיקוצ'ין . הקהילה בטיקוצ'ין , כשהיא לעצמה, העדיפה להצטרף לוועד ד' ארצות ובמסגרתו היה קיים גליל נפרד, שכלל את הקהילות הקרובות לה. הוועד של מדינת ליטא ערער על הכללתה של טיקוצ'ין בוועד ד' ארצות והסכסוך נמשך שנים רבות. לקהילת טיקוצ'ין היה סכסוך ממושך עם קהילת גרודנו על השליטה בכמה יישובים בגליל. בעיקר היה היישוב זבלודוב סלע המחלוקת, משום שהתקיימו בו ירידים ולעתים גם ישיבות של ועד הקהילות הראשיות בליטא. ירידים אלה היו למקור הכנסה לא מבוטל לקהילה שחסותה פרוסה על זבלודובה. דבר הסכסוך נידון פעמים רבות בוועד ד' ארצות שפסק תחילה לטובת טיקוצ'ין . בשנת 1654 הגיעו הצדדים לידי פשרה והחסות על זבלודובה התחלקה בין שתי היריבות, אלא שהסכסוך לא הסתיים בכך והוא נמשך עוד עשרות שנים לאחר מכן. ריב דומה בעניין השליטה על היישובים הסמוכים היה לקהילת טיקוצ'ין גם עם קהילת מיינדזיז'ץ פודלאסקי (מזריטש) וכן עם קהילת סמייטיצ'ה, שרצתה לפרוש מקהילת טיקוצ'ין . גם במקרים אלה פסק הוועד לטובת טיקוצ'ין . מצבה של קהילת טיקוצ'ין במסגרת ועד ד' ארצות היה איתן והחל בשנת 1672 היה לה "מנהיג" קבוע בוועד( כלשון תקנות הוועדה). היא היתה מוכרת כ"קהילה מפוארה, מוכשרת ומושלמת". עד סוף המאה ה- 18 היתה קהילת ביאליסטוק קטנה בהשוואה לקהילת טיקוצ'ין והיתה כפופה לבית הדין בטיקוצ'ין . ביאליסטוק קיבלה זכויות עירוניות בשנת 1748 ורק אז החלה התפתחותה המהירה, שהפכה אותה תוך זמן קצר לקהילה החשובה בגליל. בשנת 1771 העבירה טיקוצ'ין לביאליסטוק את השליטה על היישובים הקטנים בסביבה ובכך היתה ביאליסטוק, במקום טיקוצ'ין , לקהילה הראשית באיזור. בית הכנסת בטיקוצ'ין נבנה בשנת 1642 והוא נמנה עם היפים שבין בתי הכנסת בפולין; הוא הצטיין בפשטותו ובהרמוניה של כל חלקיו. באותו זמן קודש גם בית עלמין. על חשיבותה של הקהילה בטיקוצ'ין תעיד גם העובדה, שמאז ומתמיד כיהנו בה רבנים מפורסמים שיצאו להם מוניטין ברחבי פולין. בין אלה ששימשו בקודש בטיקוצ'ין היו המהרש"א (ר' שמואל איידלס), שנודע בפירושו ובחידושיו על הש"ס; ר' יהושע ב"ר יוסף, מחבר הספר הנודע "פני יהושע"; שלום רוקח, בנו של ר' אלעזר רוקח מאמשטרדם; ר' יצחק אייזיק חבר, מחבר הספר "בנין עולם", ר' יהושע אייזיק שפירא, שנודע בשם "ר' אייזיל חריף", ועוד שורה ארוכה של רבנים, שהיו מוכרים בזמנם כגדולי התורה. עד ראשית המאה ה- 20 רווח ביישוב היהודי בטיקוצ'ין אורח חיים מסורתי. בית המדרש עמד במרכזם של חיי החברה והתרבות של בני הקהילה. בשנים האחרונות של המאה ה- 19 הוקמו בטיקוצ'ין כמה מוסדות ציבור, כגון קופת גמילות חסדים, "ביקור חולים" ו"לינת הצדק". הקהילה קיימה מטבח כשר לחיילים ששירתו בחיל המצב הרוסי שחנה בעיר. בשנת 1904 הוקם בטיקוצ'ין החוג הציוני הראשון וכעבור שנים אחדות הוקמו קבוצות של "המזרחי" ושל "פועלי ציון". כמו-כן התארגן חוג של ה"בונד". בשנת 1912 נפתחה הספרייה הציבורית היהודית המודרנית הראשונה. הכיבוש הגרמני של טיקוצ'ין בשנת 1915 הביא ליהודים סדרת הגבלות ומצוקות בתחום הכלכלה, אולם את התקופה הזו אפיינה, כידוע, התעוררות בחיים הפוליטיים והחברתיים של היהודים. הקהילה ריכזה את פעילותה בתחום העזרה לאלה מחבריה שהיו במצוקה וגייסה כסף ממקורות חוץ. על כס הרבנות ישב בזמן הזה ר' אברהם צבי פנחס, שהתחיל את כהונתו כבר בשנת 1909 (הוא בא במקומו של ר' צבי יהודה קוסלוביץ, שכיהן בטיקוצ'ין בין השנים 1897- 1908).

בין שתי המלחמות

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי טיקוצ'ין ממסחר זעיר וממלאכה. הסוחרים היו קשורים בעיקר בביאליסטוק. רבים ביניהם היו חנוונים ובעלי דוכנים בשווקים, שהתקיימו בטיקוצ'ין מדי שבוע. בין בעלי המלאכה בלטו החייטים, הסנדלרים והפחחים. ליהודים היו שייכים כמה מפעלי טקסטיל זעירים, טחנות קמח, מבשלת בירה ובתי מלאכה לעיבוד עורות. מבחינה חומרית לא שפר גורלם של יהודי טיקוצ'ין. רובם היו עניים. בתקופה זו פעלו בטיקוצ'ין מספר מוסדות ציבור כלכליים ומקצועיים שהיו עשויים להקל מעט על תהליך ההתרוששות שעבר על היהודים. בשנת 1925 נוסדה אגודת הסוחרים היהודיים. באותו זמן, בקירוב, הוקם בנק קואופרטיבי. קופת גמילות חסדים שהתקיימה בטיקוצ'ין מזה שנים הגבירה את פעולתה וסייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה באשראי ללא ריבית. החברות ומוסדות הסעד של הקהילה הושיטו עזרה לדלים ביותר; "לינת הצדק" הוסיפה על פעולותיה המסורתיות גם מתן עזרה רפואית חינם. על אף המצב החומרי הקשה הסתמנה אצל יהודי טיקוצ'ין בתקופה זו התעוררות של חיי התרבות והחברה. התנועה הראשונה בחשיבותה היו הציונים, שהתארגנו, כאמור, בראשית המאה והמשיכו בפעילותם בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1929 הצביעו בטיקוצ'ין לקונגרס הציוני 356 איש; כמעט מחצית הקולות ניתנו ל"המזרחי". בשנת 1935 הצביעו לקונגרס הציוני כ- 700 איש וקולותיהם נחלקו כמעט שווה בשווה בין הסיעות הציוניות העיקריות שבעיר: הציונים הכלליים (על המשמר), "המזרחי", "הליגה למען ארץ-ישראל העובדת" והרוויזיוניסטים. לציונים הכלליים, שלאחר הפילוג שהיה בסוף שנות ה- 20 הצטרפו בטיקוצ'ין כמעט כולם ל"על המשמר", היתה השפעה ניכרת בקרב יהודי העיר. "המזרחי", שאף היא היתה ותיקה וחבריה היו בין הציונים הראשונים בטיקוצ'ין, יסדה בשנת 1924 את ה"פועל המזרחי". סניף "פועלי ציון" נוסד עם סיום מלחמת העולם הראשונה. לאחר הפילוג (1921) היה הזרם המרכזי בטיקוצ'ין "פועלי ציון", שנוסד עוד בתחילת המאה, והוא התארגן עכשיו מחדש. בשנת 1924 הוקמה כאן תנועת "פועלי ציון-ימין" ובמרוצת הזמן גברה השפעתם על זו של השמאל. בשנת 1929 נוסד בעיר סניף "החלוץ" וזה הקים במקום חווה להכשרה חקלאית. קן "השומר הצעיר" התארגן בשנת 1920 ופעל בהפסקות עד תקופת השואה. בשנת 1930 נוסד קן בית"ר ובמרוצת הזמן (1934) הוקם בטיקוצ'ין גם סניף המפלגה הרוויזיוניסטית. בשנת 1935 אירגן סניף בית"ר בטיקוצ'ין נקודת הכשרה ובה היו 25 חברים. "אגודת ישראל" התארגנה בטיקוצ'ין בשנת 1921; רוב חבריה היו מחסידי גור הרבים שבעיר. בשנת 1923 נוסד סניף של "צעירי אגודת ישראל" ובשנת 1926 - סניף של "פועלי אגודת ישראל", שיסד ספרייה וקופת גמילות חסדים שנתנה הלוואות בלי ריבית. בסניף זה היו בערך 200 חברים ורבים מהם יצאו להכשרה ואף עלו לארץ-ישראל. בחסות "אגודת ישראל" נוסד בשנת 1924 בית-ספר לבנות "בית יעקב" שבו למדו 100 תלמידות בערך. לאחר המלחמה חידש גם ה"בונד" את פעילותו בטיקוצ'ין. לידו קמו בשנות ה- 20 המאוחרות ארגוני נוער וילדים. ל"בונד" היו בתקופה זו כמה עשרות חברים. לרוב המפלגות וארגוני הנוער היו מועדונים משלהם והם החזיקו ספריות קטנות ואולמי קריאה. ביוזמתן ובחסותן התפתחו חיי התרבות בטיקוצ'ין. הארגונים הציוניים וה"בונד" ערכו לעתים תכופות הרצאות על נושאים שונים. המרצים היו עסקנים פוליטיים ועסקני תרבות שבאו בעיקר מווארשה. הקהילה קיימה "תלמוד תורה" מסורתי. כאמור, נוסד בשנת 1924 בית-ספר לבנות "בית יעקב". בטיקוצ'ין התקיים בית ספר ממשלתי יסודי לילדי היהודים ("שאבאסובקה") בן 7 כיתות, אבל מספר התלמידים שלמדו בו היה קטן ורובן היו בנות. בתקופה שבין שתי המלחמות כיהן בטיקוצ'ין בתפקיד הרב תחילה ר' אברהם צבי פנחס. הוא החל בכהונתו בשנת 1908 ולאחר פטירתו בשנת 1927 ירשו את מקומו ר' ישראל יעקב לידר (1931), ר' אברהם קלמנוביץ (1932) ור' אבא סויאטיצקי (1937), שהיה רבה האחרון של הקהילה(נספה בשואה). בשנות ה- 30 גברו הפעולות האנטישמיות והחרם על המסחר והמלאכה של היהודים. בשנת 1936 היו פרעות ביהודים שנמשכו ימים אחדים. הפגיעות ביהודים חזרו ונשנו בשנת 1938. קבוצות נוער אנטישמי יידו אבנים בבית הכנסת ובבתי היהודים וניפצו את שמשותיהם.

במלחה"ע ה - II

יחידות הצבא הגרמני נכנסו לטיקוצ'ין ב- 2 בספטמבר 1939. ביום הראשון לשהותם בעיירה כלאו הגרמנים את כל הגברים שבמקום, יהודים ופולנים, בכנסייה המקומית והחזיקו אותם שם שלושה ימים ללא מזון. באותו זמן בזזו חיילי הצבא הגרמני רכוש יהודי. ביום הכיפורים ת"ש (24.9.1939) עזבו הגרמנים את העיירה. בהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה טיקוצ'ין לתחום השלטון הסובייטי. בעת נסיגתם מטיקוצ'ין פרצו החיילים הגרמניים לחנויותיהם של היהודים ורוקנו אותן. בתקופת השלטון הסובייטי השתדלו יהודי טיקוצ'ין להסתגל למצב החדש. רובם עבדו בקואופרטיבים למלאכה שהוקמו באותה עת, במפעלים ובמשרדים הסובייטיים. בהיותה קרוכה לגבול הפכה טיקוצ'ין להיות מרכז לפליטים יהודיים שהגיעו מן העיירות שהיו תחת הכיבוש הגרמני. באביב 1940 הוגלו רבים מן הפליטים לפנים רוסיה משום שסירבו לקבל "פספורטים" (תעודות זהות) סובייטיים. עם פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 עזבו השלטונות הסובייטיים את העיירה. הצבא הגרמני, בהתקדמותו המהירה, עקף תחילה את טיקוצ'ין ותושבים פולניים מקומיים, רובם מחוגי האנדקים, ניצלו את היעדר השלטון בעיירה כדי להקים שלטון משלהם. לראש העיר נתמנה האנטישמי יאן פיביק, שהיה ראש העיר בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כמו-כן הוקמה משטרה פולנית. במשך יומיים שדד האספסוף, שהיה מורכב מפולנים מקומיים ומבני הכפרים שבסביבה, מכל הבא ליד. בסוף יוני 1941 הגיעו לטיקוצ'ין אנשי צבא גרמניים. יהודי טיקוצ'ין נצטוו לענוד על זרועם סרט לבן שבמרכזו מגן דוד. רכים מיהודי המקום נתפסו ונשלחו לעכודות כפייה בניקוז תעלות שופכין, ניקוש עשבי בר וכיוצא באלה, תחת פיקוחם של השוטרים הפולניים שהתעללו בהם כאוות נפשם. למרות שלא הוקם בטיקוצ'ין גטו רעבו רוב יהודי המקום ללחם. המשטרה הפולנית אסרה כל מגע בין הפולנים ליהודים ולא איפשרה למכור להם דברי מזון. המצב החמיר עוד יותר ביולי 1941, כאשר הגיעו לטיקוצ'ין פליטים מן העיירות הסמוכות ומוויזנה ויידוואבנה. הם סיפרו על רצח מאות יהודים בעיירות שבסביבה בידי גרמנים ופולנים. ב- 16 באוגוסט 1941 הופיעו בטיקוצ'ין 5 ז'אנדארמים גרמניים והעמידו פנים שהם באו להגן על היהודים ולהציל אותם מידי נוגשיהם הפולנים. הם אף הורו לפולנים להחזיר את הרכוש ששדדו הללו מידי היהודים. רבים מיהודי טיקוצ'ין התחילו להאמין בדבריהם של הגרמנים מששמעו את הפולנים רוטנים ש"הגרמנים מכרו את עצמם ליהודים בעד בצע כסף". אולם כעבור זמן קצר הבינו היהודים את מזימתם של הז'אנדארמים. נודע להם, שהגרמנים הורו לחפור שלושה בורות ביער לופוחובו, במרחק 15 ק"מ מן העיירה. כמו-כן אסרו על יהודי טיקוצ'ין לצאת מתחום העיירה. בטיקוצ'ין נמצאו באותו זמן כ- 1,400 יהודים, גברים, נשים וטף. ב- 24 באוגוסט 1941 הכריזו הגרמנים שעל יהודי טיקוצ'ין להתייצב למחרת, ב- 25 באוגוסט, בשעה 6 בבוקר בכיכר השוק. בעיירה קמה מהומה ורק מעטים מבני הקהילה הצליחו להימלט ליערות. הגרמנים והשוטרים הפולניים כיתרו את כיכר השוק שבה רוכזו היהודים שהתייצבו. הגרמנים הכריזו שהם מובילים את היהודים לגטו בביאליסטוק ואף הרשו להם לקחת אתם חבילות שמשקלן עד 25 ק"ג. באותו יום הגיעו לטיקוצ'ין 4 משאיות ובהן אנשי גסטפו. הגברים הובלו ברגל לכפר זאבוד ושם נכלאו כבניין בית-הספר המקומי. לאחר מכן הובלו הכלואים במשאיות לבורות שביער לופו- חובו ושם רצחו אותם. באותו יום רצחו הגרמנים גם את 8 המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר זאבוד. גם הנשים והילדים הוסעו באותו יום מטיקוצ'ין לבורות שביער לופוחובו ונרצחו שם. למחרת היום, ב- 26 באוגוסט 1941, הוצאו מטיקוצ'ין כ- 700 מבני הקהילה שלא התייצבו ביום הראשון וכן הזקנים והחולים. גם הם נרצחו בבורות שביער לופוחובו. כ- 150 יהודים הצליחו להימלט מטיקוצ'ין לפני חיסול הקהילה, אך רובם הוסגרו לגרמנים בידי האיכרים הפולניים והוצאו להורג. גורלם של הנמלטים שהגיעו לביאליסטוק היה כגורל יהודי ביאליסטוק בעת חיסול הגטו שם. רק 17 מיהודי טיקוצ'ין ניצלו משום שברחו ליערות או הסתתרו בכפרים. את בית הכנסת בטיקוצ'ין הפכו הגרמנים למחסן והכניסו אליו כלי מיטה, כלי בית ורהיטים ששדדו מן היהודים, ואת בית העלמין היהודי הרסו. המצבות ואבני הגדר נלקחו ושימשו לסלילת כבישים. גם את בתי היהודים הרסו ואת החומר מכרו לאיכרים כחומר בניין.