כ"ט תמוז ה'תשע"ז

פיוטרקוב טריבונאלסקי PIOTRKOW TRYBUNALSKI

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: פיוטרקוב טריבונאלסקי
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 51,294

·  יהודים בשנת 1941: כ-10,240

·  יהודים לאחר השואה: כ-372

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות

בתקופה זו התפרנסו יהודי פיוטרקוב בעיקר ממלאכה וממסחר, ומקצתם אף היו בעלי תעשייה. ב- 1921 היו בבעלות יהודים 4 טחנות קמח, מינסרה, בית-חרושת ללבידים ובית-חרושת לרעפים, 6 בתי-מסחר גדולים, 6 בתי דפוס, 2 חוות חקלאיות בפרברי העיר, 820 בתי-מלאכה, שחלקם העסיקו פועלים שכירים. בין בתי-המלאכה היו 217 של חייטים ו- 136 של סנדלרים. בעיר עבדו 12 רופאים יהודים, 4 רופאי-שיניים, 4 מרפאי-שיניים. שאר היהודים עסקו במסחר זעיר, ברוכלות, בעגלונות ובמקצועות בלתי מוגדרים. עם חוק המלאכה החדש בפולין (1927) נוסד בפיוטרקוב איגוד של בעלי-המלאכה היהודים בענפי המתכת: פחחים, שענים וכדומה. האיגוד העניק לבעלי מלאכה אלה תעודות-מלאכה ממשלתיות. חוץ מהנ"ל פעלו בפיוטרקוב עוד כמה איגודים של בעלי מלאכה וכן איגוד הסוחרים, שנוסד עוד בימי מלחמת העולם ה- I; ואיגוד הסוחרים הזעירים, שנוסד בשנות ה- 20. ב- 1926 נוסד בנק הסוחרים. באותה שנה נוסד גם בנק של בעלי מלאכה, שהתאחד כעבור זמן קצר עם הקופה להלוואה ולחסכון, שנוסדה עוד ב- 1915. ב- 1928 ייסדה אגודת- ישראל בנק קואופרטיבי, שהיה מסונף למרכז-הקואופרציה של אגודת-ישראל בווארשה. בסוף שנות ה- 30 נתרוששו יהודי פיוטרקוב. ב- 1936 נכלל בתקציב הקהילה סכום של 1,500 זלוטי לדמי-רשיונות לתגרים ולבעלי-מלאכה עניים. ב- 1938 נזקקו יותר מ- 1,000 משפחות ל"קמחא דפסחא". בין שתי מלחמות העולם פעלה בפיוטרקוב כל הקשת של מפלגות- היהודים בפולין, ויחס-הכוחות בין שלושת הזרמים המרכזיים - הציונים, אגודת-ישראל, הבונד - היה מאוזן. הציונים, שהתחילו את פעולתם בסוף המאה הקודמת, הרחיבו אותה בימי המלחמה. הציונים הכלליים, שרובם "בעלי-בתים", לא היו רבים לאחר המלחמה, אבל השפעתם היתה רבה. מועדונם שנקרא "מרכז" והספריה שבו הפכו למרכז ממש של כל הפעולה הציונית בעיר. ליד הסתדרות הציונים הכלליים נוסדה ב- 1931 הסתדרות הנוער הציוני, שגם השומר הלאומי ותנועת-הנוער ליד הגימנסיה הרצליה הצטרפו אליה. באירגון נמנו 300 חברים, אבל ב- 1934 עברו רוב חבריו לבית"ר. ב- 1918 התפלגו צעירי ציון מההסתדרות הציונית הכללית, ייסדו מפלגה נפרדת, והקימו את אירגון בעלי-המלאכה ("האנדווערקער פאריין"). רוב חברי צעירי ציון התאחדו עם צ"ס, והקימו סניף של פועלי- ציון-צ"ס. לידם הוקמה ב- 1924 תנועת-הנוער "פרייהייט". המפלגה ייסדה איגודים מקצועיים משלה והתחרתה באיגודי הבונד. היא טיפלה גם בהגירה (לאו דווקא לארץ ישראל) וייסדה מחלקת הגירה, שטיפלה גם בעולים לארץ. חברי פועלי-ציון מעטים נמצאו בפיוטרקוב עוד בראשית המאה, ונמנו עם הפלג השמאלי של המפלגה. לאחר המלחמה השתפר מעמדם, אבל להשפעה רבה בישוב לא הגיעו. המפלגה עסקה בפעולות תרבות, והפעילה חוג קבוע לדראמה. ב- 1925 נוסד בפיוטרקוב סניף ההתאחדות, ולידו קמה ב- 1927 תנועת הנוער גורדוניה. תנועת הנוער הגדולה והחזקה בעיר היתה השומר הצעיר, שנוסדה ב- 1921 מתוך תנועת הצופים היהודים. תנועה זו נאבקה תמיד עם הקומוניסטים היהודים שניסו, ולעתים הצליחו, לחדור לתוכה. אחד מחבריה, מרדכי בראון, היה ב- 1940 אחד מחמשת חברי ההנהגה הראשית במחתרת של השומר הצעיר למערב אוקראינה ולמערב ביילורוסיה, שנמצאה בלבוב. תנועת הצה"ר ובית"ר התארגנו בפיוטרקוב ב- 1930. ב- 1934, בימי הפילוג בין ז'בוטינסקי וגרוסמן, עבר כמעט כל סניף הצה"ר בפיוטרקוב אל גרוסמן. אחר כך התארגנה מפלגת ז'בוטינסקי מחדש וייסדה את ברית החייל וברית ישורון - נוער דתי בעל השקפות רביזיוניסטיות. המזרחי קמה כמפלגה נפרדת בפיוטרקוב ב- 1915, אך את פעולתה התחילה אחרי המלחמה. לידה נוסדו תנועות נוער: צעירי המזרחי (בראשית שנות ה- 20), החלוץ המזרחי (1925) ואחריו - השומר הדתי. הבונד בפיוטרקוב חידש לאחר המלחמה את פעולתו בכל תחומי הפעולה הציבורית, ובעיקר באיגודים המקצועיים. ב- 1936 היו ב- 12 איגודים שלו 600 חברים. באיגוד הגדול - עובדי המחט היו 200 חברים. הבונד ייסד קואופרטיבים, מאפיה, ו- 4 חנויות מכולת. לידו קמו אירגון-הנוער "צוקונפט" ואירגון הילדים "סקיף". בפיוטרקוב פעלה גם המפלגה הקומוניסטית הבלתי-לגאלית, ולא מעט מחבריה יהודים. ב- 1928 הואשמו בעל בית-דפוס יהודי ושני עובדיו (גם הם יהודים) בהדפסת עתון קומוניסטי בכמה אלפים עותקים. בעל בית-הדפוס זוכה, ואילו העובדים נדונו לשתי שנות מאסר כל אחד. יחסי-הכוחות בין הזרמים הציוניים כפי שמשתקפים בתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים פ"צ ימין על עת רביזיו- מפלגת או א"י פ"צ השנה המשמר לבנות המזרחי ניסטים גרוסמן העובדת שמאל התאחדות 1927 11 9 101 1 - 119 - 48 1929 6 18 282 4 - 161 - 86 1931 10 9 293 73 - 259 - - 1939 178 2 187 - 1 396 114 - אגודת-ישראל התארגנה בפיוטרקוב בסוף מלחמת העולם I-ה, ורוב חבריה חסידי גור הרבים בעיר. ב- 1919 נוסד סניף של צעירי אגודת ישראל, וב- 1920 - פועלי אגודת ישראל. לפא"י היו ספריה וקופת גמילות-חסדים להלוואות-בלי- ריבית. 200 חברים היו בסניף ורבים מהם יצאו להכשרה ואף עלו ארצה. עד 1936 שלטה האגודה בקהילה. בעקבות הסכסוכים פוזרה הקהילה ב- 1936, ולקומיסר מטעם השלטונות נתמנה משה שרשבסקי. בבחירות של 1937 ניצח הבונד, וניהל את הקהילה בעזרת "בעלי המלאכה", שחלקם היו בונדאים. בתקופה זו כיהנו בפיוטרקוב שני רבנים, ששמם יצא לתהילה ברחבי התפוצות. שניהם באו מגאליציה, ראשון נבחר לרבה של פיוטרקוב לאחר מלחמת העולם I-ה ר' יהודה מאיר שפירא, מגדולי-התורה בפולין בתקופה זו. היה רבן של העיירות שבגאליציה גליניאני וסאנוק, ומשם נקרא לכס-הרבנות בפיוטרקוב ב- 1924. נבחר כציר לסיים (הפרלמנט) בפולין. ב- 1923 הציע בכינוס הרבנים בווינה להנהיג לימוד "דף יומי" בתלמוד ולייסד ישיבה מרכזית בפולין ושתי ההצעות נתקבלו. ברוב שנות כהונתו הקצרה בפיוטרקוב היה נוסע לרחבי העולם לאיסוף תרומות להקמת הישיבה הנ"ל, שמקומה נקבע בלובלין. כשנוסדה הישיבה (1932) עבר ללובלין לכהן כרב וכראש "ישיבת-חכמי-לובלין". החל ב- 1936 היה רבה של פיוטרקוב ר' משה חיים לאו, שקודם כיהן כרב בבוקובינה. נואם בחסד עליון היה ומצא נתיבות לנפש הנוער. פרסם מסה ספרותית "קידוש השם", והיה בין יוזמי רשת החינוך הדתי לבנות בית יעקב. לכס הרבנות בפיוטרקוב נקרא בימי כהונתו של ה"קומיסר" משה שרשבסקי, שעל אף היותו ציוני בחר ברב, איש אגודת ישראל. גם בימי שלטונו של הבונד בקהילה נתקבל הרב על כל שכבות הציבור והיה לפה לעדתו. הקהילה תמכה במוסדות צדקה, תרבות וחינוך, שהיו רבים בעיר. ב- 1927 קיבלו הקצבות: דוברוציננושץ' (ובטיפוחה, בין היתר, שני בתי יתומים: אחד ליתומי המקום "אוחרונקה", והשני "בורסה" ליתומים שהובאו מאזורי הפרעות בביילורוסיה ב- 1920), טיפת-חלב, לינת-הצדק, מלון-אורחים, בית-החולים-היהודי, גן-הילדים של הבונד ע"ש י. ל. פרץ וב. גרוסר, מטבח לימי החגים, שיעורי-ערב על יד "הזמיר", בית-ספר של צ.י.ש.א. על שם וו. מדם הספריה הציונית, בית הספר יסודי התורה, ובית הספר בית יעקב. כן פעל בתקופה ההיא בפיוטרקוב הט.א.ז., שנתמך על ידי הג'וינט. גם העירייה בפיוטרקוב תמכה במוסדות של יהודים. מכלל תקציבה בסך 50,000 זלוטי לתמיכה במוסדות-צדקה בעיר. הקציבה למוסדות של היהודים 16,300 (1924). ההקצבות ניתנו משום שבעיריית פיוטרקוב שלטה כל הזמן הפ.פ.ס., ובצרוף הבונד היה להם רוב בעירייה. ב- 1925 נבחרו מתוך 33 נציגים, 13 חברי פ.פ.ס. ו- 8 יהודים בונד( 3, סוחרים 2, בעלי-מלאכה 1, פועלי-אגודת-ישראל 1 ופועלי-ציון 1). ב- 1928 זכה הבונד ב- 4 מנדאטים מתוך 8 של היהודים. בעזרת הצירים היהודים הוסיפו פ.פ.ס. לשלוט בעירייה. ב- 1935 נבחרו צירים יהודים לעירייה רק מהרשימה המשותפת של פ.פ.ס. והבונד. ב- 1939 זכה הבונד ב- 7 מנדאטים לעירייה ופועלי-ציון בשאר 2 המנדאטים של היהודים. בסיוע העירייה ליהודים היתה שמורה זכות מיוחדת לאיש המרכזי בפ.פ.ס. בפיוטרקוב, ציר הפרלמנט, הסופר וההיסטוריון אדם פרוחניק, שדגל באי-הפליית היהודים. יהודים נתקבלו איפוא לעבודות ציבוריות, ושרתו כפקידים בעירייה. העירייה שיפצה על חשבונה את בית החולים היהודי, ובשיא המשבר (1931) הקימה מטבח כשר, שחילק כל יום 200 ארוחות חינם. ב- 1936 חילקה העירייה מתנות-חג-המולד גם לילדי יהודים, ועוררה בכך את חמתם של האנדקים. בין שתי המלחמות היה החינוך היהודי בפיוטרקוב רב-גוני. מלבד שני בתי-הספר הממשלתיים היסודיים ליהודים ("שאבאסובקה") פעלו בפיוטרקוב גם בית-ספר חדר מתוקן על שם קרינסקי, בית-ספר של המזרחי ובית-ספר של צ.י.ש.א. שני האחרונים נוסדו בראשית שנות ה- 20 ונסגרו מחוסר אמצעים בראשית שנות ה- 30. כן פעלו בעיר בתי-ספר לבנים מיסודה של אגודת-ישראל, תלמוד תורה ויסודי התורה, ובית-ספר לבנות, בית יעקב. בעיר היו גם כמה גני-ילדים, רובם פרטיים ואחד של הבונד, ע"ש י. ל. פרץ וב. גרוסר. בעיר היו כמה בתי ספר על-יסודיים. הגימנסיה לבנים ולבנות, שייסד ד"ר בראודה, לא זכתה להכרה ממלכתית, ובוגריה נאלצו להבחן בבית-הספר התיכון הממשלתי. בבית הספר המקצועי של א.ר.ט. היו מחלקות למסגרות ולנגרות, ובוגריו נבחנו בחינת סיום בבית הספר המקצועי הפולני בצ'נסטוחובה. ליד בית הספר היתה פנימייה לתלמידים שמחוץ למקום. היו בעיר שתי ישיבות: בית יוסף וכתר תורה. כל הזרמים הפוליטיים, ובעיקר הבונד ופועלי-ציון קיימו שיעורי-ערב ליידיש ולעברית למבוגרים. ב- 1924 הוציאה לאור ההסתדרות הציונית את השבועון הראשון ביידיש בפיוטרקוב , "אונזער צייטונג". כעבור זמן-מה הוציא הבונד שבועון מקומי משלו "פיאטרקאווער וועקער". ביוזמת הרב שפירא הוציאה אגודת-ישראל עתון משלה: "יידישע שטימע" (1926). שלושת השבועונים הופיעו כמעט ברציפות עד 1939. חברת הזמיר שנהפכה למוסד-התרבות של הבונד, הוסיפה לפעול. כן פעלה חברת תרבות, מטעם ההסתדרות הציונית ולידה - חוגים לדראמה, מקהלות ואף תזמורת. אגודת ישראל הפעילה מקהלה וחוג לדראמה. ליד המפלגות הגדולות פעלו ספריות: "תרבות" של הציונים, והספריה על שם י. ל. פרץ, ליד הבונד. אירגוני הספורט היו אף הם מסונפים למפלגות: מכבי, הפועל, "מורגנשטערן", "שטערן" וקבוצה רוכבי-אופניים בלתי-מפלגתית בשם "קראפט". על אף שליטת הסוציאליסטים בעירייה, תקפו האנטישמים את היהודים בכל התקופה הזאת. ב- 1919 וב- 1922 התנפלו פורעים ברחובות העיר על יהודים, ויהודי אחד כמעט שהוטבע בבריכה. ב- 1938 תקפו אנדקים סבל יהודי וכמעט הרגוהו בגרזן, וכן הרעילו את הדגים בבריכה של יהודי, הציבו משמרות ליד חנויות היהודים, כדי למנוע כניסת קונים נוצרים, לא איפשרו לעגלונים יהודים לשרת לא-יהודים, ועגלונים אלה הגיעו עד פת לחם. אמנם, היו חלקים בציבור הפולני ששללו פעולות אלה. בינואר 1939 התכנסה אספה כללית של פקידי העירייה ועובדיה, ובה הוחלט לגנות את השיסוי ביהודים מטעם מפלגות הימין. החלטה זו הועילה, כנראה, שכן נחלשה מאז התעמולה האנטישמית.

 

הישוב היהודי עד 1918

פיוטרקוב נוסדה בראשית המאה ה- 12. ב- 1347 קרא המלך קאזימייז' הגדול כינוס האצולה בפולין בפיוטרקוב. ב- 1544 מכחידה דליקה גדולה את העיר, ועל כן פטר המלך זיגמונט ה- I את תושביה ממסים לעשר שנים. ב- 1578 קבע המלך סטפאן באטורי בפיוטרקוב את מקום בית המשפט לפולין (טריבונאל), ומאז נקראת העיר פיוטרקוב-טריבונאלסקי. עם פלישת השוודים בשנות ה- 50 למאה ה- 17 עברה העיר כמה פעמים מיד ליד, עד שנכבשה סופית בידי המפקד הפולני צ'ארנייצקי. במאורעות אלה נגרם בעיר הרס רב. ב- 1731 שוב נשרפה העיר. ב- 1786 פקדה אותה רעידת אדמה והרסה בתים רבים. ב- 1831 פרצה בעיר מגפת חולירע, והפילה חללים רבים. עם חלוקתה המינהלית החדשה של פולין הקונגרסאית ב- 1868 נקבעה פיוטרקוב לעיר פלך (גוברניה). ב- 1905 היתה פיוטרקוב אחד ממרכזי המהפכה של פולין. בסוף דצמבר 1915 נכבשה העיר בידי צבאות אוסטריה. אין זאת, כי עד ראשית המאה ה- 16 לא היו יהודים בפיוטרקוב ב- 1487 ניתנה לעיר הפריווילגיה "האוסרת מגורי יהודים בה". פריווילגיה זו חודשה פעמים אחדות בשנים: 1569, 1628, 1673, 1720. בראשית המאה ה- 16 התיישבו היהודים מחוץ לעיר על אדמות האצולה והסטארוסטה, ומשם באו העירה בימי יריד, או מושבי הסיים והטריבונאל. גם יהודים שאינם מבני המקום, סוחרים ושתדלנים, ביקרו בעיר, ושילמו 20 זלוטי בעד זכות שהייה-זמנית זו. התושבים הקבועים שילמו לעירונים בעד זכות-הכניסה 30 אדומים בכל פעם. המלך אישר נוהג זה ב- 1569. לאחר עלילת-דם בעיירה הסמוכה אושצ'ין (1590) נאלצו היהודים לנטוש את אדמות הסטארוסטה, אולם לאחר זמן קצר שבו לבתיהם, ואפילו השתקעו במרכז העיר, לפי חוזה עם העירייה. מפעם לפעם תמכו אנשי אצולה במאבקם של היהודים עם העירונים. אנשי האצולה בנו בתים בעיר והחכירו אותם ליהודים, אבל רובם הוסיפו לגור מחוץ לעיר. ב- 1657 נהרס הישוב היהודי פיוטרקוב בידי חיילות צ'ארנייצקי, ורוב היהודים, כחמישים משפחות, נהרגו. בית הכנסת נהרס. שרידי היהודים השתדלו לחזור לעיר. הסטארוסטה התיר להם להתגורר בפרברים ויילקה וייש ופודזאמצ'ה, תמורת 4,500 אדומים לשנה. ב- 1663 נערך בפיוטרקוב המשפט הנודע של הרופא היהודי מקראקוב, מתתיהו קאלאהורי. גזר-הדין והוצאתו האכזרית לפועל דיכאו את הקהילה היהודית שבעיר. זכות רשמית להיות קהילה יהודית בפיוטרקוב נתן ב- 16.9.1679 המלך יאן סובייסקי. היהודים הורשו לבנות בית-כנסת, לקדש בית- עלמין, לבנות בית-מרחץ, לשחוט בקר, להחזיק חנויות מכולת, אריגים, הלבשה, פרוות, ברזל וכובעים, ולהעסיק גלב משלהם. זכות שפיטתם של היהודים הופקעה מידי העירייה והועברה לסטארוסטה, כנציג המלך, שחובתו להגן על יהודי פיוטרקוב וגם על היהודים הבאים לעיר בימי היריד. ב- 1689 בנו היהודים בית-כנסת מעץ בחלקה השייכת לסטארוסטה. ב- 1693 קודש בית-עלמין במקום, ויהודי פ, שנהרגו בימי הפרעות של צ'ארנייצקי, נקברו בו (עד אז קברו יהודי פיוטרקוב את מתיהם ברוזפשה הסמוכה). ב- 1716 חידש המלך אוגוסט ה- II את זכויות היהודים בפיוטרקוב. אבל כעבור 10 שנים הגביל את זכויותיהם. שוב הועברו משיפוט הסטארוסטה לשיפוט עירוני ועל היהודים תושבי הפרברים נאסר להכנס העירה. ב- 1740 התנפלו על היהודים תלמידי בית-הספר, שהוסתו על ידי מוריהם הנזירים, פרצו לבית- הכנסת ועשו בו הרס רב. לאחר מעשה זה החליטה העירייה לפצות את הנפגעים, והפחיתה את מס-היהודים לעירייה מ- 204 אדומים לשנה ל- 154. ב- 1744 שוב פרצו העירונים לרובע היהודי, אך הפעם עמדו היהודים על נפשם, ואחד מהם, אפרים פישל בן נפתלי, נהרג בהגנה על הרובע. ב- 1758 החליטה העירייה לגרש את יהודי פיוטרקוב. לאחר משא- ומתן בין הקהילה לבין השלטונות הותר ליהודים לגור בפרברי העיר, תמורת 4,500 זלוטי "דמי-שכירות" לעירייה. ב- 1770 שוב תקפו העירונים את היהודים. גם הפעם התגוננו היהודים, ובשני הצדדים היו נפגעים. בתקופת הכיבוש הפרוסי (1793- 1806) חלו גם על יהודי פיוטרקוב כל הגזירות וההגבלות, בעיקר במיסוי, שהטילו השלטונות על אזור הכיבוש. כל קהילות האזור התכנסו בעיר קלצ'ב, כדי להחליט על הפעולה לביטול הגזירות. מטעם קהילת פיוטרקוב השתתפו דוד טעבליס ויוסף בן יעקב. נבחרה משלחת שיצאה לברלין, ואחד ממשתתפיה היה דוד טעבליס. המשלחת הצליחה לבטל את רוב הגזירות. נעשה אז נסיון ליישב את היהודים בכפרים, אבל רק שתי משפחות יהודים מבני המקום עברו לעסוק בחקלאות. לגזירות המיסוי נתלוותה הטפת השלטונות להחדרת ההשכלה כביכול בקרב היהודים, ולפעולות אחרות העשויות להפוך את היהודים לאזרחים פרודוקטיביים ומועילים. באותו זמן (1801) הוקם בפיוטרקוב בית-ספר לילדים יהודים, ולימדו בו גרמנית ומתמטיקה. המורים היו השתדלן שמלקי, שלמה רפופורט ואשתו הינדה. החרדים התנגדו לבית-ספר זה, ולמדו בו בעיקר בני אמידים שרצו להקנות לבניהם השכלה חילונית. בתקופת נסיכות וארשה סגרו השלטונות את בית-הספר. ב- 1811 הורחקו היהודים מחלק של העיר. החל ב- 1679 עוצב הישוב היהודי בפיוטרקוב במתכונת של קהילה מקובלת בפולין. פעלו בו קופת-צדקה וקופת-ארץ- ישראל. שמש-הקהילה היה גם שתדלן ונציג קבוע של ועד- ארבע-ארצות בטריבונאל של פיוטרקוב. מתקופה זו ידועים השתדלנים משה בן יצחק וולף דוד (1716), ופייבל (1759). יהודי מפיוטרקוב, שלמה יואכימוביץ', אחד הפרנסים הראשיים של ועד-ארבע-ארצות, חתם ביארוסלאב, עוד לפני גזירות ת"ח, על התחייבות מטעם קהילות הגליל לוועד-ארבע- ארצות בסך 26,000 זלוטי. בשלהי המאה ה- 18, היתה הקהילה חייבת למוסדות שונים, בעיקר למנזרים, 14,381 זלוטי. המשפטים בין הקהילה לבין הנושים נמשכו שנים רבות. קהילת פיוטרקוב דרשה לשתף בתשלום-החוב גם את הקהילות הסמוכות. בסופו של דבר שולם חלק גדול של החוב בתוספת ריבית, והקהילות הסמוכות השתתפו בסכום קטן. לאחר שנהרס בית-הכנסת ב- 1740, טרחה הקהילה לבנות בית-תפילה חדש. ב- 1765 נבנה בית-מדרש בפיוטרקוב על ידי ר' הירש פיוטרקובר. בקומה נוספת של בית-המדרש שכנו משרדי הקהילה ובית-הדין הרבני. התשלומים מהמאזניים שהתקין ר' הירש ליד בית-המדרש היו מקור הכנסה נוסף לקהילה. בעזרת חברא קדישא ביקשה הקהילה לבנות בית- כנסת חדש, ואלה אספו תרומות רבות. אבל הסכום לא הספיק, עד שתרם גביר-העיר, משה, סוחר גדול וספק הצבא, סכום נכבד. בית-הכנסת הושלם ב- 1791, ונחשב לאחד היפים בפולין. ב- 1816 השלים את עיטורו האמן, הגלף והצייר דוד פרידלנדר יהודי שבא מגרמניה, עיטר בתי כנסת רבים בפולין וגילף מצבות של נכבדי היהודים בווארשה. בבית-הכנסת היה קיים עמוד-קלון ה"קונה', שבוטל ב- 1821. חברה קדישא נוסדה ב- 1720 על ידי ר' ברכיה ברוך. סדרי-הקבורה נקבעו ב- 1749. ב- 1755 היו בחברה 21 חברים ומספר מועמדים. מספר החברים עלה ל- 35 ב- 1755 ול- 60 ב- 1797. אנשי חברה קדישא נתחייבו גם על ידי התקנון לבקר חולים וללון אצלם בשעת הצורך. אסור היה להעסיק בטיפול יהודים שלא מאנשי חברה קדישא. לחולים הזקוקים לאישפוז הוקם הקדש, ובו מחלקות לגברים ולנשים. מחלקת הנשים אישפזה גם יולדות. אנשי החברה דאגו גם ללימוד תורה של אנשיהם והחזיקו מגיד מישרים. ב- 1762 פרצה מחלוקת בחברה קדישא וחלק מחבריה ייסדו חברה מתחרה. לאחר שהטילה הקהילה חרם על הפורשים, שבה החברה והתאחדה. ב- 1804 הופרדה חברת ביקור-חולים מחברה קדישא, ובראשה עמד ד"ר יואכימסון, יליד פוזנאן, שלמד רפואה באוניברסיטה של פרנקפורט ד/א. ב- 1783 השתקע בפיוטרקוב ושימש אסיא-דמתא עד מותו (1828). בזמן הזה עבדה בחברת ביקור-חולים גם "רופאה", הדס (נפטרה ב- 1834). הרב הראשון הידוע בפיוטרקוב היה ר' מאיר גץ (1726- 1738), יליד הילדסהיים, גדול בתורה, רבה של לאסק, וחסותו על פיוטרקוב. קהילת ליסה בחרה בו ליצגה בסכסוכה עם השלטונות. בנו, ר' אליקים גץ, אף הוא רבן של פיוטרקוב ושל לאסק, שימש בתפקידו שנה וחצי ומת בן 32. לאחר מותו הופרדו שני כסאות-הרבנות ולרבה של פיוטרקוב נבחר ר' יעקב מז'ארקי. הוא כיהן עד 1752. אחרי מותו נתמנה ר' נתן, בנו של ר' הירש פיוטרקובר. ר' נתן כיהן ברבנות שלא על מנת לקבל פרס (נפטר ב- 1769). הוא תרם ספרים רבים לבית המדרש. אחריו ישב על כס הרבנות בפיוטרקוב בן-משפחתו, ר' חנניה ליפמאן מייזלש, רבה של אופאטוב. "הסכמותיו" כלולות בספרים חשובים בימיו. הוא נפטר בפיוטרקוב ב- 1811. אחריו שימש ברבנות בפיוטרקוב ר' אברהם צבי פאצאנובסקי, יליד העיר, נצר לרבנים ידועי-שם, כגון ר' השל מקראקוב ור' נתן בעל "מגלה עמוקות". בחיבורו "בית אברהם" כלולה הסכמתו של ר' שמחה בונים מפשיסחא. גם הוא שימש ברבנות שלא על מנת לקבל פרס, ונפטר ב- 1819.

 

הישוב היהודי עד 1918

עד 1867 היתה העיר קטנה ותושביה היהודים עסקו במסחר ובמלאכה. בין משלמי המסים בעיר ב- 1839 היו 237 יהודים, וביניהם: 80 בעלי-מלאכה רובם( םיטייח), 143 סוחרים, 3 בעלי מקצועות חופשיים, 11 שונים. ב- 1851 נמנו 643 מפרנסים יהודים, מהם: 129 סוחרים, 69 בעלי-מלאכה, 7 בעלי מקצועות חופשיים, 24 מלמדים, 16 אנשי מנגנון הקהילה, 316 שכירי-יום, 82 שונים. משנקבעה פיוטרקוב לבירת הגוברניה נוספו בה פרנסות רבות. הממשלה הביאה לעיר מוסדות שלטון, כגון בית משפט גבוה, משרדים, בנק ממלכתי, וכן חנה בעיר חיל-מצב גדול. כל אלה הביאו לריבוי פרנסות בעיר ולגידולה המהיר, אבל תעשייה לא התפתחה: השלטון הרוסי התנגד לתיעוש, לפי שהוא גורם אי-שקט סוציאלי בעיר, ובעיר-גוברניה אין הדבר רצוי. גזירה זו לא האריכה ימים. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 נוסדו מפעלי התעשייה הראשונים בעיר, רובם ככולם בידי יהודים. לנדא ייסד מינסרה, מרכוס בראון - משרפה ובית-זיקוק ליי"ש, גולבאק - בית חרושת לסבון, והמהנדס יואל כהן - בית-חרושת למכונות חקלאיות ובית יציקה. ב- 1892 ייסד מנחם מנדל שלוסברג , יהודי ליטאי שבא מלודז', בית חרושת גדול לאריגים, "פיוטרקובסקה מנופאקטורה", שהעסיק מאות פועלים יהודים. בית-חרושת זה לא עלה יפה, ונסגר לאחר מות בעליו, בראשית המאה ה- 20. ב- 1908 קנה אותו והפעילו מ. זילברשטיין, חתנו של י. ק. פוזנאנסקי מלודז' אלא שמאז לא הועסקו בו יהודים. בראשית המאה ה- 20 היו בפיוטרקוב 40 מפעלי תעשייה, כשליש מהם בידי יהודים. שני-שלישים של המלאכה, בעיקר חייטות, נגרות וסנדלרות, היו בידי היהודים. ב- 1887 היו בין 600 הסוחרים בעיר 82.7% יהודים, אך כעבור עשור בלבד היו היהודים בה 65.8% מכלל הסוחרים - האחוז הנמוך בכל הגוברניה- בגלל ריבוי מספר החנויות של לא-יהודים בפיוטרקוב בשנות ה- 70 למאה ה- 19 נוסד בפיוטרקוב בית-דפוס עברי ראשון על ידי טוביה בר בלחאטובסקי, שהוציא לאור ספרי-קודש. ב- 1897 ייסד בית דפוס נוסף אליהו פאנסקי, שהוציא לאור, בין היתר תלמוד ירושלמי עם כל הפוסקים. בשנים 1900- 1913 נוסדו בפיוטרקוב עוד 3 בתי דפוס של יהודים. המיפעלים האלה העסיקו יהודים בלבד. הקהילה היהודית אורגנה מחדש ב- 1822 לפי חוק הפיקוח החדש של השלטון ובצורתה זו פעלה עד סוף התקופה. בגלל שיטת הבחירות לקהילה, היתה בה השפעה רבה לעשירים, שמשנות ה- 50 של המאה היו רובם מתבוללים, וניהלו את ענייני-הקהילה לפי דרכם. בתקופה זו וגם אחריה כיהנו בפיוטרקוב רבנים נודעים. הראשון היה ר' דוד יצחק בוכנר, בעל "בית דוד" (פרוש לספר דברים). זמן קצר לאחר בחירתו עבר לכהן כרב בצ'נסטוחובה, וכעבור שנתיים נפטר שם (1827). גם הבא אחריו לא שימש זמן רב בפיוטרקוב. ר' דב בריש אדלשטיין מצאצאי הרמ"א, שהיה לשעבר רבה של חמיילניק, נפטר במגפה בפיוטרקוב ב- 1827. אחריו בא ר' יהודה יעקב מייזלס, קודם רבה של זאמושץ. הוא פוטר בראשית שנות ה- 40, בגלל מחלוקת בין חסידים ומתנגדים הרב( היה דיסח). אלא שלא נבחר רב במקומו, והקהילה הוסיפה לשלם את שכרו עד יום פטירתו (1848). בזמן ההוא התערב הנציב-הרוסי בפולין, הגנרל פאסקיביץ', בענייני הקהילה והציע למנות לרבנות בוגר בית הספר לרבנים בווארשה. הקהילה דחתה את ההצעה פה אחד. מאז הדחתו של הרב י. י. מייזלס ועד לבחירתו של רב חדש (1850) שימש כראב"ד הדיין ר' יעקב אדלשטיין. ב- 1850 קראה הקהילה לשמש ברבנות את ר' אליעזר שלום מורגנשטרן, לשעבר רבה של שיידלצה נפטר( ב- 1867). אחריו עלה על כס-הרבנות ר' ברוך צבי רוזנבלום לשעבר רבה של ראדזימין. שם הואשם באהדה למרד הפולנים, נאסר והובא ללובלין. הרב נמלט והסתתר כשנתיים בלובלין. לאחר החנינה ב- 1865 נבחר לרבה של ונגרוב, וב- 1867 נקרא לעלות על כס-הרבנות בפיוטרקוב. היה למדן מובהק וחיבר ספר על הרמב"ם. הוא כיהן בפיוטרקוב עד מותו ב- 1883. ב- 1884 עלה על כס-הרבנות בפיוטרקוב אחד מגדולי התורה בפולין, ר' אליעזר ואקס, לשעבר רבה של טארנוגרוד, ושל קאליש. הוא הטיף לתמיכה בישוב היהודי בארץ ישראל, ועשה נפשות לקניית אתרוגים מארץ ישראל במקום אתרוגי קורפו. ב- 1886 נסע עם חותנו, ר' יהושע טרונק מקוטנו, לבקר בארץ ישראל. הם הביאו עמם סכום כסף גדול וקנו מספר חצרות בצפון ירושלים, שבהן נבנו בתי- מגורים לאנשי "הכולל". בימי ביקורו בארץ ישראל בא ר' אליעזר גם לפתח תקווה החדשה, וקרא לא לעזוב אותה על אף המצב הקשה. הוא נפטר ב- 1889, והותיר את חיבורו "נפש חיה". על מקום קבורתו פרץ ריב בין שלוש קהילות, עד שפסקו גדולי-הדור שמקום מנוחתו יהיה בקאליש. הרב הבא, ר' שמחה יאיר רוזנפלד, נמנה עם חסידי קוצק, ואחר כך - עם חסידי גור. לפני בואו לפיוטרקוב היה רבן של ארבע קהילות בפולין. איש אשכולות היה, דרשן מצויין, מצטיין בפיקחותו ובעדינותו. דבריו נזכרים בספריהם של גדולי הדור: ב"אבני נזר" לר' אברהם מסוחאצ'ב, ב"אהבת דוד" לרבי מלאסק וב"ישועת מלכו" לר' יהושע מקוטנו. הוא שימש ברבנות בפיוטרקוב 21 שנים (1890- 1911). אחר מותו הוציא-לאור חתנו חלק קטן מכתביו בספר "אורה ושמחה", ובו אמרותיהם של גדולי הדור, החל מר' ש. בונים מפשיסחא, דרך ר' מנדל מקוצק ועד לאדמו"רי גור. על כסאו ישב ר' מנחם דוד טמקין, תלמידו המובהק של ר' יהושע מקוטנו. ב- 1916 ישב-ראש בכינוס רבני פולין בלובלין. בימי המלחמה סייע הרבה לאנשי קהילתו במגע עם השלטונות, ואף הציל ממוות שני חיילים יהודים שנאשמו בבגידה. נפטר ב- 1922. בפיוטרקוב ישבו גם אדמו"רים רבים. יוצא דופן בין האדמו"רים הנ"ל היה ר' חיים דוד, המכונה הד"ר ברנהרד. הוא נולד בדז'יאלושין ב- 1782, השלים את לימודי-הרפואה בארפורט ושימש כרופא בלגיונות הפולניים במלחמות נפוליאון. לאחר המלחמות בא לפיוטרקוב ועבד בה כרופא בבית-החולים היהודי ובלינת-הצדק. גם בעת המרד הפולני ב- 1830 עבד כרופא בצבא פולין. אחר כך חזר בתשובה, הוסיף לעבוד ברפואה, אבל ביתו הפך להיות כעין חצר של אדמו"ר. הוא היה קשור עם החוזה מלובלין ועם סבא קדישא מראדושיץ, בין מבקריו הרבים היו גם ר' ש. בונים מפשיסחא ובעל "תפארת שלמה" מראדומסק. הוא נפטר ב- 1858 ועל קברו נבנה האהל הראשון בבית-העלמין בפיוטרקוב. עד תקופת השואה היו חסידים מכל פולין עולים לקברו. בפיוטרקוב ישב גם האדמו"ר ר' מאיר מנחם פינקלר (1862- 1912), נצר לשושלת ראדושיץ. הוא ניהל חצר גדולה בפיוטרקוב (1892- 1912). איש אמיד היה, והעביר את תרומות החסידים להחזקת הישוב בארץ ישראל. עם חסידיו דיבר אך ורק בלשון הקודש. דמות ססגונית הוא הרב-המרצף ("ברוקאז'", בלע"ז), ברוקמן. בנעוריו עבד בריצוף כבישים, ומכאן שמו או כינויו. בשנות ה- 40 למאה ה- 19 הגיע לפיוטרקוב ונתפרסם כעושה-מופתים, מרפא חולים ומגרש דיבוקים. שמו יצא לתהילה בכל תפוצות הגולה, ועל פתחו צבאו יהודים מפולין, מגאליציה, מליטא, מגרמניה ואף מאמריקה. תמורת "שרותיו" דרש פדיונות גבוהים, והגיע לעושר רב, אולם בסוף ימי חייו ירד מנכסיו וכן ירדה קרנו בקרב מעריציו הרבים ולאחר פטירתו בגיל 90 נקבר ליד הגדר. בית-הכנסת הגדול, שנזכר לעיל, שופץ בשלהי ה- 19. ברבע האחרון למאה נבנה עוד בית-כנסת, שהיה תחילה "נאור", לפי נוסח גרמניה, ואף כינוהו "בית הכנסת הגרמני". אחר כך השתלטו עליו הציונים והסבו את שמו ל"שערי ציון". בזמן הזה נבנה עוד בית-מדרש על ידי ר' פישל אלכסנדרוביץ', מהכפר טושין הסמוך לפיוטרקוב, שנקרא "דער טושינער בית-מדרש". בעיר פעלו גם כ- 15 שטיבלך, שהחשובים ביניהם היו של חסידי גור ואלכסנדר. מוסד הצדקה הראשון היה, כאמור, ביקור חולים, שנוסד ב- 1804, שקיים "בית חולים", תחילה בהנהלת ד"ר יואכימסון ואחר כך בהנהלת האדמו"ר, ד"ר ברנהארד. ב- 1857 איחדו אותו עם בית-החולים הכללי, ובמוסד החדש הוקצו ליהודים 20 מיטות מתוך 70. אבל ב- 1859 שוב הופרד בית החולים היהודי וב- 1863 היו בו 32 מיטות וחדר ניתוחים. ב- 1905 עבר בית-החולים לבניין חדש, ובו 74 מיטות, והוקף גן מרווח, תרומת מרקוס בראון, שנקרא על שם התורם ושם אשתו. אף על פי שהבניין נתרם לקהילה, תמך בו הנדבן הנ"ל שנים רבות. במאה ה- 19 התפתחו בפיוטרקוב מוסדות ציבור וחברה, מהמצויים בפולין, כגון לינת-הצדק, חברת-ש"ס, נר-תמיד, ניחום-אבלים, חסד-של-אמת, (מלבד חברה קדישא), חברת-ערובין, מלון-אורחים, תפארת- בחורים, חברת-חיילים (בצבא הרוסי). ב- 1913 נוסדה קופה לעזרה הדדית , "שפאר און ליי קאסע", שהעניקה לחבריה הלוואות ללא-ריבית. ב- 1868 נבנה בניין מיוחד לקהילה, אך כעבור זמן קצר נהפך הבית למושב-זקנים. ראשיתה של פעילות חברתית-פוליטית של יהודי פיוטרקוב יש לראות בהשתתפות אחדים מהם (עפי"ר ה"נאורים") בהנהלת ה"רסורסה" (אירגון הסוחרים הכללי) ובבחירתם למועצת המחוז אחרי 1867. להנהלת ה"רסורסה" נבחרו בנקאי ותעשיין נודע בונבנטורה טפליץ ולמועצת העירייה דאז נ. גולדבלום, ה. פנקלשטיין ויעקב רוזנברג. במרד הפולני של 1863 השתתפו גם יהודים. אחד מהם, פוקס, נאסר והוגלה ואשתו שהגיעה לפאריז קיבלה עזרה מהגולים הפולנים שם. ב- 1866 הגיע לפיוטרקוב דוד נייפלד, עורך העתון היהודי בשפה הפולנית "יוטשנקה" (1861- 1863). הוא פתח חנות-ספרים וסביבו התרכזה האינטליגנציה היהודית שדגלה בשיתוף- פעולה פולני-יהודי. ב- 1884 ייסד עורך-הדין היהודי, גוסטאב לוי, חברה צדקה כללית "דוברוצ'יננושץ'", שעזרה תחילה גם ליהודים וגם לפולנים. החל ב- 1912 פעלה החברה בקרב היהודים בלבד. בין ראשוני המפלגה הסוציאליסטית הפולנית הפ.פ.ס. היו כמה יהודים מפיוטרקוב, ביניהם שמואל אטינגר (לימים, פרופסור בווארשה), רגינה רייכמן, ואנדה פינקלשטיין ואחרים. ב- 1886 נוסדה בעיר התנועה חיבת ציון. בין מייסדיה היו יהודים יוצאי-ליטא רבים. ב- 1900 הגיע לפיוטרקוב מאחוזה סמוכה לעיר, משה שרשבסקי, והוא קידם את הפעולה הציונית. הציונים ייסדו בית-תפילה משלהם והפיצו שקלים. ב- 1907 אסרו הרוסים אחד מפעילי הציונים, מיכל הרץ. ב- 1902 נוסד סניף הבונד בעיר. במהפכת 1905 השתתף הבונד המקומי בהפגנות, אירגן הגנה עצמית, ואחד מחבריו, יצחק קימלמן, נדון למוות על השתתפותו בהתנקשות בשוטר. י. קימלמן נחון, אבל מת בבית הסוהר ב- 1908. ליד הבונד פעל אירגון נוער , "קליינער בונד". לאחר המהפכה יצאו חברי הבונד לערים אחרות, והסניף המקומי חידש את פעולתו רק ב- 1916. ב- 1905 נוסדה בפיוטרקוב מפלגת ס"ס, אירגנה שביתות שרובן עלו יפה, וחבריה פעלו גם בהנחלת השכלה לפועלים. לאחר סגירת בית-הספר, שנוסד עוד בימי הכיבוש הפרוסי, השתדלו משכילי פיוטרקוב לייסד בית-ספר חדש. בימי שלטונו של פאסקיביץ', שגרס כי "ליהודים לא דרושה השכלה", לא יצא הדבר לפועל. משכילי פיוטרקוב ניסו לייסד את בית-הספר עוד בראשית שנות ה- 40 למאה ה- 19, אבל קיבלו אישור לייסודו רק ב- 1858. המייסד היה נתן גולדבלום, ראש הקהילה. כמורה ראשון שימש אדולף לייברג, בוגר בית המדרש לרבנים בווארשה. בית הספר נוסד על אף התנגדותם של החרדים, וב- 1885 כבר למדו בו 60 תלמידים, ותקציבו ניתן על ידי הקהילה. ב- 1902 ייסדו השלטונות שני בתי ספר יסודיים ליהודים. ב- 1904 ייסד מרקוס קרינסקי חדר מתוקן, ובו לימדו פולנית והיסטוריה (בשפה פולנית), וכן תנ"ך ותלמוד- בעברית. לפני מלחמת העולם - I נוסד בית-ספר תיכון יהודי, ובו ארבע כיתות. ב- 1908 נוסדה אגודת "הזמיר", על שם ד"ר יואכימוביץ'. תחילה שימשה כמרכז המתבוללים, אך כעבור זמן קצר גברו בה הציונים. לבסוף נהפכה למוסד של הבונד. ליד "הזמיר" נתקיימו, חוג לדראמה, מקהלה ותזמורת. בימי מלחמת העולם I-ה נתרוששה העיר והיהודים שבה, אבל הפעולה החברתית והתרבותית שגשגו. בעיקר פעלה החברה הוותיקה "דוברוצ'יננושץ". לפי שחבריה אמידים, רכשה אולם וחילקה בו לנצרכים תה ולחם במחיר סמלי חברי האגודה עסקו בפעולות צדקה רבות, וכן ייסדו בית- יתומים לילדים יהודים, שהתקיים עד למלחמת העולם II-ה. ביוזמת הציונים נוסדו ב- 1916 אירגון הסוחרים, ולידו- קופת הלוואה וחסכון, שעזרה לנצרכים בהלוואות-ללא- ריבית. הציונים ביקשו להוציא-לאור עתון ביידיש, אבל שלטונות-הכיבוש לא התירו את הוצאתו. על כן ייסדו עתון בפולנית , "גלוס ז'ידובסקי", בעריכת הנריק פסטנשטאט, השתתפו בו, מלבד סופרים מקומיים, גם עתונאים מווארשה, מלודז' ומלבוב. ב- 1916 ייסדו הציונים, שרגליהם נדחקו מחברת הזמיר, את חברת תרבות. משה שרשבסקי תרם לתרבות את ספרייתו הפרטית, והיא שימשה לימים בסיס לספריה יהודית ציונית בעיר. ב- 1916 נוסד אירגון צופים יהודים. בבחירות למועצת העירייה ב- 1916 נבחרו בין 50 צירים 14 יהודים: 2 ציונים, 1 המזרחי, 3 חרדים, בלתי מפלגתי 1, 7 מתבוללים. ב- 15.12.1917, במלאת מאה שנה למותו של הגיבור הלאומי הפולני קושציושקו, הפגינו ברחובות יהודי פיוטרקוב ובראשם הרב טמקין, למען פולין עצמאית, ובידיהם דגלונים בצבעי פולין ובצבעי תכלת-לבן.

 

השואה

הפגזתה הכבדה של פיוטרקוב עם פרוץ מלחמת העולם II-ה הבריחה מהעיר בהמוניהם את האוכלוסים הפולנים והיהודים כאחד. יהודים רבים ביקשו מיקלט בסולייוב הסמוכה, אלא שגם שם נפגעו בהפגזות. הגרמנים נכנסו לפיוטרקוב ב- 5.9.1939. בו ביום רצחו כמה עשרות יהודים. למחרת הקיפו חיילים את הרובע שגרו בו בעיקר יהודים -הרחובות סטארוואר-שאווסקה, ז'ידובסקה, פרץ, וספולנה, ירוזולימסקה, זאמקובה-הטילו רימונים על הבתים, ירו בחלונות. הרובע עלה באש, והיו הרוגים רבים. היהודים שנותרו ללא קורת- גג מצאו מסתור בשטיבלך ובבתי-המדרש. מימי הכיבוש הראשונים התחיל מצוד-גברים ברחובות ובבתים, לשם העסקתם בעבודות קשות. בבניין "קאסינו" - מושב האס-אס, ב"לאנדראט-שולה" בכיכר ה- 3 במאי, בתחנת הרכבת וב"בית פועלי הרכבת". ליחס נוח יחסית זכו היהודים העובדים במאפיה הצבאית, ואפילו לחם ניתן להם. לא אחת נצודו גם בנות יהודיות לשם שרות בבתי הגרמנים ועבודת-נקיון בבתי-החולים. ליהודים נקבעה שעת-עוצר. החל בסוכות ת"ש הרשו הגרמנים ליהודים להלך ברחובות הראשיים רק שעתיים קבועות ביממה. על האוכלוסים ה"ארים" נאסר למכור מצרכי-מזון ליהודים, ולעתים שמרו חיילים גרמנים על האופים היהודים, שלא ימכרו לחם לאחיהם. החמיר את מצב היהודים יחסם של אנשי האספסוף הפולני, שהיו מגרשים יהודים מהתורים לקבלת מזון, או מלשינים עלהים לגרמנים. לטלאי היהודי היו בפיוטרקוב כמה גלגולים. באוקטובר 1939 ציווה ראש-הנפה על כל יהודי הנפה לענוד כוכב צהוב על הגב. ב- 1.12.1939 הודיע ראש-העיר, כי החל ב- 3.12 מחייבת את היהודים ענידת סרט צהוב על הזרוע ועליו הכתובת "יודה", וגם משומדים ובני-תערובת חייבים לענוד אותו. לבסוף, הודיע ראש-העיר פיוטרקוב ב- 12.12.1939, כי לפי התקנה הכללית מיום 23.11.1939 המחייבת את יהודי כל הגנראלגוברנמנט יענדו גם יהודי פיוטרקוב על זרועם סרט לבן ועליו מגן-דוד של תכלת. שוד רכושם של היהודים התחיל עם כניסת הצבא הגרמני. החיילים הגרמנים נעזרו במלשינים פולנים ופולקסדויטשים, שהצביעו על החנויות והמחסנים של היהודים האמידים. עד מהרה נתפרסם צו, המחייב את היהודים לפתוח את החנויות, שאם לא כן יואשמו הבעלים בחבלה. נשדדו גם הדירות. החיילים חסמו רחובות, חיפשו בבתים, לקחו מכל הבא ליד, דרשו כופר וכיוצא באלה מעשים. בסוף אוקטובר 1939, ניתן צו ליהודים - יצרני הטקסטיל ומוצרי-העור וכן לסנדלרים למסור לשלטונות רשימה של חומר-הגלם שברשותם. כעבור חודש ציוו השלטונות להעביר את כל הסחורה שבחנויות היהודים אל בניין הקהילה. שם החרימו הגרמנים את כל הסחורה. כנהוג בערי כיבוש אחרות, עברו בתי היהודים לידי מנהלים גרמנים. בכל מיפעלי היהודים הושבו קומיסארים גרמנים. המיפעלים החשובים שעברו לידי הגרמנים: "פיוטרקובסקה מאנופאקטורה", הטחנות "וארשאוויאנקה" , "רנומה", טחנת פ. גולדבלום, בית- החרושת לזכוכית "פניקס", בית-החרושת לכוהל "רקטיפיקציה", בית-החרושת לחומץ של י. גולדפריד, בית-חרושת כימי, בית-חרושת לפורניר וללבידים "פאנל", מיפעל "פאצאנובסקי ובנו". הגרמנים גבו מהיהודים את כל חובם במסים עירוניים וממשלתיים מלפני המלחמה. ב- 4.3.1940 נתפרסם צו המחייב כל יהודי להצהיר על כל רכושו. בחודשים הראשונים לכיבוש הוטלו על הקהילה (או על היודנראט) פעמים אחדות מסי-עונשין, מ- 15 אלף ועד 350 אלף זלוטי. הגרמנים דרשו גם ארנונה במיצרכים, כגון 500 שקים קמח, 100 שקים סוכר, 1,200 ביצים, 300 ק"ג חמאה, כמות מסוימת של עורות, או סחורות אחרות, לפי ראות עיניהם, כגון רהיטים, מצעות, כלים וכיוצא בזה. איסוף סכומים וארנונות עצומים אלה בזמן קצר היו משימה קשה מנשוא להנהלת הקהילה, מפני שרוב העשירים נמלטו מפיוטרקוב, ואחרים השתמטו ממילוי חובתם לקהילה. תמיד היה מגע-ומשא עם השלטונות על הפחתת הסכומים ודחיית מועד התשלום, ולפעמים הוכתרו המאמצים בהצלחה. אלא שלא היה מנוס מעשיית רצונם של הגרמנים, שלא חמדו כלל לצון: פעמים אחדות נלקחו בני-ערובה יהודים, עונו, והיו צפויים למוות (אחד מהם, לייב דסאו, אכן נרצח). הרדיפות בתחום הדת התחילו באיסור התפילה בציבור. יהודי פיוטרקוב הוסיפו איפוא להתפלל בציבור בחשאי. עזי-נפש אחדים בלבד התפללו בראש-השנה בבית-הכנסת הגדול ובבתי-המדרש. הרוב התפללו בבית-היתומים "דוברוצ'יננושץ'", בשטיבלך ובמניינים פרטיים. בימים הנוראים של שנת ת"ש ערכו הגרמנים מצוד-גברים: החטופים נצטוו לנקות בטליתות את הרחובות ואת בתי השימוש העירוניים. 60 יהודים - ביניהם מתפללים שבשטיבל של אמשינוב- הועלו אל משאיות והוסעו למחנה-ריכוז בגרמניה. כעבור חודש שבו, מעונים ותשושים, קרועים ובלואים. אחד החסידים, פרץ פראשקר, נפטר בדרך. בשעת מצוד זה (בראש השנה) גילו הגרמנים את השטיבל של חסידי סטריקוב, וחיללו שם את כל ספרי התורה. כן עשו גם בבית-המדרש של חברת חסד-של-אמת. בימים הנוראים של ת"ש הוסבו בית-הכנסת הגדול ובית-המדרש העירוני הישן למחנה לשבויי-מלחמה יהודים ופולנים. הגרמנים ציוו לפועלים פולנים להשליך את ספרי-התורה ואת ספרי-הקודש לכיכר שלפני בית-הכנסת. היהודים הצילו חלק מספרי-התורה והחביאו אותם באהלי-הקבורה של האדמו"רים. לפי גירסה אחרת, קברו את ספרי-התורה בארגזים המרופדים זכוכית. הגרמנים שדדו את תשמישי-הקדושה העשויים כסף. לדברי עדים אחרים, החביא את כלי-הכסף השמש, מרדכי מנדל. בקרבת בית-הכנסת הגדול (שהוסב למחנה) - בבית- העלמין הישן - ציוו הגרמנים לבנות בית-שימוש לשבויים. בלילה סילקו היהודים את העצים שהוכנו לתכלית זו, ויש אומרים, כי פירקו את בתי-השימוש הבנויים. נראה, כי אחד ממסי-העונשין שנזכרו לעיל ומאסר בני-הערובה היו העונש שהטילו השלטונות על היהודים בשל מעשה זה. כן אילצו השלטונות את היהודים לבנות בתי שימוש חדשים, אלא שלא בבית-העלמין עצמו. המחנה בבית-הכנסת ובבית- המדרש לא האריך ימים. בנובמבר 1939 הוציאו הגרמנים את השבויים מהמחנה. אנשי אספסוף פולנים הרסו את הבניינים הריקים, גנבו את רהיטי-העץ ועקרו דלתות ומשקופים. במרוצת הזמן נהרסו שני בתי-העלמין היהודיים בפיוטרקוב: העצים נכרתו ובמצבות רוצפו רחובות ודרכים.

 

השואה

בראשית הכיבוש הגרמני בפיוטרקוב התמוטטה הנהלת הקהילה, ומשרדיה לא פעלו מפני שרוב חברי-ההנהלה נמלטו מהעיר או חששו לעסוק בצורכי-ציבור. אולם חידוש פעילותה של הקהילה היה צורך ציבורי חיוני נוכח הבעיות החדשות הכבדות שנתעוררו בתנאי המלחמה והכיבוש הגרמני. ואכן, כעבור זמן קצר נטלו את המשימה עליהם הרב לאו, הפרנסים ששבו לעיר: ז. טננברג, זיגלמן, וארשאווסקי, עו"ד זילברשיין, מיכאל הרץ, אברהם סאמלסון, משה נורדמן, בונים קאמינסקי, שמחה בלאכמן, פישל לובלינר, וכן מקצתם של הפקידים, בעיקר מבין עובדי הסעד. השלטונות ראו ברב לאו את ראש-המדברים בישוב היהודי, וימים אחדים לאחר כניסתם לעיר פנו אליו כאל "זקן-היהודים", וביקשו ממנו למלא תפקיד של נציג האוכלוסים היהודים. הרב סרב בטענה, כי רק הציבור היהודי רשאי למנותו לתפקיד כזה. אף על פי כן, מילא הרב לאו למעשה תפקיד זה כחודש ימים: השתדל להפחית את סכומי המס, להציל את בית- הכנסת, נקרא בלי הפוגה אל שלטונות המשטרה והמינהל בענייני היהודים, והם אף כינו אותו "זקן-היהודים בפיוטרקוב ". בביקורים אלה התנכלו השלטונות לרב, ופעם אחת אף הוכה על שגבה חלק ממסי-העונשין מהנגיד היהודי מוולה קשישטופורסקה הסמוכה. ב- 14.10.1939 מינו השלטונות כזקן-היהודים, היינו יו"ר היודנראט, את זלמן טננברג (לדברי עדים: לאחר שהרב לאו סרב לקבל עליו תפקיד זה ולארגן את הגיטו). טננברג כיהן גם לפני המלחמה כיו"ר הקהילה, כמנהל האו.ר.ט., כיו"ר האיגודים המקצועיים היהודיים וחבר מועצת-עירייה בפיוטרקוב. כסגנו של טננברג נתמנה ד"ר שמעון וארשאווסקי. השלטונות ציוו על טננברג להרכיב יודנראט בן 12 חברים. במרוצת הזמן עלה מספרם ל- 24. רובם היו אנשי הבונד, חברים-לשעבר בהנהלת הקהילה. חברי היודנראט עמדו בראש המחלקות של המינהל, אולם כנראה מנהלים אחדים לא נמנו עם היודנראט. במקורות שונים הובאו שמות אלה של ראשי-המינהל או חברי היודנראט הראשון בפיוטרקוב. יצחק סאמסונוביץ' - מזכיר כללי, מארקוס ליטמאנוביץ' - מחלקה כללית, זלמן סטאשבסקי- גזבר ראשי, פישל לובלינר- מחלקת האספקה, משה שטרנפלד, ואחריו משה נורדמן - מחלקת הסעד, פנחס ניסנזון - מחלקת המשק, שמחה דוד בלאכמן - מחלקת הכספים, שמואל אליהו זיגלמן- מחלקת העבודה, המהנדס ליפא הירש ברוידא - מחלקת המסחר והמלאכה, אברהם וייסהוף -המחלקה הטכנית, בריש ביץ' -מחלקת הדואר והטלפון, פוזננסקי- מחלקת רישום התושבים, ואולי זמן-מה גם - מחלקת העבודה, עו"ד שמעון שטיין- מחלקת הדיור, ד"ר שמעון וארשאווסקי וד"ר יעקובוביץ' (איש לודז') - מחלקת הבריאות , יוסף בריש רוזנבלום ובינם קאמינסקי- מחלקת הקבורה, עו"ד בורנשטיין- בית המשפט. חוץ מאלה: ליאון קימלמן, מוריץ מאירוביץ', שמואל זייטן יהושע ויינגארטן, תנחום פרוינד, מיכאל הרץ, אברהם אלי רוזנטל, מוטל מיכלסון, ברוך זילברשאץ, שמשון גומולינסקי, אברהם סאמלסון. כן פעלו בקהילה בית דין רבני בראשות הרב לאו, וכן מחלקת תרבות. המשטרה היהודית הוקמה באביב 1940, ומפקדה היה יצחק מאגנר. מספר השוטרים היה 24- 45, ורובם -אם לסמוך על עדות אחת - פליטים עקורים מפומרן. גם במנגנון הקהילה הועסקו במרוצת הזמן מספר פליטים מפומרן ומסביבת פוזנאן, בזכות שליטתם הטובה בלשונות הפולנית והגרמנית. מנגנון המינהל הסתעף באביב 1941. דעת העדים על היודנראט בכללו ועל חבריו הבודדים חיובית היא באופן מוחלט. מודגשות העובדות, כי חברי היודנראט היו אישים ידועים בציבור, ישרים ומכובדים, עסקנים מלפני המלחמה, שהשתדלו ככל-האפשר לנצל את מעמדם החדש לטובת הציבור; עדים רבים מציינים את הטקטיקה הנבונה של היודנראט כלפי השלטונות הגרמניים, ובעיקר את חלקם של ז. טננברג וש. וארשאווסקי במגע-ומשא עמם. שיחוד, ניצול הכרויות אישיות, ויתורים חלקיים, שהביאו למיתון הרדיפות, להפחתת סכומי מס- העונשין, להצלת אסירים ובני-ערובה. הסיבה להערכה חיובית זו, החורגת מן הרגיל, נעוצה כנראה בעובדה שרוב חברי היודנראט היו פעילים בעבודה-פוליטית במחתרת, ועל כך הרגו אותם הנאצים ביולי 1941. לאחר חיסול היודנראט הראשון נתמנה יודנראט שני, ובראשו ד"ר שמעון וארשאווסקי. בין חברי היודנראט שבחר בהם ד"ר וארשאווסקי היו הרבה פנים חדשות: יצחק פיינר - סגן יו"ר, בראודה מלודז'- מפקד המשטרה היהודית, טייטלבוים. מהחברים הקודמים של היודנראט נשאר, בין אחרים, ד"ר יעקובוביץ'. לפי עדויות על הרכב היודנראט ב- 1942 היו אז חבריו: ד"ר וארשאווסקי, פיינר, עו"ד זילברשטיין (מפקד המשטרה היהודית), מ. הרץ, מ. נורדמן, פ. לובלינר, א. סאמלסון, עו"ד בורנשטיין, ועוד 16 חברים, ביניהם גם חברי היודנראט הראשון, או מנהלי מחלקות בו. דברי העדים על היודנראט השני רצופים גינוי, ואלה הולמים את הנימה הרווחת בביקורת היודנראטים בספרות ההיסטוריה והזכרונות שלאחר המלחמה.

 

השואה

בראשית דצמבר 1939 דרשו השלטונות לספק להם צוותי-עבודה קבועים: 1,000 גברים בגיל 16- 60 ליום. באירגון הצוותים עסקה מחלקת-העבודה של היודנראט. כנהוג במקומות אחרים היה גם בפיוטרקוב "שוק-עבודה": היהודים האמידים שביקשו להשתמט מעבודה שילמו למחלקה סכום קבוע, והמחלקה שכרה עובדים מדלת-העם, שהתפרנסו בעבודה זו. השכר היה אמנם זעום והעבודה קשה, ומלווה תכופות בהתעללות הגרמנים. לא ידוע, האם שילמו הגרמנים שכר-עבודה כלשהו. לעומת זאת, שילם היודנראט לעובדים שכר דל אך קבוע. בפברואר 1940, למשל, קיבלו הפועלים 25 זלוטי לחודש עבודה. כשחסרו לפעמים פועלים למיכסה היומית של 1,000, ערכו הגרמנים מצוד ברחובות ובבתים. כדי להנצל מפעולות גסות ואכזריות אלה קראה מחלקת- העבודה ליהודים להתייצב לעבודה בדייקנות, והזהירה מפני הצפוי למשתמטים מידי הגרמנים: משפט מיידי ועונש- מוות על חבלה. כשלא הועילה גם אזהרה זו, נעזרה המחלקה בשוטרים היהודים, שהיו מביאים את חייבי-העבודה על כורחם. בדרך כלל נפסקו המצודים עם הנהגת הגיוס הסדיר לעבודה ושיטת ממלאי-המקום בשכר. עם מיבצעי-העבודה הגדולים שהועסקו בהם יהודים נמנו בניין צריפי-מגורים במגרש שמאחורי בית-הכנסת, והכנת דרגשי-השינה בבית-הכנסת, בבית-המדרש (שכבר פונו משבויי-המלחמה) ובגימנסיה היהודית. הצריפים והדרגשים נועדו ליהודים, פליטים-עקורים, שעמדו להגיע. עצי-בניין נצטווה היודנראט לקנות על חשבונו במינסרה המרוחקת 3 ק"מ, והיהודים נאלצו לשאת את הלוחות על שכמם, מפני שהשלטונות אסרו על היודנראט לשכור עגלות. בעבודה זו התעללו הגרמנים ביהודים: הכו אותם, ציוו לרוץ כשקורות על כתפיהם ומעשים כיוצא באלה. עד מהרה נפסקה עבודת- הבניין, ויש אומרים - לאחר פנייה נועזת של יו"ר היודנראט אל השלטונות. לצריף היחיד שבנייתו נסתיימה נכנסו אנשי-צבא גרמנים, ושלושת הבניינים של היהודים שהוזכרו לעיל שימשו מעון לעקורים ולפליטים יהודים. החל בינואר 1940 נשלחו יום-יום צוותי-נוער יהודים לעבודות השבחת- הקרקע בסביבות פיוטרקוב, בעיקר אל שני כפרים על אדמת-ביצה, מילייוב וויטוב. תנאי עבודה זו קשים היו: עמידה במים, שגרמה דלקת ריאות ופרקים, ומנות-רעב. החל באפריל 1940 ועד דצמבר 1941 פעל בוויטוב מחנה-עבודה קבוע. 1,200 היהודים הכלואים בו (ייתכן, שהיו לא בני פיוטרקוב בלבד) עסקו בשיפור אפיקו של הנחל לוציונז'ה. באביב ובקיץ 1940 נרשמו ונשלחו (אולי, פעמים אחדות) גברים יהודים בני 16- 45 אל המחנות באזור לובלין: בלזץ, צ'יישאנוב, דז'יקוב, הרוביישוב, פלאזוב. המספר הכללי של המשולחים ניתן בכמה גירסות: 500, 900, 1,000 איש. היהודים עבדו שם בביצור הגבול עם ברית-המועצות, בתנאים קשים ביותר. הכלואים הרבו לברוח אל מעבר לנהר בוג, אך קרה גם שהרוסים היו מחזירים את הבורחים לידי הגרמנים. היודנראט, הרב לאו ועסקני ציבור אירגנו מיפעל-עזרה לכלואי המחנות: הם שלחו חבילות מזון ובגדים ואספו כסף לפדיון האסירים. בסיוע ידידיו של הרב לאו בלובלין הצליחו חברי משלחת היודנראט, המצוידת במזון, בגדים וכסף, להגיע אל מחנה אחד, ואולי אל אחדים מהם, ואף פדתה בכסף מקצתם של יהודי פיוטרקוב. תושיה ועוז-רוח רבים הפגין שלמה גומברג, חבר בית"ר מלודז', שלדברי עדים הרבה לעשות להקלת מנת-חלקם של כלואי-המחנה אנשי פיוטרקוב (אין זאת, כי מילא איזה תפקיד באחד המחנות), ואחר כך גם החזיר קבוצה של אנשי פיוטרקוב לעירם. רבים נספו במחנות, ורבים מתו לאחר שובם מתשישות וממחלות שחלו בהן במחנה. קבוצה של כלואי-פיוטרקוב במחנה ציישאנוב (365 איש) העבירו הגרמנים למחנה וולבוז', ושם הצטרפו אל יהודי המקום לעבודה בהשבחת אפיק הנהר וולבורקה. כשנמלטו משם חלק מיהודי פיוטרקוב ושבו לעירם, אילצו הגרמנים את היודנראט, את מחלקת-העבודה ואת המשטרה היהודית לעזור להם בציד הנמלטים מהמחנה הזה. על אף תנאי- העבודה הקשים בעבודות-ההשבחה בסביבת פיוטרקוב, השתדל היודנראט להעסיק בהן גברים רבים ככל האפשר, ולהעסיקם גם בעבודות-ציבוריות בעיר עצמה, כגון התקנת גנים וכיכרות, כדי למנוע שילוח עוד יהודים למחנות לובלין. לא נודע, האם הניבה יוזמה זו את פרייה.

 

השואה

הגיטו בפיוטרקוב - כמוהו כגיטאות לודז', פאביאניצה וראדומסקו - הוא אחד הגיטאות הראשונים בפולין הכבושה כבר באוקטובר 1939 הודיעו השלטונות על הקמתו, ועקירת היהודים אל הרובע שנקבע להם לא נמשכה, כנראה, אלא עד סוף ינואר 1940. חוקרים אחדים סבורים, כי הסיבה להקמתו המוקדמת של גיטו פיוטרקוב היתה הריסתה הקשה של העיר בהפגזות, ולאחר סיום הקרבות - זרם גדול של פליטים פולנים ויהודים מהשטחים שסופחו לרייך. מכאן נבעו קשיי- דיור, וייתכן, כי הכובש ביקש לפתור קשיים אלה על ידי דחיסת היהודים בשטח קטן. גם הפולקסדויטשים, הרבים יחסית בנפה, הפעילו לחץ על השלטונות הגרמניים לרכז את היהודים, כדי להשתלט על דירותיהם, מיפעליהם ורכושם. השלטונות הגרמניים הודיעו לרב לאו על התכנית להקים את הגיטו ב- 14.10.1939. כעבור שבועיים - 28.10 - הזכיר היודנראט ליהודים בהודעת רשמית, כי המועד האחרון לעקירתם לגיטו הוא 31.10.1939. באחד בדצמבר 1939 דרש ראש-העיר מהיודנראט להודיע לו תוך 24 שעות את מספר היהודים בפיוטרקוב, לפי שיכונם ברחובות, ובאיזה צד של הרחובות. ב- 20.12.39 נתפרסמה הודעת היודנראט הקוראת ליהודים המתגוררים עדיין מחוץ לגיטו על סמך רשיונות זמניים או קבועים, או לבעלי סדנות שם, לעקור מיד אל הגיטו, שכן פג תוקפם של כל הרשיונות הקודמים. מודעות שתכנן זהה נתפרסמו גם ב- 12.1.1940. אין זאת, כי הודעות היודנראט לא השפיעו כראוי, כי העקירה לגיטו לבשה צורה אחרת: הגרמנים פינו אחד-לאחד את היהודים מהרובע ה"ארי", וציוו עליהם לעבור לתחום הגיטו. דירות היהודים שנתפנו נמסרו לנוצרים, אך גם הנוצרים תושבי הגיטו נצטוו לפנות את דירותיהם. על כן היו גם חילופים רבים של דירות, והיודנראט שימש כמתווך בין הצדדים. אולם עד האביב 1942 עוד התגוררו פולנים רבים בגיטו, או שהפעילו בו את עסקיהם. מחוץ לגיטו נשארו עד שעת חיסולו יהודים בודדים: רופא אחד (ד"ר שאנצר) ושני בעלי אזרחות-זרה (תורכית ומצרית). עם החיסול הביאו אותם הגרמנים לגיטו ושילחום עם שאר היהודים. קו-הגבול של הגיטו לא היה ישר, אלא סטה והתעקל הרבה, שכן כמה-וכמה בעלי-בתים, פולנים או יהודים, שהגבול סיכן אותם על ידי הכללת ביתם בתחום הגיטו או הוצאתו ממנו, השיגו תמורת שוחד תיקון-גבול ההולם את צורכיהם. הגיטו לא גודר וגבולו לא נשמר. רק ליד הגבולות וליד השער הראשי נצבו שלטים "גיטו" וגולגולת-מת מצוירת עליהם. היהודים הורשו לצאת את הגיטו ללא כל רשיון, אבל רק בשעות קצובות, ורשאים היו לשהות בכמה רהובות "אריים" זמן ממושך יותר. ברחובות הראשיים, אסור היה ליהודים לשהות בכלל. שעת-העוצר ליהודים בגיטו היתה משתנה מצו לצו. בתחום הגיטו נכללו 182 בתים ובהם 4,178 חדרים. הצפיפות היתה רבה, כפי שהיתה בשאר הגיטאות. מספר תושבי הגיטו היה בעלייה מתמדת, בגלל זרם הפליטים והעקורים: מרבבה בראשית המלחמה עלה מספר האוכלוסים ל- 16,500 באפריל 1942, ביניהם כ- 8,000 פליטים. מספרים אלה הם הרשמיים. למעשה, היה מספר היהודים רב יותר באלפיים: "בלתי-לגאליים" (לא-רשומים, חסרי כרטיסי-מזון). שהעדיפו לא להתגלות מסיבות שונות, ועם כל רישום, התחבאו. העקורים שבגיטו פיוטרקוב באו בעיקר מהשטחים שסופחו לרייך: מפומרן (נאקלו, שובין, בידגושץ'), מאזור פוזנאן (גנייזנו והסביבה), מפלוצק וסביבתה (דרובין, דובז'ין, שיירפץ, סרוצק), חלק מאזור לודז' (טושין, סולייוב). הגלים הגדולים של העקורים באו בחורף 1939/40, בשלהי 1940 ובאביב 1941. דראקוניים ממש היו תנאי גירושם של יהודי טושין (דמצבר 1939), שהגיעו לכאן ברגל בצינה עזה, רבים ערומים ויחפים, ורבים מילדיהם קפואים למוות. חלק מהעקורים ממקומות אחרים הצליחו לקחת עמם משהו מרכושם. בין הפליטים "מרצונם" היו רבים מלודז' - מתקופת הטרור והגירוש שם בנובמבר ובדצמבר 1939, ומהתקופה שלפני סגירת הגיטו- תחילת שנת 1940, רובם סוחרים אמידים ואנשי מקצועות חופשיים. רבים היו מווארשה - מהתקופה שלפני סגירת הגיטו, סתיו 1940 (רובם אנשי לודז', שנמלטו קודם לכן לווארשה). באו גם מסקיירנייוויצה- כשלוש-מאות יהודים, שהגיעו באביב 1941, בימי גירוש היהודים מעיר זו אל גיטו וארשה. ראוי להזכיר, כי במרוצת-הזמן (1941) שבו יהודים מעטים מבין הנמלטים לברית-המועצות, כשהתחילה עקירת היהודים מהשטחים שסופחו לברית-המועצות אל ירכתי רוסיה. שיכונם של המונים כאלה והטיפול בהם היו משימה קשה ליודנראט. מיעוטם הביאו עמם רכוש כלשהו והתפרנסו זמן-מה ממכירתו, אף שכרו דירות. מקצתם של אנשי המקצועות- החופשיים מפומרן ומאזור פוזנאן, השולטים יפה בגרמנית ובפולנית, קיבלו עבודת-פקידות במנגנון הקהילה. אולם הרוב היו שרויים בעוני, והכבידו על מחלקת הסעד המקומית. הם שוכנו בבית-הכנסת, בבתי-המדרש, בשטיבלך, עיר נפה בדרום ווהלין

 

השואה

אל הגיטו שלא גודר ולא נשמר נכנסו מאות פולנים באין מפריע, בקלות יצאו מתוכו היהודים, הסירו את הסרטים, או הצטרפו לצוותים היוצאים לעבוד בצד ה"ארי". השלטונות הגרמניים התירו למספר ניכר של יהודי פיוטרקוב לנוע באורח חופשי בכל הנפה, ויש אומרים, כי לאחדים היו רשיונות המתירים להם לנסוע בכל הגנראלגוברנמנט. ליהודי פרנקל היה רשיון-קבע של גיטו פיוטרקוב לנוע בכל הנפה לשם קניית עורות בשביל הגרמנים. העובדה, כי בערי-השדה הותר ליהודים, מומחים לקניית סחורות שונות, ובעיקר סמרטוטים ובלויי סחבות, לנוע באורח חופשי, ידועה גם ממקומות אחרים. גם בגיטו התהלכו היהודים באורח חופשי, ללא חשש, ואפילו בשעות-העוצר - עברו מבעד לחורים בקירות הבתים ובמעברים בין החצרות. בגיטו היו נוסעות כרכרות רתומות לסוסים, מסומנות במגן-דוד. בקיץ 1940 הגבילו השלטונות את מספרן והעמידוהו על 10. בעלי-המלאכה, בעיקר פרוונים, סנדלרים, חייטים, תופרי לבנים, סורגים, השתכרו בביצוע הזמנות פרטיות של גרמנים בודדים ולקוחות פולנים רבים. פעל מיפעל גם משותף לגאלי בתעשיית עורות של האחים נייחציצקי עם איזה פולקסדויטש. בראשית 1942, כשנטלו השלטונות מהמיפעל את הרשיון, המשיך בית-בורסקי יהודי זה בייצור באורח לא-חוקי. חומרי-גלם - חוטים, עור, אריגים וכיוצא באלה- קנו הסוחרים היהודים ממיפעלים "אריים" שבמקום, או ממיפעלים של יהודים שעתה ניהלו אותם קומיסארים גרמנים, וכן בערים אחרות, כגון בלחאטוב, טומאשוב מאזובייצקי, ביילסקו. סוחרים יהודים תיווכו גם במסחר בקנה-מידה נרחב יותר ולמרחק רב יותר (למשל, עם וארשה, קונסקיה, צ'נסטוחובה, ראדומסקו), וסחרו לא עם יהודים בלבד. עיקר המסחר היה ברהיטים, בטקסטיל, במוצרי ברזל ובצורפות. הברחת המזון לגיטו פרחה. הביאו אותו יהודים השבים ממקומות-העבודה, מבריחים "מקצועיים", וביניהם עניים רבים, חדשים גם ישנים - לאלה היתה ההברחה מקור פרנסה יחיד לעתים (בעיקר הדברים אמורים ביהודי טושין ופשיגלוב, שסחרו במרץ רב עם איכרי הסביבה). המאפיות הגדולות של היהודים אפו רשמית את לחם-המנות, וקיבלו לשם כך הקצבת קמח ועצי-הסקה, אך בהזדמנות זו הבריחו לגיטו עוד קמח ועוד עצים. הבשר הובא מוולבוז', סולייוב, סרוצקו ורוזפשה. נתקיים גם עיבודם של חומרי-מזון: טחנות-יד קטנות (כגודל טחנות-קפה) גרסו דגנים לגריסים ולקמח. הופעלו תנורי-אפיה קטנים, ל- 4- 6 ככרות לחם, תנורות קלים להסוואה ולפירוק, שהוסקו בעץ, בפחם או בגאז. לא מעטים היו בתי-הקפה הקטנים, שאפו מאפה לבן ועוגות. חנויות רבות נהפכו לבתי-קפה כאלה, שזכו להצלחה מרובה. בגיטו פעלה בורסה-שחורה ערה, ובה החליפו כספים. יהודים ופולנים ביקרו בשוק, שבו מכרו אנשים את מטלטליהם. השוק הזה בכיכר צ'ארנייצקי זכה לכינוי "כיכר היהודים". תמיד שהו בו המוני יהודים, לא לשם מסחר בלבד, אלא כדי לפגוש מכרים ולעשות חליפין בחדשות. ברור, כי השלטונות הגרמניים והמשטרה הפולנית ידעו יפה על המסחר הלא-חוקי ועל הייצור בגיטו, אלא שהשוחד הדשן מידי הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים הפך אותם ממש לאינטרסנטים של פעילות זו. אמנם, לפעמים היו בגיטו חיפושים, החרמת סחורה, מאסרים, והיו גם כמה הוצאות-להורג בעוון הברחה, אך קצרה ידם של כל אלה לחסל את חיי-הכלכלה הלא-לגאליים בגיטו. רוב מקומות-העבודה הרשמיים של היהודים היו מחוץ לגיטו. כמה אלפי יהודים, וביניהם נערים רבים, עבדו בבתי- החרושת לזכוכית "קארו" "הורטנסיה" "פניקס", במיפעלי- העץ "דיטריך אונד פישר" בבוגאי, במיפעל הכוהל "רקטיפיקציה", בסדנות הרכבת, בקואופרטיב הנפה הגרמני ובמקומות-עבודה אחרים. שכר-העבודה זעום היה, אך היציאה מהגיטו איפשרה מסחר והברחה. היודנראט ייסד בכמה בניינים שעמדו לרשותו (בין השאר, בבית האו.ר.ט. ופנימייה לנוער) כמה סדנות, שעבדו לפי הזמנת השלטונות הגרמניים והעסיקו כמה מאות בעלי-מלאכה. היו ביניהן סדנות של סנדלרים, חייטים, תופרי לבנים (53 מכונות, 260 תופרות ותופרים), סורגי גרביים, סורגי-יד. האוכלוסים הפגינו יוזמה ותושיה רבה בהשגת חומרי-הגלם החסרים לייצור לגאלי זה, ובלבד שיתקיימו סדנות: העובדים אספו סמרטוטים, ביאו בד ממצעותיהם, כיבסו וצבעו (לתכלית זו פתח היודנראט מכבסה, מצבעה ובית-אגירה) ומהבד שנארג תפרו לבנים, בגדים והכינו נעלי-בית מסמרטוטים. אולם יהודים רבים חיו בעוני וברעב, בעיקר העקורים- הפליטים. בתקופות מסוימות היו גם מתי-רעב. במרוצת הזמן העמיקה ההתרוששות, כשסיימו יהודים למכור את מטלטליהם. מיעוט מבעלי-המלאכה ומיעוט ניכר בין הסוחרים לא הצליחו להשתכר באופן לא-לגאלי. גם בחוגי האינטליגנציה היתה קבוצה גדולה של מובטלים. בגלל העבודה למעלה מכוחם הלכה ופחתה עמידותם של המועסקים אצל הגרמנים. חוגים נרחבים של האוכלוסיה התחילו להזדקק לשרות הסעד ולשרותי הבריאות הציבוריים.

 

השואה

היודנראט ואירגונים חברתיים הקימו בגיטו את שרותי הסעד. לדברי עדים, אספו יהודים רבים בפיוטרקוב לביתם, מיוזמתם ושלא על מנת לקבל פרס, פליטים עניים. קופתו של היודנראט דלה היתה, לפי שלא היו לו הכנסות: משלמי-המס העשירים יצאו את העיר או שהתרוששו; הקהילה נידלדלה בגלל מסי-העונשין, הארנונות, השוחד לגרמנים, ההוצאות לבניין הצריפים. אף על פי כן חילקה מחלקת הסעד לעניים מענקים צנועים, קבועים וחד-פעמיים, והוסיפה קצת מזון ובגדים שנאספו בציבור. הוקמו מרפאה (אולי שתיים), בית-מרקחת ומרפאת-שיניים, תחילה - בעיקר למען הפליטים. הרב לאו וקבוצת נשים ייסדו את המטבח-הציבורי הראשון במרתף בניין "דוברוצ'יננושץ'". זמן-מה חילק המטבח אף למעלה מאלף ארוחות-חינם ביום. בקיץ 1940 פעלו בגיטו שני מטבחים, שחילקו מרק חינם (האחד - לילדים עד גיל 14). שני המטבחים שרתו 600 איש. זמן-מה פעל גם מטבח ל"אינטליגנציה", שחילק ארוחות-חינם לעניים מביניהם. מיצרכים לצורכם של מטבחים אלה ולצורכי הסעד נטל היודנראט - ברשות השלטונות הגרמניים - מההקצבה הדלה לאוכלוסי הגיטו, וחלק מהם קנה בשוק השחור. מחלקת הסעד ייסדה בית-יתומים, וב- 1941 התחנכו בו 72 ילדים (לפי גירסה אחרת, שלא אושרה כראוי, היו במוסד 500 ילדים). מחלקת הסעד מסרה גם ילדים למשפחות-אומנות בתנאים נוחים להן, מפני שבית-היתומים קלט ילדים מעטים מדי. ליד כיכר צ'ארנייצקי פתח היודנראט (אולי בסיוע הוועד לעזרה-הדדית של הבונד) מועדון, שבו יכלו הילדים לבלות בהשגחת מחנכים, במקום לשוטט ברחובות, וכן לקבל ארוחה חמה ליום. בפיסות-קרקע פנויות הותקנו גינות קטנות ומקומות-מישחק לילדים. עבודת הסעד התפתחה יפה במחצית 1941, לאחר שנקשר מגע עם יי.ס.ס. (ועד העזרה ההדדית) בווארשה. גם בפיוטרקוב נוסד ועד-נפה של יי.ס.ס. המטבח נתמך מעתה על ידיו וחילק כל יום 2,100 ארוחות; המטבח לאינטליגנציה - 550 ארוחות; המטבחים לילדים בני 5- 12 - 450 ארוחות. גם בית-היתומים נתמך מעתה על ידי ייס.ס. מוסד זה פתח גם מרפאה לאם ולילד. כן פעלה עוד מרפאה לילדים עד גיל 14, וטיפת חלב לתינוקות ולפעוטות בני 1- 3. במרפאה זו ניתנו גם חיסונים נגד אבעבועות ודיפטריה. תנאי-הגהות הגרועים בגיטו-העדר ביוב ברוב הרחובות, צפיפות הדיור, התנאים הבלתי-היגייניים במיוחד בדירות הקיבוציות של הפליטים - תת-התזונה של יהודים רבים והמחסור בחומרי-הסקה גרמו להתפשטות מחלות מידבקות ומגיפות. בית-חולים לא היה בגיטו. בית-החולים היהודי היחיד בפיוטרקוב הופקע ונמסר כבר בראשית המלחמה לשרותי-הבריאות ה"אריים". זמן-מה הורשו חולים יהודים בודדים להתרפא בבתי-החולים העירוניים על חשבונם או על חשבון היודנראט (העניים). כאמור, פעלה בגיטו מרפאה, וניהל אותה ד"ר ליאון ויינציהר. מלבד העזרה הרפואית שהגישה, חילקה גם המרפאה תלושים למנות-מזון נוספות לחולים תשושים במיוחד. וכבר הוזכרו המוסדות שנתמכו על ידי יי.ס.ס. המחלות המידבקות הופיעו בראש-ובראשונה במעונות הפליטים: גרדת, דיזנטריה, שחפת. בחורף 1940/41 פרצה שם מגיפת טיפוס הבהרות. למאבק במגיפה גוייסו כל הרופאים וכן כל הסגל הרפואי המשני. המרפאה הורחבה במידה ניכרת. בבניין הגימנסיה היהודית לשעבר ובבית שבקרן הרחובות פרץ וסטארווארשאווסקה נפתחו בתי- חולים זמניים. נפתהו גם כמה חדרי-בידוד לחולים ולבני משפחותיהם. בית-המרחץ הורחב, והותאם במידת-האפשרות לשמש גם לחיטוי. אורגנה "משטרה סאניטרית" הקשורה עם המשטרה היהודית. 60 עובדיה של משטרה זו - צעירים וגומברג שנזכר לעיל בראשם -עסקו בבידוד בתים, בהתקנת קאראנטין, בחיטוי דירות, בכפיית מרחץ וחיטוי, בהעברת חולים ובכיוצא בזה. מפני שכל הפעולות הללו נעשו בכפייה ובתנאים פרימיטיביים, השתמטו מהן האוכלוסים כמידת יכולתם: הסתתרו כדי שלא ללכת לבית- המרחץ, העלימו מחלות, נמלטו מהקאראנטין. השרות הסאניטרי היה שנוא על הכול, כפי שהיה שנוא בכל הגיטאות. היה חשש מבוסס, שהשלטונות יגדרו את הגיטו ויסגרו אותו, כדי למנוע את התפשטות המגיפה בעיר. הדבר לא קרה. המגיפה שככה, או הודברה, עד אפריל 1941. היא הפילה קרבנות, אך לגבי מספרם קיימות גירסות שונות. כעבור שנה, בחורף 1941/42, שוב פרצה מגיפת הטיפוס, אלא שהיתה חלשה מהקודמת. עתה היו בידי המינהל היהודי אמצעים משובחים יותר להדברתה. בראשית 1942 נערכה פעולה סאניטרית נמרצת בכל תחום הגיטו: נוקו רחובות, ארגזי-אשפה, בתי-כיסא, חצרות, מדרגות ודירות. הקבוצה הסאניטרית נעזרה בצוותי-עבודה שסופקו על ידי מחלקת העבודה של היודנראט, בוועדי-הבתים ובדיירים עצמם (מי שלא רצה לעבוד, היה חייב לשכור ממלא-מקום). המשאיות שהשיג היודנראט מהשלטונות הקלו בהרבה את סילוק הזוהמה. גם שיטת הקאראנטין נשתכללה: במקום לשלוח את משפהות החולים לחדרי-הבידוד- והם בורחים משם - בודדו עתה את הדירות שיש בהן חולי טיפוס. מטעמי גהות אסרו השלטונות הגרמניים על חברה-קדישא לקבור את הנפטרים. השרות הסאניטרי עסק בקבורה, ומטעם חברה- קדישא השתתף אחד מחבריהם, בונים קאמינסקי, שגם הוא אחד הסאניטרים.

 

השואה

בגיטו הוסיפו לפעול חדרים רבים מלפני המלחמה, בתי-הספר תלמוד-תורה, יסודי-תורה, והישיבות בית-יוסף וכתר-תורה. אולם בתחום הגיטו לא היה אף בית-ספר יסודי חילוני אחד, אף על פי שהשלטונות הגרמניים הרשו לפתוח בית-ספר כזה שלשון-ההוראה בו תהיה עברית (כדי שלא ילמדו יידיש, שהיא לדעתם סילוף הלשון הגרמנית). המכשול העיקרי לפתיחת בית-הספר היה העדר מעון מתאים, ובשלהי 1940 - גם החשש לרכז ילדים בגלל המגיפה. במחצית השנייה של 1941 מינה היודנראט השני ועדת-חינוך לשם ייסוד בית-ספר חילוני, אך המכשולים לא נשתנו. אולם נפתחו קבוצות-הוראה פרטיות רבות. אמנם, בגבור המגיפה לא פעלו גם הקבוצות, אך חידשו את פעולתן בדעוך המגיפה. קבוצות אלו אושרו על ידי ועדת-החינוך. פעלו גם קבוצות גן-ילדים, וקבוצות בלתי-לגאליות לחינוך תיכון. הידיעות על חיי התרבות בגיטו פיוטרקוב מקוטעות. היו כמה ספריות-השאלה בלתי-רשמיות, לילדים ולמבוגרים (כנראה, פרטיות). פעל חוג לדראמה בהנהלת שמואל אליהו זיגלמן והאחים הרמאן ושמואל זייטן. החוג העלה הצגות, ערבי קריאה וריקוד. גם היודנראט אירגן לא-אחת מופעי בידור, בעיקר בהשתתפות ילדים, ו"באזארים" לצורכי צדקה, שהכנסתם הוקדשה לבית-היתומים. לא רבות גם הידיעות על חיי הדת בגיטו פיוטרקוב. ידוע, כי היהודים שמרו לקיים את החגים (אפילו ממש לפני הגירוש, בסתיו 1942, בתוך הבהלה הכללית), התפללו במניינים פרטיים, בנו סוכות וכיוצא באלה. בהשתדלותו של הרב לאו זכו תושבי הגיטו לאכול מצות בפסח ת"ש ו-תש"א. בסיועם של הכומר הפרוטסטנטי ומנהל בית-החרושת לזכוכית, הגרמני כריסטמן, איפשרו השלטונות לרב להשיג קמח והתירו לאפות מצות. לפי גירסה אחרת, הגיעו המצות מחוץ- לארץ בזכות קשריו של הרב לאו עם הרבנים בהאמבורג, בזאגרב ובלוצרן. גם בתנאי הגיטו המשיך הרב בחיבורו ואף השלים אותו: ספר-הלכה בעניין קידוש-השם. כתב- היד של הספר אבד בשעת חיסול הגיטו. בתנאי-מחתרת הוסיפו לפעול בגיטו המפלגות ואירגוני- הנוער היהודיים שפעלו לפני המלחמה. ערה במיוחד היתה פעילותו של הבונד. האספות, חלוקת ספרות המחתרת, קבלת קשרים ממרכז הבונד בווארשה ומערים אחרות, מסירת ידיעות ראדיו - כל אלה נערכו בעיקר בדירות של טויבה קזנובסקה-בלומשטיין ובדירת הזוג פרוינד. תנחום פרוינד שימש קשר הבונד בפיוטרקוב עם המרכז בווארשה, ולא אחת נסע לשם רשמית( כשליח היודנראט). התא קיים גם מגע עם המחתרת הפולנית. האירגון קיים עזרה הדדית בין חבריו; עסקה בכך ועדה מיוחדת, ובראשה - הגזבר, ולרשותה עמדה קרן מסוימת. ב- 5.7.1941 אסרה המשטרה הגרמנית פתאום את יו"ר היודנראט ז. טננברג, וכעבור ימים אחדים נאסרו קבוצת אנשי הבונד, רובם חברי היודנראט ועובדי המינהל היהודי. סיבת המאסר היתה פעילותם הפוליטית: בקרבת פיוטרקוב נתפסה ברכבת קשרית של פ.פ.ס., ובידיה מזוודה מלאה ספרות פוליטית ביידיש. נתגלה שהמשלוח נועד לאיש הבונד וחבר היודנראט, פרוינד. בחקירה מסר שמש היודנראט שמות רבים. בין האסורים היו: זלמן סטאשבסקי, תנחום פרוינד ואשתו, אברהם וייסהוף (לשעבר חבר הנהלת- העירייה ופרנס לפני המלחמה), משה אדלר (לשעבר פרנס וחבר מועצת-העירייה), מוריץ מאירוביץ', יהושע ויינגארטן, יחיאל פיש, משה שטרנפלד יצחק זוייר, אסתר וולפשטיין- בוגדאנסקי. הגרמנים אסרו גם כמה חברי היודנראט, הנמנים עם אירגונים אחרים: שמחה דוד בלאכמן ושמשון גומולינסקי (אנשי פועלי-ציון), שמואל אליהו זיגלמן (יו"ר האיגוד הסוציאליסטי של בעלי-המלאכה, ואחד מחברי- היודנראט מאנשי פועלי-אגודת-ישראל). לא נאסרו אנשים אלה, והגרמנים חיפשו אחריהם: אנשי הבונד וחברי היודנראט יצחק סאמסונוביץ' וליאון קימלמן (נמלטו בעוד מועד לווארשה), ונוסף להם: אברהם וייסר יענקל לבר (נמלטו לצ'נסטוחובה) ודוד והרש ניסנהולץ. יעקב ברלינר, חבר הנהלת הקהילה ומועצת העירייה לפני המלחמה ומנהיג הבונד בגיטו, הצליח להימלט לפני המאסר, אולם משנודע לו כי נלקחו בני-ערובה, התייצב בגסטאפו. המשטרה הגרמנית אסרה גם כמה מעסקני הבונד בטומאשוב מאזובייצקי: קושרובסקי ובלום ואשתו. החקירה נמשכה 10 שבועות. האסורים עונו במרתפי הגסטאפו. השתדלותם של שאר חברי היודנראט לא הועילה. ב- 13.9.1941 שולחו 11 אסירים לאושוויץ, 2 נשים (פרוינד וולפשטיין-בוגדאנסקי) - לראוונסבריק, 3- לא חברי הבונד -שוחררו (בלאכמן, גומולינסקי, זיגלמן). הידיעות על נסיבות מותם של המשולחים סותרות. לפי ידיעה אחת, הגיע ימים אחדים לאחר שילוחם מברק לפיוטרקוב, המודיע על מותם, בצרוף אבחנות בדויות על מחלותיהם, כביכול. יש אומרים, כי נשים אחדות קיבלו מאושוויץ את אפר בעליהן. לפי גירסה אחרת, הוסעו האנשים במשאיות ליעד בלתי-ידוע (כמשוער נורו ביער ראקוב). ברור, כי לאחר מאורע דראמטי זה כמעט גוועה פעילות הבונד בפיוטרקוב. אף על פי כן, שבו אנשי הגסטאפו באפריל 1942 לערוך טיהור נוסף בין חברי הבונד שנותרו בפיוטרקוב, ואסרו כמה מחבריהם. חברי השומר-הצעיר בגיטו פיוטרקוב כינסו אספות סדירות בדירת משפחת ז'ארנובייצקי, וקיימו מגע מתמיד עם הנהגתם הראשית בגיטו וארשה, וכן עם הסתדרויות השומר-הצעיר בערים אחרות. בז'ארקי הסמוכה היה קיבוץ-הכשרה שומרי, וגם עמו קויים קשר ער. מנהיגי השומר-הצעיר בגיטו פיוטרקוב היו יעקב ארונוביץ', מאיר ז'ארנובייצקי, חנא זיגלמן. גם תא בית"ר היה פעיל בגיטו.

 

השואה

החל בשלהי 1941 החריף בידודו של גיטו פיוטרקוב, כפי שהיה הדבר בכל הגנראלגוברנמנט. השוטרים הגרמנים הגבירו יותר ויותר את שמירת גבולותיו. רבו רציחות יהודים במקום (או ביער סמוך לראקוב), נרצחו גם ילדים שחמקו מהגיטו, או נתפסו בצד ה"ארי", בעיקר כשסחורה מוברחת בידיהם. לעתים רחוקות הביאה המשטרה את "האשמים" לשיפוט מהיר; ברור שהנשפטים נדונו למוות. בראשית מארס 1942 ציווה ראש נפת פיוטרקוב לסגור לחלוטין את הגיטו וקבע את ה- 31.3.1942 כמועד אחרון לעקירת הפולנים ממנו. ב- 1.4.1942 הוכרז על סגירת הגיטו, אך לא ידוע מה היו סימניה של הסגירה: האם גדר, גדר-תיל, שרשרת זקיפים וכיוצא בזה. ממש לפני הסגירה צומצם שטח הגיטו וגבולותיו שונו. קרוב לוודאי, כי הדבר נעשה לפי השתדלותם של הפולנים, הנאלצים עתה לעזוב את הגיטו, ולהוציא מתחומו את בתיהם או את מיפעליהם. בעניין הגבולות אכן המשיכו במשא-ומתן עם השלטונות, פולנים ויהודים כאחד. בעזרת שוחד עלה בידי היודנראט להשיג הקלות בעניין זה. סוף- דבר, שצמצום השטח הגביר את הצפיפות בגיטו, ויהודים רבים הוציאו הון-עתק בחילופי דירות עם פולנים (לא מן הנמנע, כי כבר ב- 1941 הוצאו כמה בתים מתחום הגיטו). גם לאחר עקירתם מהגיטו הוסיפו כמה פולנים להחזיק בו מחסנים, עד חיסול הגיטו באוקטובר 1942. בפסח תש"ב הגיעו לגיטו פיוטרקוב שני נערים, וידאבסקי ויוסטמן, שנמלטו ממחנה-ההשמדה בחלמנו (שם נמנו עם צוות-עבודה שהושאר לזמן-מה בחיים), והביאו את הידיעה על השמדת יהודים בהמוניהם במחנה ההוא. אולם היודנראט ורוב תושבי הגיטו לא האמינו בידיעות המחרידות. על הנערים ריחפה הסכנה להיתפס בידי הגרמנים, ועל כן הולבשו מדי עובדי-הרכבת, צויידו בתעודות מזוייפות ונשלחו מהגיטו (הם ביקשו לברוח לסלובקיה). גם עובדי-רכבת פולנים הביאו לגיטו ידיעות על גירוש יהודי לובלין, על הטבח בטארנוב, על הגירוש הגדול בווארשה. הגרמנים דאגו מצידם לכך, שיגיעו לגיטו ברכות מזוייפות של יהודים מגורשים מערים שונות, השוהים עתה כביכול במחנות- העבודה במזרח. רק באוגוסט 1942, כשהציף גל הגירושים את הערים הראשיות בדיסטריקט (ראדום, קיילצה) הבינו היהודים בפיוטרקוב כי גם לישוב שלהם צפוי גורל זה. בספטמבר נודעה ליודנראט תכנית הגרמנים להשאיר במקום 2,000 יהודים המועסקים בבתי-החרושת לזכוכית ולמוצרי-העץ. בהשתדלותו של יו"ר היודנראט וארשאווסקי, שנתמך על ידי הגרמנים בעלי המיפעלים, הסכימו השלטונות להעלות את מספר הנשארים עד 3,000, ולשכנם - לאחר גירוש שאר היהודים - בבלוק אחד בתחום הגיטו. במחצית ספטמבר פינו הגרמנים את היהודים מבלוק הבתים הנתחם על ידי הרחובות ירוזולימסקה, זאמורובה וסטארוואשאווסקה. הגוש הוקף גדר-תיל ונשמר למען היהודים שיושארו במקום. הבלוק חולק לשניים: החלק האחד לפועלים, והשני - לחלק מאנשי המינהל היהודי שיהיו פטורים מגירוש. (סברה היא, כי כבר אז הוחלט, שיישארו במקום חברי היודנראט, חלק מהפקידים והמשטרה היהודית, כולם ירוכזו בבית שביירוזולימסקה 12, ובבית זה יופעל גם מטבח משותף). בשליש האחרון של ספטמבר גורשו היהודים מצ'נסטוחובה. משלוחי המגורשים עברו על פני פיוטרקוב לעבר ראדומסקו, והפועלים היהודים בבתי-החרושת לזכוכית ראו אותם בחלפם. זאת ועוד, שליחים מפיוטרקוב לצ'נסטוחובה הביאו משם ידיעה מפורטת על האקציה. בראשית אוקטובר 1942 שימש אות מבשר-רעה חיסול הישובים היהודיים הקטנים בסביבה: סרוצקו,רוזפשה, וולבוז', נייחציצה, קאמיינסק, וולה קשישטופורסקה. יהודי ישובים אלה הובאו לפיוטרקוב בעגלות, במשמר גרמני ופולני, ושוכנו בגיטו. המגורשים הביאו עמם רכוש אישי ניכר (סברה היא, כי התנאים הנוחים בגירוש זה ניתנו במתכוון, כדי למנוע בהלה בין המגורשים ובין תושבי גיטו פיוטרקוב). שונה היתה עמדת היהודים נוכח חיסול הגיטו המתקרב. בראש ובראשונה קידשו הכול מאמצים למצוא עיסוק במקומות-העבודה שנמנו לעיל, מחוץ לגיטו ובסדנות שבתחומו. במיפעל "ונדל", שבו כבר היו היהודים מרוכזים אז למגורים, ניתן שוחד רב למנהל, כדי שיסכים להעסיק גם קצת נשים ממשפחות הגברים העובדים אצלו. הבורסקים, האחים נייחציצקי, התחילו עתה לחפש לעצמם מקום- עבודה רשמי. היודנראט עשה בתחום זה כמיטב יכולתו, הגדיל את מספר הסדנות והרחיב את היקף הייצור בהם. בנות רבות התחתנו עם מועסקים. יהודים רבים בנו מחבואים בגיטו. אחרים התכוננו לדרך, מכרו את רכושם בחצי-חינם לפולנים וארזו חפצים חיוניים, מתוך סברה כי יגורשו למחנות-העבודה במזרח. מעטים בלבד יכלו להבטיח לעצמם מחבוא אצל פולנים, או להשיג תעודות "אריות". גברו הלכי-נפש של בהלה ויאוש. אחדים ביקשו עצה ועזרה מהיודנראט או מהרב לאו. עמדתם של ראשי-המדברים בגיטו - היודנראט, הרב, מנהיגי המפלגות הפוליטיות- לגבי החיסול הקרב ובא לא היתה שונה ביסודה. בדיון ביודנראט על נושא זה, ובפגישות אישים שונים אצל הרב לאו הכריעה הדעה, כי אין כל סיכוי-הצלחה להתנגדות קולקטיבית כלשהי של הישוב, שכן תסתיים בהריגת כל היהודים עד אחד, ואילו יש סיכוי כי חלק מהיהודים - לפחות המועסקים והחבויים - יישארו במקום. לדעת הכול, היתה צורת ההתנגדות הנבונה היחידה לתכנית הגרמנים - השתמטות מגירוש באמצעות מחבוא אישי. בני-הנוער מקבוצות פוליטיות שונות היו מתכנסים בתקופה שלפני האקציה, דנים בהשגת נשק ובהתנגדות במרתפים שמתחת לשוק. אבל העסקנים המבוגרים הצביעו על חוסר-הממשות בתכניות אלה, והסבירו, כי נסיון כזה עלולים הגרמנים לנצל כפרובוקציה, ואז ימותו גם בעלי הסיכוי לחיות. לעומת זאת, הוחלט לחפש מגע עם הפארטיזנים הפולנים. נסיונות אלו לא עלו יפה. מנהיגי החרדים, ובעיקר הרב לאו, עשו כמיטב יכולתם לחזק את רוח הבריות. על אף הבהלה והחרדה נערכו התפילות בימים הנוראים בציבור, כדת. במיוחד להטו התפילות ביום-הכיפורים. הרב לאו דרש דרשת-פרידה.

 

השואה

ב- 12.10.1942 הגיעו לעיר יחידות אוקראינים, הנודעים אז לכול כמחסלי גיטאות. מנהלי בתי-החרושת ציוו לעובדיהם היהודים לעקור עם משפחותיהם ומטלטליהם אל מקומות- העבודה. ב- 14.10 הקיפו את הגיטו בקפדנות יחידות שוטרים גרמנים והאס-אס, אוקראינים, ליטאים ולאטבים, וירו יריות- הפחדה. עם שחר, ב- 15.10 התחילה האקציה. כל תושבי הגיטו נצטוו להתכנס בכיכר ליד מנזר הפראנציסקאנים. החולים והנכים הוטענו על עגלות והוסעו לכיכר, ובפעולה זו השתתפו המשטרה היהודית והיחידה הסאניטארית היהודית. אחר כך חיפשו השוטרים הגרמנים בבתי-היהודים וירו בכל יהודי שמצאו בהם. אנשי אס-אס ערכו בכיכר את הסלקציה: בדקו את תעודות העובדים והפרידו אותם מהשאר, המיועדים לגירוש. קבוצת המגורשים הראשונה, כ- 6,000 איש, הובאו ברגל לתחנה "החדשה", ובדרכם הוכו ועונו. בתחנה לקחו מידיהם השומרים את מיטענם ודחקו אותם לקרונות. שאר המיועדים לגירוש נשלחו לבתיהם. הפוגה זו נגרמה על ידי מחסור בקרונות. האקציה חודשה ובס"ה נמשכה מראשיתה 7- 8 ימים. מהגיטו שולחו להשמדה 22,000 נפש, בקירוב (גירסה אחרת: 18- 20 אלף), מבין 25 אלף היהודים שהיו אז בגיטו (יחד עם היהודים שהובאו מהסביבה בסמוך לאקציה). שלושה או ארבעה טראנספורטים (רכבות) יצאו את העיר. מכיוון שהרכבת האחרונה לא היתה מלאה כל צורכה, לדעת הגרמנים (ואולי מיכסת המגורשים הכללית), הביאו אל מקום-האיסוף את תושבי "הבלוק", מקום-המיבטחים כביכול, ערכו ביניהם סלקציה חדשה, ושלחו 300 מהם לקרונות, ביניהם אישים ידועים בעיר, חברי יודנראט, רבנים, אינטליגנציה. ביניהם היה גם הרב לאו, לובש קיטל ועטוף בטלית וספר-תורה בידיו. לאחד המשלוחים צורפו גם הנשים שהעסיק הגרמני ונדל תמורת שוחד רב. בעליהן, אחיהן ובניהן נשארו בבית-החרושת. בשעת האקציה התחבאו יהודים רבים במחבואים שונים, במרתפים, בעליית-הגג ובמקומות דומים, בבתי פולנים, וכן במרתפים המסועפים שמתחת לשוק העירוני. המגורשים הושמדו במחנה-המוות בטרבלינקה. שני בני פיוטרקוב שהצליחו להימלט משם הביאו כעבור זמן-מה ליהודים המרוכזים בבתי-החרושת את הידיעה המחרידה, וסיפרו על עמידת-הגבורה של הרב לאו, שניחם את המגורשים בדרכם האחרונה. משהגיעו למקום הטבח, אמר הרב תפילת וידוי בקול רם. לאחר הגירוש נשארו בבלוק הקרוי "הגיטו הקטן" (שמו הרשמי: "מחנה-עבודה " יהודי) 2,000- 2,400 יהודים, רובם עובדי בתי-החרושת והסדנות. כל היהודים המרוכזים בשעת האקציה במקומות-העבודה, שבו עתה לגיטו הקטן. בגיטו נשארו גם כמה מחברי היודנראט, בין השאר: היו"ר וארשאווסקי, סגן היו"ר פיינר, חלק מהשוטרים היהודים ומפקדם זילברשטיין. על אף פקודתם המחמירה של הגרמנים שלא יגדל מספר היהודים בבלוק, הגיע מספרם כעבור זמן קצר לכדי 3,600- 4,000, שכן הגיעו לשם אחד-אחד אנשים היוצאים ממחבואיהם. היהודים הוסיפו לעבוד בבתי-החרושת ובסדנות, וכן עסקו באיסוף הרכוש היהודי הנטוש ובמיונו. מקצתם של השוטרים היהודים צורפו לצוותות-הניקוי, ויתרם חיפשו, בפיקוח הגרמנים, סחורות וחפצי-ערך שהוטמנו בקירות, במרתפים ובמחבואים למיניהם. גם האוכלוסים הפולנים השתדלו ליהנות בתחום הגיטו מכל הבא ליד; מהם ששיחדו את השוטרים הגרמנים ובזזו באורח גלוי לאור היום. בלילה ירו הגרמנים במתהלכים בגיטו. עם גירוש היהודים ציוו הגרמנים בראשית נובמבר 1942 לפולנים המתגוררים ברובע הגרמני, לפנות את דירותיהם תוך 24 שעות, אך לפי שעה עוד לא התירו להם להשתקע בתחום הגיטו. סברה היא, כי ביקשו לסיים תחילה את שוד רכושם של היהודים. ראוי להזכיר, כי גם לאחר חיסול הגיטו העסיקו הגרמנים שני פקידים יהודים בהנהלת נכסי-דלא-ניידי של היהודים. אחד מהם, ליברמן, היה מנהלם של בתי-יהודים רבים לפני המלחמה, ועבד אצל הגרמנים במשרתו הנוכחית לפני חיסול הגיטו. השני קנה, כנראה, את משרתו בכסף רב. תחילה נאסר על היהודים להתהלך באורח חופשי בגיטו הקטן. היה עליהם לצאת לעבודה בקבוצות ולשוב במשמר גרמני. הם הכינו את מזונם במשותף במטבח הציבורי שהותקן שם בשעתו. קבוצה קטנה היו נשארים יום-יום בבלוק כדי לנהל את המשק. יום-יום מצאו השוטרים הגרמנים כמה יהודים חבויים בגיטו, או בצד ה"ארי". הם חיפשו בכל בית בגיטו, והשוטרים היהודים נאלצו לסייע להם. בשל האיום בעונש-מוות חששו הפולנים להחזיק יהודי בביתם למעלה מיום אחד. במרתפים שמתחת לשוק גילו הגרמנים יהודים רבים, עם מלאי מזון. הנתפסים נורו בו במקום, או ליד הבלוק, אם ניסו להגיע אליו, או שנשלחו לטומאשוב מאזובייצקי, כל עוד נמשך שם חיסול הגיטו. במרוצת הזמן הפך בית-הכנסת למקום ריכוז ליהודים הבלתי-לגאליים, שנתפסו בבלוק ומחוצה לו. הידיעות על הריגות וגירושים קבוצתיים בתקופת הגיטו הקטן, שונות. יש אומרים, כי ב- 5.11.1942 הוציאו הגרמנים מהגיטו הקטן 160 איש וירו בהם ביער ראקוב, שכן נאספו בבלוק יהודים רבים מדי. בו בחודש כלאו הגרמנים בבית- הכנסת כמה מאות יהודים שנתגלו במחבואם, החזיקו בהם שם שלושה שבועות ברעב, בצינה, במשמר מחמיר. התינוקות הוצאו משם ונרצחו לעיני האמהות (לפי גירסה אחרת, שרפו הגרמנים את התינוקות על גבי האלמימר). יהודים אחדים הצליחו, בעזרת שוחד רב, להוציא את קרוביהם מבית-הכנסת. היו שם תופעות של הקרבה עצמית: יהודים אחדים באו לבית-הכנסת במקום קרוביהם. כל היהודים הכלואים בבית-הכנסת נורו ביער שליד ראקוב. כעבור חודש, בדצמבר, שוב ריכזו הגרמנים בבית-הכנסת כמה מאות יהודים, וגורלם היה כגורל קודמיהם. לפי גירסה אחרת נכלאו בבית-הכנסת, ואחר כך נורו ביער ראקוב, 500- 600 יהודים פעם אחת בלבד, היינו בדצמבר 1942. ועוד מקור מוסר, כי ההריגה ההמונית של היהודים הבלתי-לגאליים ביער ראקוב היתה בינואר 1943, ומספר ההרוגים - 2,000. דומה, כי מהימנותה של ידיעה זו מועטת. בהריגה ההמונית בדצמבר אירע גם מקרה של התנגדות פעילה מצד קבוצת-יהודים, שנצטוו להכין קברי-אחים המוניים. ב- 19.12.42 הוציאו הגרמנים כמה עשרות יהודים מבית-הכנסת, ציידו אותם באתים, הוליכום ליער ראקוב וציוו לחפור בורות גדולים. כשנסתיימה העבודה, ציוו עליהם הגרמנים להתפשט. היהודים הבינו, כי אלה רגעיהם האחרונים. מקצתם הסתערו על רוצחיהם בידיים גלויות. במהומה שקמה הצליחו אחדים להימלט, והשאר נורו. רוב הנמלטים נמסרו לידי הגרמנים על ידי פולנים. מבין היהודים המרוכזים בגיטו הקטן שלחו הגרמנים פעמיים קבוצות של 250 איש לבית-החרושת לחימוש בסקארז'יסקו-קאמייננה. הם נשלחו בפברואר ובמארס 1943. המשלוח הראשון הורכב בידי השוטרים היהודים, לפי דרישת הגרמנים, מבין היהודים שלא הועסקו במקומות-עבודה קבועים. ברגע האחרון צרפו הגרמנים למשלוח כמה שוטרים יהודים (ובניהם כמה בריונים, שצורפו, כפי שנמסר, לבקשת וארשאווסקי). את המועמדים למשלוח השני של 250 היהודים בחרו הגרמנים עצמם מבין תושבי הבלוק. היו ביניהם נשים, הרב יצחק פינקלר מראדושיץ ומשפחתו. תושבי הגיטו קיימו קשר עם המשולחים לסקארז'יסקו. בתענית אסתר תש"ג הציעו הגרמנים לווארשאווסקי, כי יבחר 10 יהודים מבין האינטליגנציה לשם חילוף בשבויים גרמנים באנגליה. יהודים אלה יורשו לצאת לארץ-ישראל. נאמר, כי כבר הוכן אמבולנס של הצלב-האדום להעברתם. נבחרו 4 משפחות ובהן 10 נפשות (ייתכן, כי התנדבו), וביניהם המפקד זילברשטיין, ד"ר בראמס, ד"ר איגנאצי גלטר ועו"ד שמעון שטיין. למחרת הגיעה אל תושבי הגיטו הקטן הידיעה, כי כל אנשי הקבוצה נורו בבית-העלמין ונקברו בקבר-אחים. גם ב- 1943 הוצאו להורג פעמים אחדות יהודים בודדים מתושבי הבלוק. בין אחרים נורה ליד הבלוק סגן יו"ר היודנראט, פיינר. במחצית השנייה ליולי 1943 (אף כי כמה מקורות מציינים: מאי 1943) גורשו אחרוני היהודים מהגיטו הקטן. השלטונות הגרמניים החליטו להשאיר בפיוטרקוב 1,500 יהודים בלבד, המועסקים בבתי-החרושת לזכוכית ולמוצרי-עץ. לאחר השתדלות נמרצת הצליח היו"ר וארשאווסקי להשיג רשות להשארת 1,720 יהודים. יהודים אלה נצטוו לפנות את הבלוק ולעבור לשני מחנות הסמוכים לבתי-החרושת. מחנה בית-החרושת לזכוכית היה ברחוב ה- 3 במאי 19, ובו כ- 700 איש. מחנה בית-החרושת למוצרי-עץ היה בבוגאי, ברחוב סולייובסקה 45- 47, ובו למעלה מאלף איש. שאר היהודים - 500 עד 600 (לפי מקור אחר, 1,500 בקירוב) שולחו למחנות-העבודה פיונקי, בליז'ין, סטאראחוביצה, ראדום, אוסטרובייץ. בשעת האקציה נלקחו הילדים הקטנים מידי הוריהם, תוך הבטחה לשכן אותם בתנאים טובים. הילדים נורו. נורו גם מספר נשים. מספר הנספים היה כ- 40. לאחר גירוש אחרון זה וחיסול הגיטו הקטן תלו השלטונות שלט בתחנת-הרכבת בפיוטרקוב: "פיוטרקוב מטוהרת מיהודים". כעבור חודש דרשו השלטונות להפחית עד 1,500 את מספר הפועלים היהודים שהושארו, וערכו בבתי-החרושת סלקציה בתחילת ספטמבר: משני בתי-החרושת לזכוכית נשלחו למחנה פיונקי 120 איש, ומבית-החרושת למוצרי-עץ נשלחו 100 יהודים למיפעלים דומים של "דיטריך אונד פישר" בטרופאו (הסודטים). מחנות-היהודים ליד בתי-החרושת בפיוטרקוב היו מוקפים שומרים: כבאים פולנים ויחידת משטרת עזר של פולקסדויטשים. שני המחנות הללו קיימו קשר ביניהם על אף בידודם, ואפילו חידשו את הקשר עם יהודי פיוטרקוב בסקארז'יסקו ובבליז'ין, באמצעות קשרים של הפ.פ.ס. במחתרת. מנהלו היהודי של מחנה בוגאי היה וארשאווסקי; מנהלו של המחנה בבתי-החרושת לזכוכית - שלמה גומברג. היהודים לא רעבו, מפני שעסקו עם הפולנים במסחר-בחשאי ובהברחה, בדרך לעבודה ובשובם, ושומריהם המשוחדים התעלמו מהנעשה. במחנות ואפילו בתוך בתי-החרושת שמרו היהודים מצוות. בבוגאי התפללו בציבור. באחד מבית-החרושת לזכוכית ("קארו") התקינו להם חסידי גור מעין שטיבל. בזכות יחסו הליברלי של המנהל כריסטמן שוחררו רוב היהודים מעבודה ביום- הכיפורים בשני בתי-החרושה לזכוכית והורשו להתפלל בצריפיהם. לא נפסקה גם פעולתם הפוליטית של יהודי פיוטרקוב. עוד בתקופת הגיטו הקטן והבלוק הגיעה אליהם ספרות מחתרת (הספק היה פייבל שטיינברג), ומתי-מעט חברי הבונד קיימו קשר עם מרכזם בווארשה, באמצעות הקשרים לילקה נוטקוויץ' ומוטל אפלוביץ'. בתקופת המחנות היו חברי תא-הבונד בבית חרושת "קארו" יחיאל קוטקובסקי, מוטל אפלוביץ' ונחום ונגלישבסקי. הם קיימו קשר עם מרכזם בווארשה באמצעות קשר יהודי בן צ'נסטוחובה. אחר כך, לאחר הלשנה, כשהרגו הגרמנים את הקשר הזה, קיימו הברי הבונד את הקשר בעזרת פועלי-רכבת פולנים וכבאים מבין חברי פ.פ.ס. גם הקשריות היהודיות של הבונד בווארשה, אלינה מארגוליס וולאדקה מיינדזיז'צקה, הביאו פעמים אחדות ספרות מחתרת, עתונים וכסף. כסף זה חולק בין כלואי המחנות -של שלושה בתי-החרושת, וחלק הועבר אל יהודי פיוטרקוב בסקארז'יסקו ובבליז'ין. פעולה חשאית זו הפילה את קרבנותיה: לגסטאפו נודע על משלוח כסף לסקארז'יסקו וקבוצת "האשמים" נהרגו. במרוצת הזמן קם בבית-ההרושת לזכוכית "קארו" ועד משותף של כל הקבוצות הפוליטיות, ומספר חברי קבוצת-המחתרת משני המחנות עלה. הצטרפו אליה המנהל גומברג, מפקד המשטרה היהודית יוסף זאמל וכן מוניק גרינברג - שלושתם קצינים לשעבר בצבא פולין. לא אושרו עד כה הידיעות, הפזורות בפרסומים שלאחר המלחמה, על מגעים כביכול של היהודים המרוכזים במחנות הנ"ל בפיוטרקוב עם הפארטיזנים הפולנים. לעומת זאת, מתקבלת על הדעת הידיעה, שפורסמה אף היא, כי יהודים אחדים ברחו ממחנות אלה לצד ה"ארי", אך מכיוון שלא מצאו אל מי לפנות, שבו למחנה. ייתכן גם המאורע שלהלן, המתואר בעדויות: כמה יהודים מכלואי המחנות האלה, האחים גולדברג והאחים ליברמן מבית-החרושת לזכוכית "הורטנסיה", התחפשו ככבאים והגיעו ליער בעזרת חבר פולני לעבודה, שהוא גם חבר א.ק. ("ארמייה קראיובה" - צבא המחתרת הפולנית, הכפופה לממשלה הפולנית בגולה בלונדון), אולם ביער הקיפו אותם גרמנים והרגום. נאסרו ונורו שני שותפים יהודים לפעולה זו: הכובען כ"ץ והשוטר היהודי שמעון ניס. המחנות שליד בתי-החרושת חוסלו ב- 25.11.1944. למחנות של בתי-החרושת לזכוכית "קארו" ו"הורטנסיה" הגיעו אנשי אס-אס, כינסו את כל היהודים והעלו אותם לקרונות-משא בענף-המסילה של "קארו", גברים לחוד ונשים לחוד. בתחנת-המשא של פיוטרקוב צורפו אליהם יהודי בוגאי. חלקם של המגורשים הובאו לבתי-חרושת לנשק בצ'נסטוחובה: "ראקוב", "וארטה" , "צ'נסטוחוביאנקה". כ- 500 יהודים הוסעו לגרמניה: הגברים למהנה בוחנוואלד, הנשים - למחנה ראוונסבריק. בימים 17.1.1945- 15 הוצאו 1,000 יהודים מבתי-החרושת הנ"ל בצ'נסטוחובה (ביניהם חלק של אנשי פיוטרקוב), והועברו לבוכנוואלד ולמחנות אחרים בגרמניה. עם סיום המלחמה שבו לפיוטרקוב יהודים אחדים משארית הפליטה. לפי ידיעות מאוקטובר 1945 היו בעיר 372 יהודים, הרשומים בוועד היהודי במקום. ב- 1947 פעלו שם המפלגות פועלי-ציון-צ"ס ופועלי-ציון-שמאל, ומ- 8.11.1947 התאחדו במפלגת פועלי-ציון. לפי שרובם של יהודי פיוטרקוב יצאו את פולין, לא נתחדש הישוב היהודי במקום.