ג' חשון ה'תשע"ח

פינסק PINSK

 

עיר בפולין
מחוז: פולסיה
נפה: פינסק
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-35,098

·  יהודים בשנת 1941: כ-21,000

תולדות הקהילה:
 

היחס כלפי ר' לוי יצחק החל להשתנות רק בשנת 1784 בעקבות לחץ כבד מצד הגאון מווילנה וקהל וילנה, שדרשו לסלק אותו ואת ר' שלמה מקארלין. אבל גם אז לא סולק ר' לוי יצחק מיד, אלא הורשה לכהן, להלכה לפחות, עוד שנה נוספת ולסיים בכך תקופת כהונה של עשר שנים. גם ר' שלמה מקארלין עזב אז את קארלין. משתמעת מכאן מסקנה, שעד שנות השמונים היתה גם פ' כמו קארלין מרכז של תנועת החסידות בליטא. דבר זה מסביר את אי הצטרפותה של פ' לחרם תקל"ב נגד החסידים ולקבלתו של ר' לוי יצחק לרב ואב-בית-דין של פ'.
בחירתו של ר' אביגדור בן חיים לרב ואב-בית-דין של פ' בשנת 1785, לאחר סילוקו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, נתאפשרה על רקע שינוי זמני ביחסי הכוחות בפ' בין החסידים למתנגדים המתונים, שהוציא את ההנהלה הרוחנית מידי החסידים. פעילותה ולחצה של הוועדה לחיסול חובותיה של קהילת פ' הכריעה כנראה את הכף למען בחירתו של ר' אביגדור, שהיה מוכן לשלם תמורת משרת הרבנות המכובדת של פ' סכום גבוה (כ-45,000 זהוב), סכום שהיה עשוי להקל על מצבו הפיננסי של הקהל. השיקול של גדולה אישית ולמדנות היה כפי הנראה משני בבחירתו. שנות רבנותו היו שנים של מתיחות פנימית גדולה בקהילת פ' וביישובים שבגליל שלה. פעולתו לעקירת החסידות תוך קשר ותיאום עם וילנה עוררה את הציבור למאבק נגד הנהגתו והביאה להתאוששותו של המחנה החסידי, שהיה לרוב בפ' ובעיירות שבגליל. סיפוחה של פ' לרוסיה בחלוקה השנייה של פולין בשנת 1793 ניטרל את תמיכת נציגי השלטון הפולני בר' אביגדור ובמנהיגות המתנגדית ואפשר לחסידים לקבל לידיהם את הנהגת הקהל ולסלק את ר' אביגדור ממשרתו. ר' אביגדור החליט להיאבק ובשנת 1793 פנה לעירייה שתסייע לוואחר כך, בימי יקטרינה הגדולה, פתח בהשתדלויות מרובות אצל המושל של מינסק נייפלוייב ואצל הגנרל המושל טוטולמין, בשנים 1793-1796; השיא היה בשנת 1800. אז הגיש ר' אביגדור לצאר פאוול הראשון כתב מלשינות כללי נגד קהילת פ' ונגד מחנה החסידות בכללו. ראש הקהל החסידי של פ' והחסידים עצמם הרבו גם הם בפניות למוסדות השלטון הרוסי החדש.
שלטונו העריץ של הצאר פאוול הראשון והניסיון האחרון של המתנגדים בליטא לדכא את תנועת החסידות בעזרת השלטון הרוסי הביאו לשיתוף פעולה הדוק בין מחנה המתנגדים ובין ר' אביגדור. לאחר שנדחתה מלשינותם של המתנגדים על ר' שניאור זלמן מלאדי ועל מנהיגי חסידות אחרים, היתה פתוחה בפניהם רק הדרך של הגשת כתב קובלנה על-ידי אדם פרטי הנלחם על תיקון עוול אישי. את התפקיד הזה קיבל על עצמו ר' אביגדור והוא פתח בשלב הקיצוני ביותר והאחרון במלחמתו נגד קהילת פ' ומחנה החסידים בכללו. בכתב המלשינות נגד הנהגת קהל פ', ונגד ר' שניאור זלמן והחסידות בכלל, ערבב ר' אביגדור ענייני כספים פרטיים בעניינים שבדת ואמונה אגב הטחת האשמות ועלילות נגד החסידים, שנועדו להציג את החסידים כמתנגדים לסדר הקיים ולשלטון וכמורדים פוטנציאליים. החקירה שנפתחה בעקבות כתב המלשינות לא מילאה את ציפיותיהם של ר' אביגדור ושל המתנגדים ונסתיימה מבחינתם ללא תוצאות של ממש, אף-על-פי שהשלטון הרוסי השתמש בטיעונו נגד החסידים בעת שהחל לתכנן מדיניות חדשה כלפי היהודים לאחר ההתנקשות בחייו של הצאר פאוול, מדיניות שבאה לצמצם את זכויותיהם ולהצר את אפשרויות קיומם והתפתחותם. לאחר שהודח ר' אביגדור מרבנותו והחסידים נטלו את השלטון לידיהם הביא ר' שאול, שכבר בצעירותו היה אישיות מרכזית בקארלין ומתנגד מושבע, להתפלגותה המחודשת של קארלין מפ'. בקארלין התחילו להתרכז המתנגדים משכבת העשירים ותלמידי החכמים ובהדרגה קיבלה קארלין אופי של קהילה מתנגדית. התפתחות זו עשויה להסביר מדוע התעכב שובו של ראש חסידי קארלין, ר' אשר בן ר' אהרון הגדול, מסטולין לקארלין עד אחרי שנת 1810, בעקבות הרגעת הרוחות והפסקת המאבק בין חסידים למתנגדים לאחר קבלת החוק של 1804, שכפה על שני המחנות הנהגות קהל משותפות. ברשמי המסע שכתב יוליאן נימצביץ' על ביקורו באיזור פ' מתואר מצב דמוגפי וכלכלי מדכא ועלוב. הסופר הפולני לא מצא בעיר סימנים שהיה בהם כדי להעיד על תעשייה ומלאכה, על מסחר או על עושר. העיר שמרה רק על אחיזתה בסחר המלח. לפי אומדנו מנתה אז פ' 3,220 נפש, מהם 3,000 יהודים. בין השנים 1819-1929 התרחשה התפתחות ניכרת בחיי הכלכלה של יהודי פ'. ניתן ללמוד על כך מתיאור מסעו של קאזימייז' קונטרים על-פני פולסיה בשנת 1829 בשליחות הבנק הפולני. מתיאורו עולה תמונה מעודדת של פעילות מסחרית, בייחוד במשלוח עצים לייצוא. אבל, לדבריו, רוב הסוחרים עניים חסרי הון ומספר האמידים ביניהם קטן. הדמות המרכזית בחיי הכלכלה של יהודי פינסק-קארלין היה ר' שאול לוין, שניהל אחוזות, עסק במסחר במלח ובעצים ואף שלח את ידו בתעשייה. הוא צבר רכוש רב ונודע כעשיר מופלג. גם בתו, חיה לוריא, הגיעה בעשור הראשון והשני של המאה ה-19 לביסוס כלכלי ולאמידות. כשרונותיו, קשריו, למדנותו ועושרו העלו את ר' שאול לוין לתפקידי מנהיגות בציבור יהודי קארלין וגם בפ', ולאחר שפגה המתיחות בין החסידים למתנגדים אחרי שנת 1804- גם בציבור היהודי ברוסיה כולה. הוא בנה בתי מדרש ומוסדות צדקה ותרם למפעלי צדקה גם בקארלין וגם בפ'. ר' שאול שימש יועץ לקהילות וליישובים בסביבות פ'. קשריו עם השלטונות, אנשי שררה ואצילים אפשרו לו לייצג את ענייני פ' וקארלין בפני השלטונות ובהתייעצויות הפנימיות של קהילות רוסיה בעשור הראשון והשני. בשנות העשרים של המאה ה-19 מילא ר' שאול לוין תפקיד מרכזי בסיוע ליישוב הפרושי-מתנגדי הצעיר בארץ-ישראל ובזכותו היתה פינסק-קארלין למרכז משנה (לאחר וילנה) לאיסוף כספים ושליחתם לארץ-ישראל. בשנות חייו האחרונות פרס ר' שאול את חסותו על ר' יצחק בר לוינזון (ריב"ל), מנושאי דגלה הראשונים של ההשכלה ברוסיה. במאה ה-19 גדלה מאוד האוכלוסייה היהודית בפ'. האוכלוסייה הכללית של פ' גדלה תחת השלטון הרוסי פי 5-6. קצב הגידול היה גדול במיוחד במחצית השנייה של המאה ה-19, אך פ' שמרה על ייחודה כעיר יהודית ואחוז היהודים שבה היה בין 75 ל 83. השלטון הרוסי השווה את היהודים להלכה לעירוניים והסמכות השלטונית והשיפוטית עליהם הועברה לעיריות. בעקבות החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה שיזמו השלטונות עלתה לגדולה עיר הפלך מינסק ופ' איבדה את מעמדה כקהילה ראשית, אך כעיר נפה המשיכה לקיים את שלטונה על הקהילות שבתחומה: לובישוב, סטולין, לוהישין, פוהוסט-זהורודסקי, ליבצין ופוהוסט זזצ'ני (אחורי הנהר), הורודנה. בעקבות החוק של שנת 1844 בטל שלטון הקהל. הנהגת קהל הוסיפה להתקיים אגב הסתגלות למצב המשפטי החדש. במשרת גובה המסים (סבורשצ'יק) נתרכזו רבות מסמכויות הקהל ומי שהחזיק בה טיפל מלבד גביית מסים בעיקר בגביית מס הקורובקה מבשר כשר ונרות, בגיוס טירונים לצבא וגם בענייני ציבור. חלק מן התפקידים המסורתיים של הנהגת הקהל הועברו לחברות צדקה וחסד. עשירי פינסק-קארלין הרבו לנדב לצורכי הכלל ולכן לא היו בעיר פיגורים בתשלומי מסים של מעוטי אמצעים. בשנות השישים מורגשת התעוררות מה בפעילות הקהל. הסופר המשכיל צבי הכהן שרשבסקי נתמנה אז סופר הקהל ופעל בשם קהילת פ' בעניינים שהיה בהם עניין לציבור. בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה ה- 19 נעשתה ברוסיה פעילות שיטתית לתיקון דרכי התחבורה, כדי לקדם את פיתוח התעשייה והמסחר. תיקון תעלת הדנייפר-פריפט הפכה את פ' לנמל מעבר מרכזי לייצוא עודפי התוצרת של דרום-מערב רוסיה לנמלי הים הבלטי ולהובלת סחורות ייבוא בכיוון ההפוך. בידי אחדים מסוחרי פינסק-קארלין (במיוחד בני משפחות לוין ולוריא) היו ההון הדרוש, היוזמה והכשרון לארגן כראוי את קניית עודפי התוצרת של דרום-מערב רוסיה, הובלתם ושיווקם. הערך הכספי של הייצוא מאוקראינה והייבוא מן המערב שעבר דרך פ' בשנים 1855-1857 הגיע ל-15 מיליון רובל בערך. סוחרי פינסק-קארלין מילאו במסחר הזה תפקיד מרכזי. בצד הסוחרים הגדולים השתתפו בו גם סוחרים בינוניים וזעירים. ההתעשרות היתה תופעה מצויה ושכבת העשירים גדלה במידה רבה. בני משפחות לוין ולוריא הגיעו אז לעשירות מופלגת. הסוחרים נעזרו במנגנון של סוכנים (קומיסיונרים), רובם מבני פ', שהיו צמודים לשווקים ברחבי אוקראינה שבהם נקנתה התוצרת. באותו זמן התבסס גם המסחר הפנימי של פ' ומספרם של בעלי החנויות גדל גם הוא בהתמדה ; בשנת 1860 נמנו בפ' 244 חנויות של יהודים ו-6 של לא-יהודים.
שגשוגה הכלכלי של פ' הגיע לשיאו בשנות החמישים של המאה ה-19. בשנות השישים הורגשו סימני משבר בעקבות בניית מסילות ברזל שהשאירה את פ' בצד. רבים מיהודי פ' החלו לעבור אז לאוקראינה שהתפתחה במהירות. בשנות השבעים בא המשבר ופ' ירדה מגדולתה לאחר שמסילות הברזל תפסו יותר ויותר את מקומן של הספינות בהובלת סחורות הייצוא של אוקראינה. במשך כל המאה ה-19 תפסו סחר העצים ומקצועות הקשורים בניצול יערות מקום נכבד בפרנסותיהם של יהודי פ'. סחר העצים נפגע פחות במשבר. התעוררות מה של יוזמות בתעשייה הורגשה רק בשנות השישים והשבעים. חלוץ התעשייה המודרנית בפ' היה משה לוריא, שהקים לשנת 1860 בית- חרושת לשמן וטחנת קמח מונעים במכונות קיטור. בשנת 1872 עבר לידי היהודים בית-החרושת לנרות סטיארין של משפחת בוטה הגרמנית.
רוב ענפי המלאכה היו אף הם מרוכזים בתקופה זו בידי יהודים. המסחר ותוצרת המלאכה של פ' עמדו היטב בהתחרות בשוקי עיר הפלך מינסק. היתה התמחות במקצועות מלאכה אחדים (למשל, שענות). בשנות השישים והשבעים התנהלה בפ', בראשותו של גד אשר לוין, פעילות למען הקניית מקצועות מלאכה לנערים. בפ' היו אומנים מצוינים שהעמידו בעלי מלאכה טובים. בשנת 1855 התיישבו בכפר איוואניקי ליד פ' 15 משפחות בסיועו הפעיל של זאב וולף בן ר' שאול לוין. המתיישבים היו פטורים ממסים ומעבודת הצבא. להלכה הם עסקו בחקלאות, אבל למעשה עסקו בעיקר בעיסוקים עירוניים. בשנות המשבר הכלכלי של שנות השבעים נתהוותה בפ' שכבה רחבה של מובטלים וחסרי פרנסה. רבים נזקקו לסיוע כלכלי ומנהיגי הציבור התחילו לתכנן אז תוכניות לפרודוקטיביזציה באמצעות מלאכה וחרושת. במעבר משנות העשרים לשנות השלושים מתחילה ההשכלה לעלות ככוח ציבורי. פ'-קארלין הבעל-ביתית והלמדנית היתה כבר בשנות השלושים סובלנית ופתוחה לרעיונות החדשים של ההשכלה המתונה, כפי שהטיף להם יצחק בר לוינזון (ריב"ל). בפ' נמצאו תלמידי חכמים שעיינו בביאור של מנדלסון ובספרי דקדוק וחקירה משל משכילי ברלין. בשנות השלושים חיבר ראובן הולדהור את הספר האפולוגטי "דברי שלום ואמת" בעברית וברוסית. רעיונות ההשכלה נדונו ונפוצו גם בקלויזים ובבתי-המדרש וחובשי בית-המדרש קנו לעצמם השכלה בלימוד עצמי או בעזרת משכילים אחרים. המפנה במעמדה ובמשקלה של ההשכלה חל באמצע המאה ה-19 . בשנות השישים כבר היתה בעיר שכבה רחבה שהזדהתה בגלוי עם רעיונות ההשכלה. ההזדהות התבטאה בנכונות ללמוד עברית, רוסית ולשונות אחרות בצורה מסודרת ובניסיונות לתקן את סדרי החינוך באמצעות בתי-ספר ומוסדות תלמוד-תורה מתוקנים. היו בעיר אנשים שמחמת עיסוקיהם שלטו בשפה הרוסית: עורכי-דין מורשים, מתווכים-שתדלנים שבאו במגע עם השלטונות, פקידים שעבדו במשטרה העירונית והמחוזית, כותבי בקשות לשלטונות ועוד. הליכותיהם, לבושם, סגנון חייהם והחינוך שנתנו לצאצאיהם חיזקו את ציבור המשכילים בפ'.
קבוצה גדולה יותר של משכילים אוטודידקטים משכבת תלמידי-החכמים הטיפו למען השכלה עברית מתונה. לקבוצה זו היו שייכים אחדים מסופרי תקופת ההשכלה (שמואל אהרון שצקס, אברהם דב דובזביץ, צבי הירש הכהן שרשבסקי, אברהם חיים רוזנברג, נחום מאיר שייקביץ-שמ"ר ואחרים). בתקופה זו נשלחו מפ' כתבות רבות לעיתונות העברית. בכתבות אלה שלטה מגמה של השכלה עברית מתונה. רק בודדים אימצו לעצמם את מגמת הרוסיפיקציה. עשירי פ' העסיקו מורים ומלמדים פרטיים מעולים ואלה לימדו את בניהם לימודי חול בצד לימודי הקודש. מהם באו חלוצי המודרניזציה של חיי הכלכלה בפ' בשיטות מינהל, בהכנסת ספינות קיטור לשירות ובהקמת מפעלי התעשייה הראשונים שמכונותיהם הונעו בעזרת קיטור. בית-ספר ממלכתי למען היהודים נוסד בפ' בשנת 1853 , במסגרת מדיניותו של השלטון הרוסי "לתקן" את מעמדם של יהודי רוסיה. אף-על-פי שהקמתו של בית-הספר נתקבלה באיבה, לא היה מנוס מפתיחתו. עד סוף שנות ה- חמישים היו בו בין 28 ל-33 תלמידים, רובם יתומים וילדי עניים. מנהל בית-הספר היה רוסי נוצרי. בשנות השישים חלו שינויים במדיניות החינוך של השלטון ונעלמה הכפייה בכל הנוגע להחזקת בתי-הספר. חברת מפיצי השכלה ברוסיה, שהיו לה כמה חברים בפ', החלה לתמוך במוסד בעזרתם של משכילי העיר. בית-הספר הוסיף להתקיים לפחות עד שנת 1891. בשנת 1873 ייסד הרב-מטעם אברהם חיים רוזנברג בית-ספר פרטי שלימדו כו לימודי חול ברוסית, אבל כיוונו הכללי היה דתי-מסורתי ולכן זכה לאהדה בציבור. החל מסוף שנות החמישים מתחילים יהודים ללמוד בגימנסיה הרוסית. בשנות השישים התחילו יהודים רבים לנהור לגימנסיה מרצונם. בסוף שנות השבעים למדו בה בערך 70 תלמידים יהודיים (בערך 35 אחוזים מכלל התלמידים). בשנת 1862 נוסדו בפ' ובקארלין שני תלמוד-תורה בסיועם הפעיל של רבני פ' וקארלין. בצד שיטות החינוך המסורתיות הקנו בהם גם ידיעות מסודרות ברוסית ובחשבון, בכתיבה ובדקדוק. בתלמוד-תורה של פ' היו קשיים בהגשמת תוכנית הלימודים בשל התנגדותם של אנשים מחוגי החרדים ששלטו בהנהלתו וניהלו אותו עד שנת 1876. מצבו אז היה ירוד. בתלמוד-תורה של קארלין הונהגו מן ההתחלה סדרים נאותים ותוכנית הלימודים המתוכננת הוגשמה. אף המשכילים ראו בו מופת של מוסד חינוכי מתאים לחינוכם של ילדי ישראל. תקציב ההוצאות מומן ברובו מתרומות נדבנים והשאר משכר לימוד. אחרי שנת 1876 ננקטה פעולה להבראת מצב התלמוד-תורה של פ' על-פי הדוגמה של המוסד בקארלין. במוסדות אלה שולבו בתפקידי הוראה מלמדים מסורתיים. החדר בצורתו המסורתית היה בנסיגה משנות השישים ואילך, אבל השכבות העממיות הוסיפו להפקיד את חינוך בניהם בידי המלמדים. במחצית השנייה של המאה ה-19 נמשכו לפ' מלמדים ומורים מליטא. גם בחדרים קלטו התלמידים לא מעט מרוח הזמן ובמבנה החדרים עצמם התחוללו שינויים. במשך המאה ה-19 גדל במידה רבה מספר החברות המסורתיות. מצבה הכלכלי הטוב של העיר ונדיבותם של רבים מתושביה יצרו בסיס חומרי איתן לפעילות החברות ורבות מהן הקימו מוסדות ובניינים לתפארת. בפ' פעלו החברות האלה : חברה קדישא הוותיקה ולידה חברה קטנה שגמלה חסד עם המתים ; חברת ביקור חולים ; חברת לינת הצדק (בסוף המאה ה-19). אשר ללימוד תורה, פעלה בפ' החברה לתלמוד-תורה (ת"ת), שנוסדה בראשית המאה ה- 19. בסוף המאה היו בפ' : חברת ש"ס, חברת משניות, חברת עין יעקב, חברת תהלים וחברת שומרים לבוקר. כמו-כן היו בה בסוף המאה שתי חברות גמילות חסדים שנתנו הלוואות ללא ריבית.
בקארלין פעלו חברות אלה: חברה קדישא שנוסדה בשנות השמונים של המאה ה-18 ולידה חברה קטנה לגמילות חסדים עם נפטרים ; חברת ש"ס, שהיתה קיימת בין השנים 1832-1842. בשנת 1874 נוסדה חברת ש"ס ליד בית-המדרש הגדול; שתי חברות גמילות חסדים למתן הלוואות: חברת סומך נופלים לתמיכה באנשים שנשבר מטה לחמם (נוסדה בשנת 1875) ; חברת ביקור חולים. בית- חולים קטן היה קיים בפ' עוד לפני שנת 1862 . בשנת 1868 נוסד בית-חולים חדש ומרווח מכספי עיזבונו של ר' בצלאל בן צמח פלורס. בית-החולים הזה הצטיין כניקיונו, בסדריו וברמתו הרפואית הגבוהה. בקרבת מקום לבית-החולים הוקמו גם מושב-זקנים ובית הכנסת-אורחים. בקארלין נוסד לפני שנת 1857 בית-חולים מודרני בתרומות של נדבנים עשירים.
בשנת 1854 היו בעיר על-פי סטטיסטיקה רשמית 2 בתי- כנסת ו-12 בתי-מדרש. בפועל היה מספרם גדול יותר. בשנת 1857 היו בקארלין לבדה 12 בתי-כנסת למתנגדים ו-2 לחסידים. לקראת סוף המאה ה-19 עלה מספרם של בתי- התפילה של המתנגדים (כולל בית-הכנסת הגדול) ל-15; לחסידים היו 2 בתי-תפילה ; בקארלין היו למתנגדים 13 בתי-תפילה וגם כאן היו לחסידים 2 : בסך הכל היו בפ' ובקארלין 32 בתי-תפילה. מספר בתי-הכנסת החסידיים מעיד על ירידת כוחם הציבורי של החסידים. בשנת 1807 עלה על כס הרבנות של פ' ר' חיים בן פרץ הכהן. ר' חיים כיהן בתפקידו עד עלייתו לארץ-ישראל בשנת 1826. נראה, שהיה מקובל הן על המתנגדים והן על החסידים. אחרי שעלה ארצה מילא את מקומו המגיד ר' יוסף בן בנימין. סמוך לשנת 1840 נבחר לרב ואב-בית-דין ר' אהרון, שהיה אב-בית-דין בקרטינגה וחיבר את הספר "תוספות אהרון". הוא נפטר לפתע בשנת 1841. אחרי פטירתו נשאר כס הרבנות ריק במשך 3 שנים. בשנת 1844 נבחר ר' מרדכי זקהיים מרוז'ינוי לרב ואב-בית-דין בפ' וכיהן בה עד פטירתו בסוף שנת 1858. בשנת 1860 נבחר ר' אלעזר משה הורביץ, רבה של מונסטירשצ'ינה לרב ואב- בית-דין וכיהן ברבנות עד פטירתו בשנת 1890. בדרך הנהגתו את הציבור ובכשרונו להתמודד עם בעיות הזמן התחבב מאוד על התושבים וזכה לכבוד רב. החלק הראשון של ספרו "אהל משה", הכולל חידושי תורה, נדפס בסוף ימיו: החלק השני, הכולל שאלות ותשובות, נדפס בידי צאצאיו בירושלים בשנת תשכ"ח.
על כס הרבנות של קארלין ישבו החל משנות ה-20 רבנים מגדולי התורה של רוסיה וכס הרבנות של קארלין עלה בחשיבותו על זה של פ'. בעשור הראשון והשני של המאה ה-19 שימש ר' שמואל בן אריה לייב מפ' אב-בית- דין בקארלין ובאנטופול. בין השנים 1824-1844 היה רב ואב-בית-דין של קארלין ר' יעקב בן אהרון ברוכין, יליד מינסק ששימש קודם לכן רב ואב-בית-דין בדוידהורודוק. ר' יעקב ברוכין חיבר את הספרים "משכנות יעקב" ו"קהילת יעקב". לאחר פטירתו נתמנה לרב אחיו, ר' יצחק בן אהרון מינקובסקי, מחבר הספר "קרן אורה". ר' יצחק כיהן בפ' עד פטירתו בשנת 1851. בין השנים 1855-1866 שימש בתפקיד רבה של קארלין ר' שמואל אביגדור תוספאה. חיבורו החשוב הוא פירושו על התוספתא "תנא תוספאה", שנדפס עוד לפני בואו לקארלין. לאחר פטירתו נבחר ר' דוד פרידמן לרבה של קארלין וכיהן בה עד שנת 1915. ברבע הראשון של המאה ה-19 עוד שמרו החסידים על כוחם, אך בפועל השתלשלו העניינים לרעתו של המחנה החסידי, שאיבד כנראה מכוח המשיכה שלו וקפא על שמריו בתקופה שהצטיינה בגידול דמוגרפי. תלמידי- החכמים המרובים שבפ' ובקארלין שוב לא מצאו עניין בתורת החסידות. שגשוגה הכלכלי של העיר ותנועת ההשכלה הרחיקו אף הם את הלבבות מן החסידות. פ' וקארלין היו לקהילות של מתנגדים. אבל מול עליית כוחה של ההשכלה היתה לניצחון המתנגדים חשיבות מוגבלת לגבי עיצוב דמותן התרבותית והחברתית של פ' וקארלין. מצבה הגיאוגרפי הנוח של עיר גרם לכך שהיא היתה בתקופה שבין סוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה לא רק מרכז מסחרי, אלא גם מרכז תעשייתי וכתוצאה מכך גם עיר של פועלים, שרבים מהם היו יהודים. רבים מפועלי העיר הועסקו בבתי-חרושת שבבעלות יהודים . למרות שלפי מפקד 1897 היו היהודים 74.2 אחוזים מתושבי פ', ובשנת 1914 אף הגיע שיעורם ל-72.5, השלטון בעירייה לא היה בידי היהודים. הנציגות היהודית בעירייה פחתה בהדרגה עד שנשארו רק שני נציגים ואף אלה התפטרו בשנת 1905. עד מלחמת העולם הראשונה כלל לא היתה ליהודים נציגות בעירייה. ארגון יהודי כולל ("קהל") לא היה קיים, שכן הדבר היה אסור על-פי החוק. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-200 התארגנו בעיר חברות צדקה שקיבלו הכרה רשמית והיו רשאיות להיות בעלים של רכוש ציבורי.
תפקיד מיוחד בחיי הציבור מילא ה"רב-מטעם" שתיווך בין השלטון והציבור וניהל את פנקס ה"מטריקה" (פנקס הנולדים). מס העקיפין על הבשר (הקורובקה) נמסר בחכירה וההכנסות ממנו מימנו חלק גדול מתקציביהם של מוסדות הצדקה והחינוך של יהודי העיר. בשנת 1887 הונהג "נומרוס קלאוזוס" שהעמיד את אחוז התלמידים היהודיים בגימנסיה הריאלית הממשלתית על 10, לעומת 35 אחוזים קודם לכן. הכביד גם החוק הזמני של שנת 1882, שאסר על יהודים להתגורר בכפרים ; קשה במיוחד היה המצב בשנים 1910-1912, כאשר גורשו היהודים מן הכפרים. המשבר בכלכלתה של פ', שראשיתו בשנות השבעים, החמיר בשנות השמונים ונמשך גם בשנות התשעים. ההתאוששות האיטית מן המשבר באה בעקבות יוזמות של יהודים לתיעושה של פ'. משה לוריא ובניו הקימו בשנות השמונים בית-חרושת למסמרי עץ ,ומנסרה גדולה שתוצרתה היתה מיועדת לייצוא ; באמצע שנות התשעים הם הקימו בית-חרושת ללבידים, שתוצרתו היתה אף היא מיועדת לייצוא. בשנת 1897 רכש יוסף היילפרן בית- חרושת קטן לגפרורים והרחיב אותו במידה רבה. עד סוף המאה ה-19 הוקמו מפעלי חרושת נוספים, רובם קטנים. החומר הגולמי לתעשיות אלה היה עץ, שהיה מצוי בשפע בפולסיה. בשנת 1898 היו בעיר 27 מפעלי תעשייה שהעסיקו 1,375 פועלים. בשנת 1902 היו בעיר 27 מפעלים שהעסיקו 4,000 פועלים בערך, מחציתם יהודים. בפ' נוצר גם פרולטריון יהודי.
מקום נכבד בכלכלתם של יהודי פ' תפס המסחר ביערות ובעצים. עסקו בכך בעיקר סוחרים גדולים שהעסיקו עובדים שכירים יהודיים בפיקוח על כריתת העצים ביערות, במדידת נפחם ובשיגורם ליעדם, לרוב בדוברות שהושטו בנהרות. פ' היתה מרכז למסחר זה. בהדרגה תפסו בנקים מודרניים, שמספרם הגיע בשנת 1914 ל-6, את מקומם של המלווים הפרטיים. בעיר היו בערך 2,000 בעלי מלאכה יהודיים שעסקו במגוון רחב ביותר של מלאכות. בתוצרתם המשובחת נודעו נגרי הרהיטים וחייטי הנשים ; בעיר היו גם עגלונים וסבלים יהודיים. בתקופה זו נוספו גם מדפיסים, סדרים, כורכי ספרים ומדביקי טפטים ; היו גם יהודים שהתפרנסו מגני ירק ומבוסתנים. חיבורה של פ' לרשת הרכבות בשנת 1887 הביא בסופו של דבר ברכה לכלכלתה של העיר. היא נעשתה מרכז למסחר סיטוני ששירת את סוחרי העיירות שבסביבה. בתקופה זו הונהג שילוב של הובלה ברכבת עם הובלה בדרכי המים. כך נוצרו אפשרויות חדשות שהחיו את סחר הטרנזיט שעבר את פ'. שיווק התוצרת החקלאית והתעשייתית של פ' והאיזור נתן פרנסה לרבים מתושבי העיר.
החל בשנות השמונים מתחילה בעיר התארגנות של גופים פוליטיים. אגודה של חובבי ציון נוסדה בפ' בשנת 1882, עם הקמתה של תנועת חיבת ציון ברוסיה. לאגודה השתייכו אנשים מחוגי האינטליגנציה הבעל-ביתית, אנשים שנטו להשכלה ואנשים מן החוגים הדתיים. רבה של קארלין, ר' דוד פרידמן, הצטרף אף הוא לתנועה והשתתף בוועידת חובבי ציון שנערכה בקאטוביץ בשנת 1884, אך כעבור זמן קצר פרש מן התנועה בשל חילוקי דעות בענייני דת. בן העיר יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, הצטרף לביל"ויים ועלה עמם לארץ-ישראל. עם העולים מפ' נמנה גם אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות. עם ייסוד מסדר "בני- משה" בהנהגתו של אחד-העם נוסד בפ' סניף שלו בשם "זרובבל". כשנוסדה באודיסה בשנת 1890 "החברה לתמיכה בעובדי אדמה בסוריה ובארץ-ישראל" הצטרפו לחברה בפ' רבים מחובבי ציון. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבאזל בשנת 1897 השתתפו שני צירים מפ', יהודה לייב ברגר וגריגורי לוריא. גם השכבות העממיות אהדו את הרעיון הציוני והרבו לתרום כספים לרכישת קרקעות ולתמיכה ביישוב היהודי החדש בארץ-ישראל ובקרן הקיימת לישראל לאחר שנוסדה. ציוני פ' היו פעילים מאוד ברכישת מניות של ה"קולוניאל באנק" (אוצר התיישבות היהודים) שיזם הרצל. העיר היתה גם מרכז להפצת מניות הבנק ברוסיה: בשנת 1903 נוסדו ארגוני נוער ציוניים "בני ציון", "בנות ציון" ו"שורש ציון". כמו-כן נוסדו סניפים של ה"מזרחי" ו"פועלי ציון". לעמדתו התקיפה של חיים וייצמן נגד תוכנית אוגנדה של הרצל היתה השפעה על ציוני פ' והסביבה, שהצטרפו ברובם למתנגדי התוכנית. "הציונים הסוציאליסטים" (ס"ס), שהיו טריטוריאליסטים, הפכו להיות כוח ציבורי רציני רק אחרי מהפכת 1905.
לזכותם של חובבי ציון בפ' יש לזקוף את ייסוד החדר המתוקן בשנת 1895, וכעבור זמן קצר את הנהגת שיטת הלימוד "עברית בעברית" בחדרים המתוקנים שבעיר. חדרים אלה שימשו דוגמה ומופת לערים אחרות, שגם בהן הונהגה שיטת החדרים המתוקנים. חוג מצומצם של סטודגטים מהפכניים היה קיים בפ' כבר בראשית שנות השמונים. הקמת מפעלי התעשייה בפ' זירזה כאמור את התהוותו של פרולטריון יהודי. צעירים יהודיים הצטרפו בהתחלה לסוציאל-דמוקרטים (ס"ד) או לסוציאל- רבולוציונרים (ס"ר). אחרי ייסוד מפלגת ה"בונד" בשנת 1897 התחילו פועלים ובני נוער להצטרף אליו, ובשנת 1899 כבר היה בעיר סניף פעיל שפיתח פעולת הסברה וארגון בקרב בני נוער ופועלים. באותה שנה פרצה השביתה הואשונה של פועלים יהודיים - בבית-חרושת לטבק - ובשנת 1901 פרצה שביתה בבית-החרושת לגפרורים. העילה היתה תביעה לקיצור יום העבודה מ-12 ל-11 שעות. מספר המצטרפים ל"בונד" היה גדול במיוחד בשנים 1901-1902. ה"בונד" ניהל תעמולה נמרצת נגד הציונות והדת ונוצר קרע בין הנוער הציוני הרדיקלי, שחלק ממנו עבר ל"פועלי ציון", ובין ה"בונד". בשנת 1903 התקיים בפ' וינוח פומבי (בלתי ליגאלי) בין חיים וייצמן הרדיקלי ורובנצ'יק מ"פועלי ציון" מצד אחד ובין התועמלן המוכשר קוליא טקר, שליח מרכז ה"בונד" לפ'. המשטרה עקבה אחרי הפעילות הבלתי ליגאלית של ה"בונד" והחדירה לשורות ה"בונד" את הסוכן הפרובוקאטור ארנאצקי שהובא מחוץ לפ'. זה הביא למאסרם של חברים רבים. כשנתגלו מעשי הפרובוקאציה שלו הוצא נגדו פסק-דין מוות והוא נרצח באוקטובר 1903 . עקב מעשה הרצח נאסרו רבים בקרב פעילי ה"בונד" ושלושה מהם נדונו לשנות מאסר ארוכות, אחרים הועמדו בפיקוח המשטרה. בשנת 1904 נרצח מי שנחשד בבגידה אבל ללא ראיות של ממש, חבר ה"בונד" אהרן דוד פרוחודניק. בשל הרדיפות והפרובוקציות ירד כוחו של הארגון, אך בסוף שנת 1904, עם התגברות הפעילות המהפכנית ברוסיה כולה, הורגשה התעוררות בפעילות ה"בונד" ונוסדה תנועת הנוער שלו "יונגער בונד". בשנת 1903 נוסד כפ' סניף של "פועלי- ציון" שגדל מאוד בשנת ירידתו של ה"בונד". כשהוקמה ברוסיה בשנת 1905 מפלגת הציונים הסוציאליסטים (ס"ס), שהיתה לה אידיאולוגיה טריטוריאליסטית, הצטרף אליה סניף "פועלי-ציון" בפ'.
בעת מהפכת 1905 התסיסו ה"בונד" ו"פועלי ציון" את אוכלוסיית העיר בשביתות כלכליות ופוליטיות והיו כמה התנגשויות עם המשטרה. כדי להרגיע את הרוחות הובאו לעיר יחידות קוזאקים. חשודים בפעילות מהפכנית נעצרו ועונו באכזריות. באותו זמן הטיף ארגון רוסי מונארכיסטי אנטישמי לפרוע ביהודים. ה"בונד" ו"פועלי ציון" החליטו לארגן קבוצות להגנה עצמית. כנראה שהדבר נודע ואיכרי הסביבה לא ששו להיגרר אחרי ההסתה, אפשר שחששו מתגובת ההגנה העצמית היהודית, והעיר ניצלה מפרעות. לעומת זאת השביתות שפרצו באותה שנה היו מלוות מעשי אלימות - בין יהודים מהפכנים למשטרה ולצבא - וב- 24 ביולי, באחת ההיתקלויות, נהרג יהודי בשם הרשל שטרן ואחרים נפצעו; ב-2 באוגוסט נהרג חבר הס"ר מלך דולינקו מפצצה שהתכוון לזרוק על מפקד המשטרה ; במחצית השנייה של ספטמבר נהרגו שני שוטרים, האחד כגמול על התאכזרותו לעצורים והשני - על הריגת הרשל שטרן. מפקד המשטרה דרש אז מראשי הציבור היהודי שירסנו את הצעירים, שאם לא כן "יעשה סוף ליהודים". על אף המתיחות המשיכו הארגונים הציוניים בעיר בפעילותם. לקראת הקונגרס הציוני השביעי התנהלה בעיר תעמולה ערה בעד ונגד תוכנית אוגנדה. "ציוני ציון" מכרו אז 600 שקלים ו"פועלי ציון" הטריטוריאליסטים מכרו 400 שקלים. בעיר הוקמה תנועת נוער ציונית בשם "התחיה" (שלא האריכה ימים).
בעקבות כשלון מהפכת 1905, גבר הדיכוי המשטרתי. החל מצוד אחרי פעילי המהפכה, שהיה מלווה בחיפושים ובמעצרים נרחבים. על העיר הוטל עוצר לילה ונאסרו לחלוטין אסיפות, הרצאות והצגות. התחדשה ההסתה לפרוע ביהודים ובעקבותיה הוקמו מחדש היחידות להגנה עצמית. המצב הכלכלי בעיר הורע ומספר העניים גדל. התנועה הציונית נאסרה ופעילותה, שהיתה מורגשת, התנהלה בחשאי. ביוזמת ציונים הוקם בית-ספר מודרני לבנות ברוח לאומית ציונית. בשנת 1911 היו פעילים ציונים צפויים לגירוש ממושך לארכנגלסק ; הם ניצלו רק הודות לשתדלנותם של עסקנים יהודיים בפטרבורג. סמוך לשנת 1910 נוסד סניף של מפלגת "פועלי-ציון" הבורוכובית. מפלגת הציונים הסוציאליסטים המשיכה אף היא בפעילותה. ה"בונד" הצטמק מאוד ואיבד את רוב השפעתו. רק סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה השתפר מצבם של הפועלים, יום העבודה הועמד על 9 שעות והעובדים זכו לביטוח רפואי בקופות חולים לעובדים.
בשנות השמונים של המאה ה-19 היו בעיר שלושה כתי- ספר לנערות. רק אחד מהם - בית-הספר בהנהלת הגב' ע' ואלר - היה בית-ספר לנערות יהודיות (הוא נסגר בשנת 1912). בשנת 1891 הוקם בית-ספר נוסף לבנות ביוזמת האחיות לובזובסקי. בית-ספר זה התפתח והיה לגימנסיה לבנות. שני בתי-הספר לבנות קיבלו תמיכה שנתית מכספי הקורובקה. בשנת 1912 הוקם ביוזמת "חברת הצדקה של הנשים היהודיות" בית-ספר לבנות של השכבות העממיות, שלא היה ביכולתן לשלם את שכר הלימוד הגבוה שנדרש בבתי-הספר האחרים. בית-ספר זה, שנקרא "לאה פייגעלעס שולע", חינך ברוח לאומית-ציונית ושעות הוראה שבועיות רבות הוקדשו ללימודים עבריים. בשנת 1911 למדו בו 250 בנות.
תלמידות ותלמידים יהודים קיבלו חינוך תיכון בגימנסיה הריאלית הממלכתית. בשנת 1882 היו בה 201 תלמידים, מהם 75 יהודים (%34.8). בשנת 1887 הונהג "נומרוס קלאוזוס" לגבי יהודים ושיעורם הועמד על %10. בשנת 1896 למדו במוסד זה רק 25 תלמידים יהודיים. בתלמוד-תורה של פ', שנוסד בשנת 1862, למדו בשנת 1895 200 תלמידים בערך. היו בו 7 כיתות והורו בו מלבד לימודי קודש גם עברית ודקדוק עברי, רוסית, כתיבת מכתבים וחשבון. לאחר מכן נוספו לתלמוד-תורה עוד שתי כיתות והורחבה הוראת הלימודים הכלליים. המוסד קיבל את הכרת הממשלה ונהנה מאמון הציבור היהודי. התלמידים היו ברובם בני עניים ויתומים. רוב ההוצאות מומנו מהכנסות הקורובקה ומתרומות של נדבנים. על ההוראה פיקחו בהתחלה הרב ר' אלעזר משה הורביץ (נפטר בשנת 1890) וחתנו הרב ברוך הלוי אפשטיין. אחרי מלחמת העולם הראשונה פיקחו על המוסד הרבנים ר' דוד רבינסקי ור' שמואל רוזנצווייג.
בתלמוד-תורה של קארלין, שנוסד אף הוא בשנת 1862 והתקיים במשך שנים, למדו בשנת 1887 200 תלמידים בערך. היו בו 8 כיתות ומאז ייסודו לימדו בו מלבד לימודי קודש גם לימודים כלליים. גם מוסד זה זכה להכרת השלטונות, משנת 1881 ואילך. רבה של קארלין, ר' דוד פרידמן, פיקח על תוכנית הלימודים והשתתף בבחינת התלמידים. מצבו הכספי של המוסד היה שפיר בזכות הקצבה קבועה מהכנסות הקורובקה ותמיכתם של נדבנים. ליד התלמוד-תורה של קארלין נוסד בשנת 1885 בית-ספר למלאכה שנתמך בכספי הקורובקה ו"אורט". בחדרים מן הטיפוס המסורתי למדו בשנת 1903 1,001 תלמידים (בערך 40 אחוזים מן הילדים) אצל 60 מלמדים. מלמדים אחדים היו פדגוגים מצוינים. המפורסם שבהם היה המלמד הסלוצקאי הירש זילברמן, שהיה מקבל לחדר שלו רק 8 תלמידים, מן הטובים ביותר, כדי ללמדם תלמוד. ביוזמתם של לשכת "זרובבל", "בני-משה" וחיים וייצמן נוסד בשנת 1895 בפ' החדר המתוקן הראשון. לחדר המתוקן של פ' יצאו מוניטין במרכזים יהודיים אחרים ברוסיה. בשנת 1897 כבר היו בו 3 כיתות. מדי שנה נוסדה כיתה נוספת, גבוהה יותר. הלימודים התקיימו בבתי המורים. במוסד זה התרכז צוות מורים שעבד תוך שיתוף פעולה הדוק. בשנת 1900 הונהגה בחדר המתוקן לראשונה בפ' שיטת הלימוד "עברית בעברית" וזו התפשטה גם לחדרים המתוקנים האחרים וכך נעשתה העברית לשון ההוראה. החדר המתוקן עורר התנגדות מצד המלמדים המסורתיים, אבל בסדריו ובתוכנית הלימודים שלו הוא השפיע גם על החדרים המסורתיים.
במפנה שנות השמונים והתשעים, בעקבות החייאת העברית כלשון מדוברת בארץ-ישראל וייסוד אגודות לדיבור עברי והרצאות בעברית בערים אחדות ברוסיה, התעוררה גם בחוגים הלאומיים בפ' תנועה להחייאת העברית כלשון מדוברת. בשנת 1890 נוסדה בעיר אגודה בשם "שפה ברורה", שהשתייכו אליה 65 חברים. חברי האגודה נהגו להתכנס בימי שבת, שמעו הרצאות בעברית ושוחחו ביניהם בעברית. מפנקס האגודה שנשתמר אנו למדים, שהאגודה פעלה בצורה מסודרת במשך שלוש שנים . גם בתקופה זו היתה בפ' פעילות ענפה בתחום מתן צדקה, גמילות חסדים ועזרה הדדית באמצעות חברות מסורתיות ומוסדות חסד מודרניים. בשנים 1882 ו-1887 נוסדו בעיר עוד שתי קופות גמ"ח שנתנו לנזקקים הלוואות ללא ריבית. בשנים אלה נוסדו החברות "תומך עניים", "אגודת אחים" ו"משכיל אל דל" לסיוע לעניים בדרך של מתן בסתר. בשנת 1885 נבנה בקרבת בית-החולים בית "הכנסת אורחים". בשנת 1891 נוסד בית תמחוי, שסיפק ארוחות זולות לנצרכים. בשנת 1900 נוסדו "חברת הצדקה היהודית", שביקשה לאחד בתוכה את כל חברות הצדקה הקיימות, ו"חברת הצדקה של הנשים היהודיות", שסייעה ליולדות ולחולות עניות. חברה זו ייסדה את בית-הספר המקצועי לבנות.
בתקופה זו נוסדו בפ' : "אגודת מכבי אש", חברת בעלי מלאכה "תופרי נעליים", שסייעה לסנדלרים ורצענים זקנים וחלשים, ואגודות מקצועיות, שעיקר תפקידן היה לסייע לחבריהן. האגודות האלה קיבלו הקצבות מהכנסות הקורובקה. מאגודות אלה צמחו לאחר מהפכת אוקטובר 1905 אגודות של בעלי מקצוע.

 

בין שתי המלחמות

בשנים 1918 - 1920 עברה פינסק מיד ליד ויהודי פינסק מצאו את עצמם מדי פעם בין הפטיש והסדן; מ- 5 בדצמבר 1918 עד 1 בפברואר 1919 עברה פינסק, אחרי שלום בריסק ועל סמך ההסכם בין הגרמנים למדינה האוקראינית קצרת הימים, לשלטון אוקראיני-גרמני משותף. ב- 25 בינואר השתלט הצבא האדום על פינסק. מפלגות השמאל קיבלו את החיילים בהתלהבות. בין מקבלי הפנים היו גם "צעירי ציון", שנשאו בידיהם דגלים אדומים ודגל תכלת-לבן. בעיר הוקמו ועד מהפכני ("רעווקאם") ומועצה עירונית שניהלה את ענייני העיר. המצב הכלכלי בעיר הורע אז, לא היתה חלוקת מזון מסודרת, ומצבן של השכבות העניות היה בכל רע. ב- 5 במרס 1919 נכבשה פינסק בידי יחידות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ליסטובסקי. שליטי העיר החדשים היו אנטישמים וכבר מכניסתם לעיר סבלה האוכלוסייה היהודית מנחת זרועם: רבו מעשי השוד והרצח. לרוע מזלם של יהודי פינסק התייצבה שוב החזית בין הצבא הפולני ובין הצבא האדום ליד פינסק והצבא הפולני נשאר בפינסק ובסביבתה. במשך שבועות רבים לא חדלו חייליו להתעלל ביהודים ולשדוד את רכושם. משלוחי קמח מטעם הג'וינט הקלו במקצת את המצב. ב- 1 באפריל 1919 בא לפינסק נציג הג'וינט, ברוך צוקרמן, והביא עמו סיוע כספי ליהודי פינסק. בחלוקתו היה צריך לטפל ועד של נציגי כל המפלגות. ביום שבת, ה' בניסן תרע"ט (5 באפריל 1919) התכנסו בבית העם עשרות אנשים לשם התייעצות ודיון כיצד לחלק בין התושבים את המצרכים שהגיעו מאמריקה לקראת חג הפסח הקרב ובא. באותו יום ניחתה על יהודי פינסק מכה קשה מידי הצבא הפולני, שהוציא להורג ביריות 35 יהודים ממיטב הדור הצעיר של פינסק. הפולנים העלילו על היהודים שהם ירו עליהם בעת שקיימו אסיפה קומוניסטית חשאית שביקשה ללחום בצבא הפולני ולהביא לגירושו מן העיר. חיילים הקיפו את הבניין והרגו את אחד המשתתפים באסיפה ואת האחרים הובילו אל המפקד הפולני ובדרך היכו אותם מכות רצח. המפקד הפולני לוצ'ינסקי הוציא בו במקום גזר-דין מוות בירייה. החיילים הובילו את היהודים לשוק, העמידו ליד הקיר 34 מהם והוציאו אותם להורג. את הנותרים, 26 במספר, נשים, ילדים וזקנים, כלאו בבית-ספר, היכו אותם שם מכות רצח והתכוונו לירות גם בהם למחרת, אבל ברגע האחרון חזרו בהם הפולנים מכוונתם והם ניצלו. מעשה הרצח של 35 אנשים חפים מפשע זיעזע את יהודי העיר. הידיעות על הרצח בפינסק התפשטו במהירות בפולין ומחוצה לה ועוררו מחאה ציבורית אדירה. ועדה מטעם הסיים (שחבריה היו 6 נוצרים ו- 2 יהודים) נשלחה לחקור את המאורע. דעת הקהל בארצות-הברית ובאנגליה והנהגת האינטרנציונל הסוציאליסטי גינו בלשון חריפה את מעשה הטבח ותבעו ממדינת פולין הצעירה, שזכתה זה עתה בעצמאותה, שתפסיק את דיכוי היהודים. ועדה אמריקנית בראשותו של הנרי מורגנטאו, ועדה בריטית בראשותו של סטיוארט סמואל וועדה מטעם האינטרנציונל הסוציאליסטי נשלחו לחקור את המאורע. בלחץ ההתערבויות הדיפלומטיות של מדינות המערב, שלסיוען המדיני והכלכלי היתה זקוקה מדינת פולין הצעירה, שינו שלטונות פולין את מדיניותם בסוף הקיץ של 1919 למדיניות של פיוס לגבי האוכלוסייה היהודית. בפינסק ניתנה הוראה לבחור את מועצת העיר בבחירות דמוקרטיות. היהודים זכו ברוב במועצה וב- 2 מקומות בהנהלת העירייה. עם התרחקות החזית מן העיר בעקבות מתקפת הצבא הפולני נגד אוקראינה הוקל המצב בעיר. הג'וינט חידש את הסיוע ליהודי פינסק, שרבים מהם רעבו ללחם. התחילו גם להגיע כספי תמיכה ששלחו יוצאי פינסק באמריקה לקרוביהם בעיר וחיי הכלכלה התחילו להתעורר. אבל בסוף חודש יולי 1920 שוב נפסקה ההתאוששות, עם כיבושה מחדש של העיר בידי הבולשוויקים. צעירים רבים בעלי נטיות שמאלניות הצטרפו אז למחנה המהפכה. סתם יהודים נקלטו במיליציה ובפקידות המקומית. השלטון הבולשוויקי בעיר ניהל תעמולה ארסית נגד הבורגנות, הדת והציונות והתייחס אל ה"בונד" בחוסר אמון. בחיי המסחר השתררה אנדרלמוסיה בעקבות ההחרמות של סחורות והלאמת עסקים ובתים ועם הנהגת הרובל החדש. ב- 26 בספטמבר 1920 נכנסו לפינסק חיילי הגנרל באלאחוביץ' שלחמו לצד הפולנים ובמשך שלושה ימים השתוללו בעיר והטילו אימה על תושביה. בשלושת הימים נרצחו בעיר 11 יהודים, נשים יהודיות נאנסו ורכוש יהודי נשדד. גורל דומה פקד גם יהודים בכפרים ובעיירות שבאיזור. בפינסק ובסביבתה נהרגו בידי הבאלאחובצים 1,000 יהודים בערך ונשים רבות נאנסו. ב- 29 בספטמבר 1920 נכנס לפינסק הצבא הפולני, שם קץ לפרעות והשליט בהדרגה סדר. לעיר הגיעו אז 2,000 פליטים מניצולי הפרעות של הבאלאחובצים בסביבות פינסק והיה צריך לסייע להם. גם משפחות רבות בפינסק נזקקו לסיוע. למען היתומים של אלה שנרצחו בפרעות נוסדו שני בתי יתומים. הג'וינט נחלץ לסייע לנפגעי הפרעות. הודות לעזרה זו יכלו הפליטים לחזור כעבור זמן קצר לבתיהם. שליח של יוצאי פינסק באמריקה הביא עמו סכום כסף גדול (150,000 דולר) בתור סיוע לקרובי משפחה ועוד 12,000 דולר לצורכי ציבור. ביולי 1921 צמצם הג'וינט את הסיוע שלו והמשיך לתמוך רק בבתי היתומים ובבריאות הציבור. הארגונים אורט וייק"א קיבלו על עצמם את החזקתם של שני בתי-הספר המקצועיים, האחד לבנים והשני לבנות. בשאר התחומים נאלצו מנהיגי הציבור לכלכל את העניינים בכוחות עצמם. העזרה שקיבלו יהודי פינסק עד אז והסיוע למוסדות הנזכרים, שהסתכם בשלושת רבעי מיליון דולר, איפשרו להם לנהל את ענייני הציבור ולהתמודד עם הקשיים בהצלחה. בהשוואה לתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ניכרת אצל יהודי פינסק בתקופה זו ירידה דמוגרפית וכלכלית. הסיבה העיקרית לירידה, מלבד אירועי המלחמה, היתה מדיניות ממשלת פולין, שהשתדלה להגדיל את האוכלוסייה הפולנית. גורם נוסף היו הגירתם של יהודים רבים לאמריקה והעלייה לארץ-ישראל. עם התייצבות השלטון הפולני הוטב גם מעמדם המדיני של יהודי פינסק. על-פי החוק וההתחייבויות הבינלאומיות של פולין היו היהודים, כיחידים וכציבור, שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים; בפועל הם הופלו לרעה בתחומים רבים. אף-על-פי שהיהודים היו רוב באוכלוסיית פינסק עמד פולני בראש העירייה; בקושי עלה בידי היהודים להבטיח את בחירתו של יהודי (ד"ר אלעזר ברגמן) לסגן ראש-עיר. עם חברי הנהלת העירייה שמונו בידי השלטון (עד שנת 1927) נמנו רק שני יהודים, אף-על-פי שבמועצת העירייה הם היו רוב מכריע. אחר כך דחק השלטון הפולני את רגלי היהודים גם מן המועצה והעמיד את נציגותם על 5 מתוך 25 חברי מועצה. מצבה הכלכלי של פינסק בשנות העשרים הראשונות היה קשה. הגבול החדש בין פולין לברית-המועצות ניתק את איזור פינסק משטחים נרחבים והפסיק את המסחר בדרך המים עם אוקראינה. סחר העצים שעבר דרך פינסק הצטמצם מאוד. מפעלי תעשייה רבים נסגרו. רק בית-החרושת לגפרורים ובית-החרושת ללבידים המשיכו לפעול ואף נפתח מפעל חדש ללבידים. מספר המועסקים היהודיים, פועלים ופקידים, בבתי-החרושת הצטמצם לחצי ומנה רק 1,000 איש. לעומת זאת ירד רק מעט מספר בעלי המלאכה היהודיים. בסוף שנות השלושים פעלו בפינסק 854 סדנאות של בעלי מלאכה שהעסיקו 883 פועלים שכירים ושוליות. בשנת 1937 היו בפינסק 676 חנויות של יהודים, חלקן הגדול של חנוונים זעירים. בעלי-המלאכה והחנוונים נפגעו בשנות המשבר, בתקופת כהונתו של שר האוצר גראבסקי, שהכביד את עול המסים, ובשנות המשבר הכלכלי העולמי של השנים 1930 - 1935. משפחות רבות נקלעו לחיי עוני ודוחק, אבל בפינסק לא גוועו ברעב. בעיר נוסדו אגודות לעזרה הדדית; ילידי פינסק באמריקה סייעו למשפחותיהם. בשנת 1922 נוסד בעזרת הג'וינט בנק להלוואות ואלה ניתנו לחנוונים ולבעלי מלאכה. בשנות המשבר של 1924 - 1926 ייסדו הסוחרים בעזרת מימון מבחוץ בנק למסחר ולתעשייה. מלבד זאת נתחדשה פעילותה של קופת גמ"ח הוותיקה ונוסדה קופת גמ"ח חדשה ושתיהן נתנו הלוואות ללא ריבית. בתקופה זו נתחדשה גם פעילותה של חברת "לינת צדק": נוסד סניף של חברת "טאז", שטיפל בבריאותם של ילדים עניים וסיפק לרבים מהם ארוחה מזינה. בעיר פעלו אז גם טיפת חלב ובית יתומים שהסתייעו בכספים שבאו מן החוץ. כמו-כן המשיכו לפעול שני בתי-הספר למלאכה לבנים ולבנות, שנעזרו באורט ובייק"א, והופעלו מחדש שני בתי-החולים. שני המוסדות התאחדו בשנת 1928 לבית-חולים גדול אחד. בעיר היו גם שני מושבי זקנים. בשנות השלושים, עם התגברות האנטישמיות והתנועה לדחיקת רגלי המסחר היהודי בפולין, נפתחו גם בפינסק חנויות של פולנים ובמקביל התנהלה תעמולה נגד המסחר היהודי. אבל המסחר הפולני החדש לא הצליח להתחרות במסחר היהודי. היו גם ניסיונות של בריונים פולניים להתנפל על יהודים, אבל צעירים יהודיים הגיבו ביעילות וההתנפלויות נפסקו. בתקופה הנדונה עדיין היו קיימים בפינסק חדרים מסורתיים מן הטיפוס הישן וכן פעלו שני הת"תים - בפינסק ובקארלין. גם החדרים המתוקנים המשיכו להתקיים. אף-על-פי שהלימודים התנהלו במפוזר בבתי המורים שונה שמם ל"בית-ספר יבנה". נפתחו בתי-ספר דתיים: "חורב" מיסודה של אגודת ישראל ו"תושייה", שהיה בית-ספר מעורב לבנים ולבנות. כל זרם אידיאולוגי השתדל לקיים מוסד חינוכי לילדי בית-הספר היסודי וכך היו קיימים בפינסק: בית-ספר "תל-חי" מיסודם של "פועלי-ציון" (צ"ס), שההוראה בו התנהלה בעברית, יידיש ופולנית והוא חינך לעלייה לארץ-ישראל ולחלוציות; בית-ספר של ה"בונד" על שם משה גלייברמן, ששפת ההוראה בו היתה יידיש והוא היה מסונף לציש"א; שני בתי-ספר "תרבות" - אחד בפינסק (נוסד בשנת 1925) ואחד בקארלין (נוסד בשנת 1936) - והכיתות המכינות ליד הגימנסיה תרבות, שהיו מקבילות לבית-ספר יסודי. גולת הכותרת של מוסדות החינוך בפינסק היתה הגימנסיה העברית "תרבות" שנוסדה בשנת 1922 ביוזמתם של פעילים ציונים. הגימנסיה הצטיינה ברמתה הגבוהה וברמת ידיעת העברית של תלמידיה ונחשבה אחת הטובות מבין שבע גימנסיות "תרבות" בפולין. לשון ההוראה היתה ברובה עברית ורק במקום שני פולנית. רבים מאוד מבוגריה עלו לארץ-ישראל. בפינסק היתה קיימת גם גימנסיה יהודית פרטית שלשון ההוראה בה היתה פולנית בלבד, היא "גימנסיה צ'צ'יק", שהחלה כגימנסיה לבנות ומשנת 1928 פעלה כגימנסיה מעורבת. לגימנסיה זו היו זכויות ממשלתיות. מלבד מוסדות אלה היו בפינסק בתקופה זו בית-ספר מקצועי לבנים שלמדו בו חייטות, סנדלרות ונגרות (נוסדבשנת 1921 בידי צעירי ציון וציונים כלליים); בית-ספר מקצועי לבנות (נוסד בשנת 1919 ביוזמת ה"בונד); החשוב מבין בתי-הספר המקצועיים היה בית-הספר הטכני, שנוסד בשנת 1906 והוסיף להתקיים עד סוף התקופה הנדונה. בפינסק היתה גם ישיבת מוסר "בית-יוסף" מיסודה של ישיבת נובוהורודוק. בעיר היו גם בתי-ספר של ערב, נערכו קורסים שונים, נוסדו ארגוני ספורט, נפתחו מועדונים ואולמי קריאה ולידם ספריות השאלה. הצגות תיאטרון משכו קהל רב, להקות חובבים הציגו אף הן. בשנת 1927 התחיל להופיע ביידיש השבועון "פינסקער שטימע"; לאחר מכן הופיעו שבועונים מתחרים - "פינסקער צייטונג", "פינסקער ווארט", "פינסקער לעבן". ממידה רבה של חופש נהנו יהודי פינסק בארגון איגודים מקצועיים ובקיום מפלגות, להוציא המפלגה הקומוניסטית שהיתה מחוץ לחוק. בפינסק היו פעילות כמעט כל המפלגות היהודיות: ציונים כלליים, רוויזיוניסטים אחרי( שנת 1929), צעירי ציון - לאחר האיחוד עם "פועלי-ציון ימין" נקראו פועלי-ציון (צ"ס) - "פועלי-ציון שמאל", ה"בונד", קומוניסטים במחתרת וכן המפלגות הדתיות "מזרחי" ו"אגודת ישראל". בפינסק היו סניפים פעילים מאוד של תנועות הנוער: השומר הצעיר, השומר הלאומי (נקרא מאוחר יותר הנוער הציוני), ייסא"י (יידישע סאציאליסטישע ארבעטער יוגנט), בית"ר, החלוץ הכללי (בניהול פועלי ציון (ס"צ)) ,החלוץ המרכזי בעל האידיאולוגיה הכלל-ציונית, החלוץ הדתי. בפינסק פעלו במשך זמן מה שני קיבוצי הכשרה של החלוץ. תנועות הנוער של ה"בונד", די צוקונפט, ושל פועלי-ציון שמאל, "באראכאוו יוגנט", היו קטנות וחלשות. תנועות הנוער הציוניות הוציאו מתוכן חברים שעלו לתפקידי מנהיגות במרכזי התנועות בווארשה ובארץ-ישראל, כגון הרשל פינסקי במפא"י (נספה באסון בשנת 1935), חיים גבתי ומשה קול, שהיו לימים שרים בממשלת ישראל, וירוחם משל, שהיה לימים המזכיר הכללי של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. חלוצים יוצאי פינסק שעלו ארצה ייסדו בשנת 1926 את קבוצת גבת לזכר שלושים וחמשת הקדושים שנרצחו בה' ניסן תרע"ט (5 באפריל 1919).

 

במלחה"ע ה - II

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 חדר הצבא האדום ב- 16 בספטמבר 1939 לחלקה המזרחי של פולין; למחרת, ב- 17 בספטמבר, נכבשה פינסק. בתוך זמן קצר התחיל השלטון החדש להשליט את המשטר הסווייטי באמצעות הנקוו"ד והמפלגה הקומוניסטית. מפעלי תעשייה ובתי עסק גדולים הולאמו ובתי עסק קטנים התחסלו מאליהם בנסיבות החדשות. פועלי בתי-החרושת המשיכו בעבודתם במפעלים המולאמים ואנשים רבים קיבלו משרות במוסדות הממשלתיים. מוסדות החסד היהודיים, כגון מושב הזקנים, בית-היתומים ובית-החולים היהודי נסגרו או הופקעו מידי בעליהם. הוראת הלשון העברית וספרותה נאסרה בבתי-הספר העבריים ובגימנסיה "תרבות". מוסדות חינוך מפוארים אלה הפכו להיות לבתי- ספר יידישאים והובאו אליהם מורים מרוסיה. לאחר זמן קצר מאוד הוחלפו כל ספרי הלימוד בספרי לימוד שהובאו מרוסיה הסווייטית. ב- 29 באוקטובר 1939 מסר הצבא הסווייטי את העיר וילנה וסביבתה לליטא, שעדיין היתה אז עצמאית. חברי תנועות נוער ציוניות, אנשים שחששו מן הצפוי להם במשטר החדש וכן ראש הישיבה ותלמידי ישיבת "בית יוסף", נמלטו לווילנה. אבל הם היו מעטים. רוב היהודים נשארו בעיר. לאחר שניתנה האזרחות הסווייטית לתושבי השטחים המסופחים, נאסרו וגורשו פעילים ציוניים, אנשי ה"בונד" ואף קומוניסטים מקומיים. אנשים עשירים ו"יסודות לא פרודוקטיביים" נאלצו לעזוב את העיר ולעבור לעיירות שבסביבה. בעלי עסקים קטנים ובעליהם של בתי-מלאכה נאלצו לשלם מסים כבדים שהביאו תוך זמן קצר לסגירתם. בתי-הכנסת ובתי-המדרש נסגרו; רק בקארלין נשאר בית- כנסת אחד שבו אפשר היה להתפלל. מועצת העיר אילצה יהודים לחתום על בקשה לסגור את בית-הכנסת הגדול שנבנה במאה ה- 16. לפי בקשתם כביכול של היהודים הוסב בית-הכנסת הגדול לתיאטרון (לעומת זאת, לא נגעו השלטונות אז בשלוש הכנסיות שהיו בעיר). האדמו"ר של חסידי קארלין, ר' אלימלך פרלוב, נרשם כשומר במחסנים של איגוד הצרכניות הממשלתיות, כדי שלא ייאלץ לעזוב את העיר כ"יסוד לא פרודוקטיבי". הרב ואב-בית-דין האחרון של פינסק, ר' אהרון ואלקין, החליף את מגבעת הרבנים שלו בכובע פרולטרי וחיכה לגירוש מן העיר, אבל בפועל לא פגעו בו לרעה. התעמולה האנטי-דתית הנמרצת שהתנהלה בעיר ובבתי-הספר היתה מכוונת בעיקר נגד הדת היהודית. ימים אחדים לפני ה- 22 ביוני 1941, היום שבו תקפה גרמניה הנאצית את ברית-המועצות, עצר הנקוו"ד אנשים רבים שהשלטונות ראו בהם יסוד בלתי מהימן, כגון ציונים לשעבר ועשירים לשעבר. האנשים הועלו על רכבות ונשלחו לסיביר. בעקבות ההתקפה של הצבא הגרמני נערך בפינסק גיוס לצבא האדום ובין המגויסים היו לא מעט יהודים שנסוגו אחר כך יחד עם יחידות הצבא האדום לפנים רוסיה. הודות לכך ניצלו רבים מהם. סתם יהודים ניסו גם הם להימלט לפנים רוסיה יחד עם הצבא האדום הנסוג, אבל הם לא הורשו לעבור את הגבול הישן בין פולין לרוסיה ונאלצו לחזור לעיר. ב- 4 ביולי 1941 (ט' בתמוז א"שת) נכנס הצבא הגרמני לפינסק. כעבור ימים אחדים תפסו הגרמנים ברחוב 16 בחורים יהודיים, הובילו אותם למטה הצבא בתואנה שהם דרושים לעבודה ולמחרת היום הוציאו אותם להורג בחורשה הלישצ'ית. הגרמנים הרשו להורי הנרצחים להביא את בניהם לקבר ישראל לאחר שהללו הסכימו לחתום על מסמך האומר שבניהם נרצחו בידי הרוסים. תצלום ההורים ליד גופות בניהם וחתימותיהם שימשו אחר כך את תעמולת הזוועה של הגרמנים נגד הרוסים. גזירות ומעשי התעללות ביהודים רדפו אלה את אלה. על היהודים נאסר לעזוב את העיר, להימצא בחוץ אחרי השעה 6 בערב, להחזיק ברשותם מכשירי רדיו, לקיים מגע עם האוכלוסייה הנוצרית. היהודים חויבו לענוד על שרוולם השמאלי סרט לבן ועליו מגן דוד צהוב; מלבד זאת היה עליהם לספק לגרמנים סבון, מגפיים, בדים ואריגים; נתרבו המקרים של חטיפת גברים ברחובות לעבודה. חיילים גרמנים נהגו להיכנס לבתי יהודים ולבזוז כראות עיניהם. אנשי גסטפו התחילו לערוך כיקורים בבתי יהודים כדי להחרים פרוות, תכשיטים ודברי ערך ואחר כך גם מיחמים, סירים וכלים מנחושת, גרזנים ופטישים, מיטות ברזל ועוד. האוכלוסייה הנוצרית של העיר שיתפה מרצון פעולה עם השלטון הגרמני. שוטרי משטרת העזר הפולנית, שהוקמה בידי הגרמנים לאחר כיבוש העיר, עזרו לגרמנים ברדיפת היהודים ובשוד רכושם. בעזרתם הוסגרו לגרמנים יהודים שמילאו תפקידים בתקופת השלטון הסווייטי ואלה הוצאו בדרך כלל להורג לאחר עינויים. יהודים התחילו להימנע מלצאת לרחובות, חנויות ובתי מלאכה נסגרו. רק עובדים של בתי-החרושת ושל מפעלים אחדים קיבלו רישיונות לצאת לעבודה. בתי-הכנסת ובתי-הספר נסגרו. במחצית השנייה של חודש יולי 1941 פרסם מפקד העיר צו שחייב את היהודים לבחור יודנראט. ליושב-ראש הראשון של היודנראט נבחר דוד אלפר, המנהל האחרון של הגימנסיה "תרבות". יחד עמו נבחרו עד 20 חברים. יומיים לאחר היבחרו התפטר דוד אלפר, לאחר שנוכח לדעת שתפקידו מצטמצם בביצוען המלא של דרישות הגרמנים. עשרה ימים לאחר שהתפטר היו הוא ו- 20 חברים נוספים של היודנראט בין הראשונים שהוצאו להורג, במסגרת האקציה הראשונה, שנערכה בפינסק בימים 4- 5 באוגוסט. במקומם של חברי היודנראט הנרצחים נבחרו (או התמנו) אנשים אחרים. בנימין בוקשטנסקי היה היושב-ראש וסגנו היה מוטל מינסקי. ביודנראט היו מחלקות שונות: כספים, מחלקה משפטית, מחלקות להספקה, לעבודה ולסעד. הגדולה מכולן היתה המחלקה לעבודה. היא היתה אחראית ל- 4,000 עד 5,000 פועלים שעבדו במקומות עבודה שונים, חלקם הגדול במקומות עבודה קבועים. בכל יום היה היודנראט חייב לספק עובדים לפי מכסה שקבעו הגרמנים. גברים בגיל 16 - 65 ונשים בגיל 16 - 55 היו חייבים לצאת לעבודה שלוש פעמים בשבוע לפי רשימה שהוכנה מראש. בחודש הראשון לקיומו הקים היודנראט מרפאה ובית- חולים. מאות אנשים נזקקו לעזרת מחלקת הסעד, שהשתדלה לסייע ככל יכולתה. למימון פעולותיו ומוסדותיו השתמש היודנראט בכספים שגבה. מקור ההכנסה העיקרי היה המס על הלחם, שחולק במנות. בהתחלה נמכרו המנות המוקצבות במחיר 2 רובל הקילוגרם; אחר כך עלה המחיר ל- 3 רובל לקילוגרם; %75 ממחיר זה היה מס. מאוחר יותר היו ליודנראט הכנסות ממכירת עודפי הזהב, שנאסף מן התושבים לפי גזירת הגרמנים ונשאר בידי היודנראט בלי ידיעת הגסטפו. בכספים אלה מימן היודנראט את שכר העבודה לעובדיו, צורכי סעד ודרישות בלתי צפויות של הגרמנים. האקציה הראשונה בפינסק נערכה בליל יום ב', י"ב באב תש"א (4.8.1941). יחד עם המשטרה הפולנית פשטו הגרמנים על בתי יהודים בחלקים שונים של העיר ותפסו 300 גברים. אלה הובלו אל מרתפי הז'אנדארמריה והוחזקו שם. נפוצה שמועה, שהגרמנים דורשים כופר נפש תמורת שחרורם. אנשי היודנראט ביקשו את עזרתו של ראש העיר הפולני שליבינסקי וזה הסכים להצטרף למשלחת היודנראט שיצאה אל מפקד העיר. המפקד גירש מעל פניו את המשלחת ועל ראש העיר פקד להודיע ליהודים שכל הגברים מגיל 18 עד 60 חייבים להתייצב ליד תחנת הרכבת כדי לצאת לעבודה; אם לא יתייצבו, יוצאו 300 העצורים להורג. האיום עשה את שלו ורבים התייצבו במקום שנקבע, אך היו גם לא מעטים שהתחבאו. כיוון שקצב ההתייצבות ליד תחנת הרכבת לא הניח את דעתם של הגרמנים הם ציוו על רוב חברי היונדראט להצטרף להולכים. כאשר הגיע מספר המתייצבים ל- 8,000, סידרו אותם הגרמנים בחמישיות בשני טורים וציוו עליהם להוריד את שעוניהם ולרוקן את כיסיהם מכסף, תעודות ושאר דברים. הגרמנים הוציאו מתוך השורות את הפועלים שעבדו בתיקון הגשר, 150 במספר, ועוד כמה מאות בעלי מקצוע ובמקומם הובאו 300 העצורים במרתפי הז'אנדארמריה. הנאספים נצטוו לצעוד אל מחוץ לעיר בכיוון לכפר איואניקי כשהם מוקפים אנשי אס"אס, רגלים ורכובים על סוסים ועל אופנועים. באמצע הדרך ציוו עליהם הגרמנים לפשוט את בגדיהם ואחר כך הריצו אותם עירומים לעבר בורות שהוכנו מראש. רבים ניסו לברוח אל השדות, אבל הגרמנים ירו ופגעו ברובם. עד שעה 9 בערב הספיקו הגרמנים לחסל את כולם. רק 3 הצליחו להימלט מן ההרג וחזרו העירה. הניצולים סיפרו מה אירע לאלפי הגברים שהוצאו לעבודה. מלבד השלושה הצליחו להינצל עוד כמה עשרות. בלילה הבא, 5 באוגוסט 1941, שוב פשטו הגרמנים בליווי המשטרה הפולנית על בתי יהודים ותפסו 300 יהודים, בתוכם גם נערים. הנתפסים נצטוו לקחת עמם מעדרים והובלו לאתר הרצח ההמוני. שם נצטוו לאסוף את הקרבנות שנורו בעת בריחתם ולהכניסם לבורות; לאחר מכן נורו גם הם, פרט לשניים שנצטוו לכסות את הבורות. כעבור שלושה ימים, השכם בבוקר של יום ה' (7 באוגוסט 1941), עברו חוליות של חיילים גרמניים בליווי שוטרים פולניים מבית לבית והוציאו ממיטותיהם או ממקומות מחבוא גברים וגם ילדים וזקנים, הובילו אותם ברחובות העיר כשידיהם על ראשיהם והכניסו אותם למכלאות הצאן שבקצה רחוב בריסק, בכיוון לכפר קוזליאקוביץ'. הגרמנים לא כיבדו אף את רישיונות העבודה. בקבוצות של 50- 60 איש הובלו הקרבנות לבורות שהוכנו מראש סמוך לחורשה ליד הכפר קוזליאקוביץ', נצטוו לשכב בתוכם ונורו בראשיהם. רק בודדים הצליחו להתחבא. באקציה השנייה נספו בין 2,500 ל- 3,000 איש, בתוכם זקנים וילדים. רוב הנרצחים בשתי האקציות הראשונות היו גברים. שתי האקציות האלה בוצעו בידי חיילי האס"אס מן הרגימנט השני של חטיבת פרשי האס"אס. האחראי לביצוע היה השטורמבנפירר מגיל (Magill). לאחר שתי האקציות של אוגוסט 1941 עוד נותרו בעיר למעלה מ- 10 אלפים תושבים יהודיים, רובם נשים וילדים ומספר קטן של גברים, בעלי המקצוע שהושארו לפי הוראת הגרמנים ואלה שהצליחו להסתתר ונשארו בחיים. זמן קצר לאחר הטבח של חודש אוגוסט באה לעיר פלוגה גרמנית מיוחדת שעסקה בשוד הרכוש היהודי. בהדרכת נשים נוצריות מן המקום פקדו אנשי הפלוגה הזאת את בתי היהודים והחרימו בהם בגדים וחפצי בית והטעינו אותם על משאיות. הנשים הנוצריות לא נמנעו מלשלוח אף הן את ידן בביזה. על היהודים שנותרו בפינסק הוטלו גזרות שונות. הם נצטוו לענוד שני טלאים צהובים על הגב והחזה במקום הסרט הלבן עם המגן-דוד שענדו על השרוול; נאסר עליהם ללכת על המדרכות והם היו חייבים ללכת רק באמצע הרחוב (גזירה זו בוטלה כעבור זמן לא רב); הגרמנים ציוו על היודנראט לאסוף תוך שלושה ימים 20 ק"ג זהב ולמסור אותו לידיהם. אם לא יימסר לידיהם הזהב יגורשו יהודי פינסק מן העיר. החלה פעולת איסוף; היהודים הביאו ליודנראט תכשיטי זהב ושעוני זהב. ועדה מיוחדת, שבראשה עמד הרבי, ר' משה'לה מסטולין, קיבלה את הזהב, שקלה אותו ומסרה לנותנים קבלות. ראוי לציין, שכומר פראבוסלבי אוהד יהודים תרם צלב זהב שלו שמשקלו היה חצי ק"ג. לאחר שנמסר הזהב לידיהם דרשו הגרמנים למסור להם אריגים כדי תפירת מאה חליפות, חליפות מוכנות, עורות לנעליים, מגפיים, סדינים ושמיכות, סוסים ופרות וכיוצא באלה. חמורה במיוחד היתה הגזירה למסור את כל הפרוות ואת כל הבגדים המעוטרים פרוות וכפפות, שכן גזירה זו הותירה את היהודים בלי מלבושים חמים בחורף הקשה שהיה באותה שנה. יהודים אחדים שנתפסו וברשותם פרוות נתלו בכיכר השוק. לאחר מכן דרשו הגרמנים למסור להם מטבעות זהב רוסיות של 5 ו- 10 רובלים וכדי להבטיח זאת לקחו כמה עשרות בני ערובה. ככל הנראה נתמלאה גם דרישה זו. בגלל המחסור במזון הרשו הגרמנים ליודנראט לקנות מצרכי אוכל בשוק במשך שני ימים בשבוע. לאחר מכן הותר להם לעשות כן במשך יום אחד בשבוע בלבד ולבסוף בוטלה הרשות כליל. באותם ימים הקים היודנראט משטרה יהודית ובה 13 איש. על המשטרה היהודית הוטל להשגיח בשוק ובכל מקום אחר לבל יקיימו היהודים מגע עם איכרי הסביבה ולהשגיח על הסדר במשרדי היודנראט. נראה, שבפינסק לא הכבידו השוטרים היהודיים את ידם במיוחד על אחיהם. סמוך לחג הפסח הובאו לפינסק יהודים מכמה עיירות בסביבה שגורשו מבתיהם ונותרו בחוסר כל. הגרמנים הורו להקים בפינסק גטו, בדומה לגטאות שהוקמו בערים אחרות. בעזרת שוחד הצליח היודנראט לדחות את הגזירה, אך רק לזמן קצר. ב- 30 באפריל 1942 התפרסמה הפקודה על הקמת הגטו והיהודים שגרו מחוץ לשטח שנועד לגטו נצטוו לעבור לתוכו עד למחרת היום, 1 במאי, בשעה 4 אחרי הצהריים. לגטו של פינסק היו שלושה שערים והוא הוקם ברובו בשכונת לינישצ'ס, שכונה ענייה שהיתה מאוכלסת בצפיפות בדלת העם. השטח שהוקצה לגטו היה קטן וצר מלהכיל את כל הבאים. היהודים הורשו להכניס לגטו רק כלי מטבח, כלי מיטה ומעט בגדים, אבל לא רהיטים. ליד השערים עמדו ז'אנדארמים גרמניים ושוטרים שבדקו את הצרורות. חפצים אסורים הוחרמו ובעליהם הוכו. ואף-על- פי כן הצליחו יהודים רבים להכניס לגטו יותר ממה שהותר. דירות היהודים שנעזבו נתפסו בו ביום בידי התושבים הנוצריים של פינסק. בגטו הקצה היודנראט 1.20 מטרים רבועים לכל נפש וקבע לכל משפחה את מקום המגורים שלה. בחדר אחד הצטפפו 3- 4 משפחות (לפחות 10 נפשות). תנור אחד שימש משפחות אחדות ובישלו עליו לפי תור. הצפיפות הגדולה ותנאי המגורים הבלתי אנושיים גרמו חיכוכים וסכסוכים בלתי פוסקים בין הדיירים. בגטו היו רק שתי משאבות מים והתורים לידן היו ארוכים. המשטרה היהודית שמרה על הסדר ומספר אנשיה הוגדל ל- 50. הצפיפות וחוסר תנאים היגייניים הביאו להתפשטות מחלות מידבקות. בגטו ניכרו סימני רעב ומספר המתים הגיע ל- 30- 40 ליום. היודנראט פתח חנויות אחדות ובהן קיבלו תושבי הגטו את מנת הלחם היומית שלהם: 150 גרם לילד, 300 גרם למבוגר, במחיר 2- 3 רובלים הקילוגרם. את הקמח לאפיית הלחם קנה היודנראט מן הגרמנים (במחיר מופקע) בהתאם למספר התושבים בגטו. כדי להגדיל מעט את כמות המזון העסיק היודנראט עובדים שגידלו תפוחי אדמה וירקות אחרים ב"גני קפלן" שמעבר למסילת הברזל. כדי לשלם לעובדיו הדפיס היודנראט שטרות כסף מיוחדים לשימוש פנימי בגטו. ביוזמת היודנראט הוקמו בית-חולים, בית-מרקחת, בית-יתומים, ומטבח לנצרכים. בגטו פעל בית דין שדן בסכסוכים בין איש לרעהו ולפניו הובאו גם אנשים שלא מילאו את תביעות היודנראט, בעיקר תביעות כספיות. סרבני תשלום נדונו לעתים לימי מאסר בבית-הסוהר. בגטו פעלו רק כמה בתי-כנסת. רוב המתפללים בהם היו זקנים. הרבי, ר' אברהם אלימלך פרלוב מקארלין, השתדל בכל האמצעים להקל את סבלם של תושבי הגטו. חיי תרבות לא התקיימו כמעט כלל. רוב אנשי האינטליגנציה ועסקני הציבור הוצאו להורג באקציות של חודש אוגוסט 1941 ולא היה מי שיארגן לימודים או פעילות תרבותית. הגטו של פינסק נחשב גטו עובד. לפני היציאה לעבודה היו העובדים מסתדרים בקבוצות לפי מקצועותיהם או לפי מקומות עבודתם. היציאה לעבודה לוותה תמיד במשמר של שוטרי-עזר פולניים. מארכיון היודנראט נשתמרו כמה דפים מקוריים ובהם רשימות של עובדים שיצאו מן הגטו לעבודה ושל מקומות העבודה. מקומות העבודה העיקריים היו: פרטיים בחוץ 733 יודנראט 698 משרדים 361 חקלאות 450 קומנדנטורה, ז'אנדארמריה, משטרה 107 שירות הבניין 266 יחידות הצבא הגרמני 211 בתי-חולים (יהודי וארי) 134 בית-חרושת ללבידים 192 בתי-חרושת אחרים 220 בתי-מלאכה שונים 109 תובלה עירונית 92 מקומות עבודה שונים 28 סך-הכל 3,654 עובדים היוצאים לעבודה ראו את עצמם בני-מזל. תושבי הגטו ראו ביציאה לעבודה סיכוי טוב להישאר בחיים. רוב העובדים היו אוכלים משהו בחוץ ואף השיגו מזון למען בני משפחותיהם. בגטו היו שני בתי-מלאכה גדולים שבהם עבדו חייטים וסנדלרים. הגרמנים ותושבי העיר הנוצריים נזקקו לשירותיהם של בעלי מקצוע אלה ושילמו להם בעד עבודתם בכסף ובמצרכי מזון. נשים ובנות השכירו את עצמן לעוזרות בית בבתי נוצרים מחוץ לגטו תמורת אוכל. הכנסת מזון לתוך הגטו היתה אסורה. ליד השערים ערכו השוטרים חיפוש בכליהם של השבים מן העבודה. מצרכי המזון שנתפסו הוחרמו ובעליהם הוכו ללא רחם. היו גם מקרים שאנשים שילמו על-כך בחייהם. גם ילדים היו מסתכנים ויוצאים מן הגטו ולא מעטים מהם נהרגו מיריות שוטרים בעת ניסיונות ההתגנבות שלהם החוצה. באחד מימי יולי 1942 הופיע ביודנראט סגן הקומיסר אבנר בלוויית הרופא המחוזי ודרש רשימה של חולי הרוח ושל חולים קשים חשוכי מרפא. ניסיונות אנשי היודנראט להתחמק מהכנת הרשימה לא הועילו. כעבור יומיים לקחו הגרמנים 40 חולים, הסיעו אותם בכיוון לכפר קוזליאקוביץ' ושם ירו בהם למוות. בעלי המקצוע בגטו נצטוו לסמן על הטלאים הצהובים שלהם את שמות מקומות העבודה ואת המספרים שלהם במקומות עבודתם. לאחר שהתחילו להגיע לפינסק הידיעות על חיסול היהודים בבריסק ובעיירות הסביבה סארני(, פוהוסט זהורודסקי, יאנוב, דרוהיצ'ין) ועל החיסול והמרד של יהודי לאחווה, התחילו גם יהודי פינסק לחשוב שקצם מתקרב. רבים התחילו אז לבנות לעצמם מקומות מסתור בבתים ובחצרות. כשפנה היודנראט לאבנר כדי להציל מפיו האם נכונות השמועות, הוא הרגיעם באמרו, שידוע שיהודי פינסק הם אנשים חרוצים ועובדים במקצועם או במפעלי תעשייה ומלאכה ומביאים תועלת מרובה. אבל דברי ההרגעה לא הפיגו את החששות והפחדים. היו כאלה שהעלו את הרעיון לצאת את הגטו ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. התארגנה אז קבוצה של 50 איש בראשותו של הרשל לוין. הם הצליחו לרכוש רובים אחדים, כמה אקדחים ושני רימוני יד, שאותם הסתירו בשטח "גני קפלן". אולם היודנראט הזהיר את חברי הקבוצה שאם יבצעו את תוכניתם הדבר עלול להביא כליה על משפחות היוצאים ועל הגטו כולו. האזהרה הועילה והיציאה מן הגטו נדחתה מיום ליום ובסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. היה גם ניסיון להתארגנות חשאית כדי להתנגד בכוח לגרמנים ולעוזריהם כאשר יבוא יום החיסול של הגטו ולאפשר את בריחתם של רבים, כפי שאירע בלאחווה. שני חברי היודנראט ומפקד המשטרה היהודית היו בסוד ההתארגנות. סוכם להצית את העיר ולשם כך סיפקו למקומות העבודה שבהם עבדו יהודים נפט, סמרטוטים וגפרורים. בכל מקום נקבע אחראי שיבצע את ההצתה כאשר יינתן האות. הכוונה היתה לפעול ברגע המכריע לפני האקציה הסופית. אך גם כאן התערב היודנראט והזהיר את פעילי ההתארגנות החשאית שתוכניתם תעמיד בסכנה את קיומם הפיזי של יהודי הגטו. ב- 22 באוקטובר 1942 נפוצו בגטו שמועות שנוצרים חופרים תעלות עמוקות ליד הכפר דוברובוליה. פרצה בהלה וכדי להרגיע את הציבור הבטיח אבנר לחברי היודנראט, שהתעלות נועדו לאחסון דלק בשביל שדה התעופה. למחרת נפוצה בגטו ידיעה, שהגרמנים עומדים להוציא מן הגטו, לפי רשימות מוכנות, 3,000 עד 4,000 אנשים שאינם עובדים; השאר יישארו בגטו. רוב חברי ההתארגנות החשאית סברו שאסור להם להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי הגטו וויתרו על תוכניותיהם. מעשה ההטעיה של הגרמנים הצליח ובעת החיסול הם לא נתקלו בשום התנגדות. ביום שקדם לחיסול סיפרו עובדים שחזרו מן העבודה לגטו בתמיהה, שהגרמנים פרסמו אזהרה חמורה לתושבי העיר הלא-יהודים שלא לגעת ברכוש יהודי וכל מי שיעבור על האיסור דינו מוות. חלק מן העובדים שהיו צריכים לעבוד במשמרת לילה הוחזרו לבתיהם. עובדי בית- החרושת ללבידים התחילו אמנם בעבודה במשמרת הלילה, אבל באמצע הלילה כינסו אותם וכלאו אותם באחד המחסנים. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה', י"ט בחשוון תש"ג (29 באוקטובר 1942), עוד לפני עלות השחר, הקיפו כוחות גרמניים את הגטו מכל עבריו. אנשי גסטפו תפסו עמדות ליד השערים ולא הרשו לאיש לצאת מן הגטו. מאות צעירים ניסו אז להסתער על הגדרות כדי לפרוץ החוצה, אבל אנשי האס"אס ירו בהם ממכונות ירייה שהוסתרו ליד הגדרות. הסתערויות כאלה על הגדרות חזרו ונשנו כמה פעמים. רבים מן המסתערים נהרגו. בודדים ניסו להתנגד בכוח; יהודי אחד תקף בידיים ריקות פרש אס"אס גרמני וחטף את רובהו, אך לפני שהספיק לירות נהרג בידי אנשי אס"אס אחרים. אבל התנגדות פעילה מאורגנת לא היתה. הדו"ח של קצין המשטרה ומפקד פלוגה בגדוד המשטרה 310 הלמוט זאור מציין, שהסריקה ואיסוף האנשים למקום הריכוז ביום הראשון של האקציה עברו ללא כל תקרית. באותו דו"ח נאמר גם שביום הראשון של האקציה נהרגו בתוך הגטו 1,200 איש בערך. בשעה 6.30 בבוקר נכנסה לגטו פלוגה של חיילי אס"אס חמושים ומלווים בכלבים. הגרמנים התחילו להריץ יהודים אל מקום הריכוז ליד בית-הקברות. בעלי המקצוע, הרופאים, המהנדסים ועובדי בתי-החרושת ובתי-המלאכה הופרדו והועברו אל המגרש שממול לבניין היודנראט. העובדים ששמותיהם הופיעו ברשימות שמסר אבנר והיו במקום רוכזו בבית-החולים הסמוך לגטו ונשארו בו שלושה ימים וראו משם את מהלך האקציה שבה חוסל הגטו. לבית-החולים נדחקו גם רבים שלא היה להם טלאי עם הכתובת "יהודי נדרש". את כל אלה ציווה אבנר להרוג במקום; נורו שם 200 איש בערך. אחרי שהופרדו בעלי המקצוע החלו אנשי האס"אס לרכז יהודים בקבוצות של 200- 300 איש ולהוביל אותם לבורות שליד דוברובוליה להריגה. כמה עשרות יהודים ניסו לברוח ממקום הריכוז ולפרוץ החוצה דרך השער, אבל הגרמנים פתחו עליהם באש והרגו אותם. יהודי אחד הצליח למצוא מסתור במחסן עצים וסיפר אחר-כך על מה שראו עיניו במקום הריכוז ליד בית הקברות. אנשי האס"אס התעללו ביהודים, היכו אותם והרגו חלק מהם במקום; הם הוציאו ילדים קטנים מזרועות הוריהם, תפסו אותם ברגליהם כשראשיהם למטה וירו בהם. גם אנשי היודנראט הובאו למקום הריכוז. אחדים מהם הועמדו בצד יחד עם בעלי המקצוע, אחדים נורו בידי הגרמנים למוות עוד במקום הריכוז ואחדים התאבדו בבליעת רעל. האנשים שהובלו לבורות בדוברובוליה נצטוו להתפשט במהירות ולסדר את בגדיהם בערימות לפי סוגיהם. לאחר שהתפשטו דחפו אותם הגרמנים לבורות, ציוו עליהם לשכב על-גבי המומתים והפצועים כשראשיהם למטה ואז ירו בעורפם. בדו"ח הצבאי של האופטמן הלמוט זאור, מפקד פלוגה של גדוד המשטרה 610, שהשתתף בחיסול הגטו ותושביו נאמר, שבבורות בדברובוליה נהרגו 10,000 איש בערך. עוד נאמר בדו"ח, ש- 150 יהודים בערך נמלטו מן הבורות וברחו אל השדות, אך רובם ככולם נתפסו ונורו למוות בידי פרשים שרדפו אחריהם. ביום השני והשלישי לאקציה, היינו ביום ו' ובשבת, י"ט-כ' מרחשוון (30- 31 באוקטובר), סרקו אנשי האס"אס את הגטו בעזרת כלבים וחיפשו יהודים מסתתרים. אלה שנמצאו הובלו בקבוצות של 200- 300 איש לבורות בדוברובוליה והוצאו שם להורג. בערך 20 צעירים וכן כמה מאות יהודים אחרים הצטרפו לבעלי המקצוע ולעובדים הנדרשים וקיוו להישאר בדרך זו בחיים. כולם שהו בבית- החולים בתנאי דוחק וצפיפות וכמעט ללא מזון. ביום א', 1 בנובמבר 1942, בא אבנר לבית-החולים והוציא מבין העובדים 134 איש - רופאים, סנדלרים, חייטים ועובדי דפוס. הנותרים נרצחו במקום. עבור הנותרים בחיים הקימו הגרמנים את הגטו הקטן בקארלין, בבית הישיבה לשעבר ובכמה בתים שמסביבו, בסך-הכל 11 בתים. הגטו הקטן הוקף גדר תיל דוקרני והמשטרה הפולנית שמרה עליו יומם ולילה. יהודים מסתתרים שביקשו להצטרף לגטו נתפסו לרוב בביקורות התכופות, רוכזו בקבוצות, הובלו לדוברובוליה ונרצחו שם. כעבור זמן לא רב החלו תושבי הגטו הקטן להבין שימיהם ספורים. אחדים הכינו לעצמם מעט צידה באחד הבתים הריקים שמחוץ לגטו, למקרה שיחליטו לברוח, וכמה קבוצות אמנם הסתלקו ויצאו מן הגטו בניסיון להגיע ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, אבל רק מעטים הצליחו בכך. ביום ד', ט"ו בטבת תש"ג (23 בדצמבר 1942) הוקף הגטו גרמנים והיהודים המעטים שעוד היו בו נלקחו לבית- הקברות של קארלין והוצאו שם להורג ביריות. אחדים מתושבי הגטו הצליחו לברוח בעת האקציה ולהסתתר. כאשר שוחררה פינסק ב- 14 ביולי 1944 בידי הצבא האדום יצאו ממחבואיהם רק 17 יהודים שמצאו מסתור אצל משפחות נוצריות. ידועים שמותיהם של 20 אנשים שנמלטו ליערות והצליחו להצטרף אל יחידות הפרטיזנים.

 

בעת מלחה"ע ה - I

בראשית המאה ה- 16 היתה פינסק בירתה של נסיכות רוסית עצמאית למחצה. מספר תושביה היה אז 4,000 בערך. הנסיך פיודור יארוסלאביץ, שרצה לפתח את העיר המרכזית של נסיכותו, נתן בשנת 1506 לקבוצה של 12 - 15 משפחות יהודיות ממגורשי ליטא (כנראה מתושבי בריסק) כתב זכויות דומה לזה שהעניק הנסיך הגדול אלכסנדר ליהודי בריסק דליטא עם שובם מן הגירוש. כתבי-זכויות אלה התבססו בעקיפין על כתב הזכויות היסודי של הנסיך ויטולד משנת 1388. כתב הזכויות ניתן לשלושת המנהיגים של קבוצת המתיישבים, יוסקו מאירוביץ, נחום פסחוביץ ואברהם ריזקייביץ. ליהודי פינסק הובטחו זכויות של אנשים חופשיים, בדומה לאלה של בעלי האחוזות והאיכרים: הגנה מלאה על הגוף והרכוש; חופש לעסוק בעסקי הלוואות, מסחר ומלאכה; והזכות לארגן את חייהם הפנימיים על-פי מצוות דתם בקהילה אוטונומית המקיימת בית-כנסת ובית-קברות משלה, וכן מערכת שיפוט עצמי. בשנת 1521 התבטל קיומה הנפרד של הנסיכות והיא סופחה לליטא. במשך כמה עשרות שנים היתה העיר שייכת למלכה בונה. בשנת 1533 אישרה המלכה את כתב הזכויות משנת 1506.
היהודים התיישבו בפינסק ברחוב אחד, שנקרא רחוב היהודים, קרוב למבצר הנסיך ולשוק, דבר שהבטיח להם הגנה על חייהם וגם אפשרות להיות קרובים למרכז הפעילות המסחרית ולארגן את חייהם הפנימיים כרצונם. במרוצת הזמן החלו היהודים להתגורר גם ברחובות סמוכים, אבל המגמה לגור בגוש מרוכז לא השתנתה. המיפקדים שנערכו בשנים 1552 - 1555 ובשנים 1561 - 1566 נותנים בסיס מוצק להערכת גודלה וגידולה של הקהילה במשך 50 השנים הראשונות לקיומה. עד אמצע שנות החמישים של המאה ה- 16 גדל הגרעין המייסד של 15 המשפחות (75 נפשות) עד 35 משפחות (175 נפש). בעשור הבא היתה הקהילה נתונה להתפתחות נמרצת והיא גדלה ב- 20 משפחות נוספות. בהדרגה עלתה פינסק למעמד של קהילה חשובה בליטא, בצדן של בריסק, הורודנה, אוסטראה ולודמיר, ונטלה חלק בפתרון בעיות כלל יהודי ליטא. בתקופת ההתארגנות העצמאית של קהילות ליטא, בשנות השישים של המאה ה- 16, השתתפו ראשי מדינה מטעם הקהילות המנהיגות בליטא, ובכללם ראש מדינה של קהילת פינסק ורבה, בהתקנת התקנות ליהודי ליטא כולה. באותה עת הוטל לראשונה מס גולגולת על יהודי ליטא וקהילת פינסק בולטת בשיעור המס שהוטל עליה; הסכומים הגדולים שנקבעו לה מעידים על מצבה הכלכלי האיתן או על גודל האוכלוסייה היהודית של פינסק וסביבותיה. הצורך לחלק את המס בין הקהילות קדם ככל הנראה להתארגנות קהילות ליטא בוועד משותף. באותו זמן היתה בפינסק כנראה גם התעוררות ללימוד תורה ודין תורה הושלט על כל שטחי החיים. רבה של פינסק בשנות השישים של המאה ה- 16, ר' שמשון, שנמנה אז עם גדולי רבני ליטא, השתתף בבתי-הדין שפעלו בירידי לובלין.
פעילותם הכלכלית של יהודי פינסק התרכזה בשלושה תחומים: החזקת קרקעות בתנאים דומים לאלה של האצולה, מתן הלוואות ועיסוק במסחר. האמידים יותר, ובייחוד מנהיגי המתיישבים הראשונים ובניהם, השקיעו את הונם ברכישת אחוזות ובעסקי אשראי ובמקביל שלחו את ידם במסחר. בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 16 החלו יהודי פינסק לחכור מכסים, אבל בהשוואה ליהודי בריסק, אצל יהודי פינסק תפס עיסוק זה מקום צנוע למדי. באותו זמן נעשו עסקי מכירת מלח וייצור משקאות משכרים ומכירתם מונופול של המדינה ונמסרו בחכירה לכל המרבה במחירם. יהודי פינסק ניצלו את ההזדמנות החדשה והתחילו לעסוק בעסקי חכירות אלה ובעיקר בחכירת עסקי המשקאות בעיר ובסביבותיה. בשנות השישים של המאה ה- 16 נעלמה הבעלות היהודית על קרקעות ואת מקומה תפסה החזקה "צ'ינש" (דמי חכירה). ברשותם של יהודי פינסק היו אז גנים ושדות מחוץ לעיר, אבל ברור שיהודי פינסק לא עיבדו אדמות אלה בידיהם ממש, שכן כמעט כל בעלי הקרקעות מוכרים כאנשים עשירים או בעלי אמצעים בינוניים ששלחו את ידיהם גם במסחר ובעסקי הלוואות ובוודאי עיבדו את אדמותיהם באמצעות איכרים צמיתים או עבודה שכירה. דמויות מרכזיות בפעילות הכלכלית של פינסק בדור הראשון והשני היו האחים נחום וישראל פסחוביץ, בניו של פסח יוזופוביץ (בן יוסקו 'מאירוביץ), אחד משלושת היהודים שעל שמם ניתן כתב הזכויות היסודי בשנת 1506. באמצע המאה ה- 16 התחוללו תמורות במבנה הכלכלי של פולין, אשר עודדו את הייצור של תבואות ושל מוצרי עץ וייצואם. ניצול היערות היה רווחי במיוחד ויהודי פינסק נטלו בו חלק נכבד. באותו זמן הוחל גם בייצוא עץ גולמי ושל חומרי גלם מעובדים, כגון אשלג, פחם וקורות עץ. מוצרים אלה הובלו ביבשה עד הנהר מוחאבייץ (יובל של נהר הבוג) וממנו בדרך המים עד דאנציג. המצב הכלכלי האיתן יחסית תרם לגידולה הדמוגרפי של הקהילה. בשנות הארבעים של המאה ה- 17 מנתה קהילת פינסק 200 משפחות בערך, היינו 1,000 נפש בערך, כלומר פי ארבעה מאשר בשנת 1566. בתקופה זו התפשט היישוב היהודי ליורידיקות (שטחים אוטונומים) של אצילים ושל הכנסייה, שכן על-פי כתב הזכויות המגדבורגיות שנתן המלך סטפן באטורי לעירוניים בשנת 1581 נאסר על יהודים לרכוש בעיר בתים חדשים. בסוף המאה ה- 16 ובתחילת המאה ה- 17 התיישבו יהודים גם ביישובים ובכפרים שבסביבות פינסק. מן המחצית הראשונה של המאה ה- 17 יש לנו עדויות על יישובים יהודיים הכפופים לפינסק בעיירות וביישובים חומסק, יאנוב, טורוב, ויסוצק, דומברוביצה, קוז'אנהורודוק, לובישוב (ליבשיי) שבגליל פינסק, אולבסק, אוברוץ', באראץ' ואושומיר שבצפון ווהלין. רוב היישובים האלה נוסדו על אדמה פרטית כתוצאת לוואי של עסקי חכירה של יהודים מפינסק. האיחוד בין פולין לליטא בשנת 1569 לא הביא עמו שינויים במעמדם החוקי של יהודי ליטא. המלכים שבו ואישרו את הזכויות והפריווילגיות שנתנו להם קודמיהם. הזכויות המגדבורגיות שנתן סטפן באטורי לעירוניים של פינסק בשנת 1581, שאושרו והורחבו בידי ולאדיסלב הרביעי בשנת 1633, כללו סעיפים שהגבילו את הפעילות הכלכלית ואת ההתפשטות הגיאוגרפית של יהודי פינסק. היהודים מצדם השתדלו והשיגו לעצמם פריווילגיות נוספות. בשנת 1632 השיגו מן המלך זיגמונט השלישי צו שהגדיר את זכויותיהם ובשנת 1633 השיגו צו נוסף מן המלך ולאדיסלב הרביעי. ליהודי פינסק הובטחו מחדש חופש המסחר והמלאכה והחופש לחיות על-פי מצוות דתם; הותר להם לבנות בתים וחנויות על אדמות השייכות להם והותר להם לחכור רבע מעסקי המשקאות בעיר. כך הצליחו לעקוף חלק מן המגבלות שהעירונים השתדלו להחיל עליהם על-פי הפריווילגיות שלהם. הפריווילגיות של היהודים מן השנים 1632 ו- 1633 עודדו את ההתפתחות הכלכלית המהירה של יהודי פינסק, את גידולם המספרי ואת התפשטותם הגיאוגרפית. בתוקפן נשארו המגבלות על רכישת בתים חדשים מידי העירוניים וכן הגבלה חלקית על חכירות עירוניות, אבל אלה נעקפו בדרך של התיישבות בשטחים עירוניים שהיו שייכים לאצילים או לכנסייה (יורידיקות) ולא היו כפופים לשלטונות העיר וליוריסדיקציה המגדבורגית. הניגודים בין היהודים לאוכלוסייה הסובבת, שהיתה ברובה נוצרית אורתודוקסית, הוקהו בשל הניגוד הדתי שבין האוכלוסייה ובין השלטון, שהיה קתולי. בתקופת שלטונו של זיגמונט השלישי (1589 - 1632) היתה הכנסייה האורתודוקסית נתונה לדיכוי מצד השלטונות הקתוליים. עקב כך נחלש כוחם של העירוניים להתנכל לפעילותם הכלכלית ולהגביל את גידולם המספרי של היהודים בפינסק. יתר על כן, בתקופה זו זכו היהודים להגנה על שלומם וביטחונם הן מצד השלטונות והן מצד הכמורה של הכנסייה האוניאטית, שבשירותה מילאו תפקידים כלכליים ומינהליים. פינסק, השוכנת על צומת דרכי תחבורה, השתלבה בהצלחה בתהליכי הפיתוח הכלכלי שהתרחשו בפולין במאות ה- 16 - 17. תהליך הקולוניזציה ופיתוח משק האחוזות באיזור קיבלו תנופה במחצית הראשונה של המאה ה- 17. בתקופה זו חדרו היהודים לענף חכירת האחוזות ועם הזמן גדלה מאוד מעורבותם של יהודי פינסק בעסקים אלה. חכירות גדולות וגדולות מאוד היו אלה של אולבסק (בצפון-מזרח ווהלין), לובישוב (ליבשיי) ופנייבנו, פוהוסט ולולין, אוהריניץ' וברזיץ', רצ'יצה, קושביץ', קרוטובחו, פולקוטיץ', קוזליאקוביץ'. האחוזות הוחכרו בדרך כלל לשלוש שנים תמורת סכומי כסף גדולים (11,000 זהוב ואף 16,000 זהוב, הון עתק בימים ההם). החכירות כללו את אדמות האחוזה ואוצרותיה הטבעיים, את הצמיתים והתחייבויות העבודה שלהם ואת הזכות לשפוט אותם ולהענישם בהתאם לחוק. התוצרת החקלאית היתה מקור ההכנסה העיקרי ורווחיותה היתה תלויה בתפוקה של עבודת הצמיתים. לחוכר היתה שייכת גם זכות הייצור והמכירה של משקאות חריפים; הזכות לגבות מכס דרכים; והמונופול על טחינת הקמח של האיכרים תמורת חלק מן הקמח הטחון. אגב ניהול עסקי האחוזות פיתחו החוכרים גם פעילות מסחרית מגוונת: קנו מידי הצמיתים את עודפי התוצרת החקלאית, פיטמו שוורים לייצוא, ניצלו את היערות להפקת עץ גולמי ועצים מעובדים למחצה וייצאו אותם. ניהול יעיל של אחוזה גדולה חייב את החוכרים להיעזר בחוכרי משנה ובעוזרים והם נעזרו גם בכוח הצבאי למחצה שפעל בשירות בעל האחוזה. החוכרים הגדולים ניהלו אורח חיים דומה לזה של האצילים. על אחד מהם, יעקב שימשיץ, חוכר פוהוסט, מסופר, שאף יצא למסע ציד. בצד החכירות הגדולות והבינוניות נמצאו בידי יהודים באותה תקופה גם חכירות קטנות של פונדקים באחוזות ובכפרים ובפינסק עצמה. אמנם כתב-הזכויות המגדבורגי של העיר משנת 1581 אסר את הדבר, אך היהודים עסקו בכך בשטחים העירוניים שהיו בשליטת הכנסייה. בשנת 1632 בוטל האיסור וניתנה להם הזכות להחזיק בידם שליש מחכירות המשקאות בעיר תמורת תשלום שנתי לעירייה. מסחרה של פינסק הוסיף להתפתח וסוחרים נוצריים ויהודיים כאחד קשרו קשרי מסחר עם מרכזי המסחר הגדולים בפולין ובליטא וגם עם ווהלין. בפינסק היו אז כעשרים סוחרים יהודים ועשרה מהם היו סוחרים גדולים. אחדים מן הסוחרים הגדולים היו בנים של משפחות המייסדים העשירות ואחרים היו סוחרים שהתעשרו בכוחות עצמם. סוחרים יהודיים ייצאו בדרכי היבשה עורות ופרוות, שעווה וחלב והשתתפו בייצוא עצים ותוצרת יער על-גבי הנהרות. מן הירידים שנערכו בפולין (לובלין, גניזן, טורון) ייבאו מוצרי מתכת וטקסטיל, יין, פירות, תבלינים ומעדנים אוריינטליים. משנות השלושים של המאה ה- 17 יש בידינו עדויות על מסחרה של פינסק עם מרכזי המסחר של ליטא, וילנה וסלוצק וכנראה גם עם מינסק. בליטא עלה בידי הסוחרים היהודיים הגדולים של פינסק לחדור לשכבת הסוחרים הסיטונאים הגדולים, שמילאו תפקיד מרכזי בהפצת סחורות הייבוא הפולני בשוקי ליטא ויחד עם סוחרי הורודנה הצליחו לצמצם מעט את המונופולין שהיה לסוחרי בריסק במסחר הסיטונאי הגדול של ליטא. בפינסק עצמה היתה גם שכבה לא קטנה של סוחרים בינוניים וקטנים שניהלו את עסקיהם בעיר עצמה ובסביבתה הקרובה. בבעלות היהודים היו חנויות בשוק, אבל גם בבתיהם ובמקומות שונים מחוץ לשוק. יש בידינו עדויות לכך, שבשנים 1605 ו- 1646 היתה חכירת מס המשקאות, הקרוי "טשופווי", בידי יהודי פינסק. מן האמור בתקנות פנקס מדינת ליטא ניתן ללמוד, שמס זה היה בחכירתם של יהודים במשך תקופה ממושכת. ברוך נחמנוביץ, מעשירי הקהל וממנהיגיו, חכר בשנות השלושים והארבעים של המאה ה- 17 מסים והיטלים שונים ואגב כך עברו תחת ידו סכומי כסף גדולים. בסביבות פינסק ובדרכים המובילות אליה היו תחנות המכס נתונות בידי חוכרים יהודיים. חכירות של אחוזות כללו בדרך כלל גם את הזכות לגבות מכסי דרכים. לעומת זאת לא תפסו חכירות המכס מקום מרכזי בחיי הכלכלה של יהודי פינסק עצמה, שכן רק מעטים מיהודי העיר עסקו בכך. ענף פרנסה אחר שתפס מקום נכבד בחיי הכלכלה של יהודי פינסק היה עסקי ההלוואות. בידי מלווים אחדים היה הון רב והם היו מסוגלים להלוות סכומי כסף גדולים. בעלי הון אלה נהגו לשלוח את ידם גם בעסקי חכירות. הלקוחות היו בעיקר אצילים בעלי אחוזות ופקידי מלכות, אך גם עירוניים. במקרה של אי-פירעון היו בתים של נוצרים עוברים לרשותם של יהודים. כאשר לא היה בביטחונות הרגילים כדי לכסות את החוב לא נרתעו מלווים יהודיים לעשות דין לעצמם ולא אחת הם נזקקו אף לכוח כדי לגבות את המגיע להם. בתקופה זו עלה במידת מה חלקה של המלאכה בחיי הכלכלה של יהודי פינסק. בראשית המאה ה- 17 הותר ליהודי ליטא, ובכללם גם ליהודי פינסק בשנת( 1632) לעסוק באופן חופשי במלאכה בלי שהיו חייבים להשתייך לאגודות בעלי המלאכה (ה"צכים"). בין בעלי המלאכה הנזכרים במקורות היו חייטים, גלב, צורף וקצבים. חלק מיהודי פינסק היו עובדים שכירים. המקור העיקרי לידיעותינו על ארגון קהל פינסק הוא פנקס ועד מדינת ליטא. פינסק היתה קהילה ראשית והקהל שלה ואב-בית-דינה "שלטו" על קהלי יישובי הסביבות. ראשי מדינה שנבחרו בפינסק ואב-בית-הדין ייצגו את פינסק וסביבותיה בוועד מדינת ליטא. דיינים מן הקהילות הראשיות השתתפו גם בבתי-דין של ירידים מרכזיים שנערכו בליטא וביריד לובלין, אך מעמדם של דייני פינסק היה נחות מזה של דייני בריסק. יהודי פינסק, יחד עם יהודי ליטא, שילמו את מסי המלוכה ומסי העיר, וכן מסים לצורכי הקהילה. המס העיקרי למלוכה היה מס הגולגולת ואותו שילמו היהודים במרוכז, באמצעות ועד המדינה. קהילת פינסק שילמה בראשית המאה ה- 17 בערך %10 מן הסכום הכללי שהוטל על יהודי ליטא. על היחסים בין פינסק ובין הקהילות והיישובים שבסביבותיה אנו למדים מן החומר שבפנקס מדינת ליטא משנת שפ"ג (1623) ואילך. אלה הן התקנות המסדירות את אופי היחסים בין הקהילות הראשיות ובין היישובים הכפופים להם. התקנות של שנת שפ"ג משקפות מציאות קיימת ומגובשת. מידת השלטון של קהילה ראשית דוגמת פינסק ביישובים שבסביבות באה לידי ביטוי בסדרי חלוקת המסים בגליל וביעילות שגילו בגבייתם. כדי למנוע התמוטטות החליט הוועד בשנת שפ"ז (1627) לערוך מעין סקר של כל הקהילות והיישובים ולעמוד מקרוב על מצבם החומרי של תושבי מקומות אלה לשם חלוקה צודקת של המסים בין העשירים לעניים. בתקנות הוועדים משנות הארבעים שוב אין מוצאים תלונות מצד היישובים על קיפוח ונראה שבמשך הזמן הצליח ועד המדינה להתגבר על הקשיים הקודמים. לקהילה הראשית היתה סמכות לשתף את היישובים שבסביבתה בגביית היטלים למטרות מיוחדות, כגון במקרים של עלילות דם, הוצאות מיוחדות על שתדלנות, הוצאות לצורכי צדקה גדולים וכו'. תושבי הקהילות הראשיות נהנו מזכויות יתר ביישובים שבסביבותיהן בענייני מסחר, מכס וחכירת אחוזות. גם לרב ואב-בית-הדין היו זכויות מיוחדות בקהילות הסביבה. בין השאר נאסר על קהילה שלא היה בה רב לקבל רב ומורה הוראה בלי רשותו של רב הקהילה הראשית. האפשרויות שהיו פתוחות בפני יישובי הסביבה להתגונן מקיפוח מצד הקהילות הראשיות היו בהתחלה מוגבלות. התדיינויות ומאבק שניהלו היישובים נגד מעשי קיפוח ועוול הביאו לשיפור המצב. עם הגידול בחשיבותה של קהילת פינסק היא הלכה ונעשתה גם מרכז חשוב ללימוד תורה. בשנות השמונים של המאה ה- 16 נודעה לתהילה ישיבה שנוסדה בפינסק זמן קצר קודם לכן ושבראשה עמד ר' יששכר בן שמשון שפירא מהורודנה, שנתמנה לאחר מכן אב-בית-דין וראש הישיבה בוורמייזא (וורמס). בעשור השני של המאה ה- 17 שימשו ברבנות בפינסק ר' משה (משה יפה או משה בונמש), מתלמידי המהר"ם מלובלין, ור' יעקב קאפל בן אשר כץ. בפנקס ועד מדינת ליטא חתומים על תקנות בהתכנסויות משנת שפ"ח ואילך: ר' יוסף בן בנימין הכהן (בשנים שפ"ח ושצ"א), ר' יצחק אייזיק בן אברהם כץ (בשנים שצ"ב ושד"צ), ר' נפתלי בן יצחק כץ (בשנים שצ"ט ות"ד), שהיה לאחר מכן רבה של לובלין. בימיו היתה ישיבת פינסק ישיבה גדולה ור' נפתלי הרביץ בה תורה. בפינסק כיהן גם ר' יעקב בן אפרים זלמן שור (ת"ד-ת"ח), שהיה לפני כן רבה של לוצק ולאחר שנת ת"ח רבה של בריסק. מפרוץ מרד הקוזאקים בשנת 1648 ועד שלום אנדרושוב (1667) ידעה גם פינסק מלחמות, הרג, מעשי שוד ואנדרלמוסיה. ב- 26 באוקטובר 1648 נכבשה העיר בידי קוזאקים מתקוממים בפיקודו של ניבאבא ובעזרתם של העירוניים האורתודוקסים (הפראבוסלבים); בשנים 1655 ו- 1660 (מלחמות מוסקווה-פולין) נכבשה העיר בידי כוחות משותפים של הרוסים והקוזאקים. בכל אחד מן הכיבושים הללו הונחתה על העיר מהלומה כבדה: חלקים גדולים ממנה הועלו באש, סחורות, תכשיטים וכסף נשדדו; התעללויות, רצח ונפילה בשבי היו מנת חלקם של רבים מתושביה. בגזרות ת"ח ות"ט נפגעה קהילת פינסק בצורה קלה יחסית. רק כמה עשרות מאלף תושביה היהודים נרצחו. כמה יהודים שנשארו בעיר המירו את דתם מאונס וניצלו. אך רוב-רובם של יהודי פינסק נמלטו מן העיר. יהודים אחדים שיצאו את העיר ברגע האחרון נרצחו בדרך מנוסתם. כעבור שבועיים, ב- 9 בנובמבר 1648, שב וכבש צבא פולין את פינסק מידי הקוזאקים והעירוניים. במהלך כיבוש העיר טבח הצבא בעירוניים המתגוננים והעלה את העיר באש. 78 בתים של יהודים נשארו עומדים על תלם. לאחר שבועות אחדים התחילו יהודי פינסק לחזור לעירם ולשקם את חייהם כיחידים וכציבור. בשנת 1650 הורשו המומרים האנוסים לחזור לאמונתם הקודמת. בשנת 1655, לפני בוא הכובשים, יצאו כל יהודי פינסק את עירם ומצאו להם מקלט באחוזות של אצילים בסביבת דהוריצ'ין וחומסק. חילות מוסקווה והקוזאקים כבשו עיר ריקה מיהודים וכילו את זעמם בתושביה העירוניים הנוצרים. בבריחות אלה לקחו עמם רבים מן היהודים, במיוחד העשירים שבהם, חלק גדול מסחורותיהם ורכושם. בשנת 1660 נפגעה קהילת פינסק באחד משני הכיבושים של אותה שנה. יהודים לא מעטים נרצחו או נלקחו בשבי ורכוש רב שלהם נשדד. גם לאחר מכן, באמצע שנות השישים, סבלה פינסק ממעשי הפקרות, כפייה ושוד של יחידות מצבא פולין ויחידות קוזאקים וטטרים שלחמו לצד פולין. ממה שאירע בשנים 1648 ו- 1655 ובשנות השישים של המאה ההיא ניתן ללמוד, שקהילת פינסק החזיקה מעמד למרות התלאות. סדרי הארגון של קהילת פינסק ושל כלל מדינת ליטא עמדו היטב במבחן. השכבה המנהיגה מילאה את תפקידה בכשרון ובאחריות, הצליחה להשיג מידע על התפתחויות אפשריות הקשורות בפעילות המלחמתית באיזור וגילתה תושייה במצבים מסובכים. גם סתם יהודים מפינסק גילו תושייה וזריזות וניצלו בכך מצרות גדולות והצילו גם חלק גדול מרכושם. הם ידעו מתי להימלט ואיך לנהוג ברכושם לבל יירד כולו לטמיון. עם בוא הרגיעה ידעו להפעיל במהירות ובזריזות את פרנסותיהם ועסקיהם, או לפנות למקורות פרנסה חדשים בעת הדחק. הנהגת הקהל השכילה לטפל במהירות בבעיות החמורות שנתעוררו, לחדש במהירות את פעילות הקהל ולפעול במרץ לשיקומה של הקהילה. היא שיתפה פעולה עם ועד מדינת ליטא בפתרון בעיות דוחקות של כלל הציבור היהודי בליטא, כגון טיפול בפליטים הרבים, פדיון שבויים וחינוך הבנים. אבל למרות שנתייצב המצב היו עסקי החכירות הגדולות והמסחר הסיטונאי הגדול נתונים במשבר. רבים התרוששו ורבים נאלצו לחפש פרנסות שלא הורגלו בהן. חלק גדול מיהודי העיר פנו לעסוק במזיגה ובייצור משקאות חריפים בעיר ובכפרי הסביבה; רובם היו עוסקים זעירים. המסחר הסתגל למציאות של מצוקה כלכלית. המסחר הזעיר התפשט, ואילו המסחר שהיה פעם גדול ניסה להחזיק מעמד כמסחר בינוני בעזרת הלוואות שנטלו מן האצילים. מבחינה כלכלית שפר בתקופה זו חלקם של יהודי פינסק שהצילו חלק מרכושם והצליחו לשקם את עסקיהם, מחלקם של העירוניים הנוצרים. בסוף שנות השישים ובשנות השבעים של המאה ה- 17 גדלה האוכלוסייה היהודית במידה ניכרת. בשנת 1678 היו בפינסק שלושה בתי-כנסת, במקום האחד שהיה קיים בשנת 1660. בשנות ה- 80 עזבו את העיר עירוניים רבים שלא הצליחו לשקם את עסקיהם ועברו לכפרים לעסוק בחקלאות. בערך 200 בתים של העירוניים עברו לרשות היהודים. מספר היהודים בפינסק היה אז כנראה 1,500. בסוף המאה ה- 17 כבר היתה פינסק עיר יהודית ברובה. בין השנים 1650 ו- 1679 נוסדו בגליל פינסק קהילות נוספות בעיירות הפרטיות דרוהיצ'ין, מוטלה, דוידהורודוק, לאחווה וסטולין. גם בלובישוב (ליבשיי) ובקוז'אנהורודוק, שהיו בשנות הארבעים כפרים והיו בהן, כאמור, קבוצות קטנות של מתיישבים יהודיים, הוקמו קהילות. החל בשנות השישים ועד סוף המאה גדל מספר היהודים בכפרים שבמחוז פינסק, שבהם התגוררו יהודים שהתפרנסו מעסקי חכירה בינוניים או קטנים, בעיקר של ייצור משקאות חריפים ומכירתם. בשנות ה- 90 התיישבו לראשונה יהודים מפינסק גם בקארלין הסמוכה, שנוסדה אז כעיר פרטית. בסוף המאה ה- 17 המשיכה פינסק להיות מרכז לסחר השעווה ולסחר סיטוני וקמעוני של עורות, פרוות ותבואה. לפינסק נמשכו סוחרים ממקומות מרוחקים, מכרו בה סחורות מוגמרות וקנו בה סחורות שנמצאו בשפע במקום. אנשים מבני המשפחות האמידות היו מעורבים בעסקות כספיות נכבדות והם היו הסוחרים הגדולים של פינסק; הם השתתפו בירידים של מיר, נסוויז', סטולוביטש וקאפוליה שבהם נהגו מנהיגי הקהילות הראשיות להזדמן כדי להסדיר עניינים של כלל מדינת ליטא. תנופתו של המסחר הגדול של יהודי פינסק נחלשה אז וסוחרים אמידים ניהלו באותה תקופה עסקים בינוניים ואף זעירים. המסחר הזעיר הוסיף להתפשט בין יהודי פינסק. המצב הכלכלי בכללו הוסיף להיות קשה. המחסור במזומנים היה חמור והפעילות הכלכלית נתקלה בקשיים שהיו אופייניים לתקופה של נסיגה כלכלית. אנשים נאחזו אז בכל אפשרות לפעילות כלכלית כלשהי ועמלו קשה כדי לפרנס את בני ביתם. יחידים לא נרתעו אף ממסחר בחפצים גנובים. על-פי החוק היתה חכירת מכסים זכות בלעדית של האצולה וליהודים היה אסור לחכור מכסים. אבל אצילים רבים שיתפו יהודים בעסקי חכירות מכס שלהם כשותפים, כחוכרי משנה או כסוכני מכס ופקידים במנגנון הגבייה של תחנות המכס. בשנת 1693 החכיר האוצר של ליטא את תחנת המכס של פינסק וסניפיו לחוכרים יהודיים כדי שגביית המכסים תתנהל באופן הטוב ביותר. בשנות השמונים והתשעים הוחכרו תחנות המכס של פינסק וסביבותיה לאנשי אצולה, אבל בפועל ניהלו אותם יהודים. גרשון בנישביץ, אחד ממנהיגי קהל פינסק, התפרנס במשך תקופה ממושכת למדי מניהול מכסים והמשיך להחזיק בהם גם כאשר החכירה עצמה החליפה ידיים; בלי ספק משום שהוא ושותפו ועוזריו היו מנוסים בסדרי גביית המכסים. ההתחרות על עסקי המכסים היתה חזקה גם בין יהודים לבין עצמם ורק בתמיכת הקהל יכול היה בעל חזקה להחזיק מעמד. חכירת אחוזות בקנה מידה גדול היתה נדירה בתקופה זו. מצד אחד, עלתה אז שכבה גדולה של חוכרים קטנים ומצד שני התבלט חוג של אנשים שנשארו בשירותם של אצילים גדולים ובעלי רכוש כ"פאקטורים" (אדמיניסטרטורים) וניהלו את עסקי אדוניהם ביד רמה. מקום מרכזי בעסקי החוכרים הקטנים תפסו עסקי המשקאות החריפים וטחינת הקמח, שהיו אז מונופול של האצילים. בתקופה זו חלו תמורות גם בעסקי ההלוואות של יהודי פינסק. לא נמצאו עדויות לאשראי יהודי שניתן לנוצרים אחרי שנת 1669. לעומת זאת מתרבות העדויות על הזדקקותם של הקהל ושל יחידים להלוואות מידי נוצרים, לרוב מגופים כנסייתיים ומאנשי אצולה, ככל הנראה משום שהיה זה אשראי זול שניתן בריבית של 8 עד 10 אחוזים. בשנת 1664 נמנית פינסק עם הקהילות שוועד מדינת ליטא חייב להן סכומי כסף. אבל בשנת 1667 חל שינוי לרעה במצבה הכספי (כנראה בשל ההוצאות הגדולות שדרשה ההשתדלות בעניין עלילת שוא שהעלילו על יהודי הגליל) ובחשבונות הוועד של אותה שנה פינסק אינה נזכרת בין הקהילות שהוועד חייב להן כספים. החל משנת 1673 ועד סוף שנות התשעים קהילת פינסק חייבת סכומי כסף גדולים לוועד המדינה ומצבה הכספי היה קשה בהרבה ממצבן של הקהילות הראשיות האחרות. כדי לעמוד בפירעון החובות נזקק קהל פינסק להלוואות. בשנת 1678 לווה הקהל מן הישועים של פינסק פעמיים סכום של 1,500 זהובים, בריבית של 10 אחוזים; בשנת 1680 לווה מהם 7,000 זהובים בריבית של 8 אחוזים. באותה שנה לווה הקהל מאחד העירוניים 5,620 זהובים. מחשבונות הוועד משנת 1684 ובשנים שלאחר מכן אנו למדים, שהמצב הכספי של קהל פינסק הוסיף להיות קשה מאוד והוא לא היה מסוגל לפרוע את מלוא''סכום המדינה" ושוועד המדינה התחשב במצבו הקשה והעניק לו הנחות מן המסים. בשנות התשעים היתה קהילת פינסק חייבת לוועד 6,962 זהובים, בעוד שקהילות בריסק, הורודנה ווילנה עומדות בזכות. בשנת 1695 לווה קהל פינסק מאצילה אחת סכום של 8,000 זהובים - ככל הנראה כדי לפרוע את חובותיו לוועד. לפי תנאי ההלוואות היו כל יהודי פינסק והקהילות שבסביבותיה ערבים ערבות הדדית בכל רכושם וגופם ובתי-הכנסת שלהם לפירעון החוב והרווחים עליו. בשנת 1698 לווה הקהל מאותה אצילה 32,000 זהובים (סכום עצום !) בריבית של 10 אחוזים. בתור בטוחה שיעבד לה את תשלום הריבית ואת ההכנסות מן הקורובקה (המס על הבשר). נטילת ההלוואה האחרונה היתה קשורה עם החלטת הוועד משנת 1697 לשלם את חובותיו המרובים בבת אחת בשל הלחץ הכבד שהפעילו עליו נושיו הרבים לפרוע את חובותיו מיד. הוועד חייב. אז את הקהילות הראשיות לשעבד לשם כך את ההכנסות ממס הבשר ופינסק צייתה להחלטה. לאחר ההלוואות האחרונות חדלה פינסק לפגר בתשלום מסיה ומעמדה בוועד המדינה שוקם. הידיעות על חייהם הפנימיים של יהודי פינסק ועל חיי היום יום שלהם במאה ה- 17 מעטות ביותר. מעט אור שופכים ספרי הדרוש של ר' יהודה לייב פוחוביצר, ששימש מגיד מישרים בפינסק במשך כמה עשרות שנים. בזמנו של ר' יהודה לייב נהגו ילדים בני 6- 7 ללמוד תלמוד, משמע שילדים בני 4- 5 למדו את האלף-בית וקריאה בסידור ובחומש. בהוצאות שכר הלימוד של ילדי עניים נשא קרוב לוודאי הקהל, שכן היה נהוג בקהילות ישראל שתינוקות של בית רבן אינם בטלים מתלמוד-תורה. ר' יהודה לייב פוחוביצר מתח ביקורת על שיטת הלימוד המקובלת, שהיתה מבוססת על פירוש המלות. במקום זה הציע שיטה של התקדמות מן הקל אל הכבד: תחילה חומש עם פירוש והבנת התוכן, אחר כך משניות ובהמשך תלמוד למוכשרים יותר ולאחרים נ"ך וענייני מוסר. הרב ואב-בית-הדין של פינסק קיים ישיבה שבה למדו נערים מפינסק וגם מיישובי הסביבה. ר' יהודה לייב מתלונן על השינוי לרעה במעמד הישיבה וברמת לימוד התורה שחל במחצית השנייה של המאה ה- 17, בהשוואה למה שהיה לפני גזירות ת"ח ות"ט, כשהראב"ד דאג שישיבתו תהיה מלאה תלמידים, בני עשירים ובני עניים כאחד וכל מגמתו היתה להרביץ תורה. לדבריו, בשנות השבעים והשמונים מתקבלים לישיבה בעיקר בני עשירים, ואילו בני העניים יוצאים מקופחים ורובם נאלצים להפסיק את לימודיהם. ר' יהודה לייב השמיע גם דברי ביקורת קשים על שיטת הפלפול והחילוקים הנהוגה בישיבה. בתקופה הנדונה היתה פינסק מקום תורה ופעל בה חוג של תלמידי חכמים מצוינים. לימוד הקבלה, שכבר היה נפוץ בתקופה זו, היה נהוג ומקובל בין תלמידי החכמים של פינסק. השפעתו של ר' יהודה לייב על חוג זה היתה גדולה. הוא תבע להקים בכל מקום בתי-מדרש קבועים, להחזיק ידי לומדי תורה שיהיו קבועים שם ולחייב כל איש מישראל לקבוע עתים לתורה. ואמנם, אז התפשט לימוד התורה גם בשכבות העממיות. כס הרבנות של פינסק היה גם בתקופה זו אחד המכובדים ביותר בליטא-פולין וגדולי הרבנים שימשו בה ברבנות. בתקופה הנדונה שימשו ברבנות בפינסק; ר' נפתלי הירץ בן יצחק אייזיק גינצבורג בשנים( 1664 - 1670); ר' ישראל בן שמואל מטארנופול בשנת( 1667); ר' משה בן ישראל יעקב איסרלש בשנים( 1673 - 1689); ר' יואל בן יצחק יעקב היילפרין בשנת( 1691); ר' יצחק מאיר בן יונה תאומים פרנקל בשנים( 1693 - 1703); ר' שאול בן נפתלי הירץ גינצבורג בשנים( 1703 - 1712). כאמור, בפינסק פעל ר' יהודה לייב פוחוביצר, מגדולי הדרשנים והמוכיחים של הדור, שהיה יליד פינסק (חי משנת 1630 בערך עד שנת 1700 בערך). הוא שימש רב בכמה קהילות וחזר לפינסק סמוך לשנת 1670 ושימש בה מורה צדק, דרשן ומוכיח במשך קרוב לשלושים שנה. בעשור הראשון של המאה ה- 18 מוטבע על פינסק חותם של . עיר יהודית. בשנת 1706, שנת כיבוש העיר בידי השוודים במלחמת הצפון, ולאחריה שוב התמעטה האוכלוסייה העירונית הנוצרית של פינסק, שנפגעה ככל הנראה קשה יותר מזו היהודית. רבים מן העירוניים ובעלי האחוזות ברחו מן העיר והתיישבו בקארלין הסמוכה, שנוסדה סמוך לשנת 1790 כיישוב עירוני פרטי. בשנת 1717 היו ככל הנראה ברשותם של יהודי פינסק בין 250 ל- 275 בתים והתגוררו בהם 300 משפחות בערך, שהן 1,500 נפש בקירוב. במשך המאה ה- 18 עד שנת 1793 גדלה האוכלוסייה היהודית של פינסק כדלהלן; 1717 - בפינסק 1,500 נפש; 1766 - בפינסק 1,613 נפש; בקארלין 772 נפש. בסך הכל: 2,385 נפש. 1784 - בפינסק 1,900 נפש; בקארלין 756 נפש. בסך הכל; 2,665 נפש. 1793 - בפינסק 2,071 נפש; בקארלין 834 נפש. בסך הכל: 2,905 נפש. היישוב היהודי בקארלין גדל בהתמדה במחצית הראשונה של המאה ה- 18 על חשבונה של קהילת האם פינסק. בשנות הארבעים כבר היו ליהודי קארלין בית-כנסת, רב, דיינים, שמשים ומלמדים משלהם. בשנת 1751 קיבלו יהודי קארלין רישיון להקים בית-קברות ונפרדו בפועל מקהילת האם. הרקע לפרישה היה נושא גביית מסי המלכות וההשתתפות בפירעון החובות של קהילת פינסק. קהילת פינסק הגיבה בחריפות על התארגנותם הנפרדת של יהודי קארלין וכתגמול התחילה להתנכל לסוחרי קארלין בדרכים. בתגובה פתחה קהילת קארלין במרי גלוי והפסיקה לשלם מסים לקהילת פינסק. הסכסוך הגיע לבירור משפטי, תחילה בפני קהל הורודנה שהוציא פסק-דין חמור לחובת קהילת קארלין. רק לאחר שהתערבו בעניין הסטארוסטה של פינסק ובעליה של קארלין, האציל מיכאל בז'וסטובסקי, הגיעו קהילות פינסק וקארלין להסכם פשרה, שקבע את צורת היחסים ביניהן. קהילת קארלין הצליחה להבטיח לעצמה מידה רבה של אוטונומיה ולצמצם מאוד את תלותה בפינסק. אמנם היא התחייבה להשתתף בפירעון חובותיה של פינסק ולשלם באמצעותה את מס הגולגולת והיטלים שונים כמקובל, אך בענייני שיפוט זכתה קארלין לעצמאות כמעט מלאה, אף-על-פי שבאופן פורמלי הודתה בעליונותו של הרב ואב-בית-דין של פינסק. מכל שאר הבחינות זכתה קארלין לעצמאות. היא קיבלה כתב זכויות חדש שאישר את מעמדה המשפטי על בסיס ההסכם. כעבור זמן קצר התחרטה קהילת פינסק על ההסדר עם קארלין וטענה, שההסכם נחתם בהעדרו של הסטארוסטה בלחץ האציל אדוניה של קארלין, אבל ללא הועיל. לאחר שבוטל ועד מדינת ליטא בשנת 1764 חדלה קארלין לשלם את מס הגולגולת לקהל פינסק, בהתאם לחוק החדש. פינסק ראתה בכך הפרת הסכם והתחילה להצר את צעדיהם של יהודי קארלין בפינסק בתחום המסחר, מכירת בתים וכו'. המלחמה בין שתי הקהילות החריפה והגיעה בסופו של דבר לבירור בפני הוועדה לחיסול חובות היהודים. הוועדה היתה במבוכה והחליטה להעביר את הסכסוך להכרעתה של הוועדה הפיננסית. דומה, שהבעיה לא נפתרה לשביעות רצונה של פינסק וסכסוכים הדדיים היו מנת חלקן של שתי הקהילות גם בסוף המאה ה- 18. מראשית המאה ה- 18 היתה בעיית פירעון החובות בעיה בוערת בחייהם של יהודי ליטא ושל יהודי פינסק בכללה. תביעות רבות הוגשו נגד הקהילות הראשיות בריסק(, הורודנה, פינסק, וילנה וסלוצק) על אי-פירעון חובות ואי-תשלום מסים ואף ניתנו פסקי-דין חמורים נגדן מטעם הטריבונל של ליטא. קהילות רבות לא יכלו לעמוד בנטל הכבד של מסים והיטלים וחלקן רופפו את הקשר עם הקהילות הראשיות שלהן. קהילת פינסק נזקקה להלוואות כבר משנות השמונים של המאה ה- 17 והוסיפה להזדקק להן גם במאה ה- 18. בשנות השישים רבץ על קהילת פינסק נטל חובות שהסתכם ב- 309,140 זהוב. קהילות בערים ובעיירות פרטיות התחילו להזדקק לחסותם של אדוניהם האצילים נגד תביעות הקהילות הראשיות. במקביל גבר אז התהליך של התיישבות באחוזות פרטיות של אצילים. על 14 היישובים בגליל פינסק המוכרים לנו בשמותיהם משנת 1679 נוספו בין השנים 1679 - 1764 לפחות 12 יישובים עירוניים חדשים ואלה הם; וינובה, לוהישין, הורודנה, פטריקוב, נרובל, טורובץ, סלובצ'נה, אוזוריץ', ללצ'יץ, קופיטקביץ', מוזיר, רצ'יצה. במקביל גדל בהתמדה באותה תקופה גם מספר היהודים בכפרים שבגליל. בשנת 1817 התארגנו קהילות צפון ווהלין, שהיו כפופות לפינסק, וניסו להשתחרר מתלותן בקהילת פינסק, אלא שניסיונן סוכל בעזרת שלטונות פולין. בשנת 1725 ניסתה גם קהילת אוברוץ' להשתחרר מעולה של פינסק, אך ללא הצלחה. סמוך לשנת 1750 פרץ מחדש סכסוך בין קהילת פינסק ובין ועד גליל ווהלין בעניין השלטון על מספר קהילות בצפון ווהלין אוברוץ(', באראץ', אולבסק, אושומיר ועוד). קהל פינסק, שלא היה מסוגל ואף לא היה מוכן לשאת לבדו בנטל פירעון החובות ולוותר על גביית מס הגולגולת מכל תושבי הגליל, פתח במאבק משפטי והצליח ככל הנראה לקבל בערכאות פסק-דין שאישר את המשך שלטונה של פינסק על הקהילות שבצפון ווהלין. בשנים 1763 - 1765 התקוממו כל הקהילות והיישובים שבסביבה נגד שלטונה של קהילת פינסק, אך השלטונות הוסיפו להכיר במסגרת השלטון העצמי היהודי הגלילי והארצי שנתבטל להלכה, בעיקר בשל הצורך לגבות את החובות, שאת פירעונם תבעו הנושים, גופים כנסייתיים ואנשים פרטיים ממעמד האצילים. על חיי הכלכלה של יהודי פינסק במאה ה- 18 אפשר ללמוד מתלונת העירוניים. כבר בראשית המאה ה- 18 ירד חלקם של העירוניים הנוצרים במסחר ובמלאכה. בסוף המאה ה- 18 היו בפינסק 115 בעלי מלאכה נוצרים, אבל מספר בעלי המלאכה היהודים היה גדול מזה בהרבה. ביניהם היו; צורפים, מעבדי מתכות, טוחנים, אופים, עושי תחרה, חייטים, פרוונים ועוד. בשנת 1764 שילמו סוחרים ובעלי מלאכה מפינסק לסטארוסטה דמי חכירה בעד 88 חנויות. מתוך אלה היו 75 בידי יהודים ורק 13 בידי נוצרים. בשנת 1778 שילמו לסטארוסטה בעד חנויות 60 יהודים ו- 15 נוצרים. במאה ה- 18 הוסיפה פינסק למלא תפקיד נכבד בייצוא ובייבוא של ליטא. שיפור דרכי התחבורה בתקופת מלכותו של אחרון מלכי פולין, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, וחפירתן של התעלות שחיברו את הדנייפר עם הניימן (תעלת אוגינסקי) ואת הדנייפר עם הבוג והוויסלה (התעלה המלכותית) העמידו את פינסק בצומת של שתי מערכות תעבורה משוכללות והחל בשנות ה- 80 קיבל סחרה של פינסק תנופה גדולה. סוחריה הגיעו לירידי דנציג, קניגסברג וברסלאו. יהודי פינסק שלחו ידם גם בסחר שוורים שהיה אסור על יהודים על-פי חוק הסיים משנת 1746. הם הצליחו לעקוף את האיסור ולנהל את המסחר בחסותם או בשמם של מנזרים ואצילים. אין כל ספק שהם נאלצו לשלם חלק מן הרווחים לנותני החסות. בשנות השישים והשבעים היתה חכירת המשקאות והחכירה המסחרית (חכירת המאזניים וייצור השעווה) בידי יהודים. עיון בסכומי המסים ששילמו קהילות ליטא המפורטים בפנקס ועד המדינה מלמד, שסכומי מס הגולגולת של גליל פינסק הלכו ופחתו במחצית הראשונה של המאה ה- 18 (בשנים 1713 - 1740) מ- 6,650 זהוב ל- 2,860, בעוד שסכומי המס של גלילות בריסק והורודנה נשארו יציבים פחות או יותר, כנראה בגלל ירידה בגודל האוכלוסייה, או הרעה במצב הכלכלי או שתיהן כאחת. בשנת 1761 שוב עלה סכום מס הגולגולת של גליל פינסק והגיע ל- 3,031 זהוב. בשנת 1731 היה החלק היחסי של מס הגולגולת של פינסק, בהשוואה לסכום הכללי ששילמו יהודי ליטא, 6.6 אחוז. ההכנסה השנתית של קהל פינסק בשנת 1767 הסתכמה ב- 37,500 זהוב שבאו מסעיפי הכנסה אלה; מכס על מלח, טבק, מליחים, זפת, עיטרן וסחורות אחרות; היטל על כעלי מלאכה; אחוז מן הנדוניות; שליש מהכנסות טחנת הקמח העירונית, שהיתה בחכירת הקהל; היטל על בתי מזיגה, על בשר כשר ועל סחורות אחרות. מרשימה של הכנסות הסטארוסטה משנת 1778 אנו למרים, שההכנסות באו בעיקר ממסי עקיפין; "קרופקי" (קורובקה) מסוחרים, "קרופקי" של בשר, מה"סכום" (יחידת המס) השבועי, מאתרוגים ועוד. פינסק הוסיפה להיות מרכז תורני חשוב גם במאה ה- 18. רבנים מגדולי הדור הוסיפו לשבת על כס הרבנות בעיר. עד הופעתה של החסידות שימשו בפינסק בתפקיד רב ואב-בית-דין אישים אלה; ר' אשר בן שאול גינצבורג בשנים( 1713 - 1737); ר' יהודה לייב בן אשר ענזיל מפינצ'ב (בשנים 1737 - 1740), ששימש קודם ברבנות באוסטראה ובסלוצק; ר' ישראל איסרל בן אברהם, שבא לשמש כרכה של פינסק מכס הרבנות של בריסק לפני 1747 ונשאר בפינסק עד שנת 1762 או 1763. בשנת 1753 הצטרף ר' ישראל איסרל לחרם של ר' יעקב עמדן נגד ר' יהונתן אייבשיץ; ר' רפאל בן יקותיאל זיסקינד הכהן (לאחר מכן המבורגר. כיהן בשנים 1763 - 1772). לאחר שעזב את פינסק נתקבל ר' רפאל בן יקותיאל לרב בפוזנא ובשנת 1776 נקרא להיות רב בשלוש הקהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ואנדסבק). בתקופת רבנותו התחילה החסידות להתפשט גם בקארלין ובפינסק. בצדם של הרבנים פעל בפינסק ובקארלין חוג נרחב של תלמידי חכמים וחלק מהם חיברו ספרים בהלכה ובדרוש. גידולה של שכבת תלמידי החכמים מעידה על התרחבות והעמקה של לימוד התורה על-פי הקווים שהותוו בסוף המאה ה- 17 בידי ר' יהודה לייב פוחוביצר ובני חוגו. דומה, שבחוגים אלה נקלטה מהר ובקלות תורת החסידות שהתחילה להכות שורשים בקארלין ובפינסק ומהם באו תועמלניה ומפיציה. החסידות התבצרה בקארלין החל בשנות השישים ומשם נפוצה על-פני ליטא ורייסין. ר' אהרון מקארלין (1736 - 1772), תלמידו המובהק של ר' דב בר המגיד ממזיריץ', מילא תפקיד מרכזי במהפכת החסידות בליטא ובארגון התנועה. הודות לו נעשתה קארלין כבר בשנות השישים (בתקופת רבנותו של ר' רפאל הכהן) אחד משני המרכזים הראשיים של תנועת החסידות. כאשר נפטר ר' אהרון בגיל 36 ירש את מקומו תלמידו-חברו ר' שלמה מקארלין (1738 - 1791), אף הוא מתלמידי המגיד ממז'יריץ'. אחרי שעזב ר' רפאל הכהן את פינסק (בשנת 1772) לא מן הנמנע שכס הרבנות שלה נשאר פנוי במשך שלוש שנים. בשנת 1775 נקרא לשמש בתפקיד רב ואב-בית-דין של פינסק ר' לוי יצחק בן מאיר, שנודע לאחר מכן בשמו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, תלמיד המגיד ממזיריץ' ומגדולי מנהיגי החסידות בדור הראשון. ר' לוי יצחק שימש ברבנות של פינסק עד שנת 1785. בדיקה חדשה של המקורות לגבי חלקה של פינסק במלחמה שהכריזו קהילות ליטא נגד החסידות בהנהגתו של ר' אליהו בן שלמה זלמן, הוא הגאון מווילנה, העלתה את המסקנות האלה: (א) ר' רפאל הכהן, רבה של פינסק בשנים 1763 - 1772, שבתקופתו התפשטה החסידות במהירות, נקט עמדה נייטרלית כלפיה ונמנע מלתת יד לחרם נגדה; (ב) עיון מחודש באיגרתו של המגיד ממזיריץ' לר' חיים ולר' אליעזר הלוי ובידיעות על ר' אליעזר הלוי בס' "שמע שלמה" מגלה, שר' אליעזר הלוי לא זו בלבד שלא היה מתנגד פעיל, אלא היה בעצמו חסיד או מקורב לחסידים, לפחות עד ראשית שנות השמונים. מן האיגרת עצמה אין להסיק שהיו בפינסק רדיפות של ממש נגד החסידים בשנת 1772 או לפניה; (ג) פינסק לא הצטרפה לחרם שהכריזו וילנה וקהילות אחרות בליטא על החסידות בשנת תקל"ב (1772); (ד) מן העובדה שר' לוי יצחק מברדיצ'ב נתקבל לרב ואב-בית-דין בפינסק בשנת 1775 או 1776 יש ללמוד, שהיתה לחסידים השפעה גדולה על הנהגת הקהל ובחוגים של תלמידי חכמים. אמנם ביריד זלווה, בשנת 1781, הצטרפו מנהיגי קהל פינסק לחרם של קהילת וילנה נגד החסידים, אבל החרם של מנהיגי פינסק מנוסח בלשון מתונה ובפינסק עצמה לא נפגע אז מעמדו של ר' לוי יצחק.

 

בעת מלחה"ע ה - I

ערב יום הכיפורים תרע"ו (1915) כבש הצבא הגרמני את פינסק מידי הצבא הרוסי. החזית בין שני הצבאות התייצבה סמוך לפינסק. העיר היתה מוקפת משלושה צדדים צבא רוסי, שהפגיז אותה לעתים מזומנות. בשל היותה עיר חזית היה המשטר הצבאי הגרמני בפינסק חמור. העיר הוקפה גדרות תיל דוקרני והונהג בה עוצר לילה משעה 8 בערב. הגרמנים לא רחשו אמון לרוסים ולביילורוסים, חיללו את כנסיותיהם ותוך כמה שבועות סילקו את רובם מן העיר. ליהודים התייחסו הגרמנים ביתר אמון, לא פגעו בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש, הניחו לבתי-הספר היהודיים להמשיך ולפעול ואיפשרו לקיים פעילות ציבורית, תרבותית וחינוכית. בגלל ניתוקה של העיר מן העולם החיצון פסקה כמעט לגמרי הפעילות הכלכלית. הגרמנים החרימו את מצרכי המזון שצברו התושבים וחלק גדול מן התוצרת החקלאית. התפתח שוק שחור בדברי מזון, שכילה במהירות את החסכונות. רבים נאלצו להסתפק במנות הרעב שחולקו על- פי כרטיסי המזון. לכל אדם ניתנו 100 גרם לחם, קצת תפוחי אדמה ודברי מזון אחרים. כבר בחורף הראשון היו אנשים שלא עמדו בקשיי החיים והתמותה גדלה מאוד מחמת הרעב והמחלות. בחודשים פברואר-מאי 1916 העבירו הגרמנים בערך 9,000 תושבים יהודיים לפנים פולין ובעיר נותרו רק 9,000. בשנה שלאחריה הרשו הגרמנים לתושבים שרצו בכך לצאת לכפרים ולעיירות הסביבה, שבהם היו תנאי החיים נוחים יותר. כדי לספק עצים וחומרי מזון לצבאם הנהיגו הגרמנים עבודת כפייה וכל גבר ואישה מגיל 17 עד 43 היה חייב לצאת לעבודה. בתמורה לעבודה קיבלו העובדים תשלום כלשהו. הגרמנים הקימו בעיר "ועד אזרחים" שהיה צריך לארגן את חלוקת המזון, לספק עובדים לעבודות הכפייה ולארגן את פינוי האזרחים מן העיר. הוקמה מיליציה אזרחית, שתפקידה היה לדאוג למילוי ההוראות והפקודות של שלטונות הכיבוש. ועד האזרחים מימן את פעולותיו ממסים ישירים שהיה רשאי להטיל על אזרחי העיר. מדי חודש גבה הוועד 30,000 מרק. מחצית מן הכספים הללו הוציא הוועד על תמיכה במוסדות חינוך, בתי-החולים, מושב זקנים, המטבחים העממיים ויחידים נצרכים. בסתיו 1917, בימי ממשלת קרנסקי ברוסיה, התקדם הצבא הגרמני לעבר קייב. מצבם של תושבי פינסק הוקל קצת, אף-על-פי שעבודות הכפייה לא פסקו. אז התחדשה תנועת הרכבות ואיפשרה לחדש את הפעילות המסחרית עם אוקראינה. המהפכות של פברואר ושל נובמבר 1917 עוררו תקוות והתלהבות בקרב אנשי ה"בונד" ובני הנוער בעלי ההשקפות הסוציאליסטיות שמחוץ ל"בונד". הצהרת בלפור הפיחה תקוות והתלהבות אצל הציונים ובני הנוער הציוני והפעילות המפלגתית בעיר גברה. השתפרה גם התזונה של התושבים, שכן העיר שוב לא היתה מנותקת כמקודם. בשנת 1918 התחילו לחזור לעיר אלפי התושבים שפונו לפולין בפקודת הגרמנים. הבאים חזרו בחוסר כל והעוני, המצוקה והמחסור במזון גברו שוב.