ל' ניסן ה'תשע"ז

פולנייץ POLANIEC

עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: סנדומייז'
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 864

תולדות הקהילה:
י

פ' שוכנת בעמק על שפת הנהר צ'ארנה, ליד מבצר עתיק.: על-פי המסורת נבנתה תחילה ליד שפך הוויסלה,אבל עקב השטפונות התכופים הועברה למקומה החדש.-בשנת 1264 העניק לה הנסיך בולסלאב "הביישן" זכויות עיר, וב-1507 התיר המלך זיגמונט הראשון לתושביה לקיים יום שוק שבועי ושלושה ירידים שנתיים.
במחצית הראשונה של המאה ה-16 פרחה בפ' המלאכה. נפתחו בה בתי-מלאכה רבים - של חייטים, חרטים, מסגרים, נגרים, סנדלרים וכיו"ב - והוקמו שתי טחנות קמח. היו בה אז גם בית-מרחץ עירוני ובית-מחסה לעניים. השגשוג ותנופת הפיתוח נמשכו עד אמצע המאה,אבל נקטעו באחת עם פלישת השוודים ושאר המלחמות והפורענויות שבאו אחר-כך. השוודים גרמו בעיר הרס רב, שיתקו את כלכלתה וגם אוכלוסייתה התמעטה. בשנת 1564, זמן קצר לפני הפלישה, היו בפ' 287 בתים, אבל בשנת 1663 פחת מספרם ל-100 בלבד.
עם חלוקתה השלישית של פולין ב-1795 נכללה פ' בתחומה של רוסיה, כעבור שנים מעטות עברה לריבונות אוסטרית, בשנים 1807-1813 נכללה ב"נסיכות ורשה" וב-1815 צורפה למלכות פולין הקונגרסאית.
תושבי פ' נטלו חלק פעיל במרד הפולני של 1863, וכעונש על השתתפותם ביטלו השלטונות הרוסיים ב-1869 את מעמדה העירוני של פ'. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשפ' נכללה בגבולותיה של מדינת פולין העצמאית, היא נותרה יישוב כפרי.
פ' נכבשה בידי הגרמנים בספטמבר 1939,ותחת הכיבוש הגרמני הלכה אוכלוסייתה והתמעטה.על-פי מסורות מקומיות התיישבו בפ' יהודים כבר במאה ה-14, בתקופתו של מלך פולין קז'ימייז' הגדול. ואולם רק בשנת 1647 הם נזכרים בכתובים - בכתב פריווילגיה מן המלך ולדיסלאב הרביעי. בשנת 1652 אישר גם המלך יאן קז'ימייז' את כתב הפריווילגיה של יהודי פ' וכמוהו עשו המלכים יאן סובייסקי (ב-1676), אוגוסט השלישי (בשנת 1738) וסטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי (בשנת 1765). עלהפי כתב הפריווילגיה מ-1647 הורשו היהודים להמשיך ולהחזיק בבתים שרכשו בעבר למגוריהם והותר להם לבנות ברובע שלהם בית-כנסת, בתנאי שגודלו לא יעלה על זה שבשידלוב. אושרה גם בעלותם על חלקת הקרקע שרכשו כדי לפתוח בית-עלמין. ליהודים ניתנה רשות לסחור בבקר ובמשקאות חריפים מכל סוג ולעסוק במלאכות שונות, אבל את תוצרתם היו רשאים למכור רק ליהודים, מקומיים ולא-מקומיים. כמו-כן הורשו לשחוט בקר ועופות על-פי חוקיהם, לחפור באר ולבנות בשכונתם בית-מרחץ שישרת את הקהילה.
בכתב הפריווילגיה הזה הוטלו עליהם גם התחייבויות למיניהן, בעיקר תשלומי מסים לרשויות ו"מתנות" - 12 ק"ג חלב לנרות לסטריסטה (נציג המלך), ותמורת כל יהודי שהתגורר בפ' - זהוב אחד לנפש לקופת העיר ו-15 גרושים לאוצר המלוכה.
בשנת 1755, בתקופת "ועדי המדינות", נחתם הסכם בין ועד גליל קרקוב-קוזמיר לבין קהילת פ' בדבר שומת המס השנתית שנדרשה הקהילה לשלם לוועד הגליל - 3 זהובים לנפש לבני שנה ומעלה.
המאות ה-18-19 היו תקופה של פריחה ושגשוג ליהודי פ'. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר חיטות, נגרות וסנדלרות, ומקצתם החזיקו גם גני פרי. היבולים היו טובים והפירות הצטיינו באיכותם ונמכרו היטב מחוץ לעיר. בעיר היו גם כמה מאפיות של יהודים שהתפרסמו בטיב תוצרתן; בייחוד יצאו מוניטין לחלות השבת של פ'.
בשנת 1823 אסרו השלטונות הרוסיים התיישבות יהודים חדשים בפ' בגלל קרבתה לגבול, ורק ב-1862 ביטל הצאר את כל ההגבלות על מגורי יהודים בתחומי פולין הקונגרסאית.
לקראת סוף המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בפיתוחה הכלכלי של פ' ורובם התפרנסו ברווחה.
בתקופה זו שופץ בית-הכנסת בפ', שהיה מפורסם בכל האזור בעיצובו הייחודי. בעיירה היו גם בית-מדרש ו"שטיבל" של חסידי טריסק. הילדים היהודים למדו בחדר מסורתי. בשלהי המאה ה-19 ייסדה הקהילה תלמוד-תורה, ובעיירה נפתחו כמה חדרים פרטיים נוספים.
בקהילת פ' כיהנו רבנים ידועי שם, ביניהם ר' יחיאל מיכל, מחבר "עמק ברכה"; ר' שמואל שמלקה; ר' אברהם אלחנן, מחבר "ברכת אברהם", תלמידו של "החוזה מלובלין"; האדמו"ר ר' אברהם חיים הורוביץ (1850-1919), בן ר' משה הורוביץ מרוזבדוב. הוא גורש מן העיר בשל נתינותו האוסטרית ועבר לרדומישל. נכדו ר' משה הורוביץ מילא את מקומו, אולם הוא מת בגיל צעיר. הרב האחרון, ר' ישראל מאיר הכהן רפפורט, ישב בעיר כבר ב-1910 אבל בתחילה שימש אב"ד.
בתום מלחמת העולם הראשונה, כשפ' הוהזרה למדינת פולין העצמאית, סבלו היהודים יותר מן האחרים מן המשבר הכלכלי שפקד את פולין ומן האנטישמיות שהתגברה בהתמדה. האנטישמים ניהלו תעמולה קולנית והסיתו להחרים עסקים של יהודים. בשנות ה-30 המאוחרות נקטה גם הממשלה במדיניות אנטישמית, הגבילה את השחיטה הכשרה ומצאה דרכים שונות כדי לגבות מן היהודים מסים גבוהים במיוחד. רבים מיהודי פ', בייחוד אלה שהתפרנסו מגני פרי, נותרו ללא מקורות פרנסה ועברו ללודז', או היגרו לארצות שמעבר לים כמו קנדה, אוסטרליה וארגנטינה.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוסיפו רבים מילדי הקהילה ללמוד בחדר המסורתי, אבל רבים אחרים עברו ללמוד בבית-הספר היידישאי החדש מייסודו של ארגון ציש"א ובבית-הספר העממי הממלכתי. תקופה זו הצטיינה בפעילות תרבותית ופוליטית ערה, בראש ובראשונה במפלגות ובתנועות הציוניות, שרבות מהן הקימו סניפים בפ'. הבולטות שביניהן היו "פועלי ציון", "המזרחי" והרוויזיוניסטים ותנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ" ו"השומר הדתי".
במאי 1929 פרצה דלקה ברובע היהודי; 50 בתים עלו באש וכמאה משפחות נותרו ללא קורת גג. גם בית-המדרש, בניין התלמוד-תורה ובית-המרחץ היו למאכולת אש. השרפה, המשבר הכלכלי בשנות ה-30 האחרונות והאנטישמיות הגוברת, שהיתה מלווה בחרם כלכלי, גרמו להתרוששותם של רוב היהודים בפ'. בראשית ספטמבר 1939, כשפ' נכבשה בידי הגרמנים, ישבו בה 864 יהודים. כבר בשבועות הראשונים לכיבוש נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב על בגדיהם, הוטלו עליהם קונטריבוציות גבוהות, נאסר עליהם ללכת על המדרכות והם גויסו לעבודות כפייה קשות ובזויות בפ' ובסביבתה. צעירים רבים שולחו למחנות עבודה. הגרמנים החרימו מחסני סחורות ובתי-מלאכה של יהודים ומסרו אותם לארים (גרמנים או פולנים).
באוקטובר 1939 נצטוו היהודים לכונן יודנראט. בדצמבר 1940 הורו הגרמנים ליודנראט של פ' לקלוט 336 פליטים יהודים מרדום (ע"ע), ובמרס 1941 הובאו עוד 300 מגורשים מיישובי הסביבה.
באפריל 1942 הוקם בפ' גטו. ב-13 במאי 1942 הודיע מושל נפת אופאטוב, ריטר, שפ' נבחרה כאחת מ-5 ערים ו-12 יישובים אחרים שבהם ירוכזו כל היהודים מ"דיסטריקט" רדום (על-פי החלוקה האדמיניסטרטיווית הגרמנית). לפ' הובאו עוד 500 יהודים מכל קצות ה"דיסטריקט". הרעב והצפיפות בגטו גברו מאוד ובקיץ 1942 פרצה בו מגפת טיפוס.
בספטמבר 1942 נפוצו בגטו שמועות על חיסול של גטאות האזור. רבים חיפשו אחר מקומות מסתור, ומהם ששילמו לאיכרים בכסף ובחפצי ערך כדי שיסכימו להסתיר את ילדיהם. לא פעם לקחו האיכרים את הכסף אבל את הילדים נטשו בדרכים או הסגירו אותם לגרמנים.
באוקטובר 1942 הועברו כ-2,000 יהודים מגטו פ' לסדומייז', לקראת שילוחם למחנה השמדה. במהלך האקציה בפ' סרקו גרמנים את מקומות המסתור וכל יהודי שנתפס נורה למוות במקום. ב-29 באוקטובר 1942 שולחו יהודי פ' יחד עם יהודים מגטו סנדומייז' למחנה ההשמדה בלז'ץ.
רק מתי מעט מיהודי פ' שרדו. חמישה ימים לאחר שחרור פ', בראש השנה תש"ה, חדרו 80 פרטיזנים מ"ארמיה קריובה" (פולנים לאומנים) לשני בתים שהתגוררו בהם ניצולים יהודים ורצחו 40 איש, בהם גם שני ילדים.