כ"ט אייר ה'תשע"ז

פנייווי PNIEWY

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: שמוטולי
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,800

·  יהודים בשנת 1941: כ-14

תולדות הקהילה:
 

פ', יישוב שהוקם ליד מבצר, נזכרת לראשונה במקורות היסטוריים משנת 1256. בעליה היו האצילים לבית פנייווסקי. בשנת 1458 נדרשה פ' לשגר 6 לוחמים לחיל הרגלים של המלך קז'ימייז' יאגלו, ומכאן שכבר היתה אז עיר (רק ערים נדרשו לספק לוחמים לצבא המלך). תושביה התפרנסו ממלאכה ומחקלאות. במאות ה-16 ה- 7ו וה-18 פקדו את העיר דלקות תכופות ומגפות דבר. במאה הי~נ התקיימו בפ' 8 ירידים שנתיים.
עם חלוקתה השנייה של פולין בשנת 1793 צורפה פ' לפרוסיה, על-פי המפקד שערכו בה הפרוסים היא מנתה בשנה ההיא 789 תושבים והיו בה 120 בתים, בשנים 1807- 1815 נכללה פ' בנסיכות ורשה ורבים מתושביה הגרמנים עזבוה אז, בשנת 1815 הוחזרה פ' לפרוסיה על- פי החלטות קונגרס וינה, תחת שלטון הפרוסים שגשגה כלכלתה ואוכלוסייתה גדלה, בפרט לאחר סלילת מסילת- הברזל מפוזנן לפרנקפורט ע"נ אודר, שעברה דרך פ', למעשה עוד לפני סלילת קו הרכבת הזה עבר בתוואי הזה נתיב מסחר חשוב, לקראת סוף המאה ה-19 נוסדו בפ' כמה מפעלי תעשייה חדשים שעסקו בהפקת שמן ובזיקוק יי"ש, בתי-המלאכה הקיימים הרחיבו גם הם את הייצור, והמסחר, בעיקר הסחר בתבואה ובתוצרת חקלאית בכלל, פרח. בראשית המאה ה-20 נוסדו בעיירה גם בית-חרושת למכונות, מפעל לייצור לבנים, מנסרה מונעת בקיטור ומחלבה מודרנית.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה פעלה בפ' תנועת שחרור לאומית פולנית, שהשתתפה במרד הפולני נגד הגרמנים ב"פולין-גדול". בתום המלחמה ובעקבות הסכמי השלום בוורסאי שבה פ' לגבולות מדינת פולין העצמאית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמשכה התפתחותה של העיר, אף-על-פי שרבים מתושביה - גרמנים ורוב רובם של היהודים, היגרו ממנה.
פ' נכבשה בידי הגרמנים כבר בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. מיד אחר-כך הוציאו הגרמנים להורג 8 תושבים פולנים באשמה שהתנגדו לכיבוש. פולנים רבים גויסו לעבודת-כפייה ושולחו למחנות עבודה בגנרל-גוברנמן.
כבר במאה ה-0ו ישבו בפ' יהודים והיה בה בית-עלמין יהודי, שנותרו ממנו מצבות אחדות. ואולם יישוב יהודי של ממש התפתח במקום רק במאה ה-16 לאחר שבעלי העיר, האצילים לבית פנייבסקי, מכרו אותה לאצילים פולנים אחרים. בשנת 1535 העניקו בעלי העיר החדשים פריווילגיה ליהודים במטרה לעודד את ישיבתם במקום. בשנת 1686 נזכרת קהילה יהודית מקומית, שלאחר שרפה גדולה בעיירה לוותה כסף מן הכנסייה הקתולית; בשנה ההיא הגיע חובה לכנסייה ל-1,200 גולדן בתוספת %7 ריבית. נראה שבמשך מאה שנה בקירוב לא נחלצה הקהילה מחובותיה, וב-1748 פנו שלושת פרנסיה אל מועצת העיר ואל בעלי העיר בבקשה להקלות בתשלומים. בקשתם נדחתה והקהילה חויבה לפרוע את החוב במלואו. נוסף על תשלומי החוב נדרשו היהודים לשלם מס גולגולת שנתי בסך 402 זהובים. בשנת 1767 פרצה בעיירה דלקה גדולה נוספת, ויהודי המקום נותרו בחוסר כל. בשנת 1775 נענתה ממשלת פולין לבקשותיהם החוזרות ונשנות של יהודי המקום והודות להתערבותה נמחק חובה הישן של הקהילה.
בעת ההיא התפרנסו רוב יהודי פ' ממלאכה ומרוכלות. בקרב בעלי המלאכה היהודים, שמספרם בפ' היה רב יחסית, בלט חלקם הגדול של החייטים. בעלי העיר דאז, האציל מלז'נסקי, הקים מתפרה משלו והעסיק בה פולנים ויהודים. החייטים הפולנים היו מאורגנים באיגוד מקצועי, ועמיתיהם היהודים, שלא התקבלו לאיגוד הזה, הקימו לעצמם איגוד של חייטים יהודים.
בשנת 1785 העניק האציל מלז'נסקי ליהודים פריווילגיה חדשה, שכללה כמה הקלות בתחום הכלכלה, כמו ביטול האיסור לעסוק במקצועות הפרוונות והבורסקות ; החייטים היהודים הורשו לפתוח מתפרות פרטיות, כמוהם כמו עמיתיהם הפולנים ; ליהודי פ' הותר גם לסחור בבגדים, בדגים מלוחים ובסחורות נוספות, ולבשל שיכר (אך לא לעסוק במכירתו) ; כשיום השוק בפ' חל בחגי ישראל היו היהודים רשאים להיעדר ממנו ; חוזים בין יהודים מותר היה לכתוב ביידיש, כפוף להסכמתו של בעלי העיר ; לעניי הקהילה הותר לקבץ נדבות, אבל אך ורק ברחובות היהודים ; יהודים לא-מקומיים היו רשאים לבוא ולהתיישב בעיר בתנאי שימצאו מקום מגורים, אך נאסר עליהם לתפום את מקומם של יהודי פ' ; לקהילה הוענקו זכויות נרחבות לנהל את חייהם הפנימיים, לרבות סמכות השיפוט בסכסוכים שבין היהודים לבין עצמם.
כמו-כן פורטו בפריווילגיה החובות שהיהודים נדרשו למלא וההגבלות שחלו עליהם. כך למשל נדרשו היהודים לממן שביעית מן העלות להחזקת חיילים בעיר ; ליהודים הותר להחזיק בהמות רק בחודשי הקיץ ; נאסר עליהם לשהות בחצר הכנסייה ; בזמן תהלוכות דתיות נאסר על היהודים להיראות ברחוב, וכל המפר הוראה זו היה צפוי לקנס כבד ; בתקופת הצומות הנוצריים נאסר על היהודים לערוך חתונות ; נאסר על יהודים להעסיק נוצרים או לקיים עמם מפגשים חירתיים ; יהודי שהיכה נוצרי מכל סיבה שהיא נקנס ב-100 זהובים, ויהודי שגרם לנוצרי נזקי גוף היה צפוי לקנס כפי שיקבע בית-המשפט המוסמך.
הפריווילגיה נכנסה לתוקפה מיד אחרי פרסומה (בשנת 1785), אבל עם הסיפוח לפרוסיה כעבור שנים מעטות (ב-1793) איבדו סעיפים רבים את חשיבותם. בשנת 1793 מנתה הקהילה 219 נפשות, והיהודים היו בעליהם של 39 בתים בעיירה. על-פי המפקד שנערך בסוף 1793 היו בין יהודי פ/ אופה אחד (מתוך 6 אופים), נגן (כליזמר) ושני ספרים.
בשנת 1795 פרסם הממשל הפרוסי תקנות עירוניות חדשות לפ', והרחיבו את גבולותיה כדי לאפשר את בואם של מתיישבים חדשים (וכבר בשנה ההיא נוספו לקהילה 86 משפחות); וכדי לעודד את גידול האוכלוסייה נאסר על גברים שנישאו לעזוב את העיר. העירייה מינתה נציג של הקהילה לאחראי כלפיה על ניהול ענייני הכספים של הקהילה.
במאה ה-8ו כבר היו לקהילת פ' מוסדות דת וציבור מאורגנים היטב, ובמחצית השנייה של המאה כיהנו בה שלושה רבנים ידועי שם - ר' יצחק ב"ר משה, ר' שלמה ב"ר יצחק ור' נפתלי ב"ר אהרן. בתחילת המאה ה-19לערך עלה על כס הרבנות בפ' ר' מרדכי ב"ר מיכאל משה (נפטר ב-1820), נצר למשפחת רבנים ידועה. ר' מרדכי ב"ר מיכאל משה נודע כפרשן התנ"ך והתלמוד (כמוהו כסבו), אבל עיקר פרסומו בא לו כמרפא ילדים, אף שלא היתה לו הכשרה רפואית רשמית. בשנת 1834 עלה על כס הרבנות בפ' ר' מרדכי ב"ר שרגא בר מאינוברוצלב אף הוא בן למשפחת רבנים ידועה, שחיבר פיוטי תפילה וחידש כמה חידושים תורניים. ר' מרדכי בר נפטר כעבור שנים מעטות, ואחרי מותו פרץ בקהילה סכסוך סביב מינוי יורשו. היו שצידדו בר' יעקב ליאון, והיו שתמכו במועמדותו של ר' יואל המכונה "הלמדן מליסה", בוגר בית-המדרש (ה"תלמוד-שולה") במץ, הרב יואל ידע צרפתית על בוריה והיה בקיא בכתבי האנציקלופדיסטים ובעיקר בכתביו של רוסו, לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה כיהנו שני הרבנים במשך זמן מה זה לצד זה, ואולם הקרע בין שני המחנות הלך והעמיק, וגרם לא פעם פירוד בין בני משפחה אחת, שני הרבנים פנו לערכאות הגויים, ובסופו, של דבר התערבה העירייה והחליטה שאף לא אחד מהם ימשיך בכהונתו, והורתה לפרנסי הקהילה לחפש רב אחר, לקראת סוף שנות ה- 30 הוזמן לכהן בפ' ר' אריה לוין מרוגוז'ין, אף הוא ממשפחת המהרש"ל ומצאצאיו של ר' אריה לייב שהוצא להורג כמהלך עלילת הדם הידועה בפוזנןבשנת 1763. ר' אריה לוין היה למדן מופלג וידען גדול בעברית. בשנת 1840 בא במקומו ר' יוסף קארו ; בשנת 1852 נתמנה לרב הקהילה ר' יוסף מתתיהו מונק מאינוברוצלב (נפטר ב-1855) ; אחריו נכחר לתפקיד הרב דייר המבורגר מנוישטאט, מעורכי ה"אנציקלופדיה יודאיקה" ; בשנת 1857 בא במקומו הרב ד"ר אוברדרפר מהמבורג. הרב אוברדרפר הכניס שינויים בסדרי התפילה בציבור וגם הנמיך את הבימה בבית-הכנסת והוסיף ספסלי ישיבה ; אחריו שימש ברבנות פ' הרב אברהם קארו (עד 1889); יורשו בתפקיד, הרב ד"ר סולומון גולדשמיד מווז'שניה, היסטוריון שחיבר ספר על תולדות יהודי אנגליה במאות ה-11 - 12 שימש בקהילה שנה אחת בלבד; בשנת 1891 נתמנה במקומו הרב ד"ר שלזינגר, שכיהן בקהילת פ' עד 1908. לרגל מחלתו מינתה הקהילה כבר בסוף 1907 רב נוסף, את ד"ר גרואנטל, שהמשיך אחר-כך לכהן בקהילה כרבה הראשי; רבה האחרון של קהילת פ', הרב ד"ר זקס, הנהיג שירת מקהלה בעת תפילת השבת ובחגים וכמה חידושים נוספים.
לקהילה היה בית-כנסת ישן, ככל הנראה עוד מן המאה ה-17 או ה-8ו ; ב-1826 נבנה בית-כנסת חדש ששימש את הקהילה עד לחורבנה בימי מלחמת העולם השנייה. לקהילה היה גם בית-מדרש. בתחילת המאה ה-19 למדו בו אברכים לא מעטים, אבל בשנות ה-40 התמעט מספרם, ובאמצע המאה כבר לא נותרו בו תלמידים.
בשלהי 1839 נפטר אלכסנדר מוזס, יהודי עשיר בעל אחוזה גדולה. מוזס ציווה חלק מרכושו לקרן למען עניי הקהילה, ואת הריבית מן הקרן הקדיש לרכישת שמלות למען כלות יהודיות עניות. יהודים נוספים נהגו אף הם לתרום סכומים גדולים או קטנים לחברות הצדקה והסעד היהודיות. החברה הבולטת בתחום זה היתה "אגודת נשים יהודיות", שעסקה בעיקר בסיוע לילדים ממשפחות דלות אמצעים - במזון ובלבוש וגם בדאגה ללימודיהם. "קופת גמילות חסדים" סייעה לנזקקים בהלוואות ללא ריבית. והיו גם חברת "ביקור חוליס" וכמה חברות צדקה נוספות, כמו גם אגודות ללימודים תורניים ולתרבות יהודית, כדוגמת "מגן אברהם", "אוהבי תורה", וסניף "האגודה לתולדות עם ישראל וספרותו" (נוסד בשנת 1901).
ב- 1834 הטילו השלטונות הפרוסיים על הקהילה מסשנתי של 120- 126 טאלר, ובמשך 9 שנים שילמה הקהילה את המס, באותה שנה פרצה בפ' דלקה גדולה שבה עלו באש בתים וחנויות רבים בשכונה היהודית, אבל העירייה דחתה אז את בקשתה של הקהילה להקלות במס, בסופו של דבר שולם המס במועד, בסיוען של קהילות אחרות בנסיכות פוזנן. מס אחר שהיהודים היו חייבים בו בתקופה ההיא היה "כופר הגיוס" (או כפי שנקרא בפי היהודים - "מס שחרור"), היטל ששילמו צעירים יהודים שבחרו שלא להתגייס לצבא הפרוסי. בקהילת פ' רק מעטים שילמו את המס הזה ; רוב הצעירים היהודים שירתו בצבא.
זמן קצר לאחר השרפה הגדולה של 1834 פקדה את פ' ואת השכונה היהודית דלקה נוספת. גם הפעם נחלצו קהילות יהודיות אחרות לעזרה והעניקו לקהילת פ' הלוואות בתשלומים נוחים וללא ריבית, כדי לסייע לה בשיקומה. בשנת 1836 הוקם בפ' בית-חולים יהודי ונוסד בית-ספר ללימודי דת, שלימוד העברית היה חלק מתכנית הלימודים שלו. בבית-הספר לימדו שני מורים יודעי עברית שאת שכרם, 128 טאלר בשנה, מימנה הקהילה. עלות הבנייה של בית-הספר הגיעה ל-6,386 טאלר. בשנת1851 בנתה הקהילה גם מקווה טהרה חדש. כדי לממן את כל המפעלים הללו נאלצה הקהילה ללוות כסף נוסף, ועל חובותיה הישנים נוספו חדשים. הנושה העיקרי היתה הכנסייה הקתולית בברודי שבגליציה. לנוכח נטל החובות הכבד סייעה ממשלת פרוסיה לקהילת פ' להגיע להסדר עם הכנסייה בברודי בדבר פריסת התשלומים למשך 20 שנה (לשנים 1836-1856). וכדי להבטיח את איזון תקציבה תיקנה הקהילה תקנה חדשה - היטל עזיבה מיוחד ששילמו יהודים בטרם עזבו את המקום, על-פי ערך רכושם. ולא בכדי, שכן כבר לקראת אמצע המאה הסתמנה בקרב יהודי פ' מגמה של יציאה לערים גדולות בגרמניה, ותהליך זה הלך וגבר עד שהגיע לשיאו בראשית המאה ה-20.
תחת שלטון פרוסיה הוטב מאוד מצבם הכלכלי של רוב יהודי פ', ההגבלות על יהודים בתחומי המלאכה והכלכלה בכלל בוטלו בהדרגה, במחצית השנייה של המאה ה-9ו הרחיבו רוב בעלי המלאכה היהודים את עסקיהם ובמרוצת הזמן הפכו חלק מבתי-המלאכה לבתי- חרושת קטנים שהעסיקו 10-15 עובדים. גם הרוכלים היו עם הזמן לסוחרים ולחנוונים, וסוחרים זעירים היו לבעלי בתי-מסחר גדולים.
השיפור במעמדם הכלכלי של היהודים היה מלווה בתהליך של רכישת השכלה כללית והתקרבות לתרבות הגרמנית. רבים מן הצעירים היהודים יצאו ללמוד באוניברסיטאות גרמניה, ובוגרי האוניברסיטאות בחרו לרוב להשתקע בערים הגדולות ולעסוק שם במקצועם. בשנות ה-40 שלהמאה ה-19 היהבפ' רופא יהודי ראשון, ד"ר וולף 'ליד המקום.
כמה יהודים ילידי פ' זכו לימים להישגים חשובים ולפרסום. יעקב קארו שימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברסלאו ופרסם כמה מחקרים חשובים ; יחזקאל קארו, אף הוא היסטוריון, שימש דרשן בבית- הכנסת של לודז' ; הרב ד"ר אדולף לוין כיהן בקהילת פרייבורג ופרסם כמה חיבורים על תולדות עם ישראל.
יהודי תושב פ', פינר, בן למשפחה ותיקה ואמידה, נהג לפרסם מכתבים ארוכים בעיתונות על מצבם הפוליטי של היהודים מאז ימי בית ראשון, על התלמוד ועל הדת היהודית. פינר התנגד נחרצות לכל רפורמה בפולחן ובתפילה וניהל מאבק עיקש נגד שוחרי הרפורמה בקהילתו, ואף התלונן בפני שר הדתות הגרמני על השינויים שהונהגו בסדרי בית-הכנסת. עם פטירתו ב-1883 הותיר אחריו ספרייה עשירה בת 3,000 כרכים, מקצתם נדירים ביותר.
מאמציהם של היהודים לחדור אל החברה והתרבות הגרמנית והפגנת הנאמנות שלהם לפרוסיה ולגרמניה עוררו עליהם את זעמם של תושבי פ' הפולנים, ובעיר נוצרה אווירה אנטישמית.
גם מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848, שבמהלכה ניעורה בלב הפולנים תקווה מחודשת להשתחרר מעול הכיבוש הפרוסי ולהחזיר לפולין את שטחיה שנלקחו ממנה, היתה מלווה בגילויי עוינות ואלימות כלפי היהודים. בראש התנועה הגרמנית הליברלית בעיר, שקראה לכלול את פ' ברייך הגרמני, עמד הרב קארו, ונראה שפעילותו גרמה להחרפת המתח. בעיר פרצו מהומות אלימות ורבים מן היהודים נמלטו ממנה זמנית לכפרי הסביבה, ובעיקר לדושניק, שבה ישבו משפחות יהודיות אחדות.
בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, נותרו בפ' 225 יהודים. רבים מן הצעירים היהודים התגייסו לצבא הגרמני ומהם שזכו באותות הצטיינות.
אחרי המלחמה, כשפ' הוחזרה לריבונותה של פולין, נמשכה מגמת העזיבה בקרב היהודים ביתר שאת. רבים עברו אז לברסלאו, לברלין ולפרנקפורט ע"נ אודר, וכמה צעירים עלו לארץ-ישראל. בתחילת שנות ה-30 נותרו בפ' 99 יהודים.
התקופה שבין שתי מלחמות העולם הצטיינה בהומברות האנטישמיות. על חיי היהודים בפ' בתקופה זו אין בידינו מידע נוסף.
בספטמבר 1939 נפלה פ' בידי הגרמנים. אחרוני היהודים במקום, 14 במספר, גורשו ב-7 בנובמבר 1939 למחנה-מעבר בבוק וב-9 בדצמבר הועברו משם לגנרל-גוברנמן.