כ"ז תשרי ה'תשע"ח

פוצ'יוב POCZAJOW

עיירה בפולין
נפה: קרמניץ
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 2,317

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,083

·  יהודים לאחר השואה: כ- 40

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

פוצ'יוב היתה בתחילה כפר. לרגלי ההר הסמוך נבע מעיין, שהתפרסם בסגולות המרפא שלו. בראשית המאה ה- 16 קידשה הכנסייה הפרבוסלבית את המקום בגלל הימצאותו כביכול של העתק כף-רגלה של מרים הקדושה. על ההר נבנה מנזר (pochayevska lavra), שנהפך במהרה למקום עלייה לרגל שנהרו אליו ממרחקים. פוצ'יוב היתה אז רכושם של אצילים שונים. משנת 1740 עברה לבעלות משפחת רדזיוויל ואלה החלו לפתח את היישוב, החל משנת 1763. בשנת 1778 העניק המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי לעיירה זכויות מגדבורגיות. בשל קדושת המקום לנוצרים לא ניתן ליהודים להתיישב בפוצ'יוב. רק לאחר שנת 1763, בעת שהחל להתפתח המקום כפוצ'יוב החדשה, התיישבו בו היהודים הראשונים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היוו היהודים בערך %47 מכלל תושבי העיירה. היה להם בית-כנסת ובית-מדרש והם עסקו בייצור נרות בשביל עולי הרגל הרבים, במסחר זעיר, במלאכה ובהברחה לגאליציה האוסטרית, שגבולה היה קרוב. עיקר הפרנסה בא מהמוני העולים-לרגל ומן הירידים. בזמנים אלה נהגו יהודי פוצ'יוב להשכיר חדרים בבתיהם, וגם את מבני- המשק (אורוות, רפתות 'וכו), ללינה לעולי הרגל. הם גם סיפקו להם מזון, סחורות שונות (כולל אביזרי פולחן דתיים) ושירותים. אבל המנזר היה גם מקור צרות ליהודי המקום. הוא משך אליו משומדים יהודים מיישובים אחרים. ראשי פוצ'יוב הקימו "חברא קדישה" מיוחדת, במימון משפחות המשומדים, שפעלה להחזרתם ליהדות והברחתם לגאליציה האוסטרית. בשנת 1906 התחילו שני נזירים מהמנזר, אליאדור וויטאלי, בהסתה אנטישמית פרועה. הם הטיפו - נגד היהודים בדרשותיהם, הוציאו כתב-עת אנטישמי והקימו במקום סניף של "איגוד העם הרוסי" ("המאה השחורה", שארגנה את הפוגרומים בדרום רוסיה). בשנת 1907 העלילו על יהודי פוצ'יוב, שהם השליכו אבנים על תהלוכה דתית ושהיהודים מתכננים לפוצץ את המנזר. רק במאמצים רבים עלה בידי ראשי הציבור היהודי בפוצ'יוב למנוע פרעות. בשנת 1911 היו 42 חנויות בפוצ'יוב מתוך( 45) של יהודים, רובן בענף המזון והטקסטיל. בבעלותם היו גם כמה מפעלים קטנים; טחנת-קמח, שתי מטוויות צמר ועוד. במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהן ברבנות בפוצ'יוב ר' חיים רויניק (הרב מיארמולינצי). בשנת 1897 ויתר הרב על הרבנות לטובת בנו, ר' יעקב-יוסף רויניק. משנפטר האחרון בשנת 1910 פרצה בעיירה מריבה ולבסוף נתקבלו שני רבנים, הרב מאלכסינייץ והרב מפיוטרקוב - ר' אליעזר אורצקי. הראשון נפטר בסוף מלחמת העולם הראשונה והרב אורצקי נשאר רב יחיד בפוצ'יוב עד שנספה בשואה. באוגוסט 1915 נכבשה פוצ'יוב בידי הצבא האוסטרי וזה החרים מצרכי מזון וגייס את הגברים לעבודות כפייה בבניית ביצורים. כעבור שישה שבועות פונו כל יהודי פוצ'יוב; חלק מהם נשלחו למורביה וחלק - לרדזיבילוב הסמוכה. שם הם חיו על חשבון הממשלה האוסטרית, עד שהוחזרו לעיירתם בשנת 1918. בשובם מצאו את העיירה הרוסה בחלקה. קרוב למחצית מן החוזרים נשארו ללא קורת-גג ובמצב כלכלי קשה. מתוך 260 המשפחות היהודיות נזקקו רבים לסיוע.

 

בין שתי המלחמות

בשנת 1920, לאחר שנתייצב השלטון הפולני, הגיע לעיירה סכום של 2,000 דולר ששלחו יוצאי פוצ'יוב בארצות- הברית. מסכום זה נועדו 300 דולר להקמת קופת גמ"ח והג'וינט השתתף גם הוא בסכום דומה. בשנת 1922 נפגעה הקופה קשה מפיחות המטבע, אך בשנת 1926 חודשה פעילותה, לאחר שנתקבל מארצות-הברית סכום כסף נוסף. בשנת 1932 היה הונה של הקופה 9,000 זהובים (1,000 דולר בערך) והיא נתנה הלוואות קטנות ל- 200 איש לתקופה של עד שנה. בנוסף לקופה זו פעל בפוצ'יוב במשך זמן מה בנק קואופרטיבי של הסוחרים. המשבר הכלכלי בסוף שנות העשרים פגע ביהודי פוצ'יוב קשות ובערך מחציתם התקיימו אז מתמיכה. 108 איש היגרו אז אל מעבר לים. יוצאי פוצ'יוב בארצות-הברית תמכו בקרוביהם ישירות וכן בארגונים ומוסדות ציבור בעיירה וכך תרמו רבות לקיומם. בשנת 1928 צורפה פוצ'יוב לקהילת קרמניץ, אך למרות שהופיעה ברשימה נפרדת לא הצליחה לשלוח נציג למועצת והנהלת הקהילה שם. בראשית שנות העשרים הקים הרב אורצקי תלמוד- תורה. כדי לקבל הכרה ממלכתית, למדו בו גם לימודים כלליים. כנראה שבראשית שנות השלושים נסגר המוסד מחוסר תקציב. במחצית השנייה של שנות העשרים פתח הרב "ישיבה קטנה". בשנת 1919 נעשה ניסיון לפתוח בית- ספר מודרני, אך זה נסגר במהרה ורק במחצית השנייה של שנות העשרים הופעל בית-ספר עברי "תרבות". בשנת 1922 הוקמה בעזרת תרומות מארצות-הברית ספריית "תרבות". מסביב לספרייה התרכז הנוער ובין כתליה התקיימו פעולות תרבות שונות. בשנת 1931 יזמו יוצאי פוצ'יוב בארצות-הברית כתיבת ספר (פנקס) שיתאר את תולדות יהודי העיירה. ריכוז החומר הוטל על יחיאל רודמן. ואמנם נכתבו פרקים אחדים וחלק מהם נתפרסמו בשנות השלושים ב"קרעמעניצער שטימע". מה שלא אבד נכלל בספר הזיכרון לפוצ'יוב, שיצא לאור בארצות-הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. הפעילות המפלגתית ברחוב היהודי לא היתה אינטנסיבית. בעיקר בלטו תנועות-הנוער בית"ר, "החלוץ" ו"השומר הצעיר". תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 50. הציונים הכללים קיבלו 39 קולות; רוויזיוניסטים - 8; התאחדות השומר הצעיר - 2; פועלי ציון - 1. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 197. הציונים הכלליים קיבלו 32 קולות; מפלגת המדינה - 15; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 150.

 

במלחה"ע ה - II

הצבא הגרמני נכנס לפוצ'יוב ב- 30 ביוני 1941. במשך חודש יולי בוצעו שתי אקציות; בראשונה הומתו 109 גברים, ובשנייה 10 צעירים שהוחשדו כפעילים סווייטיים. אלה האחרונים נרצחו למרות ששולם כופר בכסף רב. באותו חודש יולי הורה הממשל האוקראיני המקומי לשלושה נכבדים יהודים להתייצב בפני הגביטסקומיסר בקרמניץ וזה הורה להם להקים יודנראט בן 12 חברים ומשטרת-סדר יהודית בת 30 איש. הרכבת היודנראט נמשכה זמן רב, כיוון שלא נמצאו מועמדים שהיו מוכנים להשתתף בו והיה צורך להפעיל על האנשים לחצים כבדים כדי שיסכימו. בינתיים החרימו הגרמנים את כל דברי- הערך, הפרוות, מכונות התפירה ובעלי-החיים. באחד הימים נדרש היודנראט לספק 20 צעירות יהודיות לבית- בושת לחיילים גרמניים. הדרישה בוטלה לאחר ששולם סכום כסף גדול. בינואר 1942 רוכזו יהודי פוצ'יוב בגטו שהוקף בגדר קרשים בגובה של שני מטרים ומעליו תיל דוקרני. בגטו היה מחסור חמור במים, שכן הבאר נשארה מחוץ לגדר והותר ליהודים לשאוב מים רק שעתיים ביום. מנת הלחם שניתנה היתה 150 גרם ליום, והיא הלכה והצטמצמה, עד שהופסקה ערב החיסול. היודנראט קיים מטבח לנצרכים, אך זה לא היה יכול למנוע את הרעב. בשעת ניסיונות להבריח מזון לגטו נורו למוות 19 יהודים. ביום כ"ה באלול תש"ב (7 בספטמבר 1942) נאספו יהודי פוצ'יוב והובלו אל מחוץ לעיירה ושם, ליד בורות שהוכנו מראש, נרצחו כולם. על-פי דיווח של מפקד האס"דה והסי"פו ברובנה הומתו באותו יום 794 יהודים. במשך 8 ימים נמשך המצוד אחרי מתחבאים ואלה שנתגלו נורו למוות. 30 איש, שהושארו כדי לאסוף ולמיין את חפצי היהודים, נרצחו עם תום עבודתם. מתוך 11 יהודים שברחו לברודי נשארו כעבור 10 שבועות רק שניים. פוצ'יוב שוחררה בידי הצבא האדום ב- 19 במרס 1944. לאחר שחרורה שבו אליה בערך 40 ניצולים, ביניהם8 שברחו לברית-המועצות