כ"ט אייר ה'תשע"ז

פינצ'וב PINCZOW

עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: פינצ'וב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
69 ק"מ מקראקוב
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 3,500

תולדות הקהילה:
 

פ', עיירה על שפת הנהר נידה, 39 ק"מ דרומית לקיילצה, הוקמה ליד מבצר עתיק, כבל הנראה מן המאה ה-14. במשך מאות בשנים היתה עיר פרטית של בני אצולה. האציל מ' אולשניצקי הפך את פ' למרכז הרפורמציה בפולין, ובנה בה מבצר חדש מאבנים מסותתות וגם כנסייה ומנזר בעבור המסדר הפאוליני. הנזירים נטעו במקום מטעים וכרמים. במרוצת השנים עברה פ' לידי משפחת האצילים מישקובסקי ואחר-כך למשפחת ויילקופולסקי.
במאה ה-16 נהנתה העיר משגשוג חסר תקדים. אפילו בית-דפוס היה בה, שזכה למוניטין והודפסו בו כמה וכמה יצירות של ספרות מופת, וגם ספר דקדוק פולני מאת סטאריוס סטווינסקי. בפ' התקבצו סופרים ואנשי רוח פולנים והיא כונתה "אתונה של פולין". במאה ה-17 צורף לעיירה פרבר חדש והיא הוקפה חומה.
פלישת השוודים בשנים 1655-1656 פגעה בפ' פחות מבשאר הערים והעיירות בסביבה, משום שהיתה מבוצרת. שנים מעטות אחר-כך, ב-1673, מנתה האוכלוסייה המקומית 1,275 נפש. במאה ה-18 היה בפ' בית-ספר שיצאו לו מוניטין בכל פולין, בחסותה של אוניברסיטת קרקוב. בבית-הספר הזה למד הוגו קולונטאי, לימים הוגה דעות פולני ידוע ומראשי הרפורמטורים בתקופת "סיים ארבע השנים" (1788-1792).
ב-1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, עברה פ' לריבונותה של אוסטריה, ב-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה", ובשנת 1815 נכללה בתחומי מלכות פולין הקונגרסאית. המסחר הער שהתנהל בעיר וממנה למקומות מרוחקים עוד בראשית המאה ה-19 נמשך גם תחת השלטון החדש. בשלהי המאה ה-19 החל גם תהליך של תיעוש, והאוכלוסייה המקומית גדלה מאוד.
בשנת 1915 נכבשה פ' בידי האוסטרים, שהחזיקו בה כמעט שלוש שנים (עד 1918). ב-10 בספטמבר 1939 נפלה פ' בידי הגרמנים. בתקופת שלטונם נרצחו כ-80% מתושבי העיר הפולנים.

 

היישוב היהודי עד סוף מלחמת העולם הראשונה

במסמכים מראשית המאה ה-16 נזכרים לראשונה יהודים, בעיקר מגליל סנדומייז' (צוזמיר), שפקדו את פ' בימי השוק. נראה שמספרם היה רב. בימים ההם השתרשה האמרה היידית "אין פינטשעוו טאגט שוין" ("בפינצ'וב כבר עולה השחר", דהיינו - עלינו למהר לשוק של פ' פן נאחר).
בעליה של העיר כמאה ה-17, האציל מישקונסקי, שאף לפתח את פ' ולפיכך עודד את התיישבותם של יהודים מקרקוב וממקומות אחרים. בתקופה זו נודע סוחר העורות יעקב אברהם מפ' כעשיר האזור, והשפעתו על חיי הכלכלה של פ' היתה רבה.
עד מהרה צמחה בפ' קהילה גדולה ומבוססת, אחת החשובות בחבל "פולין-קטן", שאף היה לה נציג ב"ועד דד' ארצות" - יעקב בן שמואל השמש. בתקופת קיומו של "ועד דד' ארצות" שרכשו בקהילת פ' רב, דיין, מגיד, 7 שמשים, 3 שוחטים, 3 חזנים, 16 מלמדים ושני שומרים. מסי הקהילה לוועד הגיעו לסך 5 זהובים לשנה, עדות לחשיבותה של הקהילה.
בית-הכנסת הראשון בפ' נבנה במאה ה-17. אף-על-פי שהיה בנוי עץ עמד על תלו שנים רבות, עד למלחמת העולם השנייה. במרוצת השנים הוקם בית-כנסת נוסף, מאבן. על מועד בנייתו קיימות גרסאות שונות, אבל קרוב לוודאי שהבניין, המזכיר בסגנונו ובקירותיו העבים מבנים מתקופת הרנסנס, נבנה רק בסוף המאה ה-17 או בתחילת המאה ה-18. בית-הכנסת הזה שופץ פעמים אחדות. במלחמת העולם הראשונה מצאו בו מחסה מאות יהודים, שכן הקירות העבים הגנו עליהם מפני ההפגזות. במחצית השנייה של המאה ה-18, עם גידולה המהיר של הקהילה, הוקם בית-כנסת שלישי גדול ומרווח, בנוי מאבנים מסותתות. פרנסי הקהילה נהגו להזמין לבית-הכנסת החדש אדמו"רים ידועי שם, ובני הקהילה נהרו בהמוניהם כדי להאזין לדרשותיהם.
במאות ה-17 וה-18 כיהנו בקהילת פ' כמה רבנים ידועי שם, ביניהם ר' שמואל צבי הירש (בשנים 1615-1635), בנו של ר' יואל סירקיש מחבר "בית חדש" (הב"ח); ר' יצחק כ"ץ (נפטר ב-1655); ר' יצחק יחיאל מיכל שפירא (נפטר ב-1664) ; ר' נפתלי הירש ב"ר בנימין וולף (בפ' ב-1675); ר, משה יצחק יהודה לייב צונץ (נפטר ב-1684); ר' שאול קצנלבוגן; ר' אשר ענזיל ב"ר דוד (נפטר ב-1716); ר' יוסף ב"ר יהודה לייב; ר' שמעון וולף ב"ר יעקב יעק'ל, מחבר "כבוד הבית" (בפ' בשנת 1740); ר' יצחק אברהם ב"ר דב בעריש כ"ץ (1743-1774); ר' שלמה, מחבר "ויקהל שלמה" (סבו של ר' שלמה מרדומסק); ר' אברהם גבריאל (ב-1783); ר' אברהם כ"ץ רפפורט (נפטר ב-1809), מחבר "כתר כהונה"; ר' אריה לייב. הרבנים שאחריו היו בני משפחת רפפורט ר' דב בריש (נפטר ב-1832); בנו, ר' ישראל הכהן (נפטר ב-1853); בנו, ר' שאול (נפטר ב-1895); ובנו, ר' שבתאי רפפורט, הרב האחרון בפ'.
עם התפשטות החסידות התיישב בפ' ר' אברהם מרדכי הורביץ, תלמידם של ר' אלימלך מליז'נסק ו"החוזה מלובלין", שנחשב גם הוא לאחד מגדולי החסידות. בשלהי המאה ה-19 התיישב בעיר האדמו"ר ר' חיים מאיר פינקלר מבית רדושיץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לקיילצה.
בפ' נולד ר' יונתן אייבשיץ, לימים רב במץ, המבורג ופראג, מגדולי התורה, שהואשם כידוע בשבתאות והמאבק בינו לבין ר' יעקב עמדין עורר פולמוס נרחב בעל-פה ובספרות ענפה.
בשלהי המאה ה-18 נוסדה בפ' חברת "צדקה גדולה".בידי הקהילה היה סידור מעוטר מעשה אמן שנכתב בשנת שע"ד (1614) על-גבי קלף בידי סופר סת"ם, אליהו בן שמואל גרונם. בסידור הזה נרשמו אחר-כך גם מאורעות שאירעו בשנים 1638, 1648, ועלילות שווא שבעטיין נרצחו יהודים מקומיים - בשנת 1636 העלילות בלנצ'נה ובלובלין, עלילה בקרקוב בשנת 1637 ועוד.
באמצע המאה ה-17, כשחייליו של ההטמן צ'רנייצקי שחררו את פ' מידי הכובשים השוודים, מנע האציל מישקובסקי פרעות בנתיניו היהודים והגן עליהם עד לצאתם של החיילים מן העיר. בתום המלחמה ההיא שבו חיי הקהילה למסלולם.
במאה ה-18 גדל בהתמדה חלקם של היהודים במסחר ובמלאכה של פ', והיו בקרבם לא מעט סוחרים גדולים שסחרו בעיקר בתבואה, בפרוות ובעורות. מהם שהרחיקו במסעות העסקים שלהם עד לירידי לייפציג, דנציג (גדנסק) וברסלאו. בעת ההיא היתה פ' מרכז הסחר בגליל סנדומייז' כולו. במחצית השנייה של המאה ה-18 היו בפ' גם סוחרי ספרים יהודים והשפעתם בענף הספרים היתה רבה. משה ברקוביץ מפ' ייבא מצ'כיה, מברסלאו וממקומות אחרים ספרים יקרי ערך לקהילות ישראל בפולין וייצא ספרים מפולין לארצות זרות. כשממשלת פולין הטילה על ספרים ועל לוחות שנה חדשים בעברית וביידיש את "מס החותמות", נתמנה משה ברקוב"ו לגובה המס הזה מטעם השלטונות.
שני הרופאים הראשונים בפ' היו יהודים. הרופא אליאש (אליהו) היה מקובל מאוד על כלל תושבי פ' והסביבה, יהודים כלא-יהודים; עמיתו, פליקס (ברוך) ליפמן, היה מפורסם בכל הגליל. שמותיהם נזכרים ברשימת נושאי התפקידים בקהילה במאה ה-18.
ואולם לא כל יהודי פ' היו סוחרים גדולים או בעלי מקצועות חופשיים. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה - בעיקר חייטות וסנדלרות ; היו ביניהם גם כמה אופים. במאות ה-18 וה-19 עוררה פעילותם הנמרצת של היהודים במסחר ובמלאכה את מורת רוחם של העירונים, שזכו לתמיכתם של אנשי הכמורה והשפיעו על השלטונות להטיל הגבלות שונות על היהודים ולהעלות את מסיהם. לקראת סוף המאה ה-19 נטלו היהודים חלק חשוב בתיעושה של פ'. תחילה נוסדו בית-חרושת לחומרי בניין, בית-חרושת לעיבוד וצביעת צמר של בורנשטיין, ואחר-כך מפעל לאריגה ולצביעת בדים של א' רוזנברג.
האוסטרים, שכבשו את פ' ב-1915, כזכור, והחזיקו בה עד 1918, ביטלו רבות מהגבלות המשטר הקודם. חרף המצוקה הכלכלית הקשה בעטייה של המלחמה נהנו היהודים בתקופה זו מחופש לנהל את חייהם ואף להתארגן בארגונים פוליטיים וציוניים. בשנים 1915-1916 נוסדו בעיר סניפים של ההסתדרות הציונית ושל הסיעות "צעירי ציון" ו"פועלי ציון". האגודה הציונית "התחייה", שנוסדה בפ' כבר ב-1905 ופתחה אז ספרייה, הגבירה את פעילותה וקיימה בין השאר חוג לדרמה.

 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בשנת 1918 נסתיימה המלחמה ופ' נכללה במרינת פולין העצמאית. שנות המעבר משלטון לשלטון התאפיינו בחוסר יציבות ובערעור הביטחון. הפוגרום ביהודי קיילצה באוקטובר 1918 החריד את יהודי האזור. כעבור שנתיים, בראשית 1921, הופצה בפ' עלילת דם. בליל חג הפסחא הנוצרי הקיפו המונים את ביתו של החייט היהודי משה פישל, שהיה קרוב לכנסייה, שכן על-פי השמועה בבית ההוא עונה ילד נוצרי ודמו נלקח לאפיית מצות. המשטרה מיהרה וערכה חיפוש מדוקדק בבית החייט ובבתים הסמוכים לו, של שמואל קלוסקי ודוד קרינסקי, אך לאכזבתם של הפורעים לא מצאה דבר וההמון התפזר. ואולם בלב היהודים נותר הפחד.
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימשה רוסיה השוק העיקרי לתוצרת הפולנית. תעשיינים ובעלי מלאכה מכרו את סחורותיהם ואת התוצר שלהם ברחבי רוסיה והגיעו עד הפינות הנידחות ביותר. אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה נסגר השוק הרוסי הגדול בפניהם ורבים מהם התרוששו.
רוב היהודים הוסיפו להתפרנס בתקופה זו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה וההנעלה, או סבבו עם מרכולתם בין כפרי הסביבה. אחדים מן היהודים מכרו פרוות לבעלי האחוזות שבאזור. המשבר הכלכלי הממושך בפולין פגע ביהודים יותר מבשאר התושבים. התחרות עם הסוחרים ובעלי המלאכה הפולנים הלכה והחריפה, והשלטונות סייעו לפולנים במאמציהם לרחוק את רגלי היהודים מן הענפים האלה. וככל שמצבם הכלכלי של יהודי פ' הלך והידררר העמיקו גם הפערים הכלכליים והחברתיים בין היהודים. העשירים היו רובד דק בקהילה, ואילו הרוב היו סוחכים, מתווכים ורוכלים, בעלי מלאכה למקצועותיהם, וגם פועלים קשי יום ומובטלים.
ארגונים יהודיים ניסו להקל על המצוקה ככל שיכלו. בשנות ה-20 המוקדמית סייע הג'וינט בשיקום עסקים שנהרסו בימי המלחמה, ומימן את הקמתו של בנק קואופרטיבי, שנתן לבעלי עסקים אשראי זול. לצד הבנק פעלה גם "קופת גמילות חסדים", שהלוותה סכומים קטנים ללא ריבית. בפברואר 1927 התקיימה אספה כללית של חברי הבנק הקואופרטיבי. מנהלו, י' פיינשטט, סיפר על תרומתו של הבנק למגזר העסקי היהודי ועל הרווחים הגבוהים של הבנק בשנת 1926. באותה האספה הוחלט בין השאר על תרומה חודשית ל"קרן היסוד" - עדות להלכי הרוח הציוניים ששלטו בקרב יהודי המקום.
ואכן, חרף המצוקה הכלכלית היו שנות ה-20 וה-30 שנים של שגשוג חסר תקדים בפעילות ציונית וציבורית אחרת ברחוב היהודי. על הארגונים הציוניים שקמו עוד בימי המלחמה נוספו סניפים חדשים של מפלגות ותנועות נוער ציוניות. הבולטת ביניהן היתה "השומר הצעיר", שהקן שלה בפ' (נוסד ב-1925) משך בני נוער רבים. גם נוער "פועלי ציון שמאל" (הסניף בפ' נוסד ב-1926) היה מן הגדולים בעיירה. בעיירה היו פעילות גם "המזרחי" ו"צעירי המזרחי", הצה"ר הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער שלה בית"ר (מ-1928), ו"הנוער הציוני" (מ-1935). הספרייה היהודית, שנפתחה עוד ב-1905, גדלה והורחבה, ובסניפי המפלגות והתנועות התנהלו חיי תרבות ערים, חוגים לדרמה וכיו"ב. המפלגות והתנועות הציוניות והיהודיות היו מעורבות גם בחינוך ובכל הנעשה בקהילה.
בשנות ה-20 המוקדמות עדיין למדו רוב הילדים-הבנים בחדר המסורתי, ואילו הבנות היהודיות למדו ברובן בבית-הספר הכללי הממלכתי. עם הזמן עזבו חלק מן התלמידים את החדרים ועברו גם הם לבית-הספר הכללי (אבל בגימנסיה הפולנית הממלכתית בפ' למדו רק שני נערים יהודים).
בתקופה זו פתחה גם "המזרחי" בפ' בית-ספר משלה, שלמדו בו עברית, ידיעת הארץ, מעט היסטוריה של עם ישראל וגם מקצועות כלליים. בתחילת שנות ה-30 ייסדה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב" ובית-ספר לנערים, "יסודי תורה" שמו.
בראשית שנות ה-20 הציעו נציגי משרד החינוך בפ' לוועד הקהילה להעסיק בבית-הספר הממלכתי מורה יהודי ללימודי דת. ואולם אנשי "אגודת ישראל", ששלטו אז בקהילה, התנגדו מחשש פן המורה יהיה ציוני, והעדיפו שילדי ישראל לא ילמדו כלל לימודי דת ויהדות. בקיץ 1924 זכו הציונים ברוב מוחץ בוועד הקהילה - 9 מכלל 12 הנציגים בוועד - ואילו "אגודת ישראל", שבמשך שנים רבות נהנתה מעמדת בכורה בקהילה, נותרה עם 3 נציגים בלבד. מאז איבדה "האגודה" את השפעתה בענייני הקהילה בכלל ובתחום החינוך בפרט. הציונים מכל הסיעות והמפלגות עשו יד אחת נגד "אגודת ישראל", וב-1928 כינסו אספת עם וביקשו את תמיכתן של כל שכבות הציבור היהודי.
מבין יהודי פ' היו שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית, ואף שב-1926 הוצאה המפלגה הזאת אל מחוץ לחוק המשיכו חבריה בפעילות מחתרתית.
בשנת 1930 שופץ בית-הכנסת הבנוי אבן מן היסוד, בסיועם של יוצאי הקהילה שהיגרו לארצות-הברית ולארצות אחרות. הרבנים האחרונים בפ' היו ר' יחזקיה רוטנברג, ור' שבתאי ב"ר שאול רפפורט, מחבר "שפת כהנים" (דרשות על שבת הגדול). הרב רפפורט כיהן בקהילה עד לחורבנה.
בשנות ה-30 המאוחרות נתרבו מאוד גילויי האנטישמיות בפ'. יהודים לא מעטים היגרו לארצות-הברית ולארצות אחרות, בסיוע קרוביהם שכבר הקדימו אותם בהגירה. אחדים מחברי תנועות הנוער הציוניות עלו לארץ-ישראל.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

פ' נכבשה בידי הגרמנים ב-10 בספטמבר 1939, ומיד עם כניסתם לעיר הצליחו כמה צעירים יהודים לברוח מזרחה אל האזור שבו שלטה ברית-המועצות.
ימים מעטים אחרי כיבוש העיר הטילו הגרמנים על היהודים קונטריבוציות, החרימו את רכושם, אסרו עליהם לצאת את העיר או להיכנס אליה ללא רישיון מיוחד והטילו גזרות נוספות.
בראשיתה של המלחמה היו בפ' 3,500 יהודים. הגרמנים מינו יודנראט ולידו הוקמה גם משטרה יהודית. אחד מתפקידיו העיקריים של היודנראט היה גיוס עובדי כפייה. ב-15 בפברואר 1941 נשלחה קבוצה של צעירים יהודים מפ' למחנה עבודה בסוסנובייץ, וקבוצות נוספות נשלחו למחנות שונים אחרים.
במאי 1941 הוקם בפ' גטו, ברובע שהיה מאוכלס לפני המלחמה ביהודים עניים. הבתים היו דלים ורעועים וחלקם ניזוקו בהפצצות הגרמנים בימים הראשונים למלחמה. אף שהיה זה גטו פתוח נזקקו יושביו לרישיון יציאה מיוחד.הצפיפות היתה רבה ותנאי התברואה - ירודים. עד מהרה פשטה בגטו מגפת טיפוס ורבים נספו בה, בעיקר מקרב הקשישים והילדים. עם הזמן הועברו אל גטו פ' גם פליטים יהודים ממקומות אחרים, אבל אוכלוסיית הגטו לא גדלה עקב שיעורי התמותה הגבוהים ובגלל השילוחים למקומות עבודה מרוחקים. במאי 1941 ישבו בגטו 3,182 יהודים. במהלך 1942 הובאו לגטו פ' פליטים נוספים ; במאי 1942 הגיע מספר יושביו ל-3,354.
בקיץ 1942 נפוצו בגטו פ' שמועות על חיסולם של גטאות אחרים באזור. כדי לקדם את פני הרעה ניסו רבים להכין לעצמם מקומות מסתור או להשיג מסמכים מזויפים של פולנים. הגרמנים השתדלו מאוד למנוע מעשי בריחה והכריזו שהם נזקקים בדחיפות לעוברים לסלילת כבישים, לניקוי נתיבי השיט ולבתי-המלאכה. למתנדבים לעבודה הבטיחו שלא יאונה להם רע.
היו אלה הבטחות כזב. באוקטובר 1942 הקיפו את הגטו כוחות גדולים של אנשי ס"ס וז'נדרמריה גרמנית. בסיועם של השוטרים היהודים הוצאו היהודים מבתיהם, רוכזו במקום איסוף ומשם הועברו בעגלות של איכרים לסנדומייז'. בדרך הוכו רבים מן המגורשים באכזריות, והחלשים והקשישים נורו למוות. כמה אנשי ס"ס התעללו קשות בילדים והשפילו נערות יהודיות. לא פעם, בתגובה לבכיין של האמהות ולתחינותיהן, ירו אנשי הס"ס בילדים ובשעת מעשה צחקו להנאתם.
פ' הוכרזה "יודנריין" (מטוהרת מיהודים). כעבור ימים מעטים שולחו היהודים מגטו פ', יחד עם 3,000 יהודי סנדומייז', לטרבלינקה.
במהלך הגירוש הצליחו כמה קבוצות של יהודים להימלט או להסתתר במקומות מחבוא. חלקם נתפסו בידי חיילים גרמנים או בידי איכרים שמיהרו להסגיר אותם. אחרים הצליחו להגיע אל היער והצטרפו ליחירת פרטיזנים של "ארמייה לודובה" (בהנהגת הקומוניסטים) שפעלה ביערות האזור. הפרטיזנים היהודים סייעו ליהודים אחרים שהסתתרו ביער בהספקת מצרכי מזון, ומפעם לפעם יזמו מסעות עונשין נגד איכרים פולנים שהסגירו יהודים מסתתרים לידי הגרמנים. בתחילת 1944 השתתפו הפרטיזנים היהודים בקרב של פלוגה מ"ארמייה לודובה" נגד יחידת ז'נדרמים גרמנים ליד הכפר דז'יוויינצ'יצה, ו-5 לוחמים יהודים נפלו. עד לשחרור האזור במאי 1944, כפי שמעידים כמה ראשי עיירות וכפרים באזור, לכדו אנשי גסטאפו וז'נדרמים גרמנים 53 פרטיזנים יהודים ופולנים, ירו בהם למוות וקברו אותם במקום הרצח. חלק מן הלוחמים היהודים שרדו וזכו לראות בשחרור.
בין בני פ' שנספו בשואה היו גם הרב שבתאי רפפורט ובני משפחתו. מיד עם תחילת הכיבוש הגרמני שלחו להם קרובי משפחה בשווייץ דרכונים של אורוגוואי, אבל ללא הועיל. הרב ובני משפחתו שולחו למחנה ויטל שבאלזאס, וב-9 באפריל 1944 גורשו משם לאושוויץ