כ"ה אב ה'תשע"ז

פרוז'נה PRUZANA

עיירה בפולין
אזור: ווהלין ופוליסיה
מסילת הברזל בריסק-ברנוביץ'
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-7,626

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,208

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

פרוז'נה היא יישוב עתיק. עד שנת 1522 נקרא המקום בשם דובוצ'ין. באמצע המאה ה- 15 ביקש בעל המקום, הנסיך איוון קוברינסקי, להפוך את היישוב ליישוב עירוני. מאוחר יותר עברה פרוז'נה לרשות המלכה בונה. בשנת 1588 העניקה המלכה אנה היגיילונית ליישוב זכויות מגדבורגיות. ב- 6 במאי 1589 אישר המלך זיגמונט השלישי זכויות אלה. העיר היתה אז בווייבודיות בריסק. לאחר חלוקות פולין נכללה בפלך סלונים ואחר כך עיר נפה בפלך גרודנה. בין שתי מלחמות העולם היתה עיר נפה במחוז פולסיה. יהודים התחילו להתיישב בפרוז'נה כנראה סמוך לאמצע המאה ה- 15. במסמך של הנסיך איוון קוברינסקי משנת 1463 נזכר בית-כנסת - מכאן שהיה כאן יישוב יהודי מאורגן. כמאה שנה לאחר מכן, בשנת 1563, מצא הרביזור המלכותי דמיטרי ספייהה בפרוז'נה 11 בתים בבעלות יהודית ובית-כנסת אחד (לעומת 262 בעלי בתים נוצרים). החל מן המחצית השנייה של המאה ה- 16 מצויות ידיעות על פעילות כלכלית של יהודים בפרוז'נה. ב- 7 באוגוסט 1560 חכר פייבוש בן יוסף מקוברין את מבשלת הבירה בדובוצ'ין תמורת 20 קופ גרושים ליטאים, וב- 23 באפריל 1562 התדיין פסח מבריסק בעניין חכירת בית מרזח בדובוצ'ין. ב- 23 בנובמבר של אותה שנה נעשה הסכם בין יהודים בעניין חכירת המכס בפרוז'נה. ב- 15 בפברואר וב- 4 במרס הובילו יהודי פרוז'נה, מרדכי בן יעקב ולייב בן נתן, עורות עזים ליריד הגדול בלובלין. אליהו בן-חיים הביא לפרוז'נה מלובלין 4 עגלות עם מגוון רב של סחורות: כלי מתכת, תאנים, צימוקים, בד, נייר, פלפל, אורז ועוד. בסוף המאה ה- 16 כיהן כרבה של פרוז'נה ר' יואל סירקיש, שנודע אחר-כך כבעל "הב"ח". בשנת שפ"ג (1623) היתה קהילת פרוז'נה כפופה לקהילת האם בריסק, שייצגה אותה בוועד מדינת ליטא. בשנת שפ"ח (1628) הוחלט בהתוועדות המדינה בפרוז'נה; "עלה ונגמר: מקום הועד יהא תמיד בק' פרוז'נא". ברם, בגלל סיבות שונות לא קוימה החלטה זאת, שכן אין מידע על התוועדויות נוספות של ועד מדינת ליטא שהתקיימו בפרוז'נה. בפנקס ועד ליטא נזכרת העיירה בשנת תכ"ב (1662); אז נקבע שיעור המס ("סכום") שיהיה עליה לשלם באותה שנה. ב- 20 בדצמבר 1644 נתן המלך ולאדיסלב הרביעי ליהודי פרוז'נה כתב-זכויות מיוחד, נוסף על כתב-הזכויות הכללי שניתן ליהודי ליטא. לפי הכתב המיוחד הורשו היהודים לרכוש מגרשים בכל תחומי העיר, לבנות בתים, לייצר יי"ש, בירה ומי-דבש, למכור ולסחור בקמעונות ובסיטונות בכל רחבי היישוב ולעסוק בכל המלאכות. המגרשים שעליו נבנו או עמדו להיבנות בתי-הכנסת, בית המטבחיים ובית- העלמין שוחררו ממס כלשהו. היהודים חויבו לשלם מסים כמו הנוצרים. התדיינות עם הנוצרים תיעשה בפני נציג המלך - הסטרוסטה, או סגנו היושב בפרוז'נה. בכתב זה היה משום הרחבת הזכויות הכלליות, שכן הוענק ליהודים חופש להתגורר בכל מקום ולעסוק במסחר ובמלאכה. כתב זה אושר ב- 31 בדצמבר 1650 בידי המלך יאן קזימיר וב- 20 במרס 1677 בידי המלך יאן השלישי סובייסקי. ב- 15 ביוני 1679 רשמו שני ראשי הקהל של פרוז'נה, מרדכי בן שאול וזיוול בן הלל, את כתב-הזכויות הזה בספרי המבצר בבריסק. בשנת 1698 אושר מסמך זה.בידי המלך אוגוסט השני. הרישום הקדום ביותר ב"פנקס החברא קדישא גומלי חסדים" של פרוז'נה היה משנת תס"א (1701). החברה עצמה נוסדה לפני כן. הפנקס הכיל בעיקר שמות של נפטרים וכן מעט אירועים. אחד האירועים האחרונים שנרשמו בפנקס הוא משנת 1714. מדובר בו בחייל סאקסי מחיל המצב ששהה בעיירה, שהיכה למוות יהודי. בטרם נקבר הבר-מינן דרש רופא לנתח את הגופה, כדי לקבוע את סיבת הפטירה, שכן היהודים התלוננו בפני מפקד חיל המצב. כעת מלחמות השוודים סבלו גם היהודים לא מעט. בעיירה חנו ועברו צבאות רוסיים, סאקסיים ואחרים וכולם הטילו על התושבים מסים למימון שהייתם, או גזלו ושדדו רכוש. משנת תקס"ח (1808) קיים "ספר החיים", שהוא רשימת הנפטרים, מן השנים תקס"א-תקי"א (1801- 1851) יש "פנקס הקהל". אמנם הפנקסים המקוריים אבדו, אבל מצויים העתקים שלהם. מפנקס הקהל ניתן ללמוד על המצב הכלכלי הקשה שהיה בעיירה ואשר אילץ את הקהל לקחת הלוואות בריבית קצוצה. בין היתר כתובים בו דברי גינוי ל"קרטל" של בעלי טחנות הקמח, שקבעו מחירים גבוהים מדי והועלתה דרישה לפקח על מחירי התבואות בשוק. כשהוטל על המוזגים לשלם מס ממשלתי גבוה על היי"ש ניסה הקהל לסייע בידיהם בדרך של רישום מתאים בפנקס. פעם אחרת, בימי הצאר ניקולאי הראשון, ניסו היהודים למנוע את גיוסו של יותר מבן אחד ממשפחה לצבא. בשנת 1838 היו בהנהגת הקהל 23 בעלי אסיפה (נבחרים) ו- 7 פרנסים, שאחד מהם כיהן כפרנס החודש. באותה שנה נאלץ הקהל בלחץ השלטונות למנות רב- מטעם, שעליו הוטל לעסוק ברישום לידות, נישואין, גיטין וכדומה. בשנת 1844 בוטל הקהל בתחום הקיסרות הרוסית ובשנת 1848 נבחרו בפרוז'נה 5 מנהיגים לקהילה הדתית. החל מראשית המאה ה- 19 כיהן ברבנות בפרוז'נה ר' אביגדור בן שמואל( אביו של הרב בן-אביגדור מווילנה). משנת 1807 כיהן בתפקיד הרב יום-טוב ליפמן שיק ומשנת 1808 גם הרב זאב וולף, שקנה את הרבנות בפרוז'נה בכסף למשך עשר שנים. אחריהם כיהן ר' מרדכי מייזל. כמו-כן נתפרסם אז שמו של ר' שולם המגיד מפרוז'נה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גדל מאוד מספר היהודים בפרוז'נה. היו אז במקום מפעלי תעשייה שרובם השתייכו ליהודים: בית-חרושת לטבק, 2 מבשלות בירה, 2 בתי-חרושת לגפרורים, 3 בתי-חרושת לנרות וטחנת קמח מופעלת בקיטור. המסחר התרכז בעיקר בבהמות, בכלים עשויים עץ ובתוצרת חקלאית (תבואות, פשתן ועוד). המסחר הזעיר, שהיה כמעט כולו בידי יהודים, כלל 99 חנויות. יהודים התפרנסו גם מימי השוק השבועיים ומ- 4 הירידים השנתיים שנערכו בפרוז'נה. בסקר שנערך בנפת פרוז'נה בשנת 1857 נמצאו בין 11,197 יהודים, 2,852 פועלים ובעלי-מלאכה, 243 פועלים ב- 32 בתי-חרושת, וכן 20 חקלאים. בתקופה זו פעלה במקום קופת גמ"ח, אך היא נאלצה להפסיק את פעילותה בשנת 1866; בקופתה לא נותר כסף משום שהלווים לא פדו את משכנותיהם. בעיירה היו אז 9 בתי-כנסת, בית-חולים יהודי, תלמוד-תורה וחדרים אחדים. משנות השישים ועד שנת 1874 פעל בפרוז'נה בית-ספר ממשלתי לנערים יהודיים, שהוחזק בידי הקהילה. בשנת 1863 פרצה בעיירה שריפה גדולה וכילתה 300 בתים ואת שלושת בתי-הכנסת הגדולים, וביניהם גם את בית-הכנסת הישן. רק שניים מהם נבנו מחדש. עד סוף המאה ה- 19 נוספו בפרוז'נה עוד בתי-כנסת. בשנים 1871 ו- 1872 השתוללה בפרוז'נה מגיפת חולירע, שהפילה חללים רבים. כדי לעצרה השיאו זוג מבני העניים בבית-הקברות ומשכילי המקום יצאו נגד המנהג הזה. הם אספו תרומות, שיפצו, תיקנו וניקו את בית-החולים היהודי, שהיה מוזנח מאוד. משנת 1860 כיהנו ברבנות בפרוז'נה ר' שמואל זליג הכהן והרב אליהו חיים מייזל. משנת 1871 כיהנו ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן ("הגדול ממינסק") ומשנת 1884 עד שנת 1929 כיהן הרב אליהו הלוי פיינשטין. בשנות השמונים השתתף הרב פיינשטין בהתייעצות של גדולי התורה ובמשלחת היהודית לפטרבורג. לאחר ה"סופות בנגב" דרום( רוסיה, 1882) ניכרה בפרוז'נה תנועת הגירה של יהודים, בעיקר לארצות-הברית. בסוף שנות התשעים של המאה ה- 19 נוסדה בפרוז'נה תנועת חובבי ציון. בשנת 1898 נערכה במקום אסיפה, נאסף כסף והועבר לוועד באודיסה. כעבור שנתיים, בשנת 1900, הקימו צעירים אגודה ציונית בשם "תפארת בחורים". למרות התנגדות החרדים המשיכו חובבי ציון בפעילות של איסוף כספים, מכירת שקלים והפצת מניות "הבנק הקולוניאלי", ובהפצת הרעיון הציוני בדרך של הרצאות והתכנסויות. כל הפעולות האלה נערכו בתנאי מחתרת. בשנת 1900 יסדו צעירים את "פרחי ציון", ובשנת 1903 את "צעירי ציון". שתי אגודות אלה סטו בהדרגה שמאלה וכעבור שנה התאחדו ונטלו לעצמם שם חדש "קדימה". חבריהן הקימו ספרייה וקשרו קשרים עם חבריהם לדעה ברוז'נה ובסלונים. בקיץ 1905 הצטרפו "קדימה" לציונים-סוציאליסטים (צ.ס). ה"בונד" נוסד בשנת 1904 על בסיס קבוצת "האחים והאחיות", שהיתה במקום. בשנת 1905 היו בה 70- 80 חברים ומאות אוהדים. צ.ס. מנתה אז רק 40- 50 חברי ו- 150 אוהדים. שני הארגונים התחרו זה בזה בחריפות על ההשפעה ברחוב היהודי. שניהם השתתפו בהפגנות שנערכו באוקטובר 1905 ואחר-כך הקימו יחד הגנה עצמית יהודית, בשל השמועות על פוגרומים צפויים. בעקבות רדיפות המשטרה הצארית נחלשו מאוד שני הארגונים, ובשנת 1907 הפסיקו את פעילותם. בראשית מלחמת העולם הראשונה היתה פריחה לסוחרי ובעלי-המלאכה של פרוז'נה, שכן הם קיבלו הזמנות רבות מן הצבא הרוסי. לפרוז'נה הגיעו עשרות משפחות של פליטים מן העיירות ידוובנה ונדבורנה וכדי לסייע להן הוקם במקום ועד סיוע. בקיץ 1915 התחיל הצבא הרוסי לסגת; אז הגיעו ידיעות שהקוזאקים שבחיל המאסף פורעים ביהודים ושורפים את היישובים. בפרוז'נה הוקם ועד שאסף כסף ושיחד את מפקדי היחידות הללו וכך נמנעה פגיעה מפרוז'נה. לשמירת הסדר הוקמה מיליציה אזרחית בלתי מזוינת, שהשתתפו בה יהודים רבים. ב- 31 באוגוסט 1915 נכבשה פרוז'נה בידי יחידות צבא אוסטריות, שקבעו בה ממשל צבאי אוסטרי. המושל ציווה להרכיב ועד אזרחי בן 9 חברים, ובו נכללו ראש העיר, 2 סגניו ומפקד המיליציה. שניים מחברי הוועד טיפלו באכסון החיילים. במאי 1916 עבר השלטון בפרוז'נה לידי הצבא הגרמני וזה הקים מינהל אזרחי ובראשו מושל העיר וכן מיליציה בת 20 איש, ובתוכם 13 יהודים. השלטון הגרמני הטיל הגבלות חמורות על התנועה וחייב את כל התושבים לצאת לעבודות כפייה. כשפרצה בעיירה מגיפת טיפוס, הוקמו בית-חולים וחדרי בידוד. הגבלות התנועה החמירו את המצב הכלכלי, שכן הן הגבילו מאוד את זרימת הסחורות מפרוז'נה ובעיקר אליה. על המצב הקלה מעט העובדה, שיהודים יכלו לאסוף יבולים מאדמותיהם של איכרים שברחו לרוסיה; הם גם יכלו להמשיך ולעבד חלקות אלה. בניגוד ליחס הנוקשה שגילו הממשל הצבאי האוסטרי וזה הגרמני בתחום הכלכלי, הם התייחסו באופן חיובי לחינוך ולתרבות היהודיים. בנובמבר 1915 נפתח בית-ספר יסודי ששפת ההוראה בו היתה יידיש, אך המוסד נסגר כעבור כמה חודשים, מאחר שהוחרם לצורכי הצבא. בסוף קיץ 1916 נפתח בית-ספר יהודי ששפת ההוראה בו היתה גרמנית ובשנת 1917 נפתח בית-ספר פרטי יידי. בהיתר הממשל הגרמני התארגן חוג דרמה לחובבים ונערכו הצגות והרצאות. הגרמנים בנו מסילת-ברזל צרה בין פרוז'נה לתחנת הרכבת לינובה והקימו במקום תחנת כוח חשמלית. בנובמבר 1917 הגיעו ידיעות על מהפכה בברלין והחיילים הגרמנים בפרוז'נה הקימו מועצת חיילים. לאזרחים הותר להתארגן בוועד עירוני בן 20 חברים ובו 13 יהודים, 4 ביילורוסים ו- 3 פולנים. יושב-ראש הוועד היה יהודי. השפות הרשמיות של הוועד היו יידיש, פולנית ורוסית. הוקמה מיליציה בת 24 חברים, ביניהם 18 יהודים. אבל יום אחד הופיע בפרוז'נה אוקראיני, שהציג את עצמו כקומיסר מטעם ממשלת הדירקטוריה האוקראינית; הוא אף הקים מיליציה משלו. בסוף חודש דצמבר 1917 עזבו הגרמנים את פרוז'נה והתבצרו בלינובה. באותה עת התקיימו בחירות לוועד האזרחי ונבחרו 13 יהודים (מתוך 20 חברים), 9 מהם מן הגוש הסוציאליסטי, 2 מצעירי-ציון ו- 2 מרשימת בעלי- הבתים. הוועד בחר בהנהלה בת 6 איש ובראשה הועמד יהודי ומינה שלושה מזכירים, אחד מכל לאום. המיליציה האזרחית צוידה בנשק ולצדה הוקמה הגנה עצמית יהודית מזוינת בת 100 חברים. הוועד האזרחי טיפל במלחמה במגיפות, הקים בית זקנים, פתח מטבח לנצרכים ושלושה בתי-ספר בשלוש השפות הלאומיות. עם הזמן פרצו סכסוכים בין הוועד ובין הקומיסר האוקראיני, שדרש שהוועד יהיה כפוף לשלטון האוקראיני המרכזי. הוועד סירב והקומיסר איים להזמין משלחת עונשין שתערוך פוגרום בנוסח ברדיצ'ב. למזלם של תושבי פרוז'נה נכנסה לעיירה ב- 31 בינואר 1919 יחידה של צבא פולין והאוקראינים נסוגו מפרוז'נה.

 

בין שתי המלחמות

כיוון שפרוז'נה לא נפגעה במלחמה היה השיקום מהיר. בראשית שנות השלושים היו בפרוז'נה מנסרה, כמה טחנות- קמח, בית-בד לשמן ומבשלת בירה. כל המפעלים האלה, להוציא המנסרה, היו זעירים. רוב היהודים המשיכו בעיסוקיהם המסורתיים: בערך שליש מן המפרנסים עסקו במסחר זעיר, עוד שליש עסקו במלאכה (%40 מהם היו חייטים םירלדנסו) ורק %3.5 עסקו בחקלאות. הפעילות הכלכלית נעזרה בשורה של מוסדות פיננסיים וביניהם קופת גמ"ח כללית, שנוסדה באוגוסט 1926 בסיוע הג'וינט שתרם 700 דולר. בראשית שנות השלושים היה הונה 9,000 זהובים בערך. בפרוז'נה היו קופות גמ"ח נוספות, אחת ליד בית- המדרש "מלביש ערומים", שהונה היה 7,700 זהובים; קופה שנייה פעלה ליד בית-המדרש "עין יעקב", ולה הון של 1,500 זהובים; קופה שלישית התקיימה ליד בית- המדרש "קדישא" ולה הון של 4,000 זהובים. קופות אלה נתנו על-פי רוב הלוואות קטנות של 50 זהובים וללא ריבית ובשנות המשבר הכלכלי של ראשית שנות השלושים נתדלדלו מאוד. קופת הגמ"ח הכללית החזיקה מעמד וזכתה בשנת 1937 לסיוע כספי חד-פעמי ממרכז הקואופרציה היהודית בווארשה. בשנת 1939 הגיע הונה ל- 16,705 זהובים. בשנה הזאת האחרונה לקיומה חילקה הקופה 381 הלוואות בסכום של 24,400 זהובים. ביוני 1922 נוסד בנק עממי קואופרטיבי. בתחילת שנות השלושים היה מספר חבריו 486, והון המניות שלו היה בנובמבר 1931 23,703 זהובים. בפברואר 1928 נוסדה קופת החיסכון העירונית עם הון יסוד של 25,000 זהובים. בהנהלתה ישבו יהודים. סוחרים בעלי ביטחונות טובים נהנו מהלוואות הקופה. בשנת 1931 הקימו הסוחרים את בנק הסוחרים. בשנת 1938 היו בו פקדונות בסכום של 25,000 זהובים. מגוון זה וריבוי זה של מוסדות כספיים בפרוז'נה לא פתר את מצוקתם של יהודי העיירה בעתות משבר, אך הקל על חלק מהם. בקיץ 1919 התקיימו הבחירות הראשונות לעירייה תחת שלטון פולין. לבחירות הוגשה רשימה מוסכמת שרוב חבריה היו יהודים. חוגי השמאל ה"בונד" וצ.ס. החרימו את הבחירות. ב- 17 ביולי 1927 שוב התקיימו בחירות. הפעם הוגשו שתי רשימות יהודיות: אחת של הסוציאליסטים ואחת של הגוש לאומי. מבין 24 חברי העירייה נבחרו 18 יהודים, 8 מן הרשימה הסוציאליסטית ו- 10 מן הגוש הלאומי. יהודי נתמנה לסגן ראש העיר וגם 2 לאווניקים (חברי הנהלה) היו יהודים. הרכב עירייה דומה היה גם בשנת 1931. בבחירות שנערכו במאי 1934 נבחרו רק 7 יהודים מתוך 16 נבחרים ולהנהלה נכנסו רק 2 יהודים, אחד סגן ראש העיר ואחד היה לאווניק. בבחירות שנערכו בשנת 1939 נבחרו רק 3 יהודים, בגלל תככי המחנה הלאומי הפולני (או"זון). השתתפותם של היהודים בעירייה היתה חשובה, שכן היהודים היו רוב משלמי המסים בעיירה והם קיוו לקבל מן העירייה הקצבות מתאימות עבור מוסדות ציבור יהודים. ברם, לאחר שאישרה מועצת העיר את חלוקת ההקצבות נהגו שלטונות הנפה והמחוז לקצץ באופן דרסטי את הסכומים שנועדו למגזר היהודי. לדוגמה יובאו להלן הקצבות אחדות משלוש שנות תקציב (הסכומים בזהובים); הסעיף שנת 33\1932 שנת 35\1934 שנת 36\1935 בית יתומים 7,800 3,000 --- בית-הספר היידי 3,200 1,000 200 בית-הספר העברי 3,200 1,000 400 הגימנסיה העברית 1,500 750 250 הקצבות אחדות נמחקו לגמרי. מגמה זו של קיצוצים מכוונים נמשכה עד ספטמבר 1939.
הנהלת הקהילה בפ' מנתה 8 חברים, מהם ייצגו 2 את העיירה שרשוב. בבחירות שנערכו בשנת 1928 (הראשונות מחת שלטון פולין) התחרו 6 רשימות וכל אחת זכתה בנציג אחד. לרב הקהילה נבחר אז ר' דוד פייגנבוים והוא כיהן בתפקידו עד שנספה בשואה, בשנת 1929 שוב נערכו בחירות ואז התחרו 8 רשימות. בבחירות שנערכו בשנת 1936 השתתפו 1,208 בוחרים מתוך 1,400 בעלי זכות בחירה. נבחרו אז: ציונים 3, הבונד 2, קצבים 1, שרשוב 2. באותה שנה (1936) היו רק 583 משלמי מס לקהילה, מהם שילמו 411 את המס הנמוך, 5-10 זהובים, ורק 4 שילמו ש1 זהובים ואחד 150 זהובים. מפרטים אלה אפשר ללמוד על מצבם הכלכלי הקשה של יהודי פ' בשנות השלושים. עיון בתקציב השנתי של הקהילה מעלה, שרוב ההכנסות באו מן המס, מדמי שחיטה ומתשלומים עבור קבורה ושימוש בבית-המרחץ. סעיפי ההוצאה העיקריים היו שכר לרבנים ולשוחטים, לעזרה סוציאלית (בשנת 1938 כשליש ההוצאות), להחזקת בית-העלמין ובית המרחץ ולסיוע לבתי-הספר, למוסדות ולארגונים. גם תקציב הקהילה היה זקוק לאישור מושל הנפה (הסטרוסטה) וזה קיצץ בדרך כלל בהקצבות למוסדות ואף מחק לעתים סעיפים, כגון תרומות לקרן-הקיימת, לקרן היסוד, לקולטור ליגע, לייוו"א.
פ' נתברכה בפעילות תרבותית-חינוכית יהודית עשירה. היו בה 3 בתי-ספר יסודיים, 2 בתי-ספר על-יסודיים ו-4 חדרים פרטיים. שניים ממוסדות אלה נוסדו בשנת 1919. אחד מהם, בית-הספר היידי על שם י"ל פרץ, הצטרף בשנת 1921 לרשת "צישא". בשנת 1932 למדו בו 202 תלמידים ב- 7 כיתות. הכיתה שסיימה ללמוד באמצע שנות השלושים הוציאה לאור את "פנקס פרוז'נה". בית-הספר השני שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בית-הספר העברי "יבנה", שנמנה משנת 1923 עם רשת "תרבות". בראשית שנות השלושים למדו בו 205 תלמידים ב-7 כיתות. משנת 1925 פעל ליד בית-הספר גן ילדים עברי. גן ילדים יידי שנפתח בראשית שנות השלושים נסגר מהר בשל קשיי תקציב וחודש רק בשנת 1937 . כמו-כן חידש את פעילותו התלמוד-תורה. בראשית שנות השלושים למדו בו 95 תלמידים ב-5 כיתות. בשנת הלימודים 1926/27 נפתחה גימנסיה עברית על שם א"ד גורדון, ובשנות השלושים היו בה 82 תלמידים ב-5 כיתות. בשנת 1929 עברה לפ' מאיוייה הישיבה "עליות אליהו" ובה 70 בחורים. כשליש מתלמידי הגימנסיה הממלכתית הפולנית היו יהודים. במוסדות העבריים בפ' טיפל סניף "תרבות,' המקומי, שהיו בו בערך 100 חברים. בשנת 1924 יסד סניף זה ספרייה, שמספר כרכיה הגיע בשנת 1932 ל-1,600. סניף "צישא", שטיפל בבית-הספר היידי, הקים גם הוא ספרייה. בשנת 1931 היו בה 1,355 כרך. סניף זה הוציא לאור שבועון בשם "פרוזשענער לעבן" ; השבועון הופיע מאוגוסט 1930 עד ספטמבר 1939 ונפוץ ב-600 עותקים. הדבר עורר את קנאת החוגים הציוניים ובשנת 1931 הם הוציאו לאור שבועון משלהם בשם "פרוזשענער שטימע". "תרבות", "צישא", וה"קולטור ליגע" של "פועלי-ציון" (שמאל) קיימו מועדונים ובהם חוגי דרמה, הרצאות ודיונים ספרותיים.
פ' היתה משופעת במוסדות ובארגוני עזרה. משנת 1919 פעל בה בית-יתומים על-שם יעקב דינזון. הוא נתמך בהתחלה בידי הג'וינט ומשנת 1925 בידי צנטוס, שהיה לו סניף במקום ובו 485 חברים. בשנת 1917 נוסד בית זקנים. בשנות השלושים עדיין היו בו ארבעה קשישים. בשנים 1626-1932 היתה קיימת "הכנסת אורחים". חברת "לינת צדק", שנוסדה בשנת 1880, לא הפסיקה את פעולותיה; היה לה בניין משלה והיא עסקה בהשאלת מכשירים רפואיים ללא תשלום לנצרכים. משנת 1929 פעל בפ, סניף של חברת "טאז" ובו 310 חברים. הסניף טיפל בבריאותם של הילדים במוסדות החינוך היהודיים ומשנת 1930 ארגן מדי קיץ קייטנות לילדים. האיגוד המקצועי הגדול ביותר בפ' היה זה של בעלי מלאכה, שמנה בשיאו 280 חברים. אחריו בא האיגוד של הסוחרים, שמנה 175 חברים. האגודות המקצועיות של פועלי המחט, של עובדי המסחר והמשרדים, ושל פועלי המזון, מנו כל אחת עשרות חברים, אך אלה היו ברובם מחוסרי עבודה.
למן ראשית השלטון הפולני הסתעפה הפעילות המפלגתית. ה"בונד" חידש את פעילותו ובשנת 1927 נבחרו 4 מחבריו למועצת העירייה. חברי ה"בונד" היו פעילים גם ב"צישא" ובאגודת פועלי המחט. בשנות השלושים פעלו בפ' סניפים של הציונים הכלליים, התאחדות, "פועלי-ציון", ה"מזרחי", הרוויזיוניסטים, ויצ"ו ועוד. בין תנועות הנוער פעלו: "השומר הצעיר" (משנת 1921), שמנה בשנת 1933 300 חברים בערך: "בית"ר" (משנת 1928), שמספר חבריו בשנות השלושים היה 60 ; משנת 1928 פעלו "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" : משנת 1927 פעלה "גורדוניה" ומשנת 1930 "דרור-פרייהייט". משנות השלושים היו סניפים של "העובד" ושל "החלוץ בעלי- מלאכה". משנת 1932 היה בפ' קיבוץ הכשרה של תנועת "החלוץ" בשם "שחריה" ובו 26 חברים. בספטמבר 1936 עבר קיבוץ זה לקוברין. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים היו כדלקמן : לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 444 איש. רשימת ארץ- ישראל העובדת קיבלה 312 קולות ; הציונים הכלליים - 115; המזרחי - 17. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 501 איש. רשימת ארץ ישראל העובדת קיבלה 317 קולות, רוויזיוניסטים 70, המזרחי 29, הציונים הכלליים 28, התאחדות 57.

 

במלחה"ע ה - II

ב- 19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא הסווייטי לפרוז'נה. העיירה סופחה לרפובליקה הביילורוסית והשלטונות הסווייטיים החלו בתהליך של סווייטיזציה. עד 1 בינואר 1940 חוסל המסחר הפרטי, בתי-הספר היהודיים נסגרו ובמקומם נפתח בית-ספר יידי בן 10 כיתות. בית-החולים היהודי ובית- היתומים הפכו להיות מוסדות ממלכתיים. בפני עובדים יהודים נפתחו משרות ממשלתיות רבות. חמש משפחות, שראשיהן היו עסקני ה"בונד" או ציונים, הוגלו לפנים רוסיה. ב- 23 ביוני 1941 נכנסו לפרוז'נה יחידות הצבא הגרמני. חיילים גרמנים ותושבים מקומיים שדדו והיכו יהודים. ב- 5 ביולי תלה הממשל הצבאי בחוצות העיירה מודעות ובהן נדרשו היהודים להרכיב יודנראט בן 5 איש, שהורחב כעבור 10 ימים ל- 24 איש. ב- 10 ביולי נאסרו 18 יהודים, הואשמו שהם קומוניסטים, הובלו אל מחוץ לעיר ושם הוצאו להורג. בסוף יולי 1941 צורפה פרוז'נה לגנרל-בצירק ביאליסטוק, שבו שלט אריך קוך, הגאולייטר של פרוסיה המזרחית והרייכסקומיסאר של אוקראינה. צירוף זה השפיע אחר-כך על מועד חיסול יהודי המקום. ב- 20 ביולי הוטל על יהודי פרוז'נה תשלום כופר: 5 ק"ג זהב, 50 ק"ג כסף, חצי מיליון רובלים וכן מגפיים וחפצים ומצרכים נוספים. גם על העיירות שבסביבה - שרשוב, מלץ' ולינובה - הוטל כופר. כיוון שבידי היהודים בעיירות האלה לא היה מספיק זהב וכסף, העביר להם היודנראט של פרוז'נה את הדרוש תמורת תבואה. ב- 10 באוגוסט 1941 פרסמו הגרמנים צו בדבר הקמת הגטאות ויהודי פרוז'נה הכינו עצמם לעזוב את בתיהם. ב- 18 בספטמבר 1941 הובאו לפרוז'נה אלפי יהודים מביאליסטוק ומעיירות הסביבה. ב- 25 בספטמבר הוכנסו כולם לתוך הגטו. כעבור כמה שבועות הובאו לפרוז'נה יהודים נוספים מן העיירות שרשוב, מלץ', קמניץ-דליטא, היינובקה, ביילוויז', נובי-דבורץ וממקומות נוספים. מספר היהודים בפרוז'נה הגיע ל- 18,000 נפש בערך. בחודשים שלאחר מכן יצאו רבים מן היהודים שהובאו לפרוז'נה וחזרו בחשאי ליישוביהם. בגטו של פרוז'נה היתה צפיפות גדולה - בערך 2 מ"ר לנפש. בגטו השתרר רעב, אך רק מעטים מתו בשל כך, מפני שהיונדראט הבריח לגטו מזון בנוסף על זה שסיפקו הגרמנים. בגטו פעל בית-חולים; מן החוץ הוברחו לגטו תרופות. לאחר שנסתיימה המלחמה הביעו הניצולים דעות חיוביות מאוד על היודנראט ועל פעולות המשטרה היהודית. יהודי פרוז'נה הועסקו בבניית צריפים, בכריית כבול, בכריתת עצים ובירוא היער. בעלי המלאכה שביניהם עבדו במקצועותיהם בבתי-מלאכה. ב- 3 בינואר 1942 החרימו הגרמנים מידי היהודים את כל הפרוות ודברי הצמר והטילו עליהם כופר בסכום של 750,000 מרקים. ב- 9 בינואר תבעה העירייה ש- 2,000 יהודים יעזבו את תחומה, אך ראש-העיר קיבל שוחד והגזירה בוטלה. בחודש מרס הובאו לגטו יהודים נוספים, הפעם מן העיירות איבנוביץ', סטויבץ ועוד מקומות. ב- 1 בנובמבר הוטל על הגטו מצור ותושביו נצטוו להתרכז במקום אחד ולמסור את מפתחות בתיהם. נערך מיפקד ונמנו בו 9,976 נפש. בגטו התפשטו שמועות שהגרמנים עומדים לחסל את כולם. קבוצה שלמה, 47 איש, שמו קץ לחייהם בעזרת רעל. אבל כעבור זמן לא רב התירו הגרמנים ליהודים לשוב לבתיהם. אירוע זה שימש תמריץ לכמה בני נוער להתארגן למרי ולבריחה ליערות. כבר באביב 1942 הוקם בפרוז'נה "ארגון אנטי-פשיסטי". בראשו עמדו יצחק שרשבסקי, יוסף רוזן, אהרון גולדשטין ורות שייך. קבוצה אחת של חברי מחתרת, בראשות יצחק פרידברג, עבדה בקסרקטינים בדרך ללינובה. חברי הקבוצה גנבו נשק ותחמושת והבריחו אותם לגטו. הדבר נודע ליודנראט וזה, מפחד מנקמת הגרמנים, שלח את פרידברג למחנה העבודה לביילווייז'. פרידברג המשיך גם שם בארגון קבוצות מרי ואף קשר קשרים עם פרטיזנים סווייטיים שפעלו ביערות. לאחר שנפגש פרידברג עם אנשי היודנראט וסיפר להם שביער מוכנים לקלוט יהודים, הם החזירו אותו לפרוז'נה. היודנראט אף הסכים להתקין בחשאי מקלט רדיו ולהפיץ בקהל את הידיעות שייקלטו באמצעותו. בשלב מאוחר יותר סייעו כמה מחברי היודנראט ברכישת נשק וציוד לקבוצות הלוחמות. אמנם עקרונית התנגד היודנראט ליציאה ליערות, מחשש שמא תוטל על היהודים אחריות קולקטיבית, אך למעשה הסכים שיחידים יעשו כן. לאחר שנוצר קשר עם פרטיזנים סווייטיים יצאה אליהם, לפני הגירוש, קבוצה של 18 איש. הקבוצה המשיכה לקיים קשר עם הגטו ולהוציא מתוכו נשק, אנשים ומזון. ערב החיסול, ב- 27 בינואר 1943, בעת ששני שליחים מן היער באו לפגישה עם חברי היודנראט, הם נתקלו במפקד האס"דה המקומי שהגיע לגטו. התפתח קרב יריות ובמהלכו נהרג שמש היודנראט, אחד מחבריו נפצע, אך השליחים הצליחו לברוח חזרה ליער. חברי "הארגון האנטי-פשיסטי", שעמדו בקשר דומה עם ארגון ביילורוסי, הצליחו ב- 2 בינואר 1943 להוציא מן הגטו קבוצה של 12 איש, שהיתה מזוינת היטב וברשותה מקלט רדיו. ב- 28 בינואר 1943 הוטל מצור על הגטו. היודנראט הבין שמדובר בחיסול והודיע לציבור על כך ושכל אדם יפעל כראות עיניו. רוב היהודים הועלו על עגלות, הובאו לתחנת הרכבת בלינובה ונשלחו משם בשלושה טרנספורטים, עד 31 בינואר 1941, לאושוויץ. הטרנספורט האחרון של יהודי פרוז'נה הגיע לאושוויץ ב- 2 בפברואר 1943. בבירקנאו נבחרו מביניהם בערך 2,000 איש, 1,200 גברים ו- 800 נשים, והושארו בחיים כדי לעבוד. עד השחרור נשארו מהם בחיים 200 איש וביניהם שניים מאנשי היודנראט. כל האחרים הומתו בתאי הגז. בערך 2,700 מיהודי פרוז'נה ניסו לברוח או להתחבא בבונקרים. רובם ככולם נתגלו או נתפסו בדרכם ליערות ונורו. עד השחרור נשארו בחיים רק 20 איש. לא מעטים מאלה שהגיעו ליער והצטרפו לקבוצות הלוחמות נפלו בקרבות. הם לחמו בחטיבת "קירוב" שבאוגדת פונומרנקו. כמה ימים לאחר גירוש היהודים מפרוז'נה נכנסה לעיירה קבוצת לוחמים יהודיים ופוצצה את בניין האס"דה על יושביו. פרוז'נה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 20 ביולי 1944.